|
תוכן הפרק:
[הבדלי הדיברות] [בדיבור אחד נאמרו] [אופיו של ספר דברים] [התורה היא ברית בין ה' לישראל] [הסבר ההבדלים בין הדברות] [לשון נוכח או לשון נסתר] [משנה תורה כנגד המקבל] |
|
[הבדלי הדיברות] והחילופים הם אלו: בדיברות הראשונות בדיבור לא יהיה לך כתיב: וכל תמונה, בדיברות האחרונות כל תמונה, בראשונות כתיב: על בנים על שלשים ועל רבעים, בדיברות אחרונות כתיב: על בנים ועל שלשים, בדיברות ראשונות כתיב: ולשומרי מצוותי, ובדיברות אחרונות ולשומרי מצוותו, בדיבור זכור: בראשונות זכור את יום השבת לקדשו בדיברות שניות שמור, בדיברות ראשונות לא כתיב: שורך וחמורך, בדיברות אחרונות כתיב: שורך וחמורך, בדיברות ראשונות כתיב: ובהמתך, בדיברות אחרונות כתיב: וכל בהמתך, בדיברות ראשונות למען ינוח, בדיברות אחרונות לא כתיב למען ינוח, בדיברות ראשונות נתן טעם לשמירת שבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדיברות אחרונות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, בדיבור כבד: בדיברות ראשונות לא כתיב: כאשר ציווך ה' אלוהיך ובדיברות אחרונות כתיב: כאשר ציווך ה' אלוהיך, בדיברות ראשונות לא כתיב: למען ייטב לך, בדיברות אחרונות כתיב: למען ייטב לך. [בדיבור אחד נאמרו] |
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו,
מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע. |
|
והנה קשה אם אלו שני דברים נאמרו כאחד, עדיין יש לשאול למה בדיברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור ולא הפך בראשונה שמור ובאחרונה זכור? ועוד, מה נאמר בשאר החילופים אשר אמרנו, אם נאמר שזה הדין וזה המשפט גם כן בשאר החילופים, למה זכרו זכור ושמור בפרט ולא זכרו כל שאר דברים לומר שנאמרו בדיבור אחד? ועוד, איך אפשר לומר שיהיו כל הדברים נאמרו בדיבור אחד כי דבר זה שייך לומר בחילופים כמו זכור ושמור, אבל דבר שנכתב במשנה תורה ולא נכתב כלל בדיברות הראשונות מה שייך לומר שנאמרו בדיבור אחד. אמנם מה שהקשה הראב"ע בפרשת יתרו על דברי חכמים, כי דבר זה שלא בטבע שיאמר שני דברים כאחד, שהרי אי אפשר שיאמר האדם מילת זכור, אלא אם כן יקדים הז' לכ"ף והכ"ף לרי"ש, ומכל שכן שאי אפשר שידבר שני מלות שאין עניינם שווה בפעם אחד. ואם יאמר שדברי הקדוש ברוך הוא הם דרך נס ופלא, יקשה כי איך אפשר שישמעו שני דברים כאחד, שצריך שיכנס אות הראשון קודם באוזן ואחר כך השני, ואי אפשר שיכנסו שני דברים כאחד באוזן. אלו הם דברי הראב"ע, והוסיף עוד דברים כאלה וכאלה, ואסף דברי רוח בחופניו. ויש בוטה כמדקרות חרב. והוא פירש כי שמור הוא כמו זכור. כי זכור פירוש שלא ישכח איזה יום מן השבוע לקדשו וכן שמור את יום השבת לקדשו - שישמור יום השבת שלא ישכח מלקדשו. ואלו דברים כמו שרמז הרמב"ן ז"ל על הראב"ע, שלא ידע מן השורשים אשר הם לחכמים, אשר אמרו כל מקום שנאמר הישמר פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. לכך שמור את יום השבת לקדשו אין ספק שהוא לא תעשה ואילו זכור את יום השבת בוודאי הוא עשה. ומכל שכן כי כאן מוכח בפירוש מן הכתוב שנתן טעם: בראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדיברות שניות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, שכל זה נראה כי הבדל יש בין זכור ובין שמור כמו שיתבאר בפירוש דבר זה. ומה שאמר כי איך אפשר דבר זה כמו שמבואר בדבריו, הלא אמרו ז"ל עצמם שאי אפשר אל פה לדבר ואל אוזן לשמוע, ורצו בזה כי לא היה קול גשמי ולא שמיעה גשמית רק קול רוחני, ואם כן מה שאלה בדבר זה, כיון שהם בעצמם אמרו כך. ועוד מה עלה על דעתו, וכי הדברים אשר דיבר השם יתברך שווים אל דיבור בני אדם, כי דבר זה אינו כלל, שהרי משה שמע הדיבור, וכל ישראל לא שמעו. וכי דבר זה בדרך הטבע כאשר קול אחד יוצא, שהאחד ישמע ואחד לא ישמע? והכתוב אומר (דברים ד') השמע עם קול אלוהים חיים מדבר וגו' ויחי. ואם כן מאי קשיא? [אופיו של ספר דברים] במסכת מגילה (ל"א ב) |
אין מפסיקין בקללות.
וקאמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כוהנים, אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין, ואין בכך כלום, מאי טעמא? הללו מפי הקדוש ברוך הוא נאמרו, ובלשון רבים נאמרו, והללו משה מפי עצמו אמרן, ובלשון יחיד. |
|
עד כאן.
ואין הכוונה הזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות: הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחברו דבר, והם שווים במדרגה, אין כאן רק בחינה אחת, כי שניהם שווים במעלה. אבל כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל, והם בארץ, אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן, ובחינה אחרת מצד המקבל. ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל. ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א') הואל משה באר את התורה הזאת, כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דיבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מכל מקום היה כאילו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך ציווה השם יתברך, והיה השם יתברך נותן הדיבור בפיו. וכמו שכתוב בעשרה דיברות (שמות י"ט): משה ידבר והאלוהים יעננו בקול, וכך היה בכל דיבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדיבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו, כמו השליח שמדבר כאשר ציווה לו המשלח. וזה פירוש מה שאמרו חכמים קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם. כלומר, שלא היה השם יתברך נותן הדיבור בפיו, שלא היה משנה תורה רק לקבל את התורה, והקבלה הוא על ידי מי שקרוב אל המקבל, כי המקבל הוא עיקר במשנה תורה, לכך היה זה על ידי משה רבנו ע"ה שהוא קרוב אל המקבל. כלל הדבר, כי השם יתברך נתן התורה, וישראל היו מקבלים אותה, והקבלה היא בסוף. וזהו משנה תורה שהיא בסוף. ולכך הדיבור הוא כפי הראוי אל המקבל, כי המקבל הוא עיקר שם, דהיינו כי משנה תורה לאוסופי אתי, לבאר יותר כאשר ראוי אל המקבל. וזהו עיקר גדול, ובזה יתורץ כל החילופים והשינויים שהם בדיברות אחרונות. [התורה היא ברית בין ה' לישראל] ומפני כך היו שני לוחות הברית גם כן ולא היה לוח אחד, מפני שהם לוחות הברית וכל ברית הוא בין שנים: האחד הכורת והשני המקבל הברית, ולכך היו חמש כתובים על לוח אחד וכל החמש מה שלא יֵעָשֶׂה אל השם יתברך אשר כרת ברית עימהם, ולוח השני נגד מקבל הברית הוא האדם, ולכך על לוח השני כתובים מה שלא יֵעָשֶׂה אל מקבל הברית. ודבר זה עצמו בתורה גם כן, שהיא הברית גם כן בין השם יתברך ובין ישראל. שכל התורה חוץ ממשנה תורה דבר השם יתברך בעצמו, אבל משנה תורה הוא כנגד מקבל הברית הם ישראל, ולכך כל משנה התורה בלשון יחיד נאמרה, מפני כי משנה תורה שהוא קרוב אל המקבל כמו שאמרנו, הוא מאחד ומקשר את ישראל כאיש אחד. וגם כי כל התורה שהיה השם יתברך מדבר היה מדבר אל האדם מצד כי האדם הוא בעל שכל. ולפיכך כל הדיברות היו כאשר ראוי אל האדם השכלי, שאין צריך אליו ביאור ופירוש כל כך, אבל משנה תורה שהוא סוף התורה, ואין קבלת התורה מצד השכל רק מצד המקבל החומרי, ומצד הזה ראוי קבלת התורה לאדם ולא אל המלאכים השכלים. ולפיכך משנה תורה היה מדבר משה שהיה אדם, והיה מדבר אל ישראל מצד שהם בני אדם המקבלים, לכך צריך פירוש יותר. וזה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי. ואי אפשר לכתוב בפירוש, רק שפתחנו לך פתח ותבין הדברים שהם דברי חכמה. וכל אלו דברים ברורים מאוד והכל הוא עניין אחד ואין חילוק, ובשביל זה יבואר כל החילופים והשינויים שהם בפרשת ואתחנן ובפרשת יתרו. ומעתה תבין ותדע כי לא הוקשה לרז"ל בכל התוספת שיש בדיברות משנה תורה, כי הוא ביאור לתורה. וכל הדברים אשר זכרנו החילוף אשר בין חמישה דיברות הראשונות של פרשת יתרו ובין חמישה דיברות ראשונות של משנה תורה, הכל הוא תוספת ולא גירעון. [הסבר ההבדלים בין הדברות] ועל שלשים, הוי"ו הוא תוספת בדיברות אחרונות, ויראה כי הוא תוספת ביאור. שלא תאמר כי השם יתברך פוקד עוון אבות על בנים כשנתמלאה סאה שלהם, ואם לא נתמלא סאתם ולא שלם עוונם, ולא פקד על הבן יפקוד על בני בנים; ואם עדיין לא שלם העוון יפקד על רבעים אבל על דור חמישי לא יפקד עוון האב הראשון, וזהו פירוש הרמב"ן ז"ל. והוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק מה שכתב במשנה תורה ועל שִׁלֵּשִׁים ועל רבעים שהוא בטעם או, כלומר או שִׁלֵּשִׁים או רבעים. אבל אין הפירוש כך. כי לכך הוסיף וי"ו בדיברות אחרונות, לומר כי פוקד עוון על בנים ועל שִׁלֵּשִׁים גם על רבעים, כי לפעמים הוא רשע גדול שפוקד העוון על שִׁלֵּשִׁים ועל רבעים, וכאשר יאמר על שִׁלֵּשִׁים כל שכן שפוקד על בני בנים, וכן כאשר יאמר על בנים כל שכן על עצמו. וכן מוכח מדברי חכמים במדרש (ילקו"ש שלח ר' תשמ"ג): משל לד' דיוטאות נפלה דליקה באחת מהן וכו', כמו שהתבאר למעלה. והדליקה הוא העונש, ומוכח שפוקד העוון על כולם, ולכך הוסיף במשנה תורה ועל שִׁלֵּשִׁים ופירוש זה ברור. והכל הוא לפי מה שהוא רשע. כאשר הוא אינו רשע כל כך, אין העונש חל רק עליו, ואם הוא יותר רשע - פוקד על בנים. ואם יותר רשע - פוקד עוד על בני בנים וכן כולם. ומעתה הוא דומה אל עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי: שאם הוא צדיק יותר, החסד הוא לבניו אחריו יותר עד לאלפים. ודבר זה הוסיף ביאור במשנה תורה, בזה שאמר ועל שִׁלֵּשִׁים, כי משנה תורה לאוסופי אתי, כאשר היה הדיבור בהר סיני על בנים על שִׁלֵּשִׁים, מכל מקום פירוש הדיבור הוא על בנים ועל שִׁלֵּשִׁים. כי דבר ה' צריך לביאור, ולפיכך לא קשיא מה שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, כי בוודאי גם זה דיבור ה', רק שהוא תוספת ביאור, וכן מה שנאמר בדיברות אחרונות מצוותו, הוא תוספות שהוא שייך אל דיברות אחרונות. [לשון נוכח או לשון נסתר] והטעם בזה, כי אנכי ולא יהיה לך הם שייכים אל השם יתברך עצמו, כי אלו שני דיברות מפי הגבורה שמענום וכמו שהתבאר למעלה, ולכך הם לנוכח לגמרי, כי איך לא היה נמצא להם לנוכח, שהרי זה קבלת מלכותו, ובוודאי בקבלת מלכותו יתברך נמצא להם. ולפיכך הדיבור באלו שניים לנוכח. אבל שאר הדיברות אינם לנוכח, כי אף על גב כי שאר דברי תורה גם כן לנוכח, אינו דומה, כי שאר התורה היה הדיבור על ידי משה, והיה מדבר עמהם לנוכח. אבל עשרת הדיברות השם יתברך היה המדבר, כדכתיב משה ידבר והאלוהים יעננו בקול, ולפיכך היה הדיבור לא תשא בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. ומפני כי ולשומרי מצוותו הוא דבק אל לא תשא שאחריו נאמר, ולכך כתיב מצוותו בלשון נסתר לפי שהוא דבק אל לא תשא, שהוא גם כן בלשון נסתר. והרמב"ן ז"ל פירש כי לכך שם ה' אלוהיך בלשון נסתר, כי אנכי ולא יהיה לך בלבד שמענו מפי הגבורה, ומכאן ואילך משה ידבר והאלוהים יעננו בקול, ולכך כתיב בלשון נסתר, כאילו משה ידבר לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא. ואין צריך לומר כך, כי אף על גב כי משה ידבר, היה הדיבור בא מן השם יתברך, שהרי כתיב את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם. אבל הפירוש כמו שאמרנו, כי שני הדיבורים שהם קבלת מלכותו יתברך זה היה לנוכח לישראל, כי זהו עצם קבלת מלכותו הקדוש ברוך הוא עליהם, ולכך היה הדבר לנוכח. [משנה תורה כנגד המקבל] וכן מה שנאמר בדיברות האחרונות וכל בהמתך, והוסיף שורך וחמורך, מה שלא נאמר בדיברות הראשונות, הכל הוא תוספת ביאור ללימוד שלהם כי כך ראוי לעניין משנה תורה שהיא תוספת ביאור. אבל לפי מה שאמרנו, כי משנה תורה הוא כנגד המקבל הוא האדם, לכך כתב שורך וחמורך, כי השור והחמור שעושה בהם האדם קרובים אליו מעבדו ואמתו, כמ"ש ר' יוסי מעולם לא קריתי לשורי שורי רק שדי. ולכך אין לכתוב במשנה תורה, שהיא נאמרה אל המקבל, עבדך ואמתך וכל בהמתך, כי שורו וחמורו אשר הם לצורך האדם נחשב לו לאדם יותר משאר בהמתו, ואינו כמו עבדו ואמתו. ומפני טעם זה כתוב גם כן בדיבור זכור ובהמתך, ולא כתיב וכל בהמתך, כמו שכתוב בדיבור שמור, כי מאחר שלא הזכיר כאן שורך וחמורך, רק החשובים ביותר, ולא הזכיר כל מה שהוא צריך אל האדם המקבל, לכך לא כתב וכל בהמתך. אבל בדיברות אחרונות שהזכיר שורך וחמורך, אשר הוא צריך אל המקבל, הזכיר גם כן וכל בהמתך, שגם כן הוא צריך אליו. ועוד יש בזה דבר עמוק, ותבין אותו ממה שאמרנו כי משנה תורה קרובה אל המקבל. וכן מה שלא נאמר בדיברות ראשונות למען ייטב לך, ובדיברות אחרונות למען ייטב לך, כבר בארנו לך למעלה, כי הדבר אשר אינו ראוי לעולם במה שהוא עולם גשמי, ולפיכך אי אפשר שיהיה בעולם דבר שהוא אלוהיי לגמרי בשלמות, מבלי שיצורף אליו החסרון. וכאשר היה דבר השם יתברך אל ישראל פנים אל פנים, היה הדיבור הזה לאדם בצד שיש לאדם מעלה אלוהית נבדלת, ומדרגה זאת אינה לאדם בשלמות רק בחסרון, כי האדם אינו נבדל לגמרי רק הוא אנושי. ולפיכך לא כתיב בדיברות הראשונות למען ייטב לך, כי הדבר שהוא בשלמות מבלי שום חסרון הוא טוב, והדבר שמצורף אליו חסרון, לא שייך אצלו טוב כי הטוב הוא בלא חסרון. ובדיברות השניות אשר באר משה לישראל, ואין דבר זה במדרגה כמו הדיברות הראשונות ששמעו מפי השם יתברך, כי ראוי מדרגה זאת לאדם מצד שהוא אדם, ומצד הזה אין חסרון. והדבר שאין בו חסרון הוא הטוב, אבל המדרגה האלוהית לגמרי אי אפשר שתהיה מדרגה זאת בשלמות, ולכך לא נאמר בראשונות טוב. וכתיב בדיברות האחרונות גם כן למען יאריכן ימיך חסר וי"ו לתוספת ביאור, וזה שכל מקום שנאמר ימים רבים, אינם אלא של צער, מפני כי דומים לו שהם רבים אף שהם מעט, והפך הימים הטובים נראים שהם אחדים, כדכתיב (בראשית כ"ט) ויהיו בעיניו כימים אחדים, אף שהם רבים. ולפיכך כתיב למען יאריכן ימיך חסר וי"ו, כלומר שהם ימים טובים כאילו אינם רבים, שכך הם ימי הטובה. ודבר זה מבואר. ובדיבור זה הוסיף כאשר ציווך, שדבר זה תוספת ביאור, שמבאר המצווה לומר שתקיים המצווה בעניין אשר ציווך. וכבר בארנו למעלה, כי משנה תורה הוא ביאור, ולפיכך נאמר כאשר ציווך. וגם מפני כי כאשר ציווך בא על חוזק האזהרה שיש לכיבוד אב ואם, כי כיבוד אב ואם נקרא משפט, לפי שהוא מחויב כמו שהארכנו למעלה. ומפני כי דיברות אחרונות נגד המקבל כמו שאמרנו, והמקבל הוא מקבל חוזק האזהרה שהוא במצווה ולכך הוסיף במשנה תורה דווקא כאשר ציווך. ועוד יתבאר: |
