ביטול עיקרי דת הנוצרים

רבי חסדאי קרשקש
אוצר ויכוחים - חלק ראשון

נאסף ונערך ע"י יהודה דוד אייזנשטיין

תוכן המאמר:
מבוא
עיקרי דת הנוצרים
א. השילוש
ב. בן אלוה
    ישו בתור "בן אדם"
ג. הלבשת הבשר
ד. יחוס ישו
ה. מרים אם ישו ובתוליה
ו. ישו בתור משיח
ז. תורה חדשה של ישו
ח. חטא אדם הראשון
ט. הגאולה והפדות מגיהנם
י. האמונה בשדים
יא. קרבנות לחם ויין
יב. הטבילה
יג. העברת ברית המילה
יד. העברת יום השבת
טו. התרת מאכלות אסורים
טז. התחיה
יז. מחילת העונות והודוי לפני הכומר
יח. עניין האפיפיור
יט. אנטי קריסטוס
כ. האמונה בישו היא עיקר דתם

תקציר: ר' חסדאי בן יהודה קרשקש אשר חי בספרד (1340 - 1410) כתב ספר בשם "מאמר בביטול עיקרי דת הנוצרים", בו הוא מונה עיקרים שהם יסודות אמונתם ומבטל אותם.

מילות מפתח
: דת; ויכוח דת; נצרות; יהדות.

מבוא
הספר "מאמר בביטול עיקרי דת הנוצרים" כתב בלשון ספרדית הפילוסוף האלהי ר' חסדאי בן יהודה קרשקש (נולד בברצלונה בערך שנת 1340 ומת בסרגוסא אחר שנת 1410), ותרגמו לעברית ר' יוסף בן שם טוב בשנת רי"א (1451) בעיר אלקלעה די פינאריש. התרגום העברי נדפס מבלי הזכרת שם המקום ושנת הדפוס (שאליניקי 1860?), ואפרים דיינארד הוציא הספר לאור עם פתח דבר (קארני, מחוז נודז'רזי, אמריקא, תרס"ד) על נייר ירוק 160.

לדעת ריינארד נעלה הספר הזה על כל ספרי הויכוח האחרים שנכתבו נגד הנוצרים, מפני שהמחבר בחר לו דרך אחרת להשתמש ביסוד ההגיון הישר והפילוסופיא הטהורה. - בזה הגדיש דיינארד את הסאה, כי באמת נעלה הספר "כלימת הגוים" של האפודי על כלם, ואף כי הספר הזה לא נדפס עדיין בעת שכתב דיינארד את דעתו, אך בודאי ראה אותו בכתב-יד שמכר לבית מדרש הרבנים בנויארק. - באיזה דברים הסכימו שניהם, ר' חסדאי והאפודי, אך לא נדע מי לקח ממי, כי שניהם חיו כמעט בזמן אחר, אמנם ר' חסדאי נולד קודם האפודי.

המעתיק ר' יוסף בן שם טוב בהקדמתו יאמר:
בראותי תוקף הגלות, גלות ירושלם אשר ספרד, כל היום אכלונו הממונו אויבינו העומדים עלינו לכלותנו בלשון מדברת גדולות, באמרם אלינו כל היום כי שקר נחלו אבותינו, מלאני רוחי רוח נדיבה ופרשתי אגרת תשובה בעיקרי אמונתם על פי השכל והמופת יסודה, היא אגרת ידועה לפרופייט (אגרת "אל תהי כאבותיך") וכו'... ורשמתי מה שעשה הר' חסדאי במאמר קטן הכמות ורב האיכות והמעלה אשר בחר בלשון ארצו. ולקיצורו ועומקו נעלם מבני עמנו תועלתו וכו'. ואני בהיותי שאנן ושקט על שמרי בבית מדרשו בהלו נרו על ראשי וסביבותי תלמידיי העתקתיו להם על לשוננו, להגיד כח מעשיו לעם ה' ונחלתו וכו'. ולתת חרב בידם למלאות מצוה להשיב אמרים אל הרודף וכו' ולעמוד בפרץ המערכה.

וזה לשון המחבר בעצמו בהקדמתו:
שרים ונכבדים בושו ממני ויפצרו בי לחבר מאמר להודיע בו הספקות והביטולים אשר יעשו שומרי חומת תורת משה ע"ה נגד אמונת הנוצרים וכו'. מפני שכוונת המאמר היא כי להניח הספקות והביטולים לאמונת הנוצרים ראוי להבין תחלה כוונתם בעיקריהם, ולצייר אמתתם לפי דעתם אשר עליהם הריב והמצה.

והוא מונה עשרה עיקרים שהם יסודי אמונתם.

ב"אוצר הויכוחים" הזה עשיתי את המאמר הנ"ל ליסוד ביטולי העיקרים, אך גרעתי את הדברים הבלתי מובנים מאשמת הסופרים שהעתיקו את הכ"י וגם מאשמת המדפיס הראשון ששיבשו בשגיאות רבות. וגם הוספתי כמה טעמים לביטול העיקרים, וכפלתי הביטולים לעשרים חלקים וסדרתי אותם בסדר נכון, ואלה הם:

א) השילוש.
ב) בן אלוה.
ג) הלבשת הבשר.
ד) יחוס ישו.
ה) מרים אם ישו ובתוליה.
ו) ישו בתור משיח.
ז) תורה חדשה של ישו.
ח) חטא אדם הראשון.
ט) הגאולה והפדות מגיהנם.
י) האמונה בשדים.
יא) קרבנות לחם ויין.
יב) הטבילה.
יג) העברת ברית מילה.
יד) העברת יום השבת.
טו) התרת מאכלות אסורים.
טז) התחיה.
יז) מחילת העונות והודוי לפני הכומר.
יח) עניין האפיפיור
יט) אנטי-קריסטוס
כ) האמונה בישו, שהיא עיקר דתם.

[289]


עיקרי דת הנוצרים

א. השילוש
העיקר הראשון הוא השילוש, שהנוצרים מאמינים בשלש רשויות, כי האלהות היא משותפת ומשולשת בשלשה תוארים או פרצופים נבדלים שקורין בלשונם "טריס פירסונאס ריאל מינטי", ומהותם אחד לפי דעתם.

הראשון הוא האב
והשני הוא הבן הנולד מהאב,
והשלישי הוא רוח הקדש הנאצל מהאב והבן.

או כמו שהם מבדילים בדרך משל: יכולת, חכמה, ורצון, ואומרים כי
האב הוא היכולת,
הבן הוא החכמה,
והרוח הוא הרצון.

וכל אחר מהשלשה הוא אלוה ודומה לחבריו השנים בכח ויכולת.

תשובה: העיקר הזה הוא מתנגד לדת ישראל כי אלוה הוא אחד בתכלית הפשטות, ובעל יכולת יחידי בלי תכלית, וכולל כל השלמות. ובו יכולת וחכמה ורצון ומעלות אחרות נצחיות. ואין בו שום שותפות, ואי אפשר שיקבל הרכבה כלל. והוא מחויב המציאות, ר"ל שהמציאות הוא מעצמו ולא מזולתו.


הביטול והסתירה לעיקר השלוש הוא:

שאם כדברי הנוצרים שהבן הנולד מהאב דומה לאביו, א"כ האב ג"כ נולד; ואם האב נולד הוא עלול ומסובב והוא מצוי ג"כ מזולתו ואינו מחויב המציאות. וכן נאמר ברוח הקדש, אם הרוח נאצל מהאב והבן ודומה להם, א"כ גם האב נאצל, וא"כ אינו מחויב המציאות.

גם אי אפשר להאמין שהאב יש בו כל השלמות, שאם כן למה היה צריך להוליד הבן שהוא אלוה כמוהו, ולמה היה צריך להאציל את רוח הקדש שהוא ג"כ אלוה כמוהו?

גם יש לשאול: באיזה זמן הוליד האב את הבן? אם נאמר בתוך הזמן א"כ לא היה נמצא בתחלת הזמן ולא היה נצחי כמו האב, ואם בתחלת הזמן א"כ אפשר ג"כ שהבן הוליד את האב?

יש מהם שרוצים לפרש הדבר ואומרים שהאב מוליד תמיד והבן נולד תמיד בלי הפסק, אשר יתחייב מזה שיהיה הזמן מחובר מזמנים ועתות, ואם כן הבן נפסד מעת לעת, ואחר שנפסד יתהוה עוד הפעם ונולד שוב אח"כ בתמידות, באופן שבעת אחת הוא נמצא ובעת אחרת הוא נפסד, וא"כ אינו נצחי כמו האב? ודומה לאלה הסתירות באצילות רוה"ק שאומרים כי נאצל מהאב או משניהם האב והבן, נשאל להם אם נאצל בתוך הזמן או בעתים מתחלפות, וא"כ אינו נצחי.

עוד ראיה שאין הבן שלם במדרגת האב וכי לא מסר לו כל כחו שהרי האב היה בכחו להוליד בן והבן לא הוליד, אם מצד המניעות הוא בלתי שלם ואם לא רצה להוליד הרי הוציא כחו זה לבטלה. גם רוה"ק אינו דומה להאב שהרי הוא יכול להאציל מכחו ורוה"ק אינו יכול או לא רצה להאציל מכחו אצילות הדומה לו.

הנוצרים מביאים ראיה להשלוש במשל לגחלת מבוערת שיש בה מראה משולש, אש ולהב ופחם. אבל אין זו ראיה כלל, כי אפשר לגחלת בלא להב והיא גחלת מדושנת, וג"כ להב בלא גחלת, כגון להב במחבת של שמן, ואפשר לפחם בלא שניהם.

גם הוא נגד מה שאמר אריסטו במאמר י"א במה שאחר הטבע כי הרבוי באיש הוא מצד החומר, והדברים הנבדלים מן החומר אי אפשר בהם הרבוי. וכן אם שלשת הפרצופים נבדלים, כאשר יאמרו הנוצרים, יתחייב שיהיו ג"כ שלשה גופים נבדלים ואין שייך בהם איחוד גמור.

מלבד כל אלה יש סתירה מהתורה וכתבי הנביאים שהנוצרים מאמינים בהם, והתורה מחייבת האחדות המוחלטת ומרחקת הרבוי מהשי"ת, כדכתיב:
ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו, ד),
כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (שם ד, ל),

ונאמר:
אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע (ישעיה מג, יא),
אני ה' ואין עוד, זולתי אין אלהים וגו' כי אפס בלעדי, אני ה' ואין עוד (שם מה, ה-ו),
ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי (הושע יג, ד),

וזולת אלה הרבה פסוקים בתנ"ך המחייבים אחדות הבורא בלי שום צרוף.

ובהיות שהמינים הקדמונים בראותם השפעת דברים הפכיים, ר"ל פעולות טובות ורעות, האמינו שיש שני אלהות, אחד פועל טוב ואחד פועל רע, כי חשבו שאי אפשר שתהיינה הטובות והרעות מושפעות מסבה אחת ופועל אחד. וכדי לבטל האמונה הכוזבת הזאת נאמר בתורה,
ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא (דברים לב, לט),

וכן אומר,
יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה (ישעיה מה, ז),

שבורא אחד יחידי פועל כלם.

ובפרט נוכל לבטל עיקר השלוש מדברי האונגליון בעצמו, המוכיחים כי אין כחות האב והבן ורוה"ק שווים ואינם שותפים שלמים ודומים זה לזה. ונביא קצת ראיות מאונגליון שלהם:
כל חטא וגדופה יכופרו לאדם אפס המגדף את הרוח לא יכופר לו. ומי אשר ידבר דבר בבן האדם יכופר לו ומי אשר ידבר בריה"ק לא יכופר לו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (מתיא יב, לא-לב).

ומדוע שונה רוה"ק מהאב והבן שיש סליחה להחוטא לאלהים ואין סליחה לחוטא לרוה"ק?

איש אחד שאל את ישו:
הטוב! מה אעשה לרשת חיי עולם? ויאמר אליו, למה זה תקראני הטוב, ואין טוב כ"א אחד הוא האלהים (שם יט טז-יז),

הרי כי הבן אינו טוב כמו האב.
ועל מועד היום הזה והשעה ההיא (ביאת המשיח) אין איש יודע ולא מלאך [290] בשמים ולא הבן בלתי האב לבדו (שם כד, לו),

הרי שיפה כח האב מכח הבן.
בעת ההיא עלץ לב ישו ברוה"ק ויאמר אודך אבי אדון השמים והארץ כי הסתרת את כל אלה מחכמים ונבונים וגלית אותם לעוללים, אכן אבי כן רצית אתה (לוקס י, כא),

הרי כי רצון האב שליט ויפה כחו מכח הבן, ורוה"ק שורה על ילדים קטנים כמו על בן אלוה.

ישו אמר:
לא תורתי שלי אני מורה כ"א תורת שולחי (יוחנן ז, טז),

הרי שאינו שוה השליח להמשלח, וישו אין לו תורה חדשה בפני עצמו. ובכלל אי אפשר לקרוא הספורים הקלים באונגליון בשם תורה.
כי לא הושפע רוה"ק בטרם לוקח ישו אחר כבוד (שם ז, לט),

ואם כן לא היה רוה"ק בעולם קודם שנהרג ישו, והיה עד אז השלוש חסר ונגרע אלוה אחד מהשלשה.
ואני אחלה פני האב ויתן לכם מליץ אחר אשר ישכון אתכם עדי עד הלא הוא רוח האמת אשר העולם לא יכול לקבלו באשר לא יראנו ולא ידענו, ואתם ידעתם אותו כי הוא שוכן אתכם, ואף היה יהיה בתוככם (שם יד, יז),

ולמה היה צריך לבקש את אביו אם הוא יוכל לעשות כן בעצמו בתור אלוה כמו אביו?
הולך אני אל האב כי האב גדול ממני (שם יד, כח),

הרי הודה בפה מלא כי האב גדול ממנו ואינם שוים בכח וגדולה.
ואני לא אוכל עוד להרבות אמרים אתכם מפני שר העולם אשר יבוא והוא אין לו חלק בי כל מאומה (שם יד, ל).

מי הוא שר העולם? אם הוא רוה"ק א"כ יש חילוק בין רוה"ק שהוא בפני עצמו ובין אלהים ובנו שהם בפני עצמם? ואם הוא אלוה אחר הרי הם ארבעה אלהיות תחת שלשה.
ראש כל איש הוא המשיח, וראש האשה הוא האיש, וראש המשיח הוא האלהים (פאול אל הקורנתים א' יא, ג),

לפי זה העיקר הוא האלהים וישו טפל לו ואין ערך שניהם שוה.
אל אחד ואבי כל, אשר הוא על כל, ועם כל, ובתוך כל (אגרת פאול אל האפסיים (ד, ו),

זהו אמונת ישראל כי הוא אבי כל ולא אב לאלוה אחר.

לדעת חכמי ישראל רוה"ק הוא רוח נבואה הבאה ונאצלת משכינת ה' ושורה על הנביאים ועל גדולי התורה וחכמים מצוינים, ואינו אלוה מיוחד.


ב. בן אלוה
עיקר גדול אצלם כי ישו הוא בן אלוה. אמנם "בן אלהים" הוא לשון שגור בתנ"ך ונאמר על בן אדם או מלאך, והוא לשון חיבה או כח, כמו:
ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה (בראשית ו, ב),

ר"ל שהם אנשי זרוע או מלאכים, וישראל נקראו:
בני בכורי ישראל (שמות ד, כב),

ונאמר:
בנים אתם לה' אלהיכם (דברים יד, א).

נמצינו חנוך ואליהו שעלו, למרום בחייהם, ואליהו ואלישע ויחזקאל החיו כמה מתים. אותות ומופתים נעשו על ידי משה ואהרן והנביאים ובכל זאת לא היו אלהים. ישו הנוצרי היה כבן שלשים שנה בהחלו את עבודתו (לוקס ג, כג), ומדוע לא נתגלה מקודם לפדות את העולם ושמש רק שלש שנים?

ושם (א, ל-לב) נאמר שבא מלאך לבשר את מרים כי תלד בן ויתנו כבוד כסא דוד אביו. מי הוא זקן יותר, דוד או ישו שקראו אביו? הלא ישו היה זקן כמו הבורא לדבריהם?

וכאשר נולד נאמר כי מלאך ה' נראה אל יוסף בחלום לאמר,
קום קח את הילד ואת אמו וברח לך מצרימה ושב שם עד אשר אומר אליך, כי הורדוס מבקש את נפש הילד לקחתה (מתיא ב, יג).

וכל כך למה, אם אלהים הוא למה היה ירא מן המלך? והלא אנו רואים ממלאכי אלהים שמשרתיו שלא היו יראים מבשר ודם ועשו שליחותם של מקום בגלוי ולא היה כח באדם ליגע בהם להזיק אותם כלום, כמי שכתוב בלוט,
ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים (בראשית יט, יא),

ואלישע התפלל:
הך נא את הגוי הזה בסנורים, ויכם בסנורים כדבר אלישע (מ"ב ו, יח).

וכתיב:
וישלח המלך את ידו לאמר תפשוהו ותיבש ידו ולא יכול להשיבה אליו (מ"ב יג, ד) וכו'.

(נצחון ישן נושן).

כתוב בלוקס (ב, מא-מח):
כשהיה ישו בן י"ב הלך לירושלם עם אבותיו לחוג הפסח, ויותר הוא לבדו בירושלם, ויבקשוהו וימצאוהו בין התלמידים, ותאמר לו אמו למה עשית זאת? אביך ואני עצבים וכואבים ומבקשים אותך.

מי היה אותו האב שאמרה לו אמו? אם על יוסף נתכוונה, למה נקרא ישו אלוה? ואם אמרה על שבשמים, האם הוא צריך לבקשם והלא הכל גלוי וידוע לפניו? ומזה נראה כי גם אמו לא ידעה שהוא נולד מרוח הקדש בלי אב.

ונאמר בישו כי השטן נסה אותו, והרוח הובילו המדברה כדי שינסהו שם השטן (מתיא ד, א) כנראה נכשל השטן בפשיעה או בשגגה או מפני שהיה טיפש גדול להתגרר עם בן אלהים, ולא היה צורך כלל לבן אלהים להשתדל בכל כחו וגבורתו כדי להנצל ממנו.

גם תמיה הוא כי במקום אחר נאמר:
אל יאמר הנכשל במסה "האלהים נסה אותי" כי כמו שאינך מנסה את האלהים ברע, כן גם הוא לא ינסה איש לעשות רע, רק כל איש תאות נפשו תנסהו והוא ימשך וילכד בה (אגרת יעקב א, יג-יד).

בעלותו על ההר לקח אתו את פטרוס ואת יוחנן ואת יעקב, ובהתפללו נשתנה מראת פניו (חקוי על משה רבנו שקרן עור פניו), והנה שני אנשים דברו אתו, משה ואליהו וכו'
ויהי בעלותם מעליו ויאמר פטרוס אל ישו, אדוני טוב לנו לשבת פה, נעשה נא שלש סכות אחת לך ואחת למשה ואחת לאליהו וכו' (לוקס ט, כח-לד).

הקושיא [291] היא מאין ידע שהם משה ואליהו, ולמה לא פרסמו הדבר הגדול הזה, ולמה רצה פטרוס לעשות שלש סכות אחר שנעלמו משה ואליהו? על כל פנים נראה ששלשתם שוים, ומה יתרון לבן אלהים, אם הוא דומה למשה ואליהו שהיו אנשים ילודי אשה ולא בני אלהים. ואם הם ג"כ אלהיות הרי יש כאן חמשה אלהיות.

ישו אמר,
אם אני לבדי מעיד עלי לא נאמנה עדותי, אך יש עד אחר לי וידעתי כי עדותו אשר הוא מעיד עלי נאמנה. אתם שלחתם את יוחנן והוא מעיד עדות אמת (יוחנן ה, לב-לג).

ועל זה נאמר עלובה היא העיסה שהנחתום מעיד עליה, ואם עדותו של בן אלהים בלתי נאמנה איך נאמין, את יוחנן אשר אמר על עצמו כי אינו משיח ואינו אליהו ואינו נביא (שם א, כ-כא), ומנין הוא יודע כי ישו הוא בן אלהים להעיד עליו?
ויען ישו, אם אני אתן כבוד לנפשי כבודי כאין, אך אבי הוא מכבדני (שם ח, נד),

א"כ אינו אלוה כי צריך שאביו יכבדו ולא יכול לכבד את עצמו. ומאין ידעו האנשים כי אביו יכבדו?
ויענו אותו היהודים לאמר, על מעשה טוב לא נסקלך כ"א על גדוף השם, באשר כי אדם אתה והנך אומר לנפשך אלהים אתה, ויען אותם ישו הלא כתוב בתורתכם אני אמרתי אלהים אתה וכו' (שם י, לג-לד).

הפסוק הזה אינו בתורה רק בכתובים (תהלים סב, י) ושם נאמר:
אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם, אכן כאדם תמותון וגו'.

ונבא על עצמו כי ימות כמו אדם פשוט ואינו בן אלהים.

ישו אמר על עצמו כי בן האדם (לא בן אלהים) יסגר ביד ראש הכהנים והסופרים והם ירשיעו אותו למות
ויסגרוהו הגוים (הרומיים) להתעלל בו ליסרו בשוטים ולצלוב אותו (מתיא כ, יז-יט; מרקוס י, לד).

ישו היה מתפלל:
ויאמר, אבי אתה כל יכול! העבר הכוס הזה ממני, אבל לא כרצוני, אלא כרצונך (מתיא כד, מב).

א"כ לא היה הרצון בידו כ"א באביו, ונמצא שכח הבן חלש נגד האב. ומדוע לא הציל את נפשו? ואם תאמר כנגד הבשר דיבר שהיה לבוש אדם? איך היה יכול לצום ארבעים יום ולא היה הבשר מרגיש? ומדוע היה מפחד מאד מפני המות ונפשו עצבה, ואנו רואים בחנניה מישאל ועזריה שהיו בני אדם ונשלכו לתוך כבשן האש ומ"מ לא נפחדו ולא נעצבו כלל ולא היה גופם מפחד מהמות.

אם בן אלהים הוא מדוע לא ידע להזהר מיהודה תלמידו שהסגיר אותו ביד אויביו. גם קשה איך התחבר ליהודה הרשע שהיה גנב, כי גנב כסף הקדשים (יוחנן יב, ו)? ואם כמו שאומרים כי ישו ידע שיסגירו, מדוע לא הזכיר שמו לתלמידיו שירחיקוהו. ואם למען יקום הכתוב:
אוכל לחמי הגדיל עלי עקב (שם יג, יח)

אף כי אין שייכות לפסוק הזה שנאמר בתהלים (מא, י), מדוע לא השתדל ישו לקיים פסוקים אחרים המזהירים על חלול שבת וכבוד אב ואם?

ישו אומר לשליחיו (בחזיון אחרי מותו):
התאזרו עוז כנוח עליכם רוח הקדש והייתם עדי בירושלם ובכל יהודה ובשמרון עד קצה הארץ (מפעלות השליחים א, ח),

ובזה עשה פרפוגנדא עצומה, אבל כאשר שאלוהו:
התשוב בעת הזאת את הממלכה לישראל?

אמר אליהם:
לא לכם לדעת את העתים ואת המועדים אשר יעד האב בממשלתו (שם פסוק ז),

ואם יש להם רוה"ק הלא ידעו עתידות מעצמם?

פאול בהיותו בתוניס אמר:
חלילה לנו מחשוב כי דומה האלהים לזהב וכסף או לאבן או לתבנית מעשה אדם חרש וחושב (מפעלות השליחים ז, כט),

ומדוע יעשו את ישו בתבנית פסל מכסף וזהב ואבן ועץ? הלא גם בעשרת הדברות אשר יאמינו בהם הנוצרים נאמר:
לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ, ד)?

ישו בתור "בן אדם"
ישו קורא את עצמו "בן אדם" בכל ספרי האונגליון:
במתיא שלשים פעם
בלוקס עשרים ושבע פעמים,
במרקוס ארבע עשרה פעמים,
ביוחנן אחת עשרה פעמים,
ורק פעם אחת במפעלות השליחים (ז, נו).

ולמאמיני ישו הדבר הזה הוא תמיה גדולה, מדוע לא יקרא את עצמו בן אלוה?

אמנם בלשון כתבי הקדש בן אדם ר"ל בנו של אדם הראשון או בן בנו וכל הדורות שבאו אחריו נקראו על שמו, והוא שם יותר נכבד מבן אנוש שהוא בנו של שת ונכד אדם הראשון, ולכן נאמר:
מה אדם (כמו בן אדם) ותדעהו בן אנוש ותחשבהו (תהלים קמד, ג),

ונאמר:
מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן (ישעיה נא, יב),

והוא כמו זה אף זה, או זה ואין צריך לומר זה.

ואיש המעלה נקרא בן אדם והם בני ישראל, כמו:
ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל לד, לא)

וכדרשת חז"ל:
אתם קרוים אדם ואין הגוים קרוים אדם.

ולעתיד נאמר:
עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם - ארבה אותם כצאן אדם (שם לו, לז).

ונאמר:
תחי ידך על איש ימינך על בן אדם אמצת לך (תהלים פ, יח).

ובפרט הנביא נקרא בן אדם, ויחזקאל נקרא בן אדם מאה פעמים חסר אחת, ולדניאל נאמר,
הבן בן אדם (דניאל ח, יז).

ונראה לי כי אפשר לשער מדוע נקרא ישעיה בן אמוץ על שם אביו ויחזקאל בן בוזי לא נקרא על שם אביו כי "בוזי" הוא לשון בוז וגנאי הוא להקרא בשם הזה. ושם אבי דניאל לא נודע לנו אולי גם שמו היה לשון בוז ולכן לא נתגלה שמו ונקרא "בן אדם" כמו יחזקאל. ובימי התנאים נעשה השם "בן" לשם תואר ונקראים בן עזאי, בן זומא, בן בג בג, בן הא הא, ומפני טעם כמוס לא נקראו [292] על שם אביהם או מפני שהיו בני גרים.

ומכל זה מוכח כי ישו חשב את עצמו לנביא דומה לנביא יחזקאל או לחכם כמו דניאל. וגם בתואר בן אלוה לא השתבש לחשוב כי הוא בן אלוה ממש ורק התלמידים שבאו אחריו השתבשו בתואר הזה. למביני כתבי הקדש ידוע תואר השם החביב "בן", כמו בנים אתם לה' אלהיכם, ודוד המלך יתפאר:
כי ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך (תהלים ב, ז),

ואיש המופת חנינא בן דוסא נקרא "חנינא בני" (ברכות יז.).

ג. הלבשת הבשר
העיקר השלישי של הנוצרים הוא הלבשת ישו בבשר, ואומרים שהבן קבל בשר בבטן הבתולה מרים בתבנית איש, וכולל בו אנושות ואלהות, ובכל זאת הבשר בלתי מתחלק ולא נפרד מהאלהות, והאחדות הזאת יותר גדולה מדבקות הנפש באדם, באופן כי אף אחר שנצלב ישו ומת הייתה אלהותו דבוקה ומתאחדת בבשרו ונפשו.

סברת הנוצרים בזה העיקר הוא, כי מפני חטא אדם הראשון הוסר ממנו חסד ה' ורחמנותו, ולזה חייבה החכמה שהבן שהוא ג"כ אלוה קבל הבשר בבטן הבתולה ונתאחד עם האנושות לסבול המות והיסורין כדי שיגאול בני אדם מחטא הקדמוני.


נמצא שעיקר הזה תלוי בעיקר של החטא הקדמון אשר יתבאר ביטולו להלן, ואם נפל עוזר יפול עזור. אבל גם לפי דעתם לא יתכן שלא ישתנה ויתחלף האלהות ע"י המזיגה וההרכבה בבשר, כי הדברים מתחלפים כשיתאחדו שני יסודות שונים, ועל כרחם מודים שחלפו עליו זמנים שונים ועברו עליו מקרה ופגע בירדו לארץ והתלבש בבשר והגיע לשערי מות. ושנוים כאלה לא יתכנו בבורא עולם, כי נותנים חסרון באלילות ע"י שעושים ממנו בשר ודם.

ועוד שלפי דבריהם, עד שירד מן השמים לארץ להתלבש בבשר היה חסר בשר גידים ועצמות. ואם כן יש הבדל בין אותו זמן הראשון שעמד בלי צורת בשר ובין אותו זמן שנתלבש בבשר. וכבר העידו הפילוסופים שכל מופרש מוגבל וכל מוגבל יש לו סוף, וכל שיש לו סוף הוא מחובר וכל מחובר הוא מחודש, וכל מחודש צריך מחדש אחר זולתו.

ועוד שלפי זה יש הפרש ופירוד בין האב ורוה"ק ובין הבן, שהאב ורוה"ק לא התלבשו בבשר והבן הוכרח להתלבש בבשר.

וכל זה הוא נגד המושכל האמתי שאין שייך שום גופניות והגשמה גסה כזו באלהות, אלא הכל הוא רוחני ואין בו שנוי ותמורה מזמן היותר קדמון עד הזמן היותר מאוחר בלי תכלית וגבול.

ובפרט קשה לשער ולצייר בשכל ברור שהבורא הרוחני אשר ברא כל היצור שיהיה נזקק לאשה ויוליד אלוה אחר מבתולה אשר תבוא במשבר בנים, ואלוה זה יקבל דין צליבה במיתה משונה בידי אדם.

עוד יש להקשות, למה נולד דוקא מבתולה יהודית ובארץ ישראל? מדוע לא נולד מבתולה גוית בארץ יון, איטליא, צרפת או ספרד? איזה יחס וקורבה יש בין בן אלהים והיהודים? לפי דבריהם כי ישו שולח להיות משיח וגואל לכל העולם, וסוף סוף לא קבלוהו היהודים ובקש לו מאמינים בין הגוים, א"כ למה לא נתגלה בתחלה אצלם והם הרבים, אם הוא משיח עולמי?

ד. יחוס ישו
הנוצרים מיחסים את ישו למלכות בית דוד, בידעם כי הנביאים יעדו את המשיח לזרעו של דוד המלך.

לכן בהתחלת גליון מתיא הוא מיחס את יוסף בעלה של מרים לשלמה בן דוד, ומסיים היחוס באמרו אליהוד הוליד את אליעזר, ואליעזר הוליד את מתן, ומתן הוליד את יעקב, ויעקב הוליד את יוסף בעל מרים אשר נולד ממנה ישו הנקרא משיח.

כלל כל הדורות מאברהם עד דוד י"ד דורות, ומדוד עד גלות בבל י"ד דורות, ומגלות בבל עד המשיח י"ד דורות. ובאמרו יורם הוליד את עוזיהו חיסר ביניהם שלשה דורות, אחזיה יואש ואמציה (עיין דהי"א ג, ודהי"ב כב). ובכונה עשה זאת, כדי להשות מספר י"ד שלש פעמים.

אבל בלוקס (סוף פרק ג) מצינו יחוס ישו ומייחס את יוסף בעל מרים באופן אחר, ואומר כי ישו בן יוסף בן עלי בן מתת בן לוי בן מלכי וכו'. ונמצא לפי מתיא מאברהם עד ישו מ"ב דורות, ולפי לוקס נ"ו דורות.

ושני היחוסים הללו אומרים כי יוסף היה בעל מרים, אך לפי דבריהם עדיין לא נשאת מרים רק הייתה מאורשה, ולמה נקרא יוסף בעל מרים?

ועוד מה יועיל יחוס יוסף למלכות בית דוד אם ישו לא היה בן יוסף רק בן אלהים? אמנם מצינו כי כאשר הורה ישו לבני ארצו בבית הכנסת תמהו עליו ואמרו:
מאין לזה החכמה והנפלאות? האין זה בן החרש (הנגר), הכי לא נקראת אמו מרים ואחיו יעקב ויוסף שמעון ויהודה, ואחיותיו הלא הנה כלן אתנו, ומאין לו כל אלה? (מתיא יג, נד-נו).

וכאשר מצא פיליפוס את נתנאל אמר:
לא מצאנו זה שכתב עליו בתורת משה והנביאים - את ישו בן יוסף מנצרת. ויאמר אליו נתנאל, הכי מנצרת יבוא טוב? ויאמר אליו פיליפוס, בא וראה. וירא ישו את נתנאל בא לקראתו וכו' (יוחנן א, מה-מז).

הרי שנאמר בפירוש כי יוסף היה אבי ישו. ואיך יאמרו הנוצרים שלא היה לו אב, וסותרים את עצמם ביחסם את יוסף לבית דוד.

והנה אחדים ממפרשיהם רוצים לתרץ הקושיא הזאת ואומרים כי הבעל ואשתו הם במדרגה אחת, כי האשה והבעל היו תמיד משבט [293] אחר.

אך תשובתם בצדו, כי במשך הבית השני היו כל השבטים מעורבים זה בזה ולא נודע מקורם מאיזה שבט היו ורובם היו משבט יהודה ובנימין, אך לא הקפידו לקחת אשה משבט אחר.

ועוד שאם רצה בעל היוחסין לייחס את ישו למרים היה לו לכתוב ישו בן מרים בת עלי בן מתת וכו', ואז היה מודיע העניין בברור ולא היה פתחון פה למקשים לשאול.

ה. מרים אם ישו ובתוליה
העיקר החמישי הוא, כי מרים אם ישו הייתה בתולה מקודם ונשארה בבתוליה אחר לידת ישו שהיה הריון "בלא מום ובלא צבע", שהבתולים לא נקרעו ולא נפסדו בשום זמן.

ואף כי קמו קצת מחכמיהם לערער על העיקר הזה, והפרוטסטנטים ימאנו להאמין בזה, בכ"ז הקתוליקים עודם מחזיקים בדעה זו, והאפיפיור פיוס התשיעי בהבולא מיום 8 דיצמבר 1854 קיים וקיבל את העיקר הזה עוד הפעם.

סתירת העיקר הזה גלויה ומבוארת מעצמה:

כי בפירוש נאמר באונגליון שהיה לישו אחים ואחיות (מתיא יג, נד-נה). ולא יוכלו לומר כי הוא קורא לתלמידיו אחים ואחיות, כי מכונים הם בשמות פרטים, ובכפר נחום נאמר כי הוא ואחיו ותלמידיו ירדו שם, משמע כי אחיו אינם תלמידים. ואם כן אבדה מרים בתוליה עכ"פ בלידת שאר בניה ובנותיה.

ואם נאמר כי לא אבדה בתוליה בלידת ישו א"כ אין זה לידה ולא הייתה טמאה בלידתה ולא היתה צריכה טהרה והקרבת קרבן כשאר יולדות כמו שנאמר באונגליון:
וכאשר מלאו לה ימי טהרה על פי תורת משה העלה אותו לירושלם להעמידו לפני הכהן וכו' ולהקריב קרבן כמצות תורת משה שתי תורים או שני בני יונה (לוקס ב, כב)

שבאים על טומאת לידה. ואותו היום שבאתה למקדש והביאה קרבנה הם קורין מאירה מיתו, וכנגד אותם ארבעים יום ששהתה בנדת טומאתה מניתל (יום הלידה) עד מאירה מיתו - כנגדם הם מתענים ארבעים יום, כמו שכתוב:
אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה (ויקרא יב, ד)

הרי ארבעים יום. (נצחון ישן נושן, ואגנזייל, צד 7).

הנוצרים מביאים משל לזכוכית לבנה, אם תשים אותה נגד ניצוץ השמש תראה זריחת השמש שחודרת מעבר לעבר והזכוכית שלם וקיים בלי נקב כלל. וכמו כן לא היה ניכר העברת ישו בבטן העלמה.


אמנם אור השמש העובר בזכוכית אינה העברה של השמש ממש אלא קרני השמש או נצוציו נראין בזכוכית, ואין להשוות לזה העברת גוף הילד שהיא העברה ממשית.

ויש מחכמיהם אומרים שהרוח נכנס לה דרך המוח, אם כן היה ראוי שיחזור בעת הלידה ג"כ דרך המוח, ולמרים היו צירים וחבלי לידה כשאר יולדות ותקש בלדתה עד שהביא לה יוסף את שולמית ותיילד אותה באבוס בהמות ותקשור הילד בסמרמוטים ותניחהו באבוס בבית לחם. והם בעצמם אינם מספרים בעניין הלידה שום מופת ולא קדושה למרים כלל.

והקתוליקים שמאמינים בקדושת האם כמו בקדושת הבן קשה להבין מדוע מתה מרים ככל הנשים, והיה לו לישו להחיות אותה או למנוע מלאך המות מלשלוט בה כמו חנוך ואליהו שלא טעמו טעם מיתה ועלו לשמים בחייהם.

ועוד קשה, כי ישו בעצמו לא חשב את אמו לקדושה,
ובבואה אליו אמו עם אחיו ולא יכלו לגשת אצלו מפני רוב העם ויוגד לישו לאמר אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לראותך, ויען ויאמר בהראותו לההמון: אלה הם אמי ואחי השומעים את דבר אלהים והמקיימים אותו (לוקס ח, יט),

משמע שאמו ואחיו לא שמעו דבר ה' והיו רשעים.

הקתוליקים מקדישים את שם "מרים הברוכה" ובונים לכבודה בתי תפלה רמים ונשאים, ויש להם מקומות ידועים שאומרים כי מרים תופיע שמה ותעשה נפלאות.


ואף באמריקא במדינת מקסיקו יתפארו כי מרים נראית בעיר גוואדאלופי ביום 12 דיצמבר בשנת 1531 להודי אחד, ועד היום יותר ממאת אלף אנשים יעלו שם לרגל בכל שנה ביום ההוא.

הכומר הגדול מאק-קייב בדרשתו בהקתידראל ס"ט-פטריק, בנויארק בשנת 1927, דרש כי תורת הקתולקים נצטיינת בדבר יחוסם לישו את אמו מרים, וכי ראוי ללמוד מישו את הכבוד שהנחיל לאמו ואהבתו הגדולה אליה, וכי עלינו לזכור כי, המופת הראשון שהראה בקנה בגליל בעת החתונה בא על ידי אמו.

המופת היה, כי אחרי אשר תם היין אמרה אם ישו אליו:
הנה אין להם יין, ויאמר אליה ישו "מה לי ולך אשה, עוד לא באה עתי". אך לאחרונה נתרצה להפוך שש כדי אבן של מים ליין (יוחנן ב).

ונראה מזה כי לא כבד את אמו כלל וקרא לה אשה ולא אמי, ואמר מה לי ולך אשה, בדרך נזיפה, כלומר שאין לך להתערב בדבר, ולא הניחה לכנוס למקום שדרש וכמעט גרש אותה מעל פניו, כי התלמידים והמאמינים בו היו חשובים לו יותר מאמו (לוקס ח).

וא"כ אפוא מצא הכומר כי ישו נהג עם מרים אמו כראוי לבן לכבד את אמו, ואיך נוכל ללמוד ממנו כבוד אב ואם שהוא אחד מעשרת הדברות? תמה אני, איך לא יבוש הכומר לדרוש דרשה כזו בפומבי, ובפרט כי המופת להפוך מים ליין אינו [294] דבר נכבד באמריקא במקום שדורשים נזירות מכל דבר המשכר.

המקור לדעה הזאת היא אמונת הגוים הקדמונים:
האשורים עשו את הבתולה עשתרת לאלוה,
והמצרים האמינו כי האל הארוס נולד מהבתולה איזיס.
ההודים היו להם אלים שלשה בראהמא הוא האב, שיבא הוא רוה"ק, וישנו היא הבן הנולד מהבתולה דיבאנונה.

אגדות העמים העתיקות מספרות מעשיות על דבר בנות חוה שילדו בנים לאלים, או שהאלים עצמם התלבשו בשר בבטן היפיפיות ויצאו כדי להציל את בני האדם ולגאלם מן החטא.

גם היונים והרומים בטרם קבלם דת הנוצרית האמינו שהאל יופיטר עיבר נשים רבות וילדו לו בנים. בת המלך אקריזיוס ושמה דנואה ילדה ליופיטר בן ושמו פרזיאוס שהיו לו שתי תכונות, אלהות ואנושות. ויש אגדה כי הרקילוס הגבור נולד מיופיטר ומהמלכה אלקמינה, ואגדה כי רומולוס שיסד העיר רומא נולד מבתולה ריאה סילויה שנתעברה מהאל מרס (הריב הנצחי צד 88-87).

באגדות חז"ל שנודעו בזמן הגאונים נזכר כי ארמילוס שהוא כמו בכור שטן או אנטיקריסטוס באגדות הנוצרים נולד ברומא מבתולה שהייתה פסל אבן שיש. ונאמר בנבואת ה' לזרובבל בן שאלתיאל:
ויביאני אל בית הלצות (ברומא) ויראני שם אבן שיש ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש, ואמר אלי מה אתה רואה, ואומר אני רואה אבן אחת בדמות אשה יפיפיה, ויען המדבר אלי ויאמר, האבן הזאת היא אשת הבליעל, ובשעה שידעה אותה הבליעל הרה ותלד את ארמילוס, והוא יהיה ראש לכל עבודה זרה וכו' (ספר זרובבל, נדפס באוצר מדרשים ח"א 160).

ובאגדה אחרת:
ירד השטן לצורת האבן ויתחבר עמה ותתעבר ותלד את ארמילוס, והוא ימלך ארבעים יום ואח"כ יבוא משיח בן יוסף לירושלם ויהרג ע"י חיל גוג ומגוג. (מדרש עשרה מלכים, באוצר מדרשים ח"ב 466).

המשך המאמר