יא. שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דווקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דווקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לעניין איסורו. (ביצה ז, ב)

משורשי המצוה
כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בעניין זה, שמתוך חיפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב <>(שמות יב לט) ויאפו את הבצק וגו'.

דיני המצוה
כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות,
ודין עכו''ם אלם שהפקיד לו חמץ,
ודין תערובת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעיפשה מה דינה,
ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים ת''מ - תמ''ב) .

ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמב''ם חו''מ א, ג) , לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.

המצווה בכל הספרים