- ה מ ש ך -



מאמר ראשון פרק ג

[הגדרת "עיקרים"]
עיקר שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו.

ורז"ל נשתמשו בלשון הזה הרבה. אמרו, דבר שיש לו עיקר בדאורייתא או שאין לו עיקר.

ומזה הצד ייפול זה השם על השורשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מעניינו שהוא עיקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלוהית, שאי אפשר לצייר מציאות תורה אלוהית זולתו.

ולפי זה ראוי שנחקור אי אילו הדברים שראוי שיהיו עיקרים בדת האלוהית.


[שלושה עשר עיקרי הרמב"ם]
והנה הרמב"ם ז"ל שם אותם י"ג עיקרים שהם:
- מציאות השם,
- והאחדות,
- והרחקת הגשמות,
- ושהוא קדמון,
- ושראוי לעבדו ולא לזולתו,
- והנבואה,
- ונבואת משה רבנו עליו השלום,
- ותורה מן השמים,
- ושלא תשתנה התורה,
- וידיעת השם,
- ושכר ועונש,
- ומשיח,
- ותחיית המתים.
אלו העיקרים שמנה הרב ז"ל בפרק חלק מפירוש המשנה שלו.


[ביקורת הרמב"ם]
ונשאל ראשונה על אלו העיקרים שהניח אותם הרמב"ם ז"ל, למה שם אותם במספר ההוא ואמר שהם י"ג? וזה - שאם הונחו במספר ההוא כפי הוראת שם "עיקר", הנה מה טוב ומה נעים שיונחו עיקרים מציאות השם והנבואה ותורה מן השמים וידיעת השי"ת וההשגחה לתת שכר ועונש, לפי שאלו הן עיקרים הכרחיים לתורה אלוהית - לא יצויר מציאותה בזולת כל אחד מהן.

ואיננו רחוק לפי זה הדרך, שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עיקרים גם כן: אחר שהם עיקרים פרטיים הכרחיים לתורה משה - לא יצויר קיומה זולתם.
כי אם יצויר מציאות נביא גדול ממשה, כבר היה אפשר שתבטל תורת משה. כי הנביא שיהיה גדול במדרגה מזולתו, ראוי שיאמנו דבריו יותר מדברי זולתו שהוא למטה במדרגת הנבואה ממנו, כמו שיבוא;
וגם אם לא נאמין נצחיות התורה, כבר יצויר ביטול תורת משה, אחר שגלו ישראל מעל אדמתם.

ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעיקרים. שאף אם הם אמונות אמיתיות, ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעיקרים, כי לא תיפול התורה האלוהית בכללה אם יאמין חילופם.

ויותר קשה מזה שמנה הרב ז"ל בעיקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצווה ממצוות התורה, כמ"ש לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וגו' לא תשתחווה להם ולא תעבדם, מכל מקום אינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה. כי המאמין שהשם אמת ותורתו אמת, אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם, הנה הוא עובר על לא יהיה לך וגו' אבל איננו עיקר שתיפול התורה בכללה. ולמה ימנה אותו הרב ז"ל עיקר?

גם כן המאמין בשכר ועונש, אלא שיאמין הגמול לנפשות בעולם הבא, ושאין תחיה לגופות אחר המוות, למה תיפול התורה בכללה, כדי שיחויב למנות תחיית המתים עיקר מעיקרי התורה האלוהית כמציאות השם?

ואם נאמר שהרב ז"ל לא מנה העיקרים כפי הוראת שם עיקר, אבל מנה בעיקרים האמונות האמיתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה - אם כן למה לא מנה בעיקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה, כמו שנאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל, ולמה לא מנה החידוש שהוא אמונה שראוי להאמין אותה כל בעל דת אלוהית, כמו שביאר הוא בעצמו בפרק כ"ה מהחלק הב' מספר המורה, וכמו שמנה האמונה שהאל קדמון. ולמה לא מנה שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשטן, ואמונות אחרות פרטיות שראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כמו שמנה האמונה בביאת המשיח.

ואם נאמר שמנה עיקרים בלבד ולא אמונות אמיתיות, למה לא ימנה הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עיקר כולל לכל הדתות האלוהיות, שלא יצויר מציאותם זולתו; ולמה לא מנה הבחירה, שעם שהיא אמונה אמיתית, היא עיקר גם כן, כי הוא מבואר מעניינה שלא יצויר מציאות שום דת זולתה.

ועוד שהוא ז"ל כתב בספר המדע בפ"ה מהלכות תשובה,
רשות כל אדם נתונה לו
אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק
הרשות בידו וכו',

וכתב אחר כן:
ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה
שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל')

והאריך בפרק ההוא לבאר העיקר הזה. והוא תימה גדול: למה לא מנה אותו בעיקרים בפירוש המשנה בפרק חלק, כמו שמנה הי"ג עיקרים?

סוף דבר - זה המספר שהניח הרב ז"ל בעיקרים חזק הספקות מאוד.

וראיתי מי שכתב, שהרב ז"ל כוון אל זה המספר, לפי שהוא כמספר י"ג מידותיו של הקב"ה, וכנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז"ל למנות הבחירה שהוא עיקר, לפי מה שכתב הוא ז"ל, כדי שלא יעלה המספר ליותר מי"ג; ועוד: כי לא תיקן למה ימנה בכלל הי"ג אותם שמנה שאינם עיקרים הכרחיים, כמו שכתבנו.

[עשרים ושישה עיקרים]
ויש מי שאמר שהעיקרים הם כ"ו, ומנה בהם כל הדברים העולים על רוחו: כנצחיות, והחכמה, והחיות, והיכולת, והרצון, וזולת זה מן התארים שיוחסו לשם יתברך, ומנה גן עדן עיקר אחד וגיהינום עיקר אחד, ודברים אחרים מרבים הבל, כי זה האיש לא שת לבו להבין מילת עיקר ועל מה זה ייפול זה השם.

[שישה עיקרים]
ויש מן האחרונים מי שדקדק במילת עיקר והוסיף וגרע בעיקרי הרמב"ם ז"ל, ואמר שהעיקרים הם שישה שהם:
ידיעת השם,
וההשגחה,
והיכולת,
והנבואה,
והבחירה,
והתכלית.
מלבד השלושה שהביא הרב ז"ל מופת עיוני עליהם שהם:
מציאות השם,
ואחדותו,
ושאינו גוף ולא כוח בגוף,
ואמר כי אלו השישה מבואר מעניינם שהם הכרחיים לדת האלוהית, שלא יצויר מציאותו זולתם, ועם השלושה האחרים שבא במופת עליהם ישלמו עיקרי הדת האלוהית.

[ביקורת השיטה של ששה עיקרים]
ויש לדקדק על זה, כי אף אם אלו הם עיקרים כוללים לדת האלוהית, שלא יצויר מציאותה זולתם, היה ראוי למנות גם כן עימהם עיקרים אחרים פרטיים, כמו שמנה הרמב"ם ז"ל דברים, שהם עיקרים פרטיים לתורת משה, או היה לו למנות אי זה עיקר כולל במה שתוכר הדת האלוהית האמיתית מן המזויפת המתדמה באלוהית, שהרי כל הדתות הנמצאות היום בעולם מודות בשישה העיקרים הללו, ויהיו כולם לפי זה אלוהיות.

ועוד יש לדקדק על זה המספר שמנה, שאף אם לא תמצא תורה אלוהית זולתם - איננו מחויב שבהימצאם תמצא התורה האלוהית. והיה ראוי שיצרף עימהם עיקר אחד, שהוא תורה מן השמים.
שהרי זה כמאמר האומר ש-
בהימצא הניזון והמרגיש ימצא האדם,
לפי ש-
בהימצא האדם - ימצא הניזון והמרגיש.
שזה איננו צודק בלי ספק. כי אף שלא ימצא האדם זולתם, והם הכרחיים למציאות האדם, איננו מחויב שבהימצאם ימצא האדם, אם לא שיצרף אל זה המדבר, ויאמר ש-
בהימצא הגשם הניזון המרגיש והמדבר ימצא האדם.
ואף כאן היה ראוי שימנה עימהם תורה מן השמים. כי בהימצא ידיעת ה' וההשגחה והיכולת והנבואה והבחירה והתכלית, לא יחויב שתימצא תורה מן השמים, ואף אם לא תימצא היא זולתם.

וכן מה שמנה הבחירה והתכלית בכלל העיקרים לדת האלוהית, אינו כן, כי אילו אף אם הם הכרחיים אליה, אינם עיקרים והתחלות לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, אבל הם גם כן התחלות לדת הנימוסית, כמו שיבוא בפרק ט. וגם התכלית בשילוח אינו התחלה לדת האלוהית, אבל תכלית מיוחד.

סיכום
קנצי למילין: ידיעת מספר העיקרים ההכרחיים לדת האלוהית קשה מאוד. ויותר קשה מה שלא נמצא לרבותינו ז"ל בזה דיבור מבואר.
והיה ראוי שידברו בעיקרים שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית, אחר שעיקר ההצלחה האנושית וגמול הנפשות תלוי בהם, כמו שדיברו בשאר נזקי האדם ודיני ממונות שהם הנהגת הגוף בלבד, ותיקון הקיבוץ המדיני תלוי בהם.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק ד

[העיקרים הם שלושה]
הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית הוא, כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוהית הם שלושה. והם:
מציאות השם,
וההשגחה לשכר ועונש,
ותורה מן השמים.

ואלו השלושה הם אבות לכל העיקרים אשר לתורות האלוהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה, וזולת זה מן התורות האלוהיות, אם אפשר שימצא יותר מאחת בזמן אחד, או בזו אחר זו.
ותחת כל עיקר מאלו, שורשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא.
כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן.
ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן.
ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש.

ומאלה השלשה עיקרים הכוללים משתרגים סעיפים וענפים לתורות האלוהיות, או המתדמות באלוהיות, על זה הדרך:
כי תחת עיקר מציאות השם הוא הרחקת הגשמות, שהוא עיקר פרטי לתורת משה והאחדות.
ותחת תורה מן השמים הוא שורש נבואת משה ושליחותו.
ותחת ההשגחה והשכר והעונש הוא ביאת המשיח, שהוא עיקר פרטי לתורת משה לפי דעת הרמב"ם ז"ל. ולפי דעתנו אין ביאת המשיח עיקר, ואם הוא עיקר איננו פרטי לתורת משה, כי גם הנוצרים עושים ממנו עיקר לסתור תורת משה, והוא עיקר פרטי להם שלא יצויר מציאות דתם זולתו.
ואלו וכיוצא בהם, שהם עיקרים לדתות הפרטיות, כולם נכללים בשלושה העיקרים שאמרנו.

ואולם אם אפשר להימצא תורה אלוהית יותר מאחת בזמן אחד או בזמנים מתחלפים עוד במה שיבוא בעזר הצור.

[הוכחה לשיטה]
והמורה על היות שלושה העיקרים הללו שורש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ראש השנה שלוש ברכות, שהם: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שהם כנגד שלושה עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העיקרים הללו עם סעיפיהם ושורשיהם כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם.

כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות השם, ויורה על זה נוסח הברכה:
"על כן נקווה לך ה' אלוהינו לראות במהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ ואלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו', יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך"

וכן ברכת זיכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש וכן יורה נוסח הברכה:
"אתה זוכר מעשה עולם ופקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו'

וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחילת:
אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך וכו'

ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאוד כמוהו לא נהיה מן העולם - נקראת שופרות, כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם, אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם, ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהוא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר וה' אלוהים בשופר יתקע (זכריה ט' י"ד) כפי דעת קצת החכמים.

וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקידת יצחק, ואינו כן. שאילו הייתה ברכת שופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק - לא בזיכרונות כמו שנזכרה. ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק, ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשילוח, ולא ברכת השופרות.

ולרמוז אל שלשת העיקרים הללו, שהם סיבת ההצלחה, כללם ישעיה בפסוק אחד, אמר:
כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו ה' מושיענו הוא יושיענו.

אמר ה' שופטנו, לרמוז על עיקר ההשגחה, ועל דרך "קרוב מצדיקי מי יריב אתי, נעמידה יחד" (שם נ"ח) כלומר: ומזה הצד ראוי שנזכה בדין,

ואמר ה' מחוקקנו, לרמוז על התורה מן השמים שהוא העיקר השני. כי מחוקק יקרא נותן התורה, כמו כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל"ג כ"א), שנאמר: על משה, לפי שנתנה תורה על ידו. ואמר זה על דרך "שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש וגו' (ישעיה נ"א ז') כלומר אף אם לא נזכה בדין מצד שהוא שופטנו, לפי שהשופט אי אפשר לו לעבור על החוק המונח מאחר, הנה, מצד שהוא נותן התורה, והוא המניח החוקים, ראוי שנזכה בדין.

ואמר ה' מלכנו, לרמוז על העיקר השלישי, שהוא מציאות השם, שהוא מלך על כל העולם, ונקרא בייחוד "מלך ישראל וגואלו". ולומר כי אף אם מצד היותו מחוקק לא ירצה להעביר על החוק, מכל מקום מצד היותו מלכנו - ראוי שיושיענו, כי המלך יש לאל ידו לעבור על החוק ולעשות מה שירצה, כדי להושיע את עמו.

ועל כן סיים הוא יושיענו. כלומר כי אחר ששלושת העיקרים הללו, שעיקר הצלחת האדם תלוי בהאמנתם, יש לנו בהם יתרון על כל העולם, ראוי שיושיענו בייחוד על כולם.

[יישוב שיטת הרמב"ם עם שיטת ר"י אלבו]
ואפשר כי דעת הרמב"ם במספר העיקרים הוא על זה הדרך שכתבנו, אלא שהוא מנה השלושה שאמרנו שהם אבות, עם השורשים המסתעפים מהם ויקרא אותם כולם עיקרים.
ולזה מנה מציאות השם שהוא האב העיקר ראשון,
ומנה עמו ארבעה שורשים אחרים מסתעפים ממנו בעיקרים, והם:
האחדות,
והרחקת הגשמות,
והיותו יתברך קדמון,
ושראוי לעובדו ולא לזולתו,
ומנה תורה מן השמים שהוא האב, עם שלושה שורשים אחרים בעיקרים, לפי שהם משתרגין ממנו והם:
הנבואה,
ונבואת משה,
ושלא תשתנה הדת.
ומנה גם כן ידיעת השם וההשגחה לשכר ועונש והוא האב עם שלושה עיקרים אחרים נכללים בו או מסתעפים ממנו, והם:
גמול הנפש,
ומשיח,
ותחיית המתים.

ולפי זה הצד לא יקשה למה לא מנה החידוש. כי לא מנאו לפי שאינו נכנס תחת אחד מאלו השלושה שזכרנו.
ולא מנה הבחירה והתכלית, ואף על פי שהם הכרחיים לתורה אלוהית, כי אלו אינם הכרחיים לה במה שהיא אלוהית, כמו שיבוא בע"ה (מאמר א פרק ט).

אבל עדיין יקשה לפי זה הדרך למה לא מנה החיות והיכולת ולא תארים אחרים תחת עיקר מציאות השם, כמו שמנה הקדמות ושאר התארים. וכן יש לדקדק על כל מה שהוציא מן העיקרים האחרים.
ויתבאר כל זה בכלל דברינו במה שיבוא בע"ה.

ונשוב לדקדק מעיקרים לפי דרכנו שאמרנו שהם שלושה שהם אבות, ונבאר תחילה עיקרי הדתות הנימוסיות, ואח"כ נדבר על עיקרי הדת האלוהית בעזרת האל יתברך.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק ה


[הצרכים החברתיים של בעלי חיים]
כל הבעלי חיים, חיותם והתקיימם הוא על שלושה פנים:

יש בהם שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים יחד כחיות טורפות, שהקיבוץ וההתחברות רע ומזיק להם, כי אם יתקבצו הרבה מהם אל מקום אחד יהרגו אלו לאלו על הטרף.

ויש מהם הפך אלו, והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים בזולת חבורה וקיבוץ, ושההתחברות הכרחי להם בקיום מציאותם, כמו - מין האדם, כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ומכל אחד מן ההפכים, ולזה יצטרך אל מלבושים להגן עליו מן החום ומן הקור, ואל מזונות מתוקנים תיקון יפה שיאותו למזגו, מה שאי אפשר שישלם זה אם לא בקיבוץ והתחברות הרבה מן האנשים, יעזרו אלו את אלו: אחד יתפור ואחד יארוג ואחד יעשה מחט, וכן כל מלאכה ומלאכה, עד שימצא כל אחד מן האנשים המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו ממזונות ומלבושים.

ויש מן הבעלי חיים מינים אחרים כאילו הם ממוצעים בין שתי אלה הקצוות, כי הם אין הקיבוץ והחברה מזיק להם במציאותם, כאשר הוא לחיות הטורפות והעופות הדורסים, ולא הכרחי להם כאשר הוא למין האדם. ואולם ימצא להם הקיבוץ וההתחברות על צד היותר טוב, כהרבה מן החיות הרעות והעופות שאינן דורסים, שהם משתתפים והולכים אגודות אגודות יחד, על צד הציוות וההנאה, לא זולת זה, כי אין זה הכרחי להם במציאותם וקיומם כאשר הוא למין האדם.


[האדם וחייו החברתיים]
ולהיות הקיבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו.

ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או לכל הקיבוץ אשר במחוז אחד, או באקלים אחד, או לכלל האנשים אשר בכל העולם, סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשילוח ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם. והסידור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן. ובכלל כל מה שישמור הקיבוץ המדיני, וייתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות.

והסידור הזה קראוהו החכמים בשם דת טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא.

ועדיין אין דת זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי.
ויקרא הסידור הזה נימוס, או דת נימוסית.

והסידור או הנימוס הזה אי אפשר שיתקיים אם לא בהימצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא, יכריח האנשים על הסרת העוול וקיום הנימוס, כדי שישלם תיקון הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא.

ולזה יהיה עניין הקמת המלך או המנהיג או השופט, כאילו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היות האדם מדיני בטבע כמו שביארנו.



מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק ו

[הסדר שבבעלי חיים]
כאשר עיינו ביצירת הבעלי חיים ושלמות כל אבריהם, מצאנו שהשגיח הבורא ביצירתם השגחה נפלאה לתקן ענייניהם וכל פרטי צורכיהם תיקון נפלא, לא מה שהוא הכרחי להם לקיום המין או האיש בלבד, אבל גם מה שאינו הכרחי להם לא לקיום המין ולא לקיום האיש, אלא שנמצא להם על צד היותר טוב. כמו כפילת החושים הנמצא בבעל חי, כדי שיסודרו ענייניהם בעניין יותר נאות ויותר שלם, ואף על פי שאינו הכרחי להם לתיקון חיותם.

[השלמת האדם בשפע האלוהי]
ואם נמצא ההשגחה הזאת בבעלי חיים הפחותים, כל שכן שהוא ראוי שישגיח במין היותר נכבד מהם לתקן עניינו כפי שלמות מינו, באופן שיסודרו כל ענייניו סידור מספיק להשגת שלמותו.

ומי שייטיב העיון בזה, ימצא כי המצא שפע אלוהי, באמצעותו יתוקנו העניינים המצטרכים לתיקון מין האדם להשגת שלמותו ותכליתו, הוא יותר הכרחי מכמה דברים נמצאו ביצירת הבעלי חיים, שלא נמצאו בהם אלא על צד היותר טוב בלבד, והיה אפשר שיתקיימו זולתם. והשפע האלוהי הזה, אף אם לא ימצא אלא באיש מיוחד, הנה הוא הולך מהלך השלמות למין האדם.

[המצטיינים שבכל מין מוליכים לשלמות]
וזה, כי אף אם המינים אשר תחת הסוגים אין כולם הולכים מהלך השלמות קצתם לקצת, רצוני לומר: שאף אם ימצא במינים מין אחד מיוחד, הוא היותר שלם מכולם, אין המין ההוא לבדו שלמות ותכלית הסוג ההוא, ולא מישיר הסוג ההוא אל תכלית שלמותו, כי בכל מין ומין בפני עצמו יש בו תכלית ושלמות מיוחד במין ההוא מזולתו, מכל מקום בכל מין ומין, אף על פי שימצאו בו כתות מתחלפות האחת יותר נכבדת מן האחרת, כאילו תאמר כי כת הראשים היא יותר שלמה בשלמות האנושי מכת עובדי אדמה, וכת החכמים היא יותר שלמה מכת הראשים, וכן על זה הדרך בכל כת וכת, יהיו בה איש או אישים יותר שלמים מזולתם מן הכת ההיא, ואין האיש ההוא או האישים או הכת ההיא בלבד תכלית המצא המין ההוא.

ואולם המין ההוא, או האישים, או הכת ההיא, הן סיבת הגעת תכלית המין ההוא מצד שהם הולכים מהלך השלמות לכל המין. רצוני, שהן כמו כלי להגיע המין אל תכליתו ושלמותו השווה בכל המין, אעפ"י שיש בזה מדרגות מתחלפות לקצתם על קצת.

[בני אדם מקבלים השפע מחבריהם]
וזה, כי כמו שבכל איש ואיש יש לו אברים רבים מתחלפים, כולם מצטרכים לקיום הבעל חי, ואעפ"י כן האחד יותר שלם מן האחר, והאחר מן האחר, עד שכבר ימצא בו אבר אחד שהוא עיקר קיום הבעל חי, ועם כל זה הוא הולך מהלך השלמות לבעל חי, רצוני שהוא כלי להגיע שלמות החיות אל הבעל חי בכללו. כאילו תאמר שהלב הוא עיקר קיום הבעל חי, והוא כלי להגיע החיות אל כל האברים בכלל ולמוח בפרט, כדי שבאמצעות החיות המגיע מן הלב אל המוח יגיע מן המוח החוש והתנועה לכל האברים, וישלח בזה קיום החי במה שיגיע אליהם מן הלב אם באמצעי ואם בזולת אמצעי; כן האנשים - עם היותם כולם שווים באנושות - יגיע לקצתם השלמות האנושית באמצעות קצתם.

כי כמו שכל האברים מצטרכים לקיום האיש, ואעפ"כ יש לקצתם מדרגת ראשיות על קצת ויגיע לקצתם החיות באמצעות קצת, כן על זה הדרך יש לכת החכמים מדרגת ראשיות על השאר, ויגיע מהחכם לאנשים סידור מתקן עניינם להשיג השלמות האנושי, יקרא הסידור הזה נימוס.

[השפע באמצעות איש המוכן לכך]
ולפי מה שאמרנו שההשגחה האלוהית ראוי שתשגיח בהגעת זה התועלת למין האדם, כמו שנמצא שתשגיח בעניינים קטני הערך הנמצאים בבעל חי, הנה הוא מחויב שיושפע שפע אלוהי על איזה איש ממין האדם היותר מוכן לזה, כדי שיהיה כלי להגיע האנשים אל שלמות תכליתם, אם על ידו בהיותו בחיים, ואם על ידי אמצעי אחר מותו. וזה על ידי החכמים הנמשכים אחריו להישיר האנשים על ידי מה שקבלו ממנו, או מה שהבינו ממאמריו הנמצאים בספריו, בכל זמן ובכל מקום.
כי אין ראוי שתקצר יד הכוח האלוהי לשער התועלת הזה שהוא הכרחי למין האדם ולהשלימו בכל עת ובכל מקום, כמו שלא תקצר בהשלמת התועלת המצטרך לבעלי חיים הפחותים בכל מקום ובכל זמן.

וההישרה המגעת לאנשים ע"י האיש הזה, היא הנקראת תורה אלוהית. ומדרגתה משאר התורות והנימוסים במדרגת המלאכה הראשית לשאר המלאכות המשרתות לה.


מהדורת אינטרנט
מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג

מאמר ראשון פרק ז

[הגדרת דת]
שם דת ייפול על כל ההישרה או ההנהגה שתכלול קיבוץ רב מן האנשים הן שתהיה כוללת ציווים רבים כמו "כל יודעי דת ודין" (אסתר א' י"ג) או ציווי אחד, כמו: "ותינתן דת בשושן" (שם י"ד ט') והן שתהיה אלוהית כמו: "מימינו אש דת למו" (דברים ל"ג ב') או נימוסית "כדת מדי ופרס" (דניאל ו' ט').

[סוגי הדתות]
והדת על שלושה פנים: אם טבעית, ואם נימוסית, ואם אלוהית.

והטבעית היא שווה בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום.
והנימוסית היא מה שתסודר מחכם או חכמים, לפי המקום ולפי הזמן, וכפי טבע המונהגים בה, כדתות והחוקים אשר סודרו בקצת מדינות בין הקדמונים עובדי עבודת אלילים, או עובדי האל, מצד הסידור השכלי אשר יחייבהו השכל האנושי מבלי הערה אלוהית.
והאלוהית היא מה שתסודר מהשם יתברך על יד נביא, כמו אדם או נח, וכמו ההנהגה והדת שהיה אברהם מלמד על יד שליח שלוח ממנו להינתן דת על ידו כתורת משה.

[מטרות הדתות השונות]
וכוונת הדת הטבעית להרחיק העוול ולקרב היושר, כדי שיתרחקו האנשים מן הגנבה והגזלה והרציחה, באופן שתישאר ותתקיים החברה בין האנשים, ויהיה כל אחד מנוצל מכף מעוול וחומץ.

וכוונת הדת הנימוסית הוא להרחיק המגונה ולקרב הנאה, כדי שיתרחקו האנשים מן הגנות כפי המפורסם. ובזה תעדיף על הטבעית, כי הנימוסית גם כן תתקן הנהגת האנשים ותסדר ענייניהם באופן נאות אל שיתוקן הקיבוץ המדיני כטבעית.

וכוונת האלוהית היא להישיר האנשים על השגת ההצלחה האמיתית, שהיא הצלחת הנפש וההשארות הנצחי, ותראה להם הדרכים שילכו בהגעתה, ותודיע להם הטוב האמיתי כדי שישתדלו בהשגתו, ותודיע להם גם כן הרע האמיתי כדי שישמרו ממנו, ותרגיל אותם על עזיבת ההצלחות המדומות עד שלא יתאוו אותם ולא יצטערו בהיפקדן.

והיא גם כן תניח דרכי היושר, כדי שיתוקן הקיבוץ המדיני באופן נאות ושלם עד שלא יטרידם רוע סידור קיבוציהם מהשיג ההצלחה האמיתית, ולא יעיקם מלהשתדל בהשגת ההצלחה והתכלית האחרון למין האנושי, אשר אל זה הוא מגמת הדת האלוהית, ובזה תעדיף על הנימוסית.