מספר בספר החינוך	ספר החינוך	ספר המצוות	ספר מצוות השם (מראי מקומות בלבד)
1	א. מצות פריה ורביה בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר: (בראשית א כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. משורשי מצוה זו כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא, ב במשנה) , שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב: (ישעיהו מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה, ב) . דיני המצוה מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצות הוא פטור בעסקו בזו. ויתר פרטיה - מבוארים ביבמות בפרק ו' (סא, ב וסב, ב) ובברכות (טז, א) . ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז''ל (אבות פ''ה מכ''א) לישא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, (קדושין כט, ב) שמראה בעצמו, שאינו רוצה להשלים חפץ ה’ ליישב עולמו.	המצווה הרי"ב הציווי שנצטווינו לפרות ולרבות ולהתכוון לקיום המין, וזוהי מצוות פרייה ורבייה. והוא אומרו יתעלה: "פרו ורבו" (בראשית א, כח ושם ט, ז). וכבר ביארו שהחתן פטור מקריאת שמע אם נשא בתולה, ונתנו טעם לכך, מפני שהוא עוסק במצווה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו וחיוביה בפרק ו' מיבמות. ואין הנשים חייבות במצווה זו; ובפירוש אמרו שם: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האשה".	מצווה א: מצוות עשה פרו ורבו (עשה א) מצוות עשה לישא אשה לפרות ולרבות. שנאמר: "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" בראשית א, כח. מראי מקומות: יבמות דף ס"א ואילך; מסכת אבות פרק א'; ברכות דף טז; רמב"ם הלכות אישות פרק טו; רמב"ם, ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה רי"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"ט; שו"ע אבן העזר סימן א'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רפ"ד;
2	ב. מצות מילה "לך לך" יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה, שנאמר (בראשית יז י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב (ויקרא יב ג) , וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכולן לצורך, כמו שפרשום חכמינו ז''ל (שבת קלב, א קלה, א) . ועניין מצוה זו, הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגוויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו. משורשי מצוה זו לפי שרצה ה’ יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ ה’ יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם. ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו. דיני המצוה על מי מוטלת מילת הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית (עבד שנולד בבית ישראל) ומקנת כסף (עבד שנקנה) , והחילוק שביניהם ובאיזה עניין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''ט משבת (קלז, ב) ובפרק ד' מיבמות (עא, א) . ושם בשבת נתבאר כי המל מברך: ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה. ואבי הבן, או בית דין במקום שאין אב, מברכין ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והעומדים שם עונין. כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (י''ד מסי' ר''ס עד רס''ו). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ואין הנשים חייבות במילת בניהן (קדושין כט, א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין, שהוא שלוש עשרה שנה ויום אחד, חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו (שבת קלג, א) , אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחייבין על ביטולה כרת (כריתות ב, א) , כי אם זו ושחיטת הפסח.	המצווה הרט"ו הציווי שנצטווינו להימול והוא אומרו יתעלה לאברהם: "המול לכם כל זכר" (בראשית יז, י). ובפירוש הודיעה התורה על הכרת למבטל מצוות עשה זו. והוא אומרו יתעלה: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה וגו'" (שם שם, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק יט משבת ופ"ד מיבמות. ואין האשה מצווה על מילת בנה כמו שהאב מצווה על כך, כמו שנתבאר בקידושין.	מצווה ב: מצוות עשה למול כל זכר לח' ימים (עשה ב) מצוות עשה למול כל זכר בן שמונת ימים. שנאמר: "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר" בראשית יז, יב. מראי מקומות: שבת פרק י"ט; יבמות פרק ד' ופרק ח'; קדושין דף כ"ט; רמב"ם הלכות מילה, פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה רט"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין כ"ח; שו"ע יורה דעה סי' ר"ס; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קנ"ז, קנ"ח, קנ"ט-רפ"ט; ומילת גר ושאר ע ניניו ברמב"ם הלכות איסורי ביאה פי"ג; שו"ע יורה דעה סימן רס"ח.
3	ג. שלא לאכול גיד הנשה וישלח יעקב יש בה מצות לא תעשה אחת, והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר: (בראשית לג לב) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. והאי 'לא יאכלו' - לא נאמר על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב, נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת ה’ יתברך שלא יאכלוהו. משורשי מצוה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזוכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בר''ר עח) ) שהיה שרו של עשו, רצה לעוקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, (בראשית לב כו) ) וציערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם שם לב) )באב שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו, אמן. דיני מצוה זו מהו הגיד האסור, והחיטוט שאנו חייבים לחטט אחריו, ובאי זו בהמה נוהג, ומי נאמן על ניקורו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחולין (פט, ב) (י''ד סי' ס''ה). ) ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל גיד אחד, אפילו הוא פחות מכזית, או שאכל כזית מגיד הנשה גדול, לוקה. (עי' חולין צו, א)	המצווה הקפ"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול גיד הנשה, והוא אומרו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (שם לב, לג), והאוכלו כולו, ואפילו הוא כל שהוא, או שאכל ממנו כזית – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.	מצווה ג: מצוות לא תעשה, שלא לאכול גיד הנשה [לא תעשה לא תעשה א] מצוות לא תעשה, שלא לאכול גיד הנשה. שנאמר: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" בראשית לב, לב. מראי מקומות: חולין דף פט; הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן לאוין קל"ט; שו"ע יורה דעה סימן ק, ס"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ג.
4	ד. מצות קידוש החודש לקדש חודשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר (שמות יב ב) החודש הזה לכם ראש חודשים, כלומר כשתראו חידושה של לבנה, תקבעו לכם ראש חודש. או אפילו לא תראוה, מכיוון שהיא ראויה להיראות על פי החשבון המקובל. וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה, לפי שיסוד מצות קידוש החודש, כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ במועדם. וכמו כן מצוות עיבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצוות העיבור, והוא מה שכתוב (שם יג י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז יא) שמור את חודש האביב. ועניין המצווה שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים לפניהם שראו הלבנה בחידושה, וקובעים ראש חודש על פיהם, שאומרים, היום מקודש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפירוש החודש הזה לכם - גדולים וסמוכין כמותכם, (ר''ה כב, א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר, מדסמך לו "דברו אל כל עדת בני ישראל", כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החודש, רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל - והסמיכות ידוע איך עושין אותו - יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ. וכן מצינו (ברכות כג, א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע, ועקיבא בן יוסף שהיו בעניין זה. אבל בלתי תנאים אלו, אין רשות לשום אדם מישראל לקבוע חודשים ולעבר שנים. ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין? דע, שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חודשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליה, ועל זה אנו סומכין היום. זה שאמרנו הוא על דעת הרמב''ם ז''ל. והרמב’’ן ז''ל (בספה''מ מ''ע קנג) יחשוב קידוש החודש מצווה אחת, ועיבור שנים מצווה אחת. וראיותיו בספר המצוות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העיבור, כלומר שנחשֵב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם: ושמרת את החוקה הזאת למועדה (שמות יג י). וכן שמור את חודש האביב (דברים טז יא). כמו שכתבנו. משורשי מצוה זו כדי שיעשו ישראל מועדי ה’ בזמנם, שהשם יתברך צווה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב שמור את חודש האביב ועשית פסח. וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה. ואילולי עיבור השנים, יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חודשיהם ומועדיהם לימות שנת הלבנה, שהם שנ''ד יום ח' שעות תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ''א שעות, ר''ד חלקים, סימן י' כ''א ר''ד. ובישול התבואות והפרות בכוחה של חמה. נמצא שאילולי העיבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להיעשות בגדולי הדור, לפי שהוא עניין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יוודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסידים. דיני המצוה כגון חקירת עדות החודש, ואיום העדים לפעמים, ודין חילול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חודש היו מעברין והוא אדר, וכמו שדרשו ז''ל: ושמרת את החוקה הזאת למועדה, מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ועוד דרשו ז''ל בפסוק זה (סנהדרין י, ב) מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, תלמוד לומר, מימים ימימה. ועוד דרשו ז''ל (מגילה ה, א) 'לחודשי השנה' - חודשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים. ועוד אמרו בעניין זה (מגילה שם) 'חודש ימים', ימים אתה מחשב לחודש ואי אתה מחשב שעות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת ראש השנה (כה, ב) ובפרק א' של סנהדרין (יא, ב) ובברכות כמו כן. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שגורם קלקול המועדות. ועכשיו, בעוונותינו, שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל, כמו שאמרנו.	המצווה הקנ"ג הציווי שציונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קידוש החודש. והוא אומרו יתעלה: "החדש הזה לכם ראש חודשים" (שמות יב, ב) ובפירושו נאמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" כלומר: מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד כשבת בראשית שכל אחד מונה ששה ימים ושובת בשביעי - כך שגם כל אדם הרואה את הלבנה יעשנו ראש חודש, או יחשב בחשבון התורני ויעשה ראש חודש, או יראה שהאביב אחר - וזולתו ממה שראוי להתחשב בו יוסיף חודש אלא מצווה זו לא יעשנה לעולם אלא בית דין הגדול דווקא ובארץ ישראל דווקא. לפיכך, בטלה אצלנו היום הראייה מחמת העדר בין דין הגדול, כמו שבטלה הקרבת הקורבנות מחמת העדר המקדש. ובזה טעו המינים הנקראים כאן במזרח 'קראים', וזהו היסוד שגם לא כל הרבניים עמדו עליו, והחלו מגששים עימהם בחשכת האפילה. דע, שהחשבון הזה שאנו מחשבים היום ויודעים בו ראשי החודשים והמועדים, אין מותר לעשותו אלא בארץ ישראל בלבד; אבל בשעת הדחק ובהיעדר חכמים מארץ ישראל, אז מותר לבית דין הסמוך בארץ ישראל לעבר שנים ולקבוע חודשים בחוצה לארץ, כדרך שעשה ר' עקיבא, כמו שנתבאר בתלמוד. ובזה יש קושי גדול, והידוע על הרוב כמעט תמיד היה בארץ ישראל, והם שיקבעו חודשים ויעברו שנים בדרכים המקובלות אצלם ובהתקבצם יחד. ויש כאן יסוד גדול מאוד מיסודות האמונה, שלא ידעוהו ולא ירגישו בו אלא המעמיקים חקר. היינו: זה שאנו מחשבים היום בחוצה לארץ בסדר העיבור שבידינו ואומרים שיום זה ראש חודש ויום זה חג - הרי בשום פנים לא בגלל חשבוננו אנו עושים אותו חג, אלא מפני שבית דין בארץ ישראל כבר קבעו יום זה חג או ראש חודש, ומפני שהם אמרו שהיום ראש חודש או היום חג, הוא נעשה חג או ראש חודש, בין שהייתה פעלתם זו על פי חשבון או על פי ראיה, כמו שנמסר לנו בקבלה: "אשר תקראו אתם (ויקרא כג, ב) אין לי מועדות אלא אלו", כלומר: אלה שאומרים הם שהם מועדות, אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין, כמו שבא לנו בקבלה. ואין אנו עושים היום חשבון אלא כדי שנדע את היום שקבעו בו בני ארץ ישראל, כיון שבסדר זה עצמו מחשבים וקובעים היום - לא בראיה; ועל קביעתם אנו סומכים - לא על חשבוננו. ואין חשבוננו אלא לגלויי מילתא, והבן זה היטב. והנני מוסיף לך באור: אילו הנחנו, למשל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לאל מלעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי - [ואילו הנחנו] שלא יהיה בית דין בנמצא, ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ ישראל - הרי אז לא היה חשבוננו זה מועיל לנו כלל בשום אופן, לפי שאין לנו לחשב בחוצה לארץ ולעבר שנים ולקבוע חודשים אלא באותם התנאים הנזכרים, כמו שביארנו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב, ג). ואם יתבונן מי שיש לו דעה שלמה בדברי התלמוד שבעניין זה יתבאר לו כל מה שאמרנו ברור שאין בו שום ספק. ואמנם יש הערות בלשון התורה, המורות על יסודות העניין שאנו סומכים עליו בידיעת ראשי חודשים ועבור שנים. מאלה אמרו: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י). אמרו: "מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד" ואמרו: "מנין שאין מעברין את החודש אלא ביום, ואין מקדשין את החודש אלא ביום? תלמוד לומר: מימים ימימה". ואמר יתעלה: "לחודשי השנה" (שם יב, ב), אמרו: "חודשים אתה מחשב לשנה, ואי אתה מחשב ימים" משמע שההוספה בה לא תהא אלא חודש שלם. ואמר: "חודש ימים" (במדבר יא, כא) - אמרו: "ימים אתה מחשב לחודש ואין אתה מחשב שעות". ואמרו: "שמור את חודש האביב" (דברים טו, א)- משמע שבשנים שלנו חובה שנשמור בהן תקופות השנה, ולפיכך יהיו שנות חמה, וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בשלמות בפרק א' מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וגם בברכות.	מצווה ד: מצוות עשה לקדש חדשים (עשה ג) מצוות עשה לקדש חדשים ולחשב חדשים. שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים כו'" שמות יב, ב. מראי מקומות: ראש השנה דף י"ח; סנהדרין דף י' ואילך; ברכות דף ס"ג; רמב"ם הלכות קדוש החדש פרק א' ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ג: רמב"ן מנה קידוש החודש ועיבור שנים לשני מצוות; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"ו, מ"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קג.
5	ה. מצות שחיטת הפסח לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים שה תמים זכר בן שנה, או גדי, בבית הבחירה, וזה נקרא קורבן הפסח, שנאמר (שמות יב ו) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ועניין המצוה הוא שמתקבצים אנשים מישראל לחבורות ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום י''ד בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם, שמצותו לאוכלו על השובע. (פסחים ע, א) משורשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנסים הגדולים שעשה להם ה’ יתברך ביציאת מצרים. דיני המצוה כגון זמן שחיטתו ביום אימת, (שם נח, א) ושהוא נשחט בשלוש כיתות בעזרה, (שם סד, א) וכי דוחין שבת עליו, (שם סה, ב) ודיני מנוייו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פסחים. (עי' רמב''ם הלכות קורבן פסח א יב). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח, חייב כרת. בשוגג אינו מביא קורבן, לפי שזה הוא אחד משלושה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן: זה, מגדף ומבטל מילה.	המצווה הנ"ה הציווי שנצטווינו להקריב כבש הפסח ביום י"ד בניסן. והוא אומרו יתעלה: "ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו). וכל העובר על מצווה זו ונמנע מלהקריבו בזמנו במזיד - הרי זה חייב כרת, בין שהוא איש או אשה. לפי שכבר נתבאר בגמרא פסחים, שפסח ראשון חובה לנשים ודוחה את השבת. כלומר, הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת, כמו כל איש ואיש מישראל. ומאמר התורה בו הוא כרת, והוא אומרו: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה" (במדבר ט, יג). ובריש מסכת כרתות, כאשר מנו את המצוות שהעובר עליהן חייב כרת - והן כלן מצוות לא תעשה - אמרו: "והפסח והמילה במצוות עשה". וכבר הקדמנו הקדמה זו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פסחים.	מצווה ה: מצוות עשה לשחוט הפסח ביד' בניסן (עשה ד) מצוות עשה לשחוט קרבן פסח בי"ד בניסן בין הערבים. שנאמר: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו. מראי מקומות: פסחים דף נח ואילך, דף ס"ט; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א', ופרק י; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ג.
6	ו. מצות אכילת בשר הפסח לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשחיטתו (מצוה ה) כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות. דיני המצוה כמה חייב כל אחד לאכול ממנו לכל הפחות, והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה ושלא ישנו. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים. ונוהגת בזכרים ובנקבות, והעובר עליה ביטל עשה. וכלל גדול בכל התורה, לכל שאומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין, אם יש כוח בידם, עד שיקימנה. (כתובות פו, א חולין קלב, ב)	המצווה הנ"ו הציווי שנצטווינו לאכול כבש הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור. והוא אומרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי-אש ומצוות על-מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה? אז אומר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה. הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומרורים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור. ולשון המכילתא: "צלי-אש ומצוות על מרורים יאכלהו" - מגיד הכתוב, שמצוות פסח צלי, מצה ומרור". כלומר: שהמצווה היא כללותם. ושם נאמר: "מנין אתה אומר, שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח? תלמוד לומר יאכלהו", כלומר הבשר לבדו. "יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? הרי אתה דן: הואיל והפסח מצוות עשה ומצה ומרור מצוות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתם בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתם במצה ומרור? תלמוד לומר: יאכלהו". ושם נאמר: "יאכלהו - מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע" לפי שעיקר המצווה אכילת הבשר, כמו שאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"; והמרור מטפלי בשר הפסח וחובותיו, כמו שנתבאר מאמרות אלו למי שהבינן. והראיה הברורה בזה הוא היסוד שאמר התלמוד, והוא אומרם: "מרור בזמן הזה דרבנן", לפי שמן התורה אין חובה לאוכלו בפני עצמו אלא נאכל עם בשר הפסח. וזו ראיה ברורה ומפרשת, שהוא מטפלי המצווה, לא שאכילתו מצווה בפני עצמה. וגם דיני מצווה זו מבארים במסכת פסחים.	מצווה ו: מצוות עשה לאכול בשר הפסח בליל טו' בניסן (עשה ה) מצוות עשה לאכול הפסח ליל ט"ו בניסן. שנאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" שמות יב, ח. מראי מקומות: ברכות דף ט'; זבחים דף נ"ז; פסחים דף סו ואילך; מגילה דף כ"א; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ה.
7	ז. שלא לאכול הפסח נא ומבשל שלא לאכול מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב - ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש. העניין הזה, שלא יאכל אותו קודם גמר בשולו אפילו בצלי, וזהו פירוש 'נא', (פסחים מא, א) שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם, עדיין נקרא 'נא'. אבל כשהוא חי לגמרי, שלא התחיל בו האור כלל, אין בכלל לאו דנא ללקות עליו משום אל תאכלו ממנו נא. אבל אסור מדאורייתא, שכל שאינו צלי אש, אסרה התורה דרך כלל. ופירוש 'בשל' - שבשלו במים או בכל משקה או במי פרות, שנאמר ובשל מבשל, ריבה הכל. משורשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטווינו לאכולו צלי דווקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזיכרון שיצאנו לחרות להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד (עי' מורה נבוכים ח''ג פמ''ו) שאכילת הצלי יורה על החיפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה. דיני המצוה כגון אם עשהו צלי קדרה, או סכו במשקים, או במי פירות או במים, או בשמן תרומה מה דינו ויתר הפרטים, מבואר בפסחים (מ ב הל' קורבן פסח פ''ח). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית והעובר עליו ואכל נא או מבושל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב''ם ז''ל. (שם ה''ד וסהמ''צ שורש ט) והרמב’’ן ז''ל (שם בשורש ט ד''ה המין השלישי) מנה אותן שני לאוין וכתב, שלוקין עליהן על כל אחד ואחד. דכיון דכתיב לא תאכלו כי אם צלי אש ''נא ומבשל'' למה לי? שמע מנה, ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים. ואמרו ז''ל כי בכל המצות יהיה המניין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים, נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבושל, וכן אתנן ומחיר ושאור ודבש וזולתם. ואמנם בעניין המלקות יש חילוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד, אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון 'אתנן זונה ומחיר כלב', ו'שאור ודבש', 'משפט גר יתום' וכיוצא בהן כולן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטן בתחילה או בסוף, כגון זה הלאו שפרט 'נא ומבשל' - וכולל 'אל תאכלו כי אם צלי אש', וכן בנזיר כולל (במדבר ו ד) 'מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל', ואחר כך פורט 'חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהם לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי ריבוי הפרט שלא היה צריך, יורה על המלקות על כל אחד ואחד כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקות. וזה שאמרתי שהרמב’’ן ז''ל ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה, דווקא כשהם חלוקים בעניין כמו שכתבנו, כגון 'שאור ודבש', 'אתנן ומחיר'. אבל במקום שהעניין אחד, אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים, לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון (דברים טו יט) 'כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך', שאין זה אלא צווי אחת להקדיש כל הבכור, והפרט אינו אלא צוואה אחת. וכן (ויקרא כז לב) 'כל מעשר בקר וצאן' שאין זה אלא צווי אחת להפריש לתת מעשר מבהמות אלו. וכן (דברים טז יח) 'שופטים ושוטרים', שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה וצווי אחד הוא. וכן (ויקרא יט לו) 'מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק'. שהכל צווי אחד, שלא נשקר המידות.	המצווה הקכ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול קרבן הפסח מבושל או נא, אלא צלי בלבד. והוא אומרו יתעלה: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל" (שמות יב, ט). וכבר נתבאר לך בכלל התשיעי ממאמר זה, שהעובר על לאו זה – לוקה.	מצווה ז: מצוות לא תעשה, שלא לאכול פסח נא ומבושל [לא תעשה לא תעשה ב] מצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר פסח נא או מבושל. שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש" שמות יב, ט. מראי מקומות: פסחים דף מ"א; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ח'; סנהדרין פרק י"ח; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ה; ובשורש ט' ע"ש בהשגת רמב"ן שהוא חישב נא ומבושל בשני לאוין; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"נ, שנ"א.
8	ח. שלא להותיר מבשר הפסח שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו, שהוא יום חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב י) ולא תותירו ממנו עד בוקר. משורשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו לזכר נסי מצרים. וזה שנצטווינו שלא להותיר ממנו, העניין הוא כדרך מלכים ושרים, שאינם צריכין להותיר מתבשילין מיום אל יום. ועל כן אמר, שאם יוותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב, שבאותו זמן גאלנו ה’ יתברך ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה. דין המצוה בפסחים. ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה והותיר, עבר על לאו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שהוא ניתק לעשה (רמב''ם שם י, יא), שנאמר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. והלכה היא, לאו שנתק לעשה אין לוקין עליו.	המצווה הקי"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר דבר מבשר הפסח למחרת היום כלומר ליום חמשה עשר. והוא אומרו: "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שם יב, י). וכבר בארנו שלאו זה הוא לאו שניתק לעשה, לפי שאמר: "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שם). ובמכלתא אמרו: "והנותר ממנו" – בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו".	מצווה ח: מצוות לא תעשה, שלא להותיר מהפסח למחר [לא תעשה לא תעשה ג] מצוות לא תעשה, שלא להותיר מהפסח למחרתו. שנאמר: "ולא תותירו ממנו עד בוקר" שמות יב, י. מראי מקומות: מכילתא; פסחים דף פד; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י' הלכה יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קי"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ח.
9	ט. מצות השבתת החמץ להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב לו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ופירושו ''הראשון'', קודם לפסח. משורשי מצוה זו כדי שנזכר הנסים במצרים, כמו שכתוב בקורבן פסח. דיני המצוה כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, (פסחים כא, א) ובאי זה מקום צריך לחפשו, (שם ה, א) ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, (שם ו, א) ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, (שם מט, א) והביטול בפה (שם ו, ב) שצריך לעשות נוסף על הביעור. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (או''ח תל''א - ת''מ). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא השביתו, ביטל עשה ד'תשביתו'. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: 'שאור לא ימצא בבתיכם'. אבל אין לוקין על לאו זה, אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.	המצווה הקנ"ו הציווי שנצטווינו להסיר את החמץ מרשותנו ביום י"ד בניסן - וזוהי השבתת שאור. והוא אומרו יתעלה: "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שם יב, טו), וחכמים קוראים לה גם כן: ביעור, כלומר: ביעור חמץ, ובגמרא סנהדרין מגמרא דבני מערבא אמרו: "חמץ חייבין עליו עשה ולא תעשה: עשה על ביעורו, דכתיב 'תשביתו שאר מבתיכם': לא תעשה, דכתיב 'שאור לא ימצא בבתיכם'" (שם שם, יט) וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש פסחים.	מצווה ט: מצוות עשה לבער חמץ בערב פסח (עשה ו) מצוות עשה להשבית חמץ בי"ד בניסן. שנאמר: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" שמות יב, טו. מראי מקומות: פסחים דף ה'; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ל"ט; שו"ע אורח חיים סימן תל"א עד סימן תמ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן צד, וצ"ח.
10	י. מצות אכילת מצה לאכול לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, (פסחים לה, א) שנאמר (שמות יב יח) 'בערב תאכלו מצות'. ופירושו: ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח, או בזמן שלא יהיה שם. משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח. דיני המצוה כגון שימור הצריך למצות, ועניין לישתן, ובאיזה מים נלושות, ושיעור אכילתן לכל הפחות. ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה, ביטל עשה. וכבר אמרנו, שבית דין כופין על בטול עשה.	המצווה הקנ"ח הציווי שנצטווינו לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, בין שיש כבש הפסח ובין שאין. והוא אומרו יתעלה: "בערב תאכלו מצות" (שם יב, יח). ובפירוש אמרו: "בערב תאכלו מצות -הכתוב קבעו חובה", וכבר נתבאר בפסחים, שאכילת מצה בלילה הראשון - חובה; מכאן ואילך - רשות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פסחים.	מצווה י: מצוות עשה לאכול מצה בליל ראשון של פסח (עשה ז) מצוות עשה לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח. שנאמר: "בערב תאכלו מצוות" שמות יב, יח. מראי מקומות: פסחים דף ק"כ; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ'; שו"ע אורח חיים סימן תע"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"ט.
11	יא. שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר (שמות יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. ובארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה, ב) לאו דווקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דווקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לעניין איסורו. (ביצה ז, ב) משורשי המצוה כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכר מה שארע לנו בעניין זה, שמתוך חיפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב <>(שמות יב לט) ויאפו את הבצק וגו'. דיני המצוה כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו, או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין עכו''ם אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברים עליו. והפת שעיפשה מה דינה, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (אורח חיים ת''מ - תמ''ב) . ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא (רמב''ם חו''מ א, ג) , לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.	המצווה הר"א האזהרה שהוזהרנו שלא ימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מפקד, והוא אומרו: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שם יב, יט). וגם זה לוקין עליו בתנאי שיהא שם מעשה, כמו שהזכרנו לפי הכללים שנתבארו במסכת שבועות. ובפירוש אמרו במקומות שונים: עובר בבל יראה ובבל ימצא. ובתחלת מסכת פסחים נתבארו דיני שתי המצוות האלה, ושם נתבארו עניינים שהזהיר עליהם באמרו: "[ו]לא יראה וגו' בכל גבולך" (שם יג, ז) ועניינים שהזהיר עליהם באמרו: "לא ימצא בבתיכם". ושם נתבאר שכל לאו לומד מן האחר עניין שלא היה בו, והמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאווין: על בל יראה ועל כל ימצא.	מצווה יא: מצוות לא תעשה, שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח [לא תעשה ד] מצוות לא תעשה, שלא ימצא חמץ ברשות ישראל. שנאמר: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" שמות יב, יט. מראי מקומות: פסחים דף ה'; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ע"ח; שו"ע אורח חיים סימן תל"א, ת"מ, תמ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ל"ו.
12	יב. שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: (שמות יד כ) כל מחמצת לא תאכלו. ופרשו זכרונם לברכה (פסחים מג, א) שעניין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו. ודעת הרמב''ם ז''ל, (סהמ''צ ל, ת קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות אבל לא לכרת, מכיוון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות, אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול. (חמו''מ פ''א ה''ו). ואם כן לדעתו יבוא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו. כלומר מלקות ולא כרת. והרמב’’ן ז''ל כתב (בסהמ''צ שם) הפך מזה ואמר, שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז''ל בגמרא (פסחים כח, ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בעניין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין ויש בו כרת. כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא. ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס - ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על עירובו בלאו. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו, הרחיקתנו התורה כל כך. דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן, ומה שמם. ויתר פרטיה, בפסחים (מב, א) (א''ח תמ''ו). ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת. לדעת הרמב''ם ז''ל ולדעת הרמב’’ן ז''ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה, ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז''ל.	המצווה הקצ"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, אף על פי שאינם לחם, כגון הכותח וכל מיני הלפתן ודומיהם, והוא אומרו: "כל מחמצת לא תאכלו" (שם, כ). ולשון המכילתא: "כל מחמצת לא תאכלו – לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחמץ האדומי. יכול יהו חייבין עליהן? תלמוד לומר: "חמץ" – מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור, יצאו אלו שאינן מין גמור. למה באו? לעבור עליהן בלא תעשה". וכבר נתבאר בפסחים שאף על פי שהם אסורים ומוזהרים על אכילתם – אין האוכלם חייב מלקות אלא אם יש בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס; אבל אם יש בהם ערוב חמץ פחות משעור זה – אין חייבים על אכילתם מלקות.	מצווה יב: מצוות לא תעשה, שלא לאכול תערובת חמץ בפסח [לא תעשה ה] מצוות לא תעשה, שלא לאכול תערובת חמץ בפסח. שנאמר: "כל מחמצת לא תאכלושמות יב, כ. מראי מקומות: פסחים דפים מ"ג, מ"ד; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א' ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ח; רמב"ן משיג (ואינו מונה לאו זה) ואוקי פסוק זה לנתחמץ מחמת דבר אחר ע"ש; שו"ע אורח חיים סימן תמ"ב, תמ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאווין ע"ט.
13	יג. שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר: (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, ובא הפירוש עליו, (מכילתא שם) בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תירגם אונקלוס. משורשי מצוה זו כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר נסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר, מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה, שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים: 'סברא הוא', כלומר ואין צריך ראיה אחרת (פ''ט מהלכות קורבן פסח) ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח. ועובר עליה, והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.	המצווה הקכ"ח האזהרה שהוזהרנו מלהאכיל את הפסח לישראל שנשתמד. והוא אומרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" (שם, מג). אמר המתרגם על פי הקבלה: כל בר ישראל דישתמד. ולשון המכילתא: "כל בן נכר – זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה".	מצווה יג: מצוות לא תעשה, שלא להאכיל בשר פסח למומר [לא תעשה ו] מצוות לא תעשה, שלא להאכיל בשר פסח לישראל מומר לעבודה זרה. שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו" שמות יב, מג, ותרגום אונקלוס כל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה. מראי מקומות: פסחים דף צ"ו; יבמות דפים ע', ע"א; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ו, קכ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ג, שנ"ד.
14	יד. שלא נאכיל מן הפסח לגר ותושב שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר: (שמות יב מה) תושב ושכיר לא יאכל בו. והתושב הוא אדם מן האומות שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות. ושכיר הוא גר שמל ולא טבל, שכן פרשו חכמינו ז''ל. (יבמות עא א). משורשי מצוה זו מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקורבן זה לזכר חירותנו ובואנו בברית נאמנה עם ה’ יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים, ולא אלו שעדיין לא באו עמנו בברית שלם. ועניין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש (שם). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה, והאכיל לאלו, עובר על לאו, ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.	המצווה הקכ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהאכיל לגר תושב מן הפסח. והוא אומרו יתעלה: "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שם, מה).	מצווה יד: מצוות לא תעשה, שלא להאכיל מפסח לתושב ושכיר [לא תעשה ז] מצוות לא תעשה, שלא להאכיל בשר פסח לעובדי כוכבים ומזלות אפילו לגר ותושב. שנאמר: "תושב ושכיר לא יאכל בו" שמות יב, מה. מראי מקומות: פסחים דף צ"ו; יבמות דפים ע, ע"א; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ו, קכ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ג, שנ"ד.
15	טו. שלא להוציא מבשר הפסח חוצה שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, (פסחים פה, ב) שנאמר(שמות יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה. משורשי מצוה זו מה שכתבנו לזכר נסי מצרים. ומפני שנעשנו בני חורין ואדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ, שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם, לפי שהוא חידוש אצלם. דיני המצוה כגון זה, מה דינו של בשר כשיוצא חוץ, (פסחים פה, א) וההקף שצריכה החבורה לעשות, ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו ולוקין עליו, והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת.	המצווה הקכ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהוציא כלום מבשר הפסח מן המקום שנתקבצו לאכלו. והוא אומרו יתעלה: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו). ולשון המכילתא: "'חוצה' – חוץ למקום אכילתו". והדבר היוצא ממנו אסור לאכלו והוא במדרגת טרפה. ובגמרא פסחים אמרו: "המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה – אינו חייב עד שיניח. 'הוצאה' כתובה בו כשבת"; ואם הניח - אז יתחייב מלקות. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז מפסחים.	מצווה טו: מצוות לא תעשה, שלא להוציא הפסח ממקום חבורתו [לא תעשה ח] מצוות לא תעשה, שלא להוציא מבשר פסח חוץ לחבורה. שנאמר: "לא תוציאו מן הבית מן הבשר חוצה" שמות יב, מו. מראי מקומות: פסחים דפים פ"ג-פ"ה; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ט' הלכות א-ה; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ב.
16	טז. שלא לשבור עצם מן הפסח שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו. משורשי המצוה לזכור נסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזע מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשוברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה, כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים וגוי קדוש (שם יט ו), ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו בה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם. ואל תחשב בני לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצוה אותנו ה’ יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו? דע, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע (משלי כב יז), אלמדך להועיל בתורה ובמצות. [האדם נפעל כפי פעולותיו] דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבתיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי, כאלו תאמר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באמנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אמנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים ז''ל (מכות כג, ב) רצה הקב''ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו להטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו ז''ל על זה (מנחות מג, ב), באומרם כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות, ונפעל בהן תמיד. לכן אתה ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים, ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהן אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו הם, קטני עבה ממותניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם? אל בני, השמר מפניהם, פן תלכד ברשתם. רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצות בעניין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם, נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו. דיני המצוה כגון שובר עצם ממנו אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחוסים וגידים הרכים שסופם להתקשות. ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (פד, א). ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. והעובר עליה ושובר עצם בפסח טהור, לוקה.	המצווה הקכ"א האזהרה שהוזהרנו מלשבור עצם מעצמות קרבן פסח. והוא אומרו: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו); והשובר עצם מעצמיו – לוקה. ובפירוש אמרו: "השובר את העצם בפסח טהור – הרי זה לוקה".	מצווה טז: מצוות לא תעשה, שלא לשבור עצם מקרבן פסח [לא תעשה ט] מצוות לא תעשה, שלא לשבור עצם בקרבן פסח. שנאמר: "ועצם לא תשברו בו" שמות יב, מו. מראי מקומות: פסחים דף פ"ד; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ו.
17	יז. שלא יאכל ערל מן הפסח שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו. והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עבריין לערלות, ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בתושב ושכיר. דיני המצוה כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחוט ולאכול הפסח. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (שם). ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.	המצווה הקכ"ז האזהרה שהוזהר הערל מלאכול הפסח. והוא אומרו: "וכל ערל לא יאכל בו" (שם, מח); והאוכלו ערל – לוקה.	מצווה יז: מצוות לא תעשה, שלא יאכל ערל מבשר הפסח [לא תעשה י] מצוות לא תעשה, שלא יאכל ערל מבשר הפסח. שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו" שמות יב, מח. מראי מקומות: פסחים דף צ"ו; יבמות דף ע"א; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ה', ופרק ט' הלכה ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שנ"ה.
18	יח. מצות קידוש בכורות בארץ ישראל לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם, בין בבהמה - הזכרים קודש לשם, שנאמר (שמות יג ב) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא. ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. (בכורות י, א) ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קודש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים, ואינו נותנו לו מיד שיולד, אלא מטפל בו בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום. (שם כו, ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים. ומהם שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום, ייאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, וכחולין (דכחולין) הוא נחשב, כמו שכתוב (דברים טו כב) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. וכן כתב הרמב’’ן ז''ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור, נפרש עניינם במצות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קרח. משורשי מצוה זו שרצה ה’ יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו ה’ יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו, כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב''ה, ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכר הנס הגדול שעשה לנו ה’ יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם. דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאוכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפים ישראלים או שתף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, ועניין יוצא דופן, טמטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות (יט,א מא,א) (י''ד ש''ו עד ש''כ). ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו ז''ל (תמורה כא, ב) מדכתיב (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך, מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות בין ישראלים, בין כהנים ולוים (בכורות יג, א). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו, ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצות שחייבה בסיבת דבר.	המצווה הע"ט הציווי שנצטווינו בקידוש בכורות, כלומר הפרשתם והבדלתם למה שחובה לעשות בהם. והוא אומרו יתעלה: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה" (שמות יג, ב). ולשון התורה הוא שבהמה זו היא בקר וצאן ומין החמור בלבד. ציווי זה נכפל בבכור בהמה טהורה, והיא המצווה שאנחנו מדברים בה עתה. אמר יתעלה: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך" (דברים טו, יט). ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכוהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות במסכת בכורות. ונתבאר בסוף מסכת חלה, שאין מצווה זו נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי: "יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ - תלמוד לומר: ואכלת לפני ה' אלהיך ... מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך (שם יד, כג) ממקום שאתה מביא מעשר דגן, אתה מביא בכורות; מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן, אי אתה מביא בכורות". הנה נתבאר לך, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ; אבל בכור חוצה לארץ אינו קרב, אך קדוש הוא להיאכל במומו בין שבית המקדש בנוי ובין שהוא כמו בזמננו זה, כמו מעשר דגן. ואין הלוויים חייבים במצווה זו.	מצווה יח: מצוות עשה לקדש כל בכור (עשה ח) מצוות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים. שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" שמות יג, ב. מראי מקומות: תמורה כ"א; חלה פרק ד'; ערכין נ"ט; זבחים צ"ו; חולין ס"ט, קל"ב; בכורות נ"ג; רמב"ם הלכות בכורות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ב; שו"ע יורה דעה סימן ש"ו עד סימן ש"כ; ומה שכתוב ברמב"ם, ספר המצוות שמצווה זו אין נוהג בארץ ישראל עיין ברמב"ן אחר השגת השרשים בתחלת השגותיו על העשין, ועיין השגת הראב"ד וכסף משנה וסוף מסכת חלה ופ"ג דתמורה.
19	יט. שלא לאכול חמץ בפסח שלא לאכול חמץ בפסח, שנאמר (שמות לג ג) ולא יאכל חמץ. משורשי מצוה זו מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (לה, א ב) (או''ח מסי' תמ''ו עד תס''ח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.	המצווה הקצ"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול חמץ בפסח. והוא אומרו יתעלה: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג), וביאר שהוא בכרת ואמר: "כי כל אכל חמץ ונכרתה" (שם יב, טו), אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצוות זו במסכת פסחים.	מצווה יט: מצוות לא תעשה, שלא יאכל חמץ בפסח [לא תעשה יא] מצוות לא תעשה, שלא לאכול חמץ בפסח. שנאמר: "ולא יאכל חמץ" שמות יג, ג. מראי מקומות: פסחים דפים כ"ח, ל"ה; ריש כריתות; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ע"ו; שו"ע אורח חיים סימן תמ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ב.
20	כ. שלא יראה לנו חמץ בפסח שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר (שמות יג ז) ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני עניינים, אבל הם בעניין אחד, כמו שאמרו ז''ל (ביצה ז, ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ. משורשי המצוה מה שכתבנו בשאר מצות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו, אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו.	המצווה המשלימה מאתים האזהרה שהוזהרנו שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים, והוא אומרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך" (שמות יג, ז). ואין אלו שני לאווין בשני ענינים, אלא הם בעניין אחד. ובפירוש אמרו: "פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור – לומר לך: הינו חמץ הינו שאר", כלומר: שאין חילוק בין השאור עצמו או הדבר המחמץ. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו – אינו חייב מלקות, אלא אם לקח חמץ בפסח וקנהו שיהא עושה מעשה. ולשון התוספתא: "המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים בכרם – אינו לוקה".	מצווה כ: מצוות לא תעשה, שלא יראה חמץ בגבולנו בפסח [לא תעשה יב] מצוות לא תעשה, שלא יראה חמץ ברשות ישראל כל שבעת ימי הפסח. שנאמר: "ולא יראה לך חמץ" שמות יג, ז. מראי מקומות: פסחים דף ה'; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ע"ז; שו"ע אורח חיים סימן תל"א, ת"מ, תמ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ל"ד, ל"ה.
21	כא. מצות סיפור יציאת מצרים לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט''ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכבר פרשו חכמים, (מכילתא בא שם) דמצות הגדה זו הוא בליל ט''ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב לבנך, לאו דווקא בנו, (פסחים קטז, א) אלא אפילו עם כל בריה. ועניין המצוה, שיזכור הנסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם, ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב. משורשי מצוה זו מה שכתוב בקורבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפילותנו ' זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם, כפי שיחפץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקים האמונה בידיעת ה’ יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם. דיני המצוה כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בעניין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות, ושיעורן, ומזיגתן, וסידורן. והנני כותב לך בני הסדר בקצרה, כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק. בתחילה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין, (מג, א) שבכוס מספיק נטילת יד אחת, ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה ליטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה. ואחר כך מברך על היין ומקדש, ואינו מברך על היין לאחריו. ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך על נטילת ידים, ומטבל בירק ומברך עליו בורא פרי האדמה לפניו, ולאחריו אינו מברך בורא נפשות וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור, ואז יברך בורא נפשות על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתיים הפסקה, כמו שנפרש. ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני, וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל, ונוטלין היד אחת ומברך אשר גאלנו וכו' על כוס השני, ושותין אותו, ואין מברכין עליו פרי הגפן, ולא לאחריו על הגפן. ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים, ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלמה ומברכין על החצי 'המוציא' ו'לאכול מצה'. ונוטלין חזרת ומברכין 'לאכול מרור', ואוכלין ממנו בטבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא, (פסחים קג, ב) דלא הוי הפסקה לעולם, שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני עניינים, שיעקור האדם דעתו מן העניין, כגון דאמרי הב לן ונברך, וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז''ל משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין. ואחר כך אוכלין סעודתן. ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה. דכתיב (תהלים קיט קג) מדבש לפי, אבל מים ודאי שותין, שאין המים מפיגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה. ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים. ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ובורא פרי הגפן, אבל לא לאחריו על הגפן. ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אבל אחריו מברכין על הגפן, והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין בורא פרי הגפן, אלא תרי זמני, על כוס של הקידוש, ועל כוס הברכה. ועל הגפן, פעם אחת אחד כל הכוסות. וארבע הכוסות ומצה דמצוה, צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים (א''ח תס''ט - תפ''ב) ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, ביטל עשה.	המצווה הקנ"ז הציווי שנצטווינו לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בתחילת הלילה, כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף לספר ולהאריך בדברים בהגדלת מה שעשו בנו, ומה שעינו אותנו המצרים, ואיך נפרע לנו ה' מהם, ולהודות לו יתעלה על כל החסד אשר גמלנו - הרי זה משובח. כמו שאמרו: "כל המאריך לספר יציאת מצרים, הרי זה משובח". והכתוב שבא לנו בצווי זה הוא אומרו יתעלה: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שם יג, ח). ובא הפירוש: "והגדת לבנך - יכול מראש החודש? תלמוד לומר: ביום ההוא. אי ביום ההוא - יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: בעבור זה (שם): לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך", כלומר: מתחילת הלילה חייב לספר. ולשון המכילתא: "מכלל שנאמר 'והיה כי ישאלך בנך' (שם שם, יד) יכול אם ישאלך אתה מגיד לו: ואם לאו - אין אתה מגיד לו? תלמוד לומר: והגדת לבנך - אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן; בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מנין? תלמוד לומר: ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה" (שם שם, ג), וכבר ידעת לשונם: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר יציאת מצרים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף פסחים.	מצווה כא: מצוות עשה לספר יציאת מצרים בליל פסח (עשה ט) מצוות עשה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא כו'" שמות יג, ח. מראי מקומות: פסחים דף קט"ז; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכות א-ה; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"א; שו"ע אורח חיים סימן תע"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קמ"ד.
22	כב. מצות פדיון פטר חמור לפדות ולד חמר זכר שנולד ראשון, שנאמר (שמות יג יג) וכל פטר חמור תפדה בשה. וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לה', מן הטעם שכתבנו למעלה. והוא, ברוך הוא, נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי ה’ יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז''ל (בכורות יא, א) עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובינונית בשלושה זוזין. וזמן הפדיון, עד שלושים יום, והשה חולין ביד כהן, והחמור ביד ישראל. משורשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב. דיני המצוה כגון שותפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להיטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, ועניין ספק אם ביכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (ה, ב יא, א יב, א) (יו''ד סימן שכ''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים. והעובר על זה ביטל עשה.	המצווה הפ"א הוא הציווי שנצטווינו לפדות פטר חמור בשה דווקא אם לא יפדה אותו בשוויו - וייתן אותו השה לכהן. והוא אומרו יתעלה: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, כ). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות. וגם היא אין הלוויים חייבים בה.	מצווה כב: מצוות עשה לפדות פטר חמור בשה מצווה כב: מצוות עשה לפדות פטר חמור בשה (עשה י) מצוות עשה לפדות פטר חמור זכר בשה. שנאמר: "וכל פטר חמור תפדה בשה" שמות יג, יג. מראי מקומות: בכורות דף ט'; רמב"ם הלכות בכורים פרק י"ב; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה פ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"ה; שו"ע יורה דעה סימן שכ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ב.
23	כג. מצות עריפת פטר חמור לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר (שמות יג יג) ואם לא תפדה וערפתו. ענינה, שהורג וולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר ה' שלא ייהנה בו, מכיוון שלא פדהו, ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה. משורשי מצוה זו מה שכתוב בפדיה. דיני המצוה מה שאמרו (בכורות יג, א) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קודם פדיון -ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר. ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות (שם בי''ד) . ונוהגת בכל כמו הפדייה. ויהי בשלח יש בה מצות לא תעשה אחת.	המצווה הפ"ב הוא הציווי שנצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו. והוא אומרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו" (שם). וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת בכורות. אפשר למקשה להקשות עלי ולומר: מדוע אתה מונה פדייתו ועריפתו כשתי מצוות, ואינך מונה אותן כמצווה אחת, ותהיה עריפתו מהלכות המצווה, כמו שביארת בכלל השביעי? ה' יודע ועד שהדין היה מחייב כן, לולא מצאנו בעניין זה לשון המורה על היותן שתי מצוות, והוא אומרם: "מצוות פדיה קודמת למצוות עריפה, ומצוות ייבום קודמת למצוות חליצה". היינו: כמו שהיבמה עומדת או לייבום או לחליצה - והייבום מצווה כמו שהזכיר והחליצה מצווה בפני עצמה - כך פטר חמור עומד או לפדייה או לעריפה, וזו מצווה וזו מצווה כמו שאמרו.	מצווה כג: מצוות עשה לערוף פטר חמור אם לא פדאו (עשה יא) מצוות עשה לערוף פטר חמור זכר אם לא פדהו. שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו" שמות יג, יג. מראי מקומות: בכורות דף י"ג; רמב"ם הלכות בכורים פרק י"ב; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה פ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"ו; שו"ע יורה דעה סימן שכ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ג.
24	כד. שלא נלך בשבת חוץ לתחום שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים שנאמר (שמות טז כט) אל יצא איש ממקמו ביום השביעי. ובא הפירוש עליו (רמב''ם שבת כז א ב) ש'מקומו' נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלוש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין. והמיל אלפים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר, אפילו היתה גדולה כנינווה. זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפים אמה חוץ לעיר. [דאורייתא – 24,000 אמה; דרבנן – 2000 אמה] משורשי מצוה זו שנזכר ונדע שהעולם מחודש לא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת (שם כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. על כן לזכר הדבר ראוי שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק, רק דרך טיול ועונג. ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב. דיני המצוה כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, (עירובין סא, ב) וכן מי שיצא חוץ לתחום, לרצונו או לאנסו, או ברשות בית דין, (שם נב, ב) ואם הוקף במחיצה בשבת מה דינו, (שם מב, א) ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושירים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנין ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכמרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלוש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה מה דינן עם העיר? (שם נה, ב) ועיר ארוכה, מרובעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה, (שם א) ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל, (שם נג, ב) והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד בה, ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין. ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא ערובין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלוש פרסאות לוקה, וכן אם הלך אפילו אמה אחת יותר חוץ לאלפים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן. והרמב’’ן ז''ל כתב, (בסהמ''צ ל''ת שכא) כי מה שאמר הרמב''ם ז''ל בספר המצות שלו, דאיסור תחומין דאורייתא הוא ביותר מאלפים אמה, וכן מה שאמר בחבורו הגדול, (שבת כז, א) שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלוש פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאורייתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו, שהיא גמרת בבל, שאנו סומכין עליה בכל דברינו. והרבה הרב ראיותיו על זה במצות שי''ג (צ''ל שכא) מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא איש, כמו אל יוציא. כמו שיש במסכת ערובין (טז, ב) מאן דמשמע לה הכי.	המצווה השכ"א האזהרה שהוזהרנו מלנסוע בשבת, והוא אומרו: "אל יצא איש ממקמו ביום השבעי" (שם טז, כט). ובא בקבלה שתחום המסע הוא מה שנוסף על אלפים אמה מחוץ לעיר אפילו אמה אחת. והלוך אלפים אמה לכל רוח מותר. ולשון המכילתא: "'אל יצא איש ממקמו' – אלו אלפים אמה". ובגמרא ערובין אמרו: "לוקין על אסור תחומין דבר תורה" ובאותה המסכתא נתבארו דיני מצווה זו.	מצווה כד: מצוות לא תעשה, שלא לצאת חוץ לתחום שבת [לא תעשה יג] מצוות לא תעשה, שלא לצאת בשבת חוץ לתחום. שנאמר: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" שמות טז, כט. מראי מקומות: סנהדרין דף מ"ו; ערובין דפים י"ז, צ"א; רמב"ם הלכות שבת פרק כ"ז, כתב י"ב מיל וחזר בו ממה שכתב ב רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שכ"א, אלפים אמה. רמב"ן משיג וסובר תחומין דרבנן; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ס"ו; שו"ע אורח חיים ס ימן שצ"ו.
25	כה. מצות האמנה במציאות השם להאמין שיש לעולם אלוה אחד, שהמציא כל הנמצא ומכוחו וחפצו היה כל מה שהוה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו'. ופירושו כאלו אמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת 'אנכי' תורה על המציאות. ואשר אמר 'אשר הוצאתיך' וכו' לומר, שלא יפתה לבבכם לקחת עניין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב. שורש מצוה זו אין צריך באור ידוע הדבר ונגלה לכל, כי האמונה הזו יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל. ועניין האמונה הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר חילוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו ולא יודה בחלוף זה אפילו יאמרו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב כשמוציא הדבר מן הכוח אל הפעל, רצוני לומר כשיקים בדברי פיו מה שלבו גומר. ואם יזכה לעלות במעלות החכמה ולבבו (ישעיהו ו י) יבין ובעיניו יראה במופת נחתך, שהאמנה הזאת שהאמין אמת וברור, אי אפשר להיות דבר בלתי זה, אז יקים מצות עשה זו מצוה מן המבחר. דיני מצוה זו כגון מה שמחייב עלינו להאמין עליו, שכל היכולת וכל הגדולה והגבורה והתפארת וכל ההוד וכל הברכה וכל הקיום בו, ושאין בנו כוח ושכל להשיג ולהגיד גודלו וטובו, כי לרוב מעלתו והודו לא יושג רק לעצמו, ולשלול ממנו בכל כוחנו כל חסרון וכל מה שהוא הפך כל שלמות וכל מעלה. והעניינים היוצאים מזה, כגון לדעת שהוא נמצא שלם, בלתי גוף ולא כוח בגוף, כי הגופים ישיגום החסרונות, והוא ברוך הוא לא ישיגהו מין ממיני החסרון, כמו שאמרנו. ושאר דברים רבים הנאמרים בעניין זה, כולם מבוארים בספרי יודעי חכמת האלהות. אשרי הזוכים אליה, כי אז יקיימו מצוה זו על בוריה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל, כמו שאמרנו. וזאת מן המצות שאין להם זמן ידוע, שכל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו.	המצווה הראשונה היא הציווי שנצטווינו להאמין באלוהות והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אומרו יתעלה: "אנכי ה' אלוהיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו). ובסוף גמרא מכות אמרו: "תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד) כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'. והקשו על זה ואמרו: "תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!". ובאה התשובה: "אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום". הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.	מצווה כה: מצוות עשה לידע ולהאמין שיש אלוה (עשה יב) מצוות עשה להאמין שיש אלוה נמצא. שנאמר: "אנכי ה' אלהיך וגו'" שמות כ, ב. מראי מקומות: מכות דף כ"ד; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה א'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין א'; שו"ע אורח חיים סימן ס"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן א'.
26	כו. שלא נאמין באלוה בלתי ה' לבדו שלא נאמין אלהים זולתי ה’ יתברך לבדו, שנאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירושו, לא תאמין אלוה אחר זולתי. וכתב הרמב’’ן ז''ל לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשייה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תיפול בלשון עשייה אחרים. ויפה דקדק ז''ל (קהלת י יב) דברי פי חכם חן. וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז''ל (ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאלו כפר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלה לשום דבר זולתי ה’ לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה, עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך. שורש מצוה זו נגלה וידוע פרטיה, כגון מה שאמרו שאם קיבל באלה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב''ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה; ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך ביזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלהות, עד היכן מתפשט איסורן, כעניין מה שאמרו ז''ל (ע''ז נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא. וכן מה שאסרו ז''ל (שבת קמט, א) לקרות בספרי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה, או בדברים (בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואיסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דיבור, חייב, (ב''ב קכט ב) שלא נאמר בזה תוך כדי דיבור כדיבור, והוא הדין בעניין קידושין. והעובדה מאהבה, שחיבב אותה צורה לרוב יופיה, או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלה, וכן העושה לה כיבודים, כגון חיבוק, נישוק, סך, מלביש, מנעיל מהו דין איסורו. ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק בין עבודה זרה דישראל לעבודה זרה דעובד גלולים בעניין ביטולה, ואיסורי הנאה של עבודה זרה עד היכן, והחילוק שבין תלוש הנעבד למחובר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית עבודה זרה. ודין משמשי עבודה זרה, ואם ביטל היא מה יהא במשמשיה, (ע''ז נב, ב) ותקרובת שלה מה דינו (שם כט, ב), ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה. (ב, א י, ב) ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ועבד עבודה זרה כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חייב להביא חטאת קבועה. וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן. (סנהדרין נו, א) אבל מכל מקום, חילוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה. ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בעניין המצות המוטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה. לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעברם על כל אחת ממצותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז''ל (שם נז, א) אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קורבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עוונו.	הראשונה ממצוות לא תעשה היא האזהרה שהוזהרנו מלהאמין [וליחס] אלהות לזולתו יתעלה. והוא אומרו: – יתרומם מליחס לו אמירה - "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). וכבר נתבאר בסוף מכות שלאו זה הוא מכלל תרי"ג מצוות. והוא אומרם שם: "שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני וגו'". כמו שביארנו במצווה הראשונה ממצוות עשה.	מצווה כו: מצוות לא תעשה, שלא יעלה במחשבה שיש אלוה זולתו [לא תעשה יד] מצוות לא תעשה, שלא להעלות על הדעת שיש שום אלוה אחר זולתו יתברך שמו. שנאמר: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" שמות כ, ג. מראי מקומות: מכות דף כ"ד; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה א'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין א'.
27	כז. שלא לעשות פסל שלא נעשה צלמים שיעבדו, אפילו לא עבדם העושה אותם, העשייה לבד אסורה, להרחיק המכשול. ואין הפרש בין שיעשה בידו או יצוה לעשות. שנאמר (שמות כ ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה. והמצוה לעשותה הוא הגורם העשיה, זהו דעת הרמב''ם ז''ל. ודעת הרמב’’ן ז''ל שאין האזהרה בכאן, אלא שלא יעשה צלמים על דעת לעבדם. גם כתב, שאין לנו למנות לאו זה מן המקרא הזה, כי לא יזהיר בזה הכתוב רק באיסור עבודה זרה שהוא במיתה, ובעשיית צלמים, כל זמן שלא עבדם אינו חייב בדבר אלא מלקות. והוא ז''ל כתב, שכל פסוק זה דלא יהיה לך, נחשב ללאו אחד, יזהיר שלא נודה האלהות לזולתו בין שיקבלנו לאלוה, כלומר שיאמר לו אלי אתה, או שישתחוה לו, או יעבדנו באחת מארבע עבודות אסורות, או בעבודתו המיוחדת לו. אבל המניעה בעשיית הצלמים וקיומם, כתב הוא דנפק לו מפסוק (ויקרא יט ד) דאל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ותמה אני על הרמב''ם ז''ל שכתב שאין הפרש בין שיעשם בידו או יצוה לעשותם, שהרי מצווה - משלח הוא, וקיימא לן משלח פטור. שורש מצוה זו ידוע, שהוא להרחיק האלילים. דיני המצוה כגון העושה צורות, אי זו צורה אסורה לעשות ואי זו מותרת. וחילוק שבין בולטת לשוקעת, ודין טבעת שיש עליה חותם. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (מג, ב) (י''ד קל''ט ק''מ קמ''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צלמים הנעבדים, במזיד, לוקה.	המצווה השניה האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יעבדו. ואין הבדל בין שיעשם בידו או יבקש [לאחר] לעשותם לו. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם שם, ד). והעובר על לאו זה – חייב מלקות, כלומר: על עשית עבודה זרה או בקשה [לאחר] לעשות לו, אף על פי שלא עבדה.	מצווה כז: מצוות לא תעשה, לא תעשה לך פסל [לא תעשה טו] מצוות לא תעשה, שלא לעשות עבודה זרה לעבוד. שנאמר: "לא תעשה לך פסל" שמות כ, ד. מראי מקומות: רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג' הלכה ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ב'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין כ'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קס"א.
28	כח. שלא להשתחות לעבודה זרה שלא להשתחות לעבודה זרה, ועבודה זרה היא כל שיעבוד זולתי האל ברוך הוא, שנאמר (שמות כ ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואין פירוש הכתוב לא תשתחוה על מנת לעבוד שנלמד ממנו שהשתחואה לבד, שלא לכוונת עבודה, שלא יהא אסור, שהרי במקום אחר נאמר בתורה (שם לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר, שאסרה ההשתחואה לבד בשום צד. ואמנם סמך אליה 'ולא תעבדם' - לומר שהשתחוואה היא אחת מדרכי העבודה. ולמדנו מכאן עם סיוע כתובים אחרים, שארבע עבודות הן שהקפידה התורה בהן בכל עבודה זרה שבעולם, ואפילו אין דרך עבודתה בכך חייבין עליהן, ואחת מהן השתחואה. שורש מצוה זו ידוע. דיני המצוה כגון מה היא השתחואה, אם בפשוט ידים ורגלים, או משעה שיכבוש פניו בקרקע (הוריות ד, א) והרחקת העניין, כגון מה שאמרו, שאם ישב לו קוץ ברגלו או נתפזרו לו מעות בפני עבודה זרה שאין רשאי לשוח וליטולם מפני שנראה כמשתחווה. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת עבודה זרה (שם יב, א) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה והשתחווה לשום עבודה זרה בעולם, או זבח וקטר ונסך, או זרק במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל, ובשוגג חייב חטאת. ובאור משפטי העונש בפרק ז' מסנהדרין.	המצווה החמישית האזהרה שהוזהרנו מלהשתחוות לעבודה זרה. וברור שמה שאנו אומרים 'עבודה זרה' - הכוונה בו כל מה שנעבד זולת ה'. והוא אומרו יתעלה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה). ואין הכוונה איסור ההשתחוויה לבדה – להוציא זולתה – אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה. וכן מוזהרים מלהקריב לה ומלקטר; והעובר על אחת מאלו והשתחווה או הקריב או נסך או הקטיר – חייב סקילה. ולשון המכילתא: "זובח לאלהים יחרם (שם כב, יט). עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר: לא תשתחווה להם ולא תעבדם. זביחה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה זביחה מיוחדת, שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לשם חייב עליו, בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו". ועניין הדברים האלה, שארבעת מיני עבודה אלו, והם: ההשתחוויה, והזביחה, והקיטור, והניסוך שבהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה, כל מי שיעבד עבודה זרה באחד מהם חייב סקילה, אפילו אותו הנעבד אין דרכו לעבוד באחד מאלו. וזהו שקוראים לו: 'שלא כדרכה'. כלומר: אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודה, כיון שעבד באחד מאלו חייב סקילה אם הוא מזיד, והוא בכרת אם לא נודע עליו, או לא נענש; אך אם הוא שוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה. וכן אם קיבל עליו באלוה איזה דבר שקיבלו עליו – הרי זה חייב, וכבר נכפל הלאו בעניין זה, כלומר: באיסור עבודה באחד מארבעת מינים אלו אפילו שלא כדרכה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז). ולשון ספרא: "אין שעירים אלא שדים". ובגמרא פסחים נתבאר, שלאו זה הוא דוקא בשוחט לעבודה זרה, אפילו אם אין דרכה [ב]שחיטה. אמרו: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". אם אינו עניין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" (דברים יב, ל) – תנהו עניין לשלא כדרכה. אם כן, העובר על זה אם הוא מזיד – הריהו בכרת ובסקילה כמו שביארנו; ובשוגג – יקריב קרבן. ולשון הכתוב: "זובח לאלהים יחרם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.	מצווה כח: מצוות לא תעשה, לא תשתחוה להם [לא תעשה טז] מצוות לא תעשה, שלא להשתחוות לעבודה זרה. שנאמר: "לא תשתחוה להם" שמות כ, ה. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ב; עבודה זרה דפים י"ג, מ"ג; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ה'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין יט; שו"ע יורה דעה סימן קל"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ס"ד.
29	כט. שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרכה להיעבד שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה. ואע''פ שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיוון שעבדה במה שדרכה להעבד חייב. ואע''פ שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור, וזורק אבן למרקוליס, ומעביר זרעו לכמוש, שנאמר (שמות ז ה) ולא תעבדם, כלומר במה שדרכן להעבד, איזו עבודה שתהיה. שורשה ידוע. דיניה כגון מי שעבדה דרך עבודתה לכוונת ביזיון, מה דינו, (סנהדרין סד, א) ושאר פרטיה במסכת עבודה זרה ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה במזיד ויש עדים, נסקל. ומבואר דין זה גם כן בפרק ז' מסנהדרין. שתי מצות אלה שמנה הרמב''ם ז''ל, שהן השתחואה לעבודה זרה וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה, יכללם הרמב’’ן ז''ל בלאו דלא יהיה לך וכמו שכתבנו למעלה (במצוה כז) נמצא, שיסלק שתי מצות בכאן מחשבונו של הרב רבי משה בן מימון ז''ל.	המצווה הששית האזהרה שהוזהרנו מלעבוד עבודה זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנזכרות – אך בתנאי שיהא זה כדרכה, כלומר: שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להעבד, כגון שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אומרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תעבדם" (שמות כ, ג). ולשון המכילתא: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" – לחייב על העבודה בפני עצמה, ועל ההשתחוויה בפני עצמה. לפיכך מי שזורק אבן לפעור או פוער עצמו למרקוליס – אינו חייב לפי שאין זו עבודתו, שהרי אמר יתעלה: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל). העובר על לאו זה במזיד – חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. ושם אמרו: "שלוש כריתות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך". כלומר: שהעובד לאיזה דבר שהוא ממיני עבודה זרה באיזה מין שיהיה ממיני העבודה – הרי זה חייב כרת, בתנאי שיעבוד כדרכה, כלומר: בדבר שדרכה להעבד בו, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה – הרי זה חייב כרת, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כגון אם הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס – וזהו 'שלא כדרכה'. והכרת השלישי הוא ב'במעביר באש למלך' כמו שאבאר.	מצווה כט: מצוות לא תעשה, ולא תעבדם [לא תעשה יז] מצוות לא תעשה, שלא לעבוד עבודה זרה במה שדרך לעבדה. שנאמר: "ולא תעבדם" שמות כ, ה. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ג; עבודה זרה דף נ'; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ו'; (עשה ע"ש השגת רמב"ן לא תעשה ה' שסובר כי לא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ולא תעבדם כולם אינן אלא לא תעשה אחת); ספר מצוות גדול לאוין י"ז; ועיין ברבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין י"ח שהוציא ואפשר גם הרמב"ם דעתו שמגפף ומנשק יוצא מפסוק זה אלא שאינו לאו בפני עצמו; ועיין לקמן בלאוין דרבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול סימן ב'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ס"ב, eס"ג.
30	ל. שלא לישבע לשוא שלא נשבע לבטלה, שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ועניין הבטלה בארבעה צדדין. כגון (שבועות כט, א) שנשבע על דבר ידוע שאינו כן, כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב, וכן כל כיוצא בזה. הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ, וכל כיוצא בו. הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה זו, או מצות שחייבנו ה’ ברוך הוא, שגם זה לבטלה לגמרי, הוא שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כוח לעשותו, כגון שלא יישן שלושה ימים רצופים, או שלא יאכל שבעה ימים רצופים, וכן כל כיוצא בזה. משורשי מצוה זו לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל וקיים לעד, אין קיום כקיומו, וראוי ומחייב עלינו בזכרנו שמו הגדול על מעשנו ועל דבורינו לזכרו באימה, ביראה, ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל, כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל. על כן (ראוי) [בכדי] לקבוע העניין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, ועונש מלקות על המיקל ועובר עליה. ומזה השורש בעצמו הוא עניין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו, שהיא נקראת שבועת ביטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר (ויקרא מט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר, כי הנשבע בשם הגדול לאמור דבר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלהים, כאומר בלבו שאין אמת. תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו, הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים כמו שאמר בקיומו ברוך הוא. ובעניין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאלו יאמר דבר פלוני שהוא מותר, יהא אסור עליו כקורבן שאסר ה’ יתברך. ואמרו ז''ל, (נדרים יד, א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בעניין אחר, שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקורבן, כמו שאמרנו בזה יחול הנדר, (שם יג א) אבל אם יאמר כבשר חזיר, אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל ג) כי ידר נדר, כלומר, כי ידר בדבר הנדור. וכן מי שיאסר דבר לחברו או על עצמו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך, כעניין זה הוא, שהוא כאלו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו, או על חברו, כמו הדברים של קורבן שאסר לנו ה’ יתברך וזה העניין שיש בנו כוח לאסור המותר, לפי שהתורה לימדתנו בכך, מדכתיב כי לאסור אסר לא יחל דברו. ועניין זה דומה להקדש, שמצאנו בתורה, שיש כוח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם, כדכתיב (ויקרא כז יד) ואיש כי יקדש את ביתו קודש, וכמו כן יש לו כוח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם ז''ל (נדרים טו, א) לעולם בלשון הנדרים, הרי עלי או פי לדיבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכוח יש לו לקשר עצמו באיסור אותו דבר, כמו שיש לו כוח בנכסיו לאסרם. וזהו הדין והטעם בעצמו, שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש, כי על גוף האדם תיפול השבועה, כלומר שגופו נתחייב לעשות אותו דבר, והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר אסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא אסור עליו כגדר קורבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר, לא עשה ולא כלום. וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר, שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו אפילו יכפל הדבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחר בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מכן אלא ככופל דברים לבטלה. אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאלו נאסר בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו אסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת. וזהו העניין בעצמו שהשבועה (שם טז, א) אינה חלה על דבר מצוה, והנדר חל אפילו על דבר מצוה, שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתחייב באותו עניין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האסור, ועל אותו דבר ממש לא נתחייב הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. וזהו שאמרו ז''ל (ר''ן נדרים ח, א ד''ה והלא מושבע) שהנשבע אסר נפשו על החפץ, והנודר אסר החפץ על נפשו. ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצוה הוא עליו בעשה, ויבוא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל, כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה? תשובתך, שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו דלא יחל ועשה דכל היצא מפיו יעשה. ומן הטעם הזה שאמרנו, שעם השבועה גופו נפעל, אמרו (שבועותכ, א) המתפיס בשבועה פטור, ובנדרים חייב, כיצד? שמע שנדר חברו, ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דיבור, הרי זה אסור, לפי שכונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר, כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאלו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו ז''ל, שיהא זה האחרון בכלל הפעולות זה, באמרו אף אני כמוך, עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעולות עצמו. כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר, והוא יקים ויורה שחפץ באותו הפעולות, כגון שאמר לו אדם אחר משביעך אני, והוא יענה אמן. כללו של דבר: לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו, או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעולות, אדם אחר אינו נפעל, מכיוון שגופו צריך הפעולות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר, כי מחומר הנדר, שהוא חמור מן השבועה, שהרי דימו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפס במהרה יותר מן השבועה, ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שעניינה הוא, שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון, בכל עת שאפשר לנו לטעון בעניין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות (כו, א) ונדרים (כ, ב). ואולם לא הורשנו לצאת ממנו בשאט נפש, רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה ויתודה אליו, כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו. וכי הוא מכיר כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חצרנית שיהיה בלבו, חלילה. ואחר הודאת פיו על זה, ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו שנתחדש אליו דבר, שאלו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם ז''ל (ברכות לב, א) הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה, כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אלו היית יודע דבר פלוני לא היית נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא. אבל אם אומר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כוח באדם להתירו. ומכוח זה העניין אמרו ז''ל (נדרים סד, א), שאין פותחין בנולד שאינו מצוי, לפי שאינו אומר להדיא שהוא ניחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחלה, אלא שרוצה עכשיו בהיתר. כיצד? נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר או טבח והוא אומר רצוני קיימת, שלא הייתי חפץ ליהנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר, או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר, אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר, מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו לעולם, ומי יתן שלא נשבעתי. בעניין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאלו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום, לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו, א) האדם בשבועה, פרט לאנוס. ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים, קשה להתירו דמכיון דסלק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים, אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן. וזהו שאמרו (גיטין לו, א) שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה. ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להתיר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לבטול מצוה, או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאלו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאלו ידעו הם בשבועתו בטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה. ולפיכך אמרו ז''ל (נדרים טז, ב) אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. ואל תחשב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחילה, לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות ה’ יתברך התיר, כמו שדרשו ז''ל (ברכות לב, ב) בויחל משה (שמות לב יא) כביכול שהתירו מן השבועה, ועל עניין זרבבל בן שאלתיאל, שאמרו ז''ל (סנהדרין לח, א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שינוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, שכל מה שבא בכתובים כיוצא בעניינים אלה הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להישבע בדבר, אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן. אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב האדם לגדל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, ייפול על עניין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזרתו עליו, כאלו יש שבועה בדבר. וכן לעניין הטובה, אם זכה האדם לרב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי ה’ יתברך נשבע להטיב לו. ועל זה וכיוצא בו אמרו ז''ל כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו, רק במה שהם מחזיקים ומקימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו ז''ל היתר על שבועת ה’ יתברך. רצונם לומר, כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ומכפר על החוטאים, ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך, לישבע שלא למחול לעולם. ועל הדרך הזה אמרו ז''ל כי משה התרו, כלומר, שבזכות תפלתו הטובה גרם שהשם יתברך, שהוא שומע תפילה, סלח לעונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו ז''ל, שידרשו עניין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא, כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור, שאינו ניתן לכפרה כלומר, וראוי לישבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו, ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב. ואם רב עונם מנשוא, לפי דעתנו. והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו (בראש השנה יח, א) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם, דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם, שיצטרך האל לשאול היתר עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש, שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה, לפנות לך הדרך במקומות רבים. ומה שאמרתי לך, שכנו חכמינו זכרונם לברכה, לשון היתר בשבועת ה’ יתברך, לא תמצא זה לעולם, אלא במקום שכינו לו השבועה לחייב בריה, אבל במקום שכנו לו שבועה לזכות בריה, לא יזכרו שם לעולם התר, כי רב חסד מטה כלפי חסד, ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר, כי מאחר שנראה האדם שעה אחת זכאי לפני המקום, ראוי לקבל הטובה כל כך כאלו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב. כעניין שנאמר (תהלים קלב יא) נשבע ה’ לדוד, וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממידותיו היקרות ברוך הוא. דיני המצוה כגון כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה, (נדרים ב, א) שהן כשבועה. ופירוש כינויי שבועה הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם, לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה, (שם י, א) שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור (שבועות לו, א) אם הן כשבועה, והאומר לאו בהזכרת השם, וכן (נזיר ג, ב) ימין ושמאל, ודין (שבועות כו, ב) פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה שפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין, כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן, ויהיה (נדרים כז, ב) בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם, וכגון זה דווקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר. ויתר רובי פרטיה, בשבועות ובנדרים (י''ד רל''ו) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של אבן, או לבטל מצוה זו, או לעשות דבר שאין כוח אדם יכל לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר העניין חייבתו התורה (שבועות כז, ב) מלקות. ובשוגג פטור בזו מקורבן, אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת ביטוי, חייבה התורה קורבן לשוגג, כמו שנכתוב (מצוה קכג) בעזרת השם.	המצווה הס"ב האזהרה שהוזהרנו על שבועת שוא. והוא אומרו יתעלה: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז) והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בהפך ממה שהוא באמת, או על דבר מן הנמנעות שהוא מצוי, או שישבע לבטל מצווה מן התורה. וכן אם נשבע על דבר ידוע שאין עליו מחלוקת ולא ויכוח לשום אדם מן המלמדים, כגון שישבע בה' שכל הנשחט ימות – הרי גם זה נשא שם ה' לשוא. ולשון המשנה: "איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם וגו' ". והעובר על לאו זה במזיד – לוקה, ובשגגה – פטור, כשאר חייבי לאווין, כמו שביארנו. ושם אמרו, כלומר בשבועות: "זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור", ושם נתבארו דיני מצווה זו.	מצווה ל: מצוות לא תעשה, שלא לשבע לשוא [לא תעשה יח] מצוות לא תעשה, שלא לשבע לשוא. שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלהייך לשוא" שמות כ, ז. מראי מקומות: שבועות דף כה; ברכות דף ל"ג; רמב"ם הלכות שבועות פרק א' ופרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רל"ח; שו"ע יורה דעה סימן רל"ו; שו"ע אורח חיים סימן רט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ט.
31	לא. מצות קידוש שבת בדברים לדבר דברים ביום שבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה. ובפירוש אמרו לנו חכמינו (פסחים קי, א) שדברים אלו מצווים אנו לאמרן על היין, שכן בא הפירוש 'זכרהו - על היין'. והעניין הוא שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג או יותר מרביעית, אבל לא פחות מזה. והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב ושלושה חלקי מים. ומברכין עליו קידוש שבת, כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום. ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה. משורשי מצוה זו כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכר גדולת היום ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה (ברכות לה, ב) שהוא סועד ומשמח. וכבר אמרתי לך, כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השורש אמרו בגמרא ז''ל (פסחים קו, ב) שאם הפת חביב על האדם יותר, שיקדש על הפת, כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב, ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן, אלא שחייבו להבדיל ביין על כל פנים, גם בזה צדקו, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב. ובאמת, כי רוב העולם יתאוו אל השתייה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת. ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא תעורר לב אדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה - כל זה ענפי שורש התעוררות שאמרתי. דיני המצוה כגון נוסח הקידוש וההבדלה, אי זהו, ואי זה יין ראוי לקדש עליו, ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין בשכר, והאוכל בערב שבת וקידש עליו שבת (שם ק, א) או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קידוש ימים טובים והבדלתן. ודיני הברכה (ברכות מג, א) שאנו חייבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חייבים לברך על הבשמים, ואי זו בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראוין - ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים ובמקומות מברכות ושבת (א''ח רס''ב, רע''א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה, שהנשים חייבות בקידוש והבדלה. והעובר עליה ולא קידש השבת בדברים, ביטל מצות עשה, ואם קידשו בדברים בלא יין או בלא פת, דיעבד יצא ידי תורה.	המצווה הקנ"ה הציווי שנצטווינו לומר דברים ביום השבת בכניסתו וביציאתו, שבהם נזכיר גדולת יום זה וכבודו, והיותו נבדל משאר הימים שקדמו לו ושיבואו אחריו. והוא אומרו יתעלה: "זכור את יום השבת לקדשו" (שם כ, ח), כלומר: זכרהו זכירת קידוש וגדולה - וזו היא מצוות קידוש. ולשון המכילתא: "זכור את יום השבת לקדשו - לקדשו בברכה". ובפירוש אמרו: 'זכרהו על היין'. ואמרו עוד: 'קדשהו בכניסתו וקדשהו ביציאתו', כלומר: ההבדלה שהיא חלק מזכירת שבת שנצטווינו בה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף פסחים ובכמה מקומות בברכות ושבת.	מצווה לא: מצוות עשה מצוות קידוש בשבת (עשה יג) מצוות עשה לקדש יום שבת בדברים. שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" שמות כ, ח. מראי מקומות: פסחים דף ק"ו; בבא בתרא דף צ"ו; ברכות דפים כ', נ"ב; שבת דפים קי"ח, קי"ט; רמב"ם הלכות שבת פרק כ"ט ופרק ל'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין כ"ט; שו"ע אורח חיים סימן רס"ב, רע"א, רפ"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ס, רפ"א, רפ"ג.
32	לב. שלא לעשות מלאכה בשבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'. ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין העניין שווה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים. ומלשון הרמב''ם זכרונו לברכה (שבת כ א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו. דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד, א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו. והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמ''צ שורש יד) יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן 'כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת שם, ב): 'אתה ובהמתך' - לכתוב קרא 'לא תעשה כל מלאכה ובהמתך', "אתה" למה לי? הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחויב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחויב, אלא שמוזהר עליה בלאו, כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי עונשו מפורש (שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת. ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא, דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (יז, ב) בלאו ד'אל יצא איש ממקומו', דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו 'אל יוציא' - דהוה ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת עניינו. וכיון שכן הוא, אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן. משורשי מצוה זו [אמונת חידוש העולם] שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו עניינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמור, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית. ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי. ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת. דיני המצוה כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן, כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז''ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז''ל (יומא פה א, ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשיית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פג, א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דווי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו. (ע''ז כח, א). ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב (א''ח סי שכח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. [אין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה] כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג, ב).	המצווה המשלימה ש"כ האזהרה שהוזהרנו מלעשות מלאכה בשבת, והוא אומרו: 6"לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י). והעובר על לאו זה, פרש בו הכתוב שהוא בכרת, אם לא ידע בו הדין, ואם נתקימה עליו העדות – חייב סקילה. כל זה אם הוא מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שבת.	מצווה לב: מצוות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה בשבת [לא תעשה יט] מצוות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה בשבת. שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה וגו'" שמות כ, י,. מראי מקומות: כריתות דף ב'; סנהדרין דף ס"ו; שבת פרק כלל גדול; רמב"ם הלכות שבת פרק א' ופרק ז'; הלכות שגגות פרק ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"כ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ס"ה; שו"ע אורח חיים סימן ש"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רפ"א, רפ"ב.
33	לג. מצות כיבוד אב ואם לכבד האב והאם, שנאמר (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך וגו'. ובא הפירוש (קדושין לא, ב) אי זהו כבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא. משורשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטונתו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלמות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויעריך במחשבתו כמה וכמה ראוי להיזהר בעבודתו ברוך הוא. דיני המצוה כגון כבוד זה מנכסי מי חייב לעשותו, אם משל אב או משל עצמו. והלכה: (שם לב א) משל אב אם יש לו נכסים לאב, ואם לאו יחזר הבן אפילו על הפתחים ויאכיל אביו. וכיבוד אב ואם אי זה קודם, ועד היכן כיבוד אב, ואם מחל על כבודו אם יהיה מחול. ואם יראנו עובר על דברי תורה באיזה לשון ימנעהו, ואם יצווהו אביו לעבר על דברי תורה שלא יאמינהו בזה, וכי חייב לכבדו בחייו ובמותו, וכיצד הוא הכבוד במותו. ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין וקצת מהן במקומות אחרים מהגמרא (יו''ד סימן ר''ס). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. ובנקבות כל זמן שאפשר להן, כלומר בכל עת שלא ימנעו אותן בעליהן. והעובר עליה, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שנעשה כמתנכר לאביו שבשמים, ואם יש כוח בבית דין כופין אותו כמו שכתבנו למעלה (במצוה ו) שבביטול עשה כופין בית דין.	המצווה הר"י הציווי שנצטווינו לכבד את ההורים. והוא אומרו יתעלה: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב; דברים ד, טז). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בתלמוד, רובם בקידושין. ולשון ספרא: "איזהו כבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא".	מצווה לג: מצוות עשה לכבד אב ואם (עשה יד) מצוות עשה לכבד אב ואם. שנאמר: "כבר את אביך ואת אמך" שמות כ, יב. מראי מקומות: קידושין דף ל"א; רמב"ם הלכות ממרים פרק ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"י; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קי"ב; שו"ע יורה דעה סימן ר"מ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן נ'.
34	לד. שלא להרוג נקי שלא להרוג נפש, שנאמר (שמות כ יג) לא תרצח. שורש מצוה זו ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי ה’ יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי ליישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרוג ולאבד הבריות שהן המיישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים, כגון המינים והמלשינים, אינן מיישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא י) באבוד רשעים רינה, לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחריבוהו בכל כוחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז''ל באבוד הרשעים (בבא מציעא פג, ב): קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפירות הכרם מתרבים וטובים יותר בסילוק הקוצים ממנו. מדיני המצוה מה שאמרו ז''ל (סנהדרין פח א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחולי בידי שמים - נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד. ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות (ח''ה תכה). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ורצח במזיד, ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסיף (שם עא, ב); בשוגג - למטה נכתוב דינו בעזרת ה’ בסדר אלה מסעי (מצוה תט).	המצווה הרפ"ט האזהרה שהוזהרנו מלרצוח זה את זה. והוא אומרו: "לא תרצח" (שמות כ, יג; דברים ה, יז). והעובר על לאו זה – נהרג בהכאה מן הצוואר. אמר יתעלה: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מסנהדרין ובפרק ב' ממכות.	מצווה לד: מצוות לא תעשה, לא תרצח [לא תעשה כ] מצוות לא תעשה, שלא להרוג נפש. שנאמר: "לא תרצח" שמות כ, יג. מראי מקומות: סנהדרין דף ע"ו; רמב"ם הלכות רוצח פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ח; שו"ע חושן משפט סימן תכ"ה; שו"ע יורה דעה סימן של"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ב.
35	לה. שלא לגלות ערוות אשת איש שלא לבוא על אשת איש, שנאמר (שמות כ יב) לא תנאף. ובא הפירוש שלשון ניאוף סתם משמע באשת איש, כמו שאמרו ז''ל אין ניאוף אלא באשת איש. ונכפל זה הלאו בסדר אחרי מות שכתוב שם בפירוש (ויקרא יח כ) ואל אשת עמיתך וכו'. משורשי מצוה זו כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עולמו עושין פרותיהן כל אחד ואחד למינהו, ולא שיתערבו מין במין אחר. וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף, שתהיה סיבה לבטל כמה ממצות האל עלינו, שצונו בכבוד האבות ולא יוכרו לבנים עם הנאוף. ועוד יהיה כישלון במה שנצטוינו גם כן שלא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל ייעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הרבה בטבע בני אדם שמקנאין על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה. דיני המצוה כגון הרחקת העניין שלא להתייחד עמהן, ומשפט הנואף והנואפת גם כן שגם היא באיסור ובדין. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סנהדרין ובמקומות בגמרא. ושם בסנהדרין (נא, א) מתבאר שהנואף עם אשת איש גמורה שניהם בחנק. והנואף עם נערה מאורסה שניהם בסקילה, ועם בת כהן היא תשרף והוא יחנק. ואיסור אשת איש הוא מן המצות שהן על כל בני העולם בכלל, בין ישראל בין גוי. אבל יש חילוק קצת בעניין, שאין אישות לגוי אלא על ידי בעילה, וישראל קונה אותה בקידושין (שם נז, ב).	המצווה השמ"ז האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת איש, והוא אומרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (שם, כ). ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא: אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב; ואם הייתה בת כהן – היא נשרפת, והוא, כלומר: הבועל – בחנק; ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה – חייבים שניהם חנק. כל זה אם נתקימה העדות; אבל אם לא נתקימה – הרי הוא בכרת. במה דברים אמורים? כשהיה מזיד, ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נכפל הלאו בעברה זו והוא אומרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד; דברים ה, יז), וזהו הלאו על ביאת אשת איש. ולשון המכילתא: "'לא תנאף', למה נאמר? לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר: 'לא תנאף'". וספרא: "אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו' (שם), עונש שמענו אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה". ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה – לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד. וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה, אמרו: "'לא תקרבו לגלות ערוה' (שם יח, ו) – הרי כאן שנים להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש". ובגמרא סנהדרין אמרו: "הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה ואת נערה מארשה לסקילה". וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה.	מצווה לה: מצוות לא תעשה, לא תנאף עם אשת איש [לא תעשה כא] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשת איש. שנאמר: "לא תנאף" שמות כ, יג. מראי מקומות: סנהדרין דף פ"ד; כתובות דף מ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א' ופרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ו; שו"ע אבן העזר סימנים י"ז, כ', כ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סעיף ש"ד.
36	לו. שלא לגנוב נפש מישראל שלא לגנוב נפש מישראל, שנאמר (שמות כ יג) לא תגנב, ובא הפירוש שבגונב נפשות הכתוב מדבר (סנהדרין פו, א) שורש המצווה נגלה הוא. דיני המצוה כגון מה שאמרו אין חילוק בין גדול לקטן ובין איש לאשה, ד'נפש' - מכל מקום משמע. ודין האב הגונב בנו או הרב את תלמידו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''א מסנהדרין. ואיסורה נוהגת בכל מקום בזכרים ונקבות והעובר עליה וגנב נפש, חייב חנק, והוא שמכר אותו נפש, שכן בא הפירוש שאין החיוב חל עליו עד שימכור, שכתוב אחר מגלה עליו, דכתיב: וגונב איש ומכרו מות יומת (שמות כא טז)	המצווה הרמ"ג האזהרה שהוזהרנו מלגנוב אדם מישראל. והוא אומרו בעשרת הדברות: "לא תגנב" (שמות כ, טו) ולשון המכילתא: "הרי אזהרה לגונב נפש". ובגמרא סנהדרין: "אזהרה לגונב נפשות מנין? ר' יאשיה אומר: מ'לא-תגנב', ר' יוחנן אומר: מ'לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כה, מב) ולא פליגי: מר קא חשב לאו דגנבה ומר קא חשב לאו דמכירה", לפי שאין עונשים אותו על כך עד שיגנוב וימכור, וכשיעבור על שני לאווין אלו – חייב חנק. אמר יתעלה: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת" (שמות כא, טז) וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפי"א מסנהדרין.	מצווה לו: מצוות לא תעשה, לא תגנוב נפש מישראל [לא תעשה כב] מצוות לא תעשה, שלא לגנוב נפש ישראל. שנאמר: "לא תגנוב" שמות כ, יג. מראי מקומות: סנהדרין דף פ"ה; רמב"ם הלכות גניבה פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"ב.
37	לז. שלא להעיד בשקר שלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ונכפלה במקום אחר בלאו אחר עד שוא. שורש מצוה זו נגלה כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סיבה לחורבן הישוב. דיני המצוה כגון ממי מקבלין עדות וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעידין לכל אדם מרוב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחילוקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחילוק שבין דרישה לבדיקה, והחילוק שבין עדות בשטר לבעל פה. ויתר רובי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמ' סנהדרין (יח א, לב א, מב א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיוון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחברו, שם הכתוב (דברים יט יט) גבול עונשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחברו, ויש בו מלקות (מכות ב, א) כמו כן. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.	המצווה הרפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהעיד שקר, והוא אומרו: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, טז). וכבר כפל לאו זה בלשון אחר ואמר: "עד שוא" (דברים ה, יז). והעובר על לאו זה הרי גזר עליו הכתוב: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שמות יט, יט). ולשון המכילתא: "ולא תענה ברעך וגו' – אזהרה לעדים זוממין". ויש בלאו זה מלקות, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם נתבארו דיני מצווה זו.	מצווה לז: מצוות לא תעשה, שלא להעיד שקר [לא תעשה כג] מצוות לא תעשה, שלא להעיד שקר. שנאמר: "לא תענה ברעך עד שקר" שמות כ, יג. מראי מקומות: סנהדרין דפים כ"ט, ל"ז; רמב"ם הלכות עדות פרק י"ז; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רט"ז; שו"ע חושן משפט סימן כ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ה.
38	לח. שלא לחמוד שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז''ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמוד וגו' ולקחת לך, שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחברו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים, כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפירוש האמיתי לרבותינו ז''ל. משורשי מצוה זו לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאווה רעה, לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנוס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י''א). דיני המצוה איך ראוי להתרחק הרבה מן המידה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפיזור ובמדרשות (ח''ה סוף סימן שנט). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה, אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להישבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להישבון נתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה ליטול נקמתו ממנו.	המצווה הרס"ה [לא תחמוד] האזהרה שהוזהרנו מלהעסיק מחשבותינו בתחבולות איך לרכוש קנין זולתנו מאחינו, וזהו אמרו יתעלה: "לא תחמד בית רעך" (שמות כ, יז). ולשון המכילתא: "לא תחמד – או אפילו חימוד בדיבור? תלמוד לומר: 'לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' (דברים ז, כה), מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה". הנה נתבאר לך שלאו זה מזהיר מלעשות תחבולות כדי שנשיג לעצמנו דבר שחמדנו מרכוש אחינו, ואפילו בקניה ומתן דמים מרבים – שכל זה עברה על "לא תחמד".	מצווה לח: מצוות לא תעשה, לא תחמוד [לא תעשה כד] מצוות לא תעשה, שלא לחמוד דבר של חברו. שנאמר: "לא תחמוד וגו'" שמות כ, יד. מראי מקומות: בבא מציעא דף ה'; רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א' הלכה ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רס"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ח; שו"ע חושן משפט סימן שנ"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן י"ט.
39	לט. שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזולתם, ואפילו לנוי. שנאמר (שמות כ כ) לא תעשון אתי, ודרשו ז''ל (ר''ה כד ב) לא תעשון אותי, כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה, דהינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א כו) נעשה אדם בצלמנו. והכונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר 'בצלמנו' - על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כולו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה מנבראיו חלילה. ולאו דלא תעשה לך פסל, שלא נעשה שום צורה שתעבד. וזה הלאו מיוחד לצורת אדם, שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה. דיני המצוה כגון העושה צורת אדם חסר אבר אחד או יותר מה דינו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מעבודה זרה (מג א). ובמסכת סנהדרין (ז ב) אמרו שהלאו הזה כולל עניינים אחרים. אמנם עיקר הלאו, במה שזכרנו, וכן אמרו במכילתא. (י''ד קמא סעיף ז). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפילו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות.	המצווה הרביעית האזהרה שהוזהרנו מלעשות צורת האדם מן המתכות, האבנים, העצים ודומיהם - אף על פי שלא נעשו כדי לעבדם, וזאת כדי להרחיק מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו עליהם מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה זרה, שחושבים שיש לצורות השפעה. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כג). ולשון המכילתא בעניין לאו זה על דרך הפירוש: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" – שלא תאמר: הריני עושה לנוי, כדרך שאחרים עושים במדינות, תלמוד לומר: לא תעשו לכם; והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, ואיזו צורה מותר לפתח ואיזו אסור, ואיך יהא אופן הפתוח, וזולת זה, בפרק ג' מעבודה זרה. ונתבאר בסנהדרין שלאו זה, כלומר: זה שנאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף", כולל גם ענינים אחרים חוץ מעניין מצוות אלו. אבל פשטיה דקרא מדבר במה שהזכרנו, כמו שנתבאר במכלתא.	מצווה לט: מצוות לא תעשה, שלא לעשות צורת אדם לנוי [לא תעשה כה] מצוות לא תעשה, שלא לעשות צורת אדם אפילו לנוי. שנאמר: "לא תעשון אתי וגו'" שמות כ, כ. מראי מקומות: ראש השנה דף כ"ד; עבודה זרה דף מ"ג; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג' הלכה י'; והלכות בית הבחירה פרק ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ד'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין כ"ב; שו"ע יורה דעה סימן קמ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קס"ב; ומש nע מ רמב"ם, ספר המצוות הנ"ל ובהלכות סנהדרין פי"ט שעל בית תבנית היכל אין לוקין, שזה אינו פשטא דקרא. עיין כלל ח' בהג"ה ב'.
40	מ. שלא לבנות אבני גזית שלא נבנה מזבח אבנים שיגע בהן ברזל. שנאמר (שמות כ כב) לא תבנה אתהן גזית, פירוש גזית הוא כשפוסלין מן האבן בכלי ברזל. ואם נבנה באבני גזית, פסול. משורשי מצוה זו שנקבע בנפשותינו מיום עשותו שבסיבתו תבוא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן לזכור זה הדבר נצטוינו שלא לעשות בו דבר בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם. [האדם נפעל כפי פעולותיו] וכבר הקדמתי לך בתחילה כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ומחשבותיו הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כונת הדברים. והסכל המבהיל השומע דברים אלה לא ידע ולא יבין. דיני המצוה כגון מהיכן היו מביאין אותן האבנים שבונין בהן המזבח, שאמרו ז''ל (מדות ג ד) כי מן בתולת קרקע או מן הים הגדול היו מביאין אותן, ודין אם נגע ברזל באבן אחר שנבנית במזבח אם פוסלת הכל או היא לבדה פסלה. ומה שאמרו ז''ל כשמלבנין את המזבח פעמים בשנה, שלא ילבנוהו בכלי שיהא בו ברזל כדי שלא יגע הברזל באבן. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מידות. (ה' בית הבחירה פ''א). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות והעובר עליה, ובנה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש, לוקה.	המצווה הע"ט האזהרה שהוזהרנו מלבנות מזבח מאבנים שנגע בהן ברזל. והוא אומרו יתעלה: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך וכו' " (שמות כ, כה), ואם בנה מהן מזבח הרי הוא פסול ואין מקריבין עליו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממדות.	מצווה מ: מצוות לא תעשה, שלא לבנות מזבח מאבני גזית [לא תעשה כו] מצוות לא תעשה, שלא לבנות מזבח אבנים שנגע בהם ברזל. שנאמר: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית" שמות כ, כב. מראי מקומות: מידות פרק ג'; רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכות יד-טז; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ע"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"צ.
41	מא. שלא לפסוע על המזבח שלא לעלות על המזבח במדרגות כדי שלא יעשה פסיעות גסות בעלותו, שנאמר (שמות כ כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. אלא כשהוא עולה שם מהלך בנחת וביראה, עקב בצד גודל, וכן נאמר במכלתא (יתרו שם). משורשי מצוה זו מה שכתבנו במצוה הקודמת לה, לקבוע בנפשותינו יראת המקום וחשיבותו, ועל כן הוזהרנו שלא לנהוג שם קלות ראש בשום עניין. והכל יודעין שהאבנים לא יקפידו בשום בזיון, שאינן רואות ולא שומעות, אלא כל העניין לתת ציור בלבנו ביראת המקום וחשיבותו וכבודו הגדול, כי מתוך הפעולה הלב נפעל, כמו שכתבתי. דיני המצוה כיצד עושין הכבש כדי שלא יבואו לעבור עליו בלאו זה, וצורתו וכל עניינו, מבוארים בפרק שלושה ממידות. (רמב''ם בית הבחירה ב יג) ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות והעובר עליה ופסע פסיעה גסה על המזבח עד שנגלה ערותו - במזיד לוקה, וענוים ישכנו ארץ (תהלים לז יא).	המצווה המשלימה שמונים האזהרה שהוזהרנו מלעלות למזבח במעלות כדי שלא יפסע פסיעות גסות בשעת עלייתו, אלא ילך עקב בצד גדל. והוא אומרו יתעלה: "[ו]לא תעלה במעלות על מזבחי וגו' " (שם, כו). ולשון המכילתא: "מה תלמוד לומר: "אשר לא תגלה ערוותך עליו"? שכשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה, אלא מהלך עקב בצד גודל". וכבר נתבארה צורת הכבש והיאך בנינו בפרק ג' ממדות. וכל הפוסע פסיעה גסה על המזבח עד שתגלה ערוותו עליו – לוקה.	מצווה מא: מצוות לא תעשה, שלא לעלות במעלות על המזבח [לא תעשה כז] מצוות לא תעשה, שלא לעלות במעלות על המזבח. שנאמר: "ולא תעשה במעלות על מזבחי וגו'" שמות כ, כג. מראי מקומות: רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה יז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"א.
42	מב. מצות דין עבד עברי לדון בדין עבד עברי כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (שמות כא ב) כי תקנה עבד עברי וגו'. כלומר שנעשה לו הדברים שנצטווינו בהן, כגון (קדושין יד, יז) לשלחו בשביעית, או בתוך שש אם פגע בו יובל, או בגירעון כסף, או במיתת אדון שלא הניח בן זכר. ולנרצע גם כן כדינו הכתוב בו, הכל כמו שלמדונו רבותינו ז''ל מתוך הכתוב, כמו שמפורש בפרק ראשון מקדושין (שם). משורשי מצוה זו שרצה האל שיהיה עמו ישראל אשר בחר עם קדוש מלא ומעוטר בכל מידות טובות ומעלות, כי מתוך כך תחול הברכה עליהם, והחסד והרחמים מן המידות המשבחות שבעולם, ועל כן הזהירנו לרחם על אשר הוא תחת ידינו ולגמול לו חסד, כאשר כתוב בפרשה, וכמו שידענו גם כן בקבלה. (ספרא בהר). דיני המצוה כגון החילוקין שבין מוכר עצמו למכרוהו בית דין, והדברים שהוא נקנה בהם, ושהוא יוצא בהן לחרות, ושאר דיניו, מבוארין שם בקדושין. (טז א) (י''ד רסג) ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנקבות שאין האשה קונה עבד עברי. ודווקא בזמן שישראל שרוין על אדמתן, שכן בא הפירוש המקובל (ערכין כט א) שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ומפורש הוא (שם לב ב) שדין היובל אינו אלא בארץ. והעובר עליה ולא עשה לעבד מה שכתוב בו, ביטל עשה, וגם מלמד נפשו להיות אכזרי, וכמעט שמעיד על עצמו שאינו מבני ישראל כי הם רחמנים בני רחמנים (שבת צז א, יבמות עט א).	המצווה הרל"ב הציווי שנצטווינו בדין עבד עברי. והוא אומרו יתעלה: "כי תקנה עבד וגו'" (שמות כא, ב). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסוקי התורה, והלכות מצווה זו נתבארו כולן בריש מסכת קידושין.	מצווה מב: מצוות עשה לדון דין עבד עברי [לא תעשה טו] מצוות עשה לדון עבד עברי. שנאמר: "כי תקנה עבד עברי וגו'" שמות כא, ב. מראי מקומות: קדושין דף י"ד; רמב"ם הלכות עבדים פרק א' ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ג; שו"ע יורה דעה סימן רס"ז.
43	מג. מצות יעוד של אמה העבריה ליעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה, שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה, שנאמר (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה. ואמרו ז''ל (רש''י שם) כאן רמז לך שמצוה ביעוד. ובפירוש אמרו ז''ל (בכורות יט א) מצות יעוד קודמת למצות פדייה. משורשי מצוה זו שרחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וצוה את הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות, ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר, גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. דיני המצוה כגון עד מתי הבת נמכרת, ושאינה נמכרת על ידי אדון, כלומר ואפילו עבר ומכרה, אין המכירה כלום. ושהאב יכול למכרה כמה פעמים. הדברים שהיא נקנית בהן, ושהיא יוצאת בהן לחרות, ובכמה יציאות היא יתרה על העבד, ודיני הבוגרת, וזמן האילונית. ויתר פרטיה מבוארים בראשון של קדושין (יד ב) ונוהגת בזמן שהיובל נוהג דוקא (גיטין סה, א) והעובר עליה ולא יעדה לא לו ולא לבנו, ולא סייע בפדיונה, לא קיים מצוה זו, אבל אין לכופו לפי הדומה על קיום מצוה זו, שהרי כתוב שם בפירוש (שם יא) ואם שלוש אלה לא יעשה לה, מכלל שהתורה הניחה הדבר ברצונו. ואם נשאה לאשה, או השיאה לבנו כמו שכתבנו, עשה כראוי ותבוא עליו ברכה, ובנים טובים וכשרים ראוים לצאת מזיווגם.	המצווה הרל"ג הציווי שנצטווינו לישא אמה עבריה - או אדוניה שקנאה, או בנו, וזוהי מצוות ייעוד. ובפירוש אמרו: מצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה, לפי שאמר יתעלה: "אשר לא יעדה והפדה" (שם שם, ח). ודע שדין אמה עבריה אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת קידושין.	מצווה מג: מצוות עשה ליעד אמה העבריה (עשה טז) מצוות עשה על האדון ליעד אמה עבריה לו או לבנו. שנאמר: "אשר לא (לו קרי) יעדה כו' ואם לבנו ייעדנה" שמות כא, ח-ט. מראי מקומות: קדושין דף י"ד ואילך; רמב"ם הלכות עבדים פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ו.
44	מד. מצות פדיון אמה העבריה לפדות אמה העבריה, שנאמר (שמות כא ח) והפדה. וזו מצות עשה, כלומר שיסייע האדון הקונה אותה בפדיונה ויתן לה מקום לשוב לבית אביה. כמו שאמרו ז''ל (קדושין יד ב) שמגרע פדיונה ותצא, כלומר שאם לקחה בששים דינרים לשש שנים, ועבדה שלוש וקמצה שלושים דנרים, שיקחם וישלחנה, ולא יטעון עליה שתשלים שנות עבודתה על כל פנים, או שיאמר מעותי היו בטלות אצלה, תוסיף לי רווח אם תרצה לצאת, שאין זה אלא רע לב, ולבני ישראל שהם בני מלכים רחמנים בני רחמנים, ראוי להם לעשות חסד עם הבריות, אף כי לאשר עבדום, ואפילו יום אחד. משורשי המצוה מה שכתבנו ביעוד, ופרטיה גם כן שם בקדושין.	המצווה הרל"ד הציווי שנצטווינו בפדיון אמה עבריה. והוא אומרו יתעלה: "והפדה" (שם). ופדיה זו יש בה דינים ותנאים והלכות רבות. וכבר נתבאר כל זה במסכת קידושין, ושם נתבאר דין אמה עבריה בשלמות. ובמכילתא אמרו בפירוש אומרו יתעלה באמה עבריה: "ואם שלוש אלה לא יעשה לה" (שם שם, יא), אמרו: יעד לך או לבנך או פדה אותה.	מצווה מד: מצוות עשה, אם לא יעדה - והפדה (עשה יז) מצוות עשה לפדות אמה העבריה אם לא יעדה. שנאמר: "אשר לא יעדה והפדה" שמות כא, ח. מראי מקומות: קדושין דף י"ט; רמב"ם הלכות עבדים פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצווות עשה רל"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ה.
45	מה. שלא ימכור אמה עבריה הקונה אותה מיד האב שכל מי שיקנה אמה עבריה לא ימכרנה לאדם אחר לעולם, שנאמר (שמות כא ח) לעם נכרי לא ימשל למכרה וגו', ופירושו כתרגומו, לגבר אחרן. ולהרחיק הדבר נאמר בלשון זה, כלומר שדומה לעניה הקטנה אם מוכרה לאדם אחר שנית כאלו ימכרנה לעם נכרי. משורשי המצוה שרצה האל לזכותנו וצונו להתנהג במידת החמלה האהובה לפניו. דיני המצוה כתוב למעלה במצות יעוד (מצוה מג, ה' עבדים פ''ד).	המצווה הרס"א האזהרה שהוזהר קונה אמה עבריה מלמוכרה לזולתו. והוא אומרו יתעלה: "לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בריש קידושין.	מצווה מה: מצוות לא תעשה, שלא למכור אמה העבריה [לא תעשה כח] מצוות לא תעשה, שלא ימכור האדון אמה העבריה. שנאמר: "לא ימשול למכרה בבגדו בה" שמות כא, ח. מראי מקומות: קדושין דף י"ח; רמב"ם הלכות עבדים פרק ד' הלכה י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רס"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קע"ח.
46	מו. שלא לגרוע שאר כסות ועונה שכל קונה אמה העבריה ויעדה, שלא יגרע לה שארה כסותה ועונתה. ופירוש (כתובות מז ב) שאר - מזון, וכסות - כמשמעו, ועונה - דרך ארץ. ובכלל לאו זה כל בנות ישראל, שלא לגרוע להן דבר מאלה. קל וחומר הדברים: אם לזו לא יגרע, כל שכן לאחרות בנות חורין. וזה שכתוב (שמות כא ט) כמשפט הבנות יעשה לה, אמרו במכילתא שהוא בא ללמד ונמצא למד, שהבנות למדות ממנה. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו ז''ל (כתובות נו א) המתנה עם אשתו על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה מה דינו. ומה שאמרו (שם סא ב) שהאשה עולה עם הבעל ואינה יורדת. ולפיכך מחשבין מזונותיה וכסותה לפי מעלתו, ועניין חילוק העונות שהוא לפי כובד אומנות האיש, עד שאמרו ז''ל (שם סב ב) שעונת הספן פעמיים בשנה, והגמל פעם בחודש, ותלמיד חכם פעם אחת בשבוע, וראוי לו שתהיה ליל שבת. ויתר פרטיה מבוארים בסדר נשים בפיזור. ונוהגת מצוה זו לעניין בת חורין בכל מקום ובכל זמן בזכרים והעובר עליה וגרע לאשתו אחת משלוש אלה מרצונו, על צד שיכוון להכאיבה, עבר על לאו, והוא כעובר על אזהרת מלך, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.	המצווה הרס"ב האזהרה שהוזהר קונה אמה עבירה מלהציק לה אם נשאה. כוונתי באומרי להציק לה, שלא יצמצם לה מזונותיה או כסותה ולא יזניחנה מעונתה כדי להציק לה ולצערה. והוא אומרו יתעלה: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שם, י). ולאו זה בעצמו, כולל כל הנושא בת ישראל שלא יציק לה באחד משלושת הדברים האלה כדי לצערה ולענותה. והוא אומרו יתעלה באמה עבריה שהזהיר מלמנוע ממנה שארה כסותה ועונתה לא יגרע, כמשפט הבנות יעשה לה (שם, ט), מכאן למדנו שמשפט הבנות הוא: שלא ימנע שאר כסות ועונה, והוא אומרם במכילתא: "וכי מה למדנו למשפט הבנות מעתה? הרי זה בא ללמד ונמצא למד. ושם אמרו: "שארה – אלו מזונותיה; כסותה – כמשמעו; עונתה – דרך ארץ".	מצווה מו: מצוות לא תעשה, שארה כסותה ועונתה לא יגרע [לא תעשה כט] מצוות לא תעשה, שלא למנוע שאר כסות ועונה מאשתו ומאמה העבריה. שנאמר: "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" שמות כא, י. מראי מקומות: כתובות דף מ"ז; רמב"ם הלכות אישות פרקים י"ב-י"ד; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רס"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין פ"א; שו"ע אבן העזר סימנים: ע', ע"ג, עו; שו"ע אורח חיים סימן ר"מ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רע"ו, רע"ז.
47	מז. מצות בית דין להרוג בחנק המחוייב שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר (שמות כא יב) מכה איש ומת מות יומת. וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו ז''ל (סנהדרין נב ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר (שם יא) "אין כסף מכה איש ומת ומת מות יומת" מכילתא. שורש מצוה זו נגלה לכל, כי (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאלולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק. והדבר נאות גם לדעתנו כי (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה, כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזימה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת, תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה. דיני המצוה כיצד כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ''ז מ''ג) שמשקיעין את המחוייב בזבל עד ארכובותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין (נב ב) (הלכות רוצח פרק א). ומצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ. ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, ביטל עשה זה, ועונשו גדול שאלמלא (אבות ג, ב) מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו. הרמב’’ן ז''ל (סהמ''צ שורש יד) לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין, שהן סקילה שריפה הרג וחנק, שימנה הרמב''ם ז''ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של (דברים יז ז) ובערת הרע מקרבך, ציוותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבנינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חילוק המשפטים לפי העונשים, אין זה נחשב למצוה, שאינו כי אם ביאור עניין, והחכם יבור לו הישר בעיניו.	המצווה הרכ"ז הציווי שנצטווינו לחנוק את העוברים על מצוות מסוימות. והוא אומרו יתעלה: "מות יומת" (שם שם, טז). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים שעליהן חנק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.	מצווה מח: מצוות עשה להרוג בחנק המחויב מיתה בחנק (עשה יח) מצוות עשה על הבית דין לדון בחנק את המחויב. שנאמר: "מכה איש ומת מות יומת" שמות כא, יב. מראי מקומות: סנהדרין דף מ"ט; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רכ"ו; (עשה והרמב"ן משיג בשורש י"ד, ועיין בסוף ספר זה במצוות עשה של הרמב"ן סימן כ"ו); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק'.
48	מח. שלא להכות אב ואם שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר (שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת. ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה, שיאמר אל תכו האבות, אלא שכתב עונש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאול בעניין כזה ולומר: עונש שמענו, אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין (מכות ט א) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחייב מלקות (דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו, חוץ מפסח ומילה. ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף, אחר שלא מצאנוה במקום אחר. ותהיה עיקר האזהרה לישראל, ובכללה נלמד למכה אב ואם. ועניין חיוב המיתה במכה, אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה ב) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם ניתן לחיוב ממון. משורשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל, ועשה להם כמה טובות, (משלי כט ד) ומלך במשפט יעמיד ארץ. דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אוזנו וחרשו שחייב מיתה, שאי אפשר שלא תצא טיפת דם בפנים, והעושה בו חבורה לרפואה שפטור, ולכתחילה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחבורה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (רמב''ם ממרים ה יד) שחייב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדושה שאין חייב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפורסמים, שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קודם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין לייסר אביו חוץ ממסית. ויתר פרטיה בסוף סנהדרין. (י''ד רמ''א) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס והעובר עליה והיכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה - מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו ב) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.	המצווה השי"ט האזהרה שהוזהרנו מלהכות ההורים. וגם כן לא נתבארה בכתוב אזהרה מיוחדת למעשה זה; אבל הזכיר את העונש ואמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו), ולמדנו האזהרה מכה אביו על הדרך שלמדנו למקלל אביו, והוא שכבר ביארנו במצווה המשלימה שלוש מאות שאנו מוזהרים על כל אדם מישראל שלא להכותו, ואביו בכלל. ולשון המכילתא: ",מכה אביו ואמו' וגו' עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמוד לומר: 'ארבעים יכנו לא יסיף'" (דברים כה, ג). והרי דברים קל וחומר: אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, מי שמצווה שלא להכותו – דין הוא שיהא מוזהר שלא להכותו". והעובר על לאו זה, כלומר: המכה אביו ואמו במזיד ויוצא מהם דם – חייב חנק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף סנהדרין.	מצווה מז: מצוות לא תעשה, שלא להכות אב ואם [לא תעשה ל] מצוות לא תעשה, שלא להכות אב ואם. שנאמר: "ומכה אביו ואמו מות יומת" שמות כא, טו. מראי מקומות: סנהדרין דף פ"ד; רמב"ם הלכות ממרים פרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שי"ט; (עשה רמב"ן משיג שסובר שנכלל בלא יוסיף שבסימן תקצ"ה); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רי"ט; שו"ע יורה דעה סימן רמ"א.
49	מט. מצות דיני קנסות שנצטוינו בדין חובל בחברו לעונשו כמו שכתוב בתורה בפרשת (שמות כא יח) וכי יריבון אנשים, וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא הכתוב (ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו. ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו, בכדי מה שציער הוא את חברו, כמו שבאה הקבלה בו (ב''ק פ''ג ב) ואפילו לא הכהו, אלא שביישו בלבד, יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. [הדינין שנקראין דיני קנסות] ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם, או שור בשור, ובהמה באדם, ואדם בבהמה. אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל (שם פד א) שורש מצוה זו ובכללה כל מה שבא בתורה בעניין הדין, איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא, שאם אין משפט לא יתיישבו בני אדם ולא יעמדו יחדיו לעולם, ואי אפשר לארץ בלתי המשפט. דיני המצוה כגון החובל בחברו שחייב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בושתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, (שם פו ב) ומבייש גר ועבד, (שם פז א) והמבייש בדברים, (שם צא א) והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם (רמב''ם חובל ומזיק ג ה) ודין הבועט בחברו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרוק. ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל (פג, ב פד ב), ושם מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מלתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס דבהא עבדינן שליחותיהו, למלתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס. אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבדינן שליחותיהו. וכתב רבנו אלפסי זכרונו לברכה (ריש פרק החובל) מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר בין אפיס ליה מריה דדינא בין לא אפיס. (ח''ה מת''כ עד תכ''ד) ונוהגת מצוה זו, שאנו חייבין לדון ולענוש החובל – בזכרים כי להם נתן לעשות דין, ולא בנקבות, שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שבישו או נתבישו. וגם שם (כתובות סה ב) מתברר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.	המצווה הרל"ו הציווי שנצטווינו בדין חובל בחברו. והוא אומרו יתעלה: "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו" (שם שם, יח). ואלו הם הנקראים: דיני קנסות, ויש כתוב הכולל דיני קנסות כולם. והוא אומרו יתעלה: "כאשר עשה כן יעשה לו" (ויקרא כד, יט). הכוונה בזה שלוקחים מממונו כדי מה שהזיק לחברו, כמו שבא בקבלה: אפילו ביישו בלבד - הרי אלו גובים מממונו כדי אותו הנזק. ודע שדיני קנסות אלו כולם נזקי אדם באדם. וכן אם הזיקה בהמה את האדם או את הבהמה - הרי כל הדינים האלה לא ידון בהם ולא יפסוק אלא בין דין הסמוכין בארץ. וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] קמא.	מצווה מט: מצוות עשה לדון קנסות לחובל בחברו (עשה יט) מצוות עשה על הבית דין לדון דין חובל בחברו. שנאמר: "וכי יריבון אנשים וגו'" שמות כא, יח. כאשר עשה כן יעשה לו" ויקרא כד, יט. מראי מקומות: בבא קמא דף פ"ג ואילך; רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ע'; שו"ע חושן משפט סימן א' וסימן ת"כ.
50	נ. מצות בית דין להרוג בסיף המחייב שנצטוינו להרוג העוברים על קצת מצות התורה בסיף, וזה הדין נקרא לרבותינו הרג, והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה. (סנהדרין מט ב) ואחד מן המומתין במיתה זו המכה עבדו אפילו כנעני, והוא שמת תחת ידו, שנאמר (שמות כא כ) נקום ינקם, ובא הפירוש (שם נב ב) שיהרג מכהו בסיף. כבר כתבתי למעלה (מצוה מו) שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה ארבע מיתות בית דין לארבע מצות כמו הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי מצוה זו שרצה האל לעקור מתוך אומתו הקדושה רוע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך, שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה. אף על פי שהעבד קנין כספו, ואיבד את ממונו במותו, אף על פי כן ייהרג, אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך. ודין ראוי וכשר הוא (תהלים יט י) משפטי ה’ אמת צדקו יחדו. דיני המצוה כגון דין יום או יומים, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא (צא א) (ה' סנהדרין פ' י''ד) והעובר עליה ולא עשה בו דין אם יש כוח בידו ביטל עשה, ועונשו גדול, שגורם תקלות לבני אדם.	המצווה הרכ"ו הציווי שנצטווינו להרוג את העוברים על מקצת המצוות - בסייף. והוא אומרו יתעלה: "נקום ינקם" (שמות כא, כ). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן התזת הראש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.	מצווה נ: מצוות עשה להרוג בסייף המחויב מיתה בסייף (עשה כ) מצוות עשה על הבית דין להרוג בסייף לרוצח ולאנשי עיר הנדחת. שנאמר: "נקם ינקם" שמות כא, כ. מראי מקומות: סנהדרין דף מ"ט, עמוד ב' עד דף נ' עמוד ב', ודף ע"ו עמוד ב'; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד ופרק ט"ו; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רכ"ו; (עשה רמב"ן משיג בשורש י"ד עיין לקמן במצוות עשה של רמב"ן סימן כ"ו); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשי o צ"ט.
51	נא. מצות בית דין לדון נזקי בהמה לדון בדין שור המזיק בין שהזיק אדם, כמו שכתוב בפרשת (שמות כא כא) וכי יגח, בין שהזיק ממון, כמו שכתוב בפרשת (שם לה) כי יגוף. ועיקר פירושו של יגוף - ידחף. ומיהו בין שהזיקו בגופו או ברגליו או נשך בשניו או אפילו הזיק בקרניו - כולן בכלל לשון נגיפה משמע, אבל נגיחה לא משמע אלא בקרן (ב''ק ב, ב). וכבר נתרבו נזקי שור באדם מדכתיב בפרשת כי יגח והמית דמשמע (מכילתא שם) והמית מכל מקום, בין בנגיחה בין בשאר דברים. ולאו דוקא שור, אלא (ב''ק נד, ב) אפילו כל בהמה וחיה ועוף שהזיקו חייבין, אלא שדבר הכתוב ברגיל. וכבר אמרנו שכל המצות הבאות לנו על דבר המשפט שורש אחד להן, ודבר מושכל הוא, ואיני צריך לחזר אותו בכל אחת ואחת. דיני המצוה כגון איזהו המועד והתם והחילוק שביניהן, ודברים שהבהמה מועדת להן בתחילה ושאינה מועדת בהן עד שנראה אותה מורגלת בהן. והרגל זה באיזה עניין יהיה שנחזיקנה כמועדת, ובאיזה עניין תניח ההרגל שתחזור לתמותה, וחמישה מיני חיות המועדות מתחילתן, וחילוק הרשויות שתזיק בתוכן, ומה שנקרא אבות בנזיקין ומה שנקרא תולדות, והחילוק שביניהן באחת, ודיני השמירות שאדם חייב לשמרן כדי שלא יזיקו, וכיצד יתחייב או יפטר בהן. ויתר רובי פרטיה מבוארים בששה פרקים ראשונים מן בבא קמא (ח''ה שצא). ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות כבר אמרנו (במצוה מט) שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל, אבל המזיק חייב לשלם (ב''מ צא, א) בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הנזק (ב''ק טו, ב) אין מוציאין מידו בשום מקום.	המצווה הרל"ז הציווי שנצטווינו בדין השור. והוא אומרו יתעלה: "וכי יגח שור וגו' " (שמות כא, כח), "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שם שם, לה). וכבר נתבארו הלכות דין זה בששת הפרקים הראשונים מ[בבא] קמא.	מצווה נא: מצוות עשה לדון דין בהמה שהזיקה שלא כדרכה (עשה כא) מצוות עשה על הבית דין לדון בנזקי שור שהזיק בנגיחה או בנגיפה. שנאמר: "וכי יגח שור וגו'" שמות כא, כח, וכי יגוף וגו'" שמות כא, לה. מראי מקומות: מסכת בבא קמא בששה פרקים ראשונים; רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א' ופרק ו' ואילך; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ו; שו"ע חושן משפט סימן שפ"ט עד סימן ת'.
52	נב. שלא לאכול בשר שור הנסקל שלא נאכל בשר שור הנסקל, אפילו נשחט כראוי. מכיון שנגמר דינו, בשרו אסור. כן מפורש במכילתא (משפטים שם) שנאמר (שמות כא יח) ולא יאכל את בשרו. ולאו דוקא שור, אלא אף כל המזיקין: בהמה חיה ועוף, אלא שדבר ברגיל. משורשי המצוה כדי להסכים בדעתנו שכל מי שבאה תקלה על ידו, מרוחק ונמאס עם אלקים ועם אנשים, ואפילו שוגג, כמו הבהמה שאין לה דעת, וכל שכן מזיד. ובתיתנו דעתנו על דבר זה, יביאנו להיזהר הרבה בכל מעשינו, עד שלא תצא תקלה מתחת ידינו לעולם. מדיני המצוה מה שבארו זכרונם לברכה (ב''ק מא א) שבין תם בין מועד נסקל על כל בריה שממית, בין איש או אשה או קטן או עבד, ושאין גומרין דינו (סנהדרין עט ב) אלא בפני בעליו אם יש לו בעלים, וכן אמרו (שם מד א) שיש צדדין הרבה שהשור ממית ואינו נסקל. ויתר פרטיה מבוארים בקמא (הלכות מאכלות אסורות פ''ד). ונוהגת מצות איסור בשרו בזכרים ונקבות ובארץ ישראל דוקא נוהג דין שור הנסקל, על פי סמוכין, ובבית דין של עשרים ושלושה. והעובר עליה ואכל כזית מבשרו במזיד, לוקה.	המצווה הקפ"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול בשר שור הנסקל ואפילו נשחט קדם סקילתו, לפי שמשנגמר דינו נאסר באכילה אף על פי שנשחט שחיטה כשרה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יאכל את בשרו" (שמות כא, כח). ולשון המכילתא: "שור שיצא לסקל וקדמו הבעלים ושחטוהו – בשרו אסור באכילה", לכך נאמר: "ולא יאכל את בשרו". והאוכל מבשרו כזית – לוקה.	מצווה נב: מצוות לא תעשה, שלא לאכול שור הנסקל [לא תעשה לא] מצוות לא תעשה, שלא לאכול ולהנות משור הנסקל. שנאמר: "סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו" שמות כא, כח. מראי מקומות: קדושין דף נ"ו עמוד ב'; בבא קמא דף מ"א; הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ד' הלכה כב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"ה.
53	נג. מצות בית דין לדון בנזקי הבור לדון בדיני הפותח בור במקום שהוא כישלון לבני אדם, שנאמר (שמות כא לג) כי יפתח איש בור, כמו שכתוב בפרשה. ולאו דוקא בור אלא אפילו שיח ומערה (ב''ק נ, ב) ולא נאמר בור אלא ללמד שיהא בו כדי להמית, דהיינו עשרה טפחים. שורשיה כבר נכתב. דיניה כגון מה שאמרו (שם נג ב) שור ולא אדם, חמור ולא כלים. חופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו, שחייב. הפקיר בורו גם כן, פטור, לפי שברשותו חפר. מה שאין כן בחופר ברשות הרבים שאינו חופר ברשות מתחילה, ולפיכך חייב בו בכל צד, וכן החופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים ממש ולא הפקיר בורו, ואין שום דבר מפסיק בין הבור לרשות הרבים, כגון אלו החופרין לאושין - פירוש יסודות לכותליהן - פטור. ומפני כן פטור, אף על פי שאי אפשר לרבים להשמר, אחר שהוא סמוך לדרך כל כך, שאי אפשר ליישוב הארץ בלתי שיעשו כל אחד יסודות לבתיהם. ודין המגלה בור אף על פי שלא חפרו, שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק מט ב) שחייב, דמכל מקום בעל התקלה הוא, וחילוק הדינין הבאים בעניין הגלוי לפי כיסויו של בור בחולשו וחוזקו, ודין (שם נא א) בור של שותפין בעניין הכיסוי, ודין בור שחפרוהו שנים זה אחר זה על מי מהן חיובו, ודיני (שם לא א) חיוב שיש לו לאדם בהרחקת הנזק כדי שלא יבוא הנזק לידי אדם במימיו וקוציו ובזכוכיותיו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי וחמישי מקמא ובתרא [שם תי] ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ולא בנקבות שהן אינן דנות. אבל מכל מקום בכלל דין התשלומין הן, בין הזיקו או הוזקו.	המצווה הרל"ח הציווי שנצטווינו בדין הבור. והוא אומרו יתעלה: "וכי יפתח איש בור" (שם שם, לג). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ג' ופרק ה' מ[בבא] קמא.	מצווה נג: מצוות עשה לדון דין נזקי בור (עשה כב) מצוות עשה על הבית דין לדון דין נזקי בור. שנאמר: "כי יפתח איש בור כו' ונפל שמה שור או חמור בעל הבור ישלם וגו'" שמות כא, לג-לד. מראי מקומות: בבא קמא דף מ"ט עד דף נ"ג; רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יב', ופרק יג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ח; שו"ע חושן משפט סימנים ת"י, תי"א, תי"ב.
54	נד. מצות בית דין לדון גנב בתשלומין או במיתה. לדון בדיני הגנב כמו שכתוב בפרשה (שמות כא לז) כי יגנב איש וגו'. ועניין הגנבה הוא הלוקח דבר ממון חברו, מביתו או מכיסו, בעת שלא יראה בעל הבית ולא ידע, וכן כל כיוצא בזה (ח''מ שמח). שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון תשלומי כפל וארבעה וחמשה, ודין להרוג הגנב הבא במחתרת או למוכרו בגנבתו, ודין הגנבה שהשביחה בבית הגנב מאליה או מחמת הוצאה, ודין גנבה שהוקרה, שמשלם קרן כעין שגנב ותשלומי הכפלים כשעת העמדה בדין. ודין גנב שגנב מיד הגנב שאין משלם כפל לאחד מהן אפילו קודם יאוש. ודין גנב שגנב נכסי הקדש, או נכסי גוי, או הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, והגונב בשבת ובא עליו חיוב חלול שבת וגנבה כאחת, מה דינו לעניין התשלומין. ומאיזה מנכסיו מגבין בית דין ממנו התשלומין, ואם נמכור בגנבתו שצריך שיהיו דמיו כדמי הגנבה או פחות, אבל היו יותר אינו נמכר, ודיני שומר שגנב או שנגנב מביתו, ודין איסור קנית גנבה מיד הגנב, ומי שקנה מהן מה דינו עם הבעלים. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מקמא, (סב, ב) ובפרק שמיני מסנהדרין, ובשלישי ממציעא (לג ב) ובמקומות מעטים מכתובות (לא, א) וקידושין (יח, א) ושבועות (מט, א) (ה, גניבה פ''א). ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובכל מקום שיש בית דין סמוכין בארץ מחייבין לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואם אין סמוכין, אין להם כוח לחייב אלא להחזיר הגנבה או דמיה. אבל מכירת הגנב עצמו, אינה נוהגת אפילו בסמוכין אלא בזמן שהיובל נוהג.	המצווה הרל"ט הציווי שנצטווינו בדין הגונב שנגבה ממנו תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמשה, או נהרגנו אם בא במחתרת, או נמכרנו, וכל עונשי הגנב בכלל כמו שביאר הכתוב, וכבר נתבארו כל משפטי דין זה בפרק ז' מ[בבא] קמא ופרק ח' מסנהדרין ופרק ג' מ[בבא] מציעא ובמקומות מעטים בכתובות וקידושין ושבועות.	מצווה נד: מצוות עשה לדון דין גנב לתשלומים או למיתה (עשה כג) מצוות עשה על הבית דין לדון דין גנב. שנאמר: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" שמות כא, לז. מראי מקומות: בבא קמא פרק ז'; סנהדרין דף ע"ב; רמב"ם הלכות גניבה פרקים א, ג', ט'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רל"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ע"א; שו"ע חושן משפט סימן שמ"ח ואילך.
55	נה. מצות בית דין לדון בנזקי הבער לדון בנזקי שן ורגל. כלומר: מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם, או הפסידה יונקותיו בעוברה שם ברגליה, שיש עלינו לחייבו בתשלומין מן העידית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר (שמות כב ד) כי יבער איש שדה וגו', ופירשו זכרונם לברכה (ב''ק ב, ב) דהינו שן, ומה שכתוב אחר כן ושלח את בעירה וכו', פרשו זכרונם לברכה דהינו רגל, ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. שורש מצות המשפט ידוע. דיניה כגון מה הם המקומות שחייבין שם על השן והרגל, ומה הן שאין חייבין עליהן, וחילוק הדין באוכלת מה שראוי לה לאכול למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (פד, ב) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו (חה''מ מ שצ''ט עד תו). ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הוזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב, ביטל עשה. עניינים	המצווה הר"מ הציווי שנצטווינו בדין ההבער. והוא אומרו יתעלה: "כי יבער איש שדה או כרם וגו' " (שם כב, ד). וכבר נתבארו הלכות דין זה בכללותו בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא ופרק ה' מגטין.	מצווה נה: מצוות עשה לדון דין הבער, הוא נזקי שן ורגל (עשה כד) מצוות עשה על הבית דין לדון דין נזקי בהמה שהזיקה ברגל או בשן. שנאמר: "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" שמות כב, ד. מראי מקומות: בבא קמא פרקים א', ב', ג'; גיטין דף פ"ה; רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א' ופרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"מ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ז; שו"ע חושן משפט סימן ש"צ.
56	נו. מצות בית דין לדון בנזקי האש לדון ולחייב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש וגו'. פירוש (ב''ק כב, ב) 'תצא', משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים. שורשה ידוע כמו שאמרנו. דיניה כגון שיעור ההרחקה שמרחיקין בעירה מן המצר, שהוא לפי גובהה של דליקה, (שם סא, ב) ודין (שם נט, ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פיקח, ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד ליבה, וליבה וליבתו הרוח, ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה, ודין (שם סב, ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנווני מה דינו, או בנר חנוכה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני וששי מן קמא (ה' נזקי ממון פ' י''ד). ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, ביטל עשה.	המצווה הרמ"א הציווי שנצטווינו בדין הבערה. והוא אומרו יתעלה: "כי תצא אש ומצאה קוצים" (שם שם, ה). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ב' ופרק ו' מ[בבא] קמא.	מצווה נו: מצוות עשה לדון דין נזקי אש (עשה כה) מצוות עשה על הבית דין לדון דין נזקי אש. שנאמר: "כי תצא אש כו' שלם ישלם המבער כו'" שמות כב, ה. מראי מקומות: בבא קמא דף כ"ה, ודף ס'; רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ט; שו"ע חושן משפט סימן תי"ח.
57	נז. מצות בית דין לדון בדין שומר חינם לדון בדין שומר חינם, שנאמר (שמות כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו', ובא הפירוש (ב''מ צד, ב) שפרשה זו נאמרה בשומר חינם, ולפיכך פטר בו את הגנבה. ופירוש 'חינם' - הוא שלא קבל הנפקד שום שכר על שמירת הפקדון. השורש ידוע דיניה כגון (שם קח, א) הטוען טענת גנב בפיקדון ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו מה דינו, ודין (שבועות מט א) טוען טענת אבידה, ודין טוען טענת פיקדון מה דינו, ודין טוען וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, ודין (ב''ק קו, ב) טוען טענת גנב בפיקדון של קטן. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי מן קמא ושלישי ממציעא, ושמיני משבועות [ח''ה רצא] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ובית דין העובר עליה, ביטל עשה.	המצווה הרמ"ב הציווי שנצטווינו בדין שומר חינם. והוא אומרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר" (שם שם, ו). וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.	מצווה נז: מצוות עשה לדון דין שומר חינם (עשה כו) מצוות עשה על הבית דין לדון דין שומר חנם. שנאמר: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו'" שמות כב, ו. מראי מקומות: בבא קמא פרק ט', בבא מציאה פרק ג'; רמב"ם שאלה ופקדון פרק ד', שכירות פרק א', גניבה פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ח; שו"ע חושן משפט סימן רצ"א.
58	נח. מצות בית דין לדון בדין טוען ונטען שנצטוינו לדון בדין טוען ונטען, כלומר: שנעשה דין לכל מי שתובע את חברו בשום דבר או שהלוהו או הפקידו או גזלו או עשקו או חמסו, שנאמר (שמות כב ח) על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה. ובא הפירוש (ב''ק קו, ב) על לשון זה של 'כי הוא זה', שאין נשבעין מן התורה אלא אם כן יודה הנתבע במקצת ההלואה. אבל אם יאמר 'לא היו דברים מעולם', או 'החזרתי הכל', במלוה, ואפילו בפקדון, פטור משבועה מן התורה. וזהו שאמרו זכרונם לברכה בגמרא (שם קז, א) דכי כתיב כי הוא זה, אמלווה הוא דכתיב, כלומר על טענת מלווה, שהיא 'פרעתיך' או 'לא היו דברים מעולם'. אבל על טענת שומרים, שהיא טענת אונס או גניבה, אפילו אם לא יודה מקצת אלא יאמר הכל נאנס, חייב לישבע. ובפסוק זה נכללו כל התביעות שבין בני אדם שיכנס ביניהם ההודאה וההכחשה. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מודה במקצת שנשבע מדאורייתא. פירוש, (שבועות לט, ב) מודה בפרוטה וכופר בשתי מעין כסף, דפחות מכן אינו נשבע דאורייתא, אלא אם כן עד מעיד כנגדו שנשבע אפילו כשכופר בפחות משתי מעין. אבל בפחות מפרוטה אינו נשבע לעולם, אלא אם כן טענו כלים, שבכלים אפילו טענו שני מחטין, והודה באחת וכפר באחת - נשבע. וכשנשבע בהודאת מקצת כשטענו בדבר שבמידה או מנין או משקל, ודין כופר בכל, והודאה ממין הטענה, והודאת בעל דין, ודיני שומרים, ומחוייב שבועה דאורייתא או דרבנן, ודיני נשבע ונפטר, ונשבע ונוטל, ודין חשוד על השבועה, והפוכי השבועה, ובאיזו עבירה נעשה חשוד, ואי זו תשובה יוציאנו מן החשד, ומי שלא נודע שהוא חשוד וזכה בממון בשבועתו ואחר כך באו עדים שחשוד היה שחייב להחזיר הממון. ומחוייב (ב''ב לד, א) שבועה שאינו יכול לישבע מה דינו, ודיני (כתובות יב, א) מגו, ודיני (ב''ק קיח, א) ברי ושמא, ודיני (שבועות מה, א) גלגול שבועה בין ברי על ברי או על שמא. ואפילו שמא על שמא, בכל עניין שבועה מגלגלין, ובכל עניין שבועה יש גלגול בין דאורייתא או דרבנן, ואפילו שהיא תקנת אחרונים. ודיני (שם לא, ב) הטענות שאנו דנים הנתבע כמשיב אבידה, והדברים שאין נשבעין עליהם דין תורה, ופרות שהגיעו לכתפים אם דינן כקרקע לעניין שבועה, והאומר לחברו שטר בידך וזכות יש לי בו, אם כופין אותו להוציאו, ודין הבא ליפרע שלא בפני המלוה, ודין מלוה על המשכון ואבד המשכון אם חולקין זה על זה במנין מעות המלוה, ודין המלוה בישוב ורצה לפרעו במדבר, ודין לווה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידין שפרעו כולו, ודין לוה מודה בשטר שכתבו וטוען שפרעו אם צריך לקימו המלוה, ודין (כתובות פה, א) שטר שלוה בו ופרעו, ודין שולח מנה ביד שליח למי שנתחייב לו ובא לחזור בו, ודין טענת פרוע בשטר שביד שליש, ודין (שם קי, ב) שטר שאין בו מקום או זמן אם כשר, ודין (ב''מ טו, ב) אחריות טעות סופר בכל השטרות חוץ משטרי מתנה, ודין משעבד מטלטלין שלו, והעושה (גיטין מא, א) שדהו או עבדו אפותיקי סתם או מפורש, ודין (שם מח, ב) טריפת שבח ופרות בין בנגזל בין בבעל חוב, ודין מי שאבד שטרו או נמחק, ודין מי נותן שכר כתיבת השטר, ודין (ב''מ לה, א) שומא דהדרא לעולם, אלא אם כן זבנה אורתה או יהבה במתנה, ודין הדברים שאין שבועה בהן אלא חרם סתם, ושאין (שבועות לח, ב) נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והדינין היוצאין מהן עם הגדולים, ושאין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, וקטן אפילו בפניו כאלו אינו, והסומא שהוא כבריא לכל דבר חוץ מעדות, ודין (שם מד, ב) חנוני על פנקסו, ומעמד (גיטין יג, ב) שלושתן קונה והיא הלכתא בלא טעמא וכל התלוי בזה העניין. ודיני (ב''ק ע, א) מרשה עם מי שהרשה עליו ועם מי שהרשהו, ולשון ההרשאה שהוא דון וזכה ואפיק לנפשך, ודין (שבועות מא, ב) האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ודיני (ב''מ יז, א) מי שהוחזק כפרן, ודין (ב''מ שם) מי שאומר לו בית דין צא תן לו ואמר פרעתי, או חייב אתה ליתן לו, ודין האומר אל תפרעני אלא בעדים, או בפני פלוני ופלוני ואם הלכו למדינת הים מה יהיה עליו, ודין (שבועות מב, ב) המאמין המלוה בשטר כשני עדים אם יועילו לו עדי פרעון, ודין (סנהדרין כט, א) באי זה עניין יכול אדם לומר משטה הייתי בך או אין אדם יכול לומר, ודין המוציא מחברו, והדברים שיש להן חזקה שנקרא התובען מוציא, ודיני (ב''ב כח, א) חזקות, ודיני גביות באיזה עניין יורדין לנכסיו, ודיני (שם קעו, ב) ערבות, ודיני (שם לח, ב) מחאות, ודין האנשים שאין מחזיקין עליהן ולא הם על אחר, וכל דיני (ב''מ קח, א) מצרנות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בקמא, ועיקר בפרק שלישי, ובמציעא, ועיקר בפרק ראשון, ושמיני דבתרא, ובשבועות בפרק חמישי ושישי ושביעי, ובהרבה מקומות בגמרא בפזור קצת מן הדינין. ונוהגת מצוה זו שאנו חייבין לדון, בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן דנות, אבל מכל מקום הן בתורת דינין לתשלומין ולכל דבר, אלא שיש חילוק קצת בטענות הנשואות בעניינים ידועים, כמו שמפורש במקומות שזכרנו. וגם כן נוהגת בכל מקום ובכל זמן. ובית דין העובר עליה ולא עשה דין אם יש כוח בידו - ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, שגורם חורבן לארץ, שאין הארץ מתישבת אלא בדין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות א, יח) על שלושה דברים העולם עומד, ואחד מהן הוא הדין. וזאת אחת מן המצות שנצטוו עליה כל בני העולם בכללם, לפי שאי אפשר לישוב העולם זולתה. עניינים	המצווה הרמ"ו הציווי שנצטווינו בדין טוען ונטען. והוא אומרו יתעלה: "על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה" (שמות כב, ח). ולשון המכילתא: "כי הוא זה - עד שיודה במקצת". ובדין זה נכלל כל מה שייפול בין בני אדם מן הטענות [שיש להם] זה על זה, שיש בהן הודאה והכחשה. וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ג' מ[בבא] קמא ובריש [בבא] מציעא ובפרק ח', וגם בפרק ה' ופרק ו' ופרק ז' משבועות. ומעניין זה שאלות רבות מפזרות במקומות רבים בתלמוד.	מצווה נח: מצוות עשה לדון דין טוען ומודה וכופר (עשה כז) מצוות עשה על הבית דין לדון דין טוען ונטען. שנאמר: "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" שמות כב, גח. מראי מקומות: בבא קמא פרק ג; בבא מציאה פרק ג' ופרק ח'; שבועות פרק ה'; רמב"ם הלכות טוען ונטען פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין צ"ה; שו"ע חושן משפט סימן פ"ז, וסימן ע' ואילך.
59	נט. מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר לדון בדין נושא שכר והשוכר. ופירוש 'נושא שכר' - שומר פיקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ו'שוכר' הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלוקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפיקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגו'. שורש הדינין ידוע. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ צג, א) שנשבעין על האונסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אונס, ומפני השכר שנוטלין על זה חייבין לשלם, מה שאין כן בשומר חינם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני (שם עה, ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים, ודין (ב''ק צח, ב) האומן שקלקל, ומראה (שם צט, ב) דינר לחנוני ונמצא רע, ודין (ב''מ ד, א) שוכר בבעלים שפטור, ודין (שם מב, א) תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ודיני (שם לו, ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, ועניין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד (שם). ומה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (שכירות ב ה) שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה. ויש חולקין (דעת הראב''ד שם) עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות. ונוהגת בזכרים בכל מקום ובכל זמן ואם עבר עליה ולא דן, אם ראוי לכך ביטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, ריבתה התורה צווי בשומרים בפרט, לפי שהן עניינים רגילין בישובי בני אדם.	המצווה הרמ"ג הציווי שנצטווינו בדין נושא שכר והשוכר, לפי שדין שניהם אחד. כמו שביארו ואמרו: שלושה דינין לארבעה שומרין. והוא אומרו יתעלה: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'" (שם שם, ט). וכבר נתבארו משפטי דין זה בפרק ו' ופרק ט' מ[בבא] קמא ופרק ג' ופרק ו' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.	מצווה נט: מצוות עשה לדון דין שומר שכר ושוכר (עשה כח) מצוות עשה על הבית דין לדון דין שומר שכר ושוכר. שנאמר: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה" שמות כב, ט. מראי מקומות: בבא קמא פרק ו' ופרק ח'; בבא מציאה פרק ג' ופרק ה'; שבועות פרק ח'; רמב"ם הלכות שכירות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ"ט; שו"ע חושן משפט סימן ש"ג ואילך.
60	ס. מצות בית דין לדון בדין השואל לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה. והשאילה היא בלא שכר כלל, אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו. ואחר כך אם נפל מחלוקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין שנאמר על זה, כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב יג) וכי ישאל איש מעם רעהו וגו'. ובדין השואל חייבה התורה אפילו האונסין, לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה, ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות, שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אונס. ועל עניין שאילה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם, ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים, מכיון שהיו שם בשעת שאילה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין, ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וצותה התורה דרך כלל, דכל שהבעלים שם בשעת שאילה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ צה, ב) שאם היה עמו בשעת שאילה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה, פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה, ולא היה עמו בשעת שאילה - חייב, כי בתחלת המעשה העניין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור. דיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב''מ צו, ב) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה, וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה, שפטור. ואם שינה מן הדרך שצווהו הבעלים, אפילו מתה מחמת המלאכה שחייב. ואם (שם פג, א) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חייב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה. וכשמשלם מי שחייב לשלם, שמין (שם צז, א) לו תשלומין כמו בנזקין. ושחייב השואל במזונותיה משמשכה (כתובות לד, ב) עד סוף השאלה. ודין הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה. ודין האומר לחברו השאילני דבר פלוני בטובתך (ב''מ קג, א) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם, לכמה זמן משמע. והחילוק שיש בדברים רבים בעניין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו (שם צז, א) ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושותפין ששאלו זה מזה או מאחר, ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל. ויתר פרטיה, מבוארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני [ח''ה ש''מ עד שמ''ו]. ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, ביטל עשה.	המצווה הרמ"ד הציווי שנצטווינו בדין השואל. והוא אומרו יתעלה: "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם שם, יג). וכבר נתבארו הלכות דין זה בפרק ח' מ[בבא] מציעא ופרק ח' משבועות.	מצווה ס: מצוות עשה לדון דין שואל (עשה כט) מצוות עשה על הבית דין לדון דין שואל. שנאמר: "כי ישאל איש מעם רעהו וגו'" שמות כב, יג. מראי מקומות: בבא מציאה פרק ח'; שבועות פרק ח'; רמב"ם הלכות שאלה ופקדון פרק א' ופרק ו', והלכות שכירות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רמ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין צ"ב; שו"ע חושן משפט סימנים ש"מ - שמ"ו.
61	סא. מצות בית דין לדון בדין מפתה לדון בדין מפתה, כלומר מי שפיתה בתולה, שנדון אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר (שמות כב טו) וכי יפתה איש בתולה וגו'. ועניין הפיתוי הוא, שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שתתרצה אליו. (עי' רמב’’ן עה''ת שם) שורש הדין ידוע ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד) נמכרת לבועל בחמשים כסף, בין עשירה, בין עניה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חייב השוכב אותה לתת בושת ופגם לפי יחוסה וחשיבותה, וכל מצות ה’ יתברך אמונה. דיני המצוה כתב הרמב''ם זכרונו לברכה, כל שבעיר, בחזקת פיתוי עד שיעידו עדים שהוא אונס, וכל שבשדה בחזקת אונס. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות לט, א) שנשואי מפתה תלויים ברצון האב והבת והמפתה. ואם כנסה, אין שם קנס. ודין כהן גדול שפיתה או אנס, ודין קנס בנבעלה כדרכה. וזמן הקנס אינו אלא משלוש שנים עד שתבגר, ומה שכתב 'לאביה' - דוקא לאביה, אבל אין לה אב, אין דין קנס עליה, דפיתוי מדעתה הוא, מה שאין כן באונס, וכמו שנכתוב במקומו בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס ועשר הן. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שלישי ורביעי מכתובות (ה' נערה בתולה א) ונוהגת בכל מקום שיש בית דין סמוכין שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. והעובר עליה ולא עשה דין זה, ביטל עשה.	המצווה הר"כ הציווי שנצטווינו בדין המפתה. והוא אומרו יתעלה: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו). וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק ג' ופרק ד' מכתובות.	מצווה סא: מצוות עשה לדון דין מפתה בתולה (עשה ל) מצוות עשה על הבית דין לדון דין מפתה בתולה כמו. שנאמר: "כי יפתה איש בתולה וגו'" שמות כב, טו. מראי מקומות: כתובות פרק ג', ופרק ד'; רמב"ם הלכות נערה בתולה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"כ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין נ"ג; שו"ע אבן העזר סימן קע"ז.
62	סב. שלא להחיות מכשפה שלא נחיה מכשפה אלא נמיתה, שנאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ולאו דוקא מכשפה, אלא כל מי שעושה כישוף, אלא שדיבר ברגיל, שהנשים כשפניות (סנהדרין סז, א) יותר מן האנשים. משורשי המצוה שידוע כי עניין הכישוף דבר רע עד מאוד, וגורם כמה תקלות לבני אדם, איני צריך להאריך בו שידועים הדברים. ועל כן נצטוינו לסלק מן העולם המשתדל בזה, לפי שהוא בא כנגד חפץ השם, שהוא חפץ בישובו, ושיתנהג הכל בדרך הטבע שהוטבע בתחילת הבריאה, וזה בא לשנות הכל. ועניין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציווה כל אחד לפעול פועלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית (א יב) למינהו על הנבראים. וגם על כל אחד ואחד המשיל כוח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה ו) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, שאומר לו גדל. ומלבד פעולתם שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת. בהתערב מין מהם עם מין אחר, ובמלאכת התערובת יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן, ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל (שבת סז ב) כל שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי. כלומר אין לאוסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן. ועוד יש באותן צדדי התערובת והתחבולות האסורות לעשות, עניין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכוח אותו התערובת עולה כל כך, שמבטל מפעולתו לפי שעה כוח המזל הממונה על שני המינים. והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברוא מין שלישי, נמצא שביטלה ההרכבה כוח שניהם, ועל כן נמנענו מלהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות. ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משורשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סז ב, חולין ז ב) למה נקרא שמם 'כשפים' שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכוח הממונים עליהם. וראה כוון דבריהם זכרונם לברכה שאמרו 'פמליא של מעלה', ולא אמרו 'גזרת מעלה', לפי שה' ברוך הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגולה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכוח הפמליא נכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני המלך, וכוח זכותו יעלה על כוח הממונים, לא יירא מהמעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת (פא, סנהדרין סז ב) שאמר החכם אל המכשפה. וידיעת חילוק עניינים אלה, אי זה תערובת הותר לנו ואין בו צד כישוף, ואי זהו שיש בו צד כישוף ואיסור בחכמת הכישוף, ידוע. ואל תחשוב כי מלאכת הכישוף והשדים דבר אחד, שהרי בפירוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין שם) בלטיהם זה מעשה שדים, בלהטיהם זה מעשה כשפים. משמע מזה שעניין הכישוף אפשר להעשות בלתי מעשה שדים, ואמנם גם עם השדים יעשו לפעמים אותן. ואותן השדים שמשתמשין בהן למלאכת הכישוף נקראין מלאכי חבלה, כן פרש רש''י זכרונו לברכה לפי שעניין הכישוף לעולם אינו נעשה רק לחבל. ובפרטי דיני הכישוף, בלאו דמכשף נאריך בו יותר בעזרת השם, כי שם מקומו, שאין כאן אלא אזהרת הדין, כלומר שלא נמחל להם, אבל נמיתם. (ה, סנהדרין פ''טו). ונוהגת מצוה זו, לעשות דין במכשפים בזכרים כי להם יאות ונתן לעשות משפט, אבל לא לנקבות. ודוקא בארץ ישראל ובסמוכין ובבית דין של עשרים ושלושה. ובית דין העובר עליה, אם יש בו כוח לעשות משפט - עבר על לאו זה, מלבד שביטל מצות עשה שהוא לעשות דין במחוייבין דרך כלל, ואין בזה מלקות לפי שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם (מכות טז א).	המצווה הש"י האזהרה שהוזהרנו מלחיות מכשף, והוא אומרו: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), ואם נפטרנו – נהיה עוברים על מצוות לא תעשה, ולא רק שביטלנו מצוות עשה בלבד כמו אלו פטרנו אחד ממחייבי מיתת בית דין.	מצווה סב: מצוות לא תעשה, שלא לחיות מכשפה [לא תעשה לב] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא להיות מכשף. שנאמר: "מכשפה לא תחיה" שמות כב, יז. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ז; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"י; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קצ"ח; שו"ע יורה דעה סימן קע"ט.
63	סג. שלא להונות הגר בדברים שנמנענו מלהונות הגר אפילו בדברים, והוא אחד מן האומות שנתגייר ונכנס בדתנו, שאסור לנו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר (שמות כא ב) וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מוזהרים בזה בישראל, וזה כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו דכתיב (ויקרא יט לג) ''לא תונו'' פעם אחרת, לפי שעניין ההונאה אליו קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעים עלבונו. ועוד טעם אחר בו, שיש בו חשש שלא יחזור לסורו מכעס הבזיונות. ואמרו בספרא (קדושים ח) שלא תאמר לו "אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה". משורשי המצוה מלבד מה שכתבנו, כדי לכוף את יצרנו לעולם לבל נעשה כל אשר נמצא בכוחנו לעשות לרעה, על כן הזהירתנו בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך, ויש כוח ביד כל אחד ואחד ממנו עם אוהביו עליו לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים, כאלו הוא כאחד ממנו, ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה ומסולסלת ומעוטרת המידות הראויה לקבלת הטוב, וישלם בנו חפץ ה’ יתברך שחפץ להטיב. דיני המצוה כגון רוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה עליו, והודיעונו להזהירנו עוד בדבר שבעשרים ואחד מקומות הזהירה התורה עליו (ב''מ, לט ב, ע''ש). וכתבו גם כן לחיזוק המצוה, שבאותו לשון שנצטוינו באהבת המקום, נצטוינו באהבת הגר, שבאהבת המקום כתיב ואהבת את ה’ ובגר כתיב ואהבתם את הגר. והרבה דברים כאלו במדרשים ובקצת מקומות בגמרא. (ח''ה סימן ש''ז) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה וביזהו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה.	המצווה הרנ"ב האזהרה שגם הוזהרנו מלהונות את הגר בדברים. והוא אומרו יתעלה: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ). ולשון המכילתא: "וגר לא תונה" – בדברים. ונכפל הלאו ואמר: "לא תונו אתו" (ויקרא יט, לג). וספרא: "שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה".	מצווה סג: מצוות לא תעשה, שלא להונות גר בדברים [לא תעשה לג] מצוות לא תעשה, שלא להונות גר צדק בדברים. שנאמר: "וגר לא תונהשמות כב, כ. מראי מקומות: בבא מציאה דפים נ"ח, נ"ט; רמב"ם הלכות מכירה פרק יד' הלכה טו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קנ"ב, קנ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קע"ב, קע"ג; שו"ע חושן משפט סימן רכ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פי"ח.
64	סד. שלא להונות הגר בממון שנמנענו שלא להונות הגר בממון, שאם יהיה לנו עמו משא ומתן שלא להונות אותו, שנאמר (שמות כב כ) ולא תלחצנו. ואמרו במכלתא לא תלחצנו בממונו. וזה הלאו נוסף על הלאו שיכללהו עם ישראל כולם, שהם בלאו דאונאת ממון, ונזהרו עליו בדברים ובממון מן הטעם שכתבנו כל משפטיה במצוה הקודמת לזו. ובלאו דאונאת ממון בישראל נכתוב קצת פרטי ההונאה בעזרת ה’ (שם).	המצווה הרנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהונות גר צדק ומלהזיקו במקחו וממכרו, והוא אומרו: "ולא תלחצנו" (שמות שם). ולשון המכילתא: "ולא תלחצנו – בממון". וכבר נתבאר בגמרא בבא מציעא שהמאנה את הגר עובר משום "לא תונו איש את אחיו", ומשום "וגר לא תונה" (שם). וכן הלוחצו – עובר משום "[ו]לא תלחצנו" (שם), נוסף על הלאו הכוללו עם כל ישראל, כלומר: אונאת ממון.	מצווה סד: מצוות לא תעשה, שלא להונות גר בממון [לא תעשה לד] ומצוות לא תעשה, שלא להונות גר צדק בממון. שנאמר: "ולא תלחצנו" שמות כב, כ. מראי מקומות: בבא מציעא דפים נ"ח, נ"ט; רמב"ם הלכות מכירה פרק יד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רנ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קע"ב, קע"ג; שו"ע חושן משפט סימן רכ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ח.
65	סה. שלא לענות יתום ואלמנה שנמנענו מהכביד במעשה או אפילו בדיבור על היתומים והאלמנות, שנאמר (שמות כב כא) כל אלמנה ויתום לא תענון, אבל כל משאו ומתנו של אדם עמהם יהיה בנחת ובחסד ובחמלה. משורשי המצוה מה שכתבתי בסמוך בעניין הגר, לפי שאלו הן תשי כוח, שאין להם מי שיטען טענותם בכל נפש כמו שהיה עושה איש האלמנה ואביהן של יתומים אם היה קיים, ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה לקנות מידת חסד ורחמים בנפשנו, ונהיה ישרים בכל מעשינו, כאלו יש כנגדנו טוען בכוח הטענה בהפכנו, ונחוס ונחמול עליהם, ונראה זכותם בכל דבר יותר משהיינו עושים אם היה האב והבעל קים. מדיני המצוה מה שאמרו (רמב''ם דעות ו י) שאפילו אלמנתו של מלך ויתומיו באזהרה זו, והיאך נוהגין עמהם, שלא נדבר אליהם אלא רכות. ולא ינהג אדם בהם אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה, ולא ילבינם בדברים, ויחוס על ממונם יותר מעל ממון עצמו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שבועות מה א) שהבא לפרוע מממונם, אף על פי שיש בידו שטר מקויים - לא ייפרע אלא בשבועה, מה שאין כן באחר. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ב''ב כג א) שאם יש להם ריב עם שום אדם, שבית דין חייבים לטעון בשבילם כנגד התובע אותם, וטועניין לתועלתם כל מה שיחשבו שהיה יכול אביהם לטעון. ואם יש להם מעות - שמכריחין בית דין כל מי שימצאו שהוא עשיר מנכסים שיש להם אחריות, ויהיה איש נאמן ואוהב שלום וכשר, ומפקידין לו מעות היתומים להתעסק בהן, בעניין שיהיה קרוב לשכר אצל היתומים ורחוק להפסד, מה שלא התירו באדם אחר משום איסור ריבית דרבנן. ומכריחים גם כן כל אדם שהוא טוב להם, שיפקח עיניו על נכסיהם אם לא הניח להם אביהם שום אפוטרופוס. ועוד אמרו בהן (גיטין נב א) שכל משא ומתן שיהיה להם עם כל אדם יהיה ידם על העליונה כמו הקדש, ויותר מהקדש באחת. כיצד? יתומים שמכרו פרות ומשכן מהם הלוקח, ולא נתן להם הדמים עדיין, והוקרו בינתים, חוזרין בהן, שאין נכסיהן נקנין אלא בכסף כהקדש שכתוב בו "ונתן הכסף וקם לו". הוזלו הפרות, אין הלוקחים יכולין לחזור בהן, שלא יהא כוח הדיוט חמור מכוחם. וכן אם לקחו הם פרות ומשכו אותם ולא נתנו הדמים והוקרו, אין המוכר יכול לחזור, שלא יהא כוח הדיוט שקונה במשיכה גדול מכוחם. ואם הוזלו היו יכולין לחזור, אבל מפני תקנתם אמרו שלא יהו יכולין לחזור, כדי שימצאו מי שימכור להם פרות בהקפה. נתנו הם דמים למוכר בשביל פרות ולא משכו הפרות, והוזלו הפרות, חוזרין בהן. וזו האחת שאמרנו שיתרים הם על ההקדש, כי ההקדש אינו חוזר בו בזו, מכיון שיש בכיוצא בזה "מי שפרע" להדיוט, לא רצו חכמים להטיל פחיתות מידה בשביל מעט רווח לגבי הקדש, אבל לגבי יתומים, די להם להיות כשאר העם, וכיון ששאר העם יכולין לחזור בהם מן הדין בזו אלא שיש עליהם דין "מי שפרע", בדין הוא שיחזרו בהם. נתנו היתומים דמים ולא משכו הפרות והוקרו, אם רצו המוכרים לחזור בהם, חוזרים ומקבלים מי שפרע, וזו תקנה הוא להם, שאם יהיה דינם שיקנו בנתינת המעות ויהיו שלהם לגמרי, שלא יהא המוכר יכול לחזור בו, יאמר להם המוכר נשרפו או אבדו באונס. ואם שמא תאמר יהיו ברשותם לכל תועלתם, שאם ירצו יקחו אותם על כל פנים, ואם לא ירצו לא יקחו אותם כדי שלא יטען המוכר דבר זה. תשובתך כי כל זה אי אפשר לעשות להם, שאינו בדין שניתן להם נכסי בני אדם, די להם כי אנחנו מעמידים אותם זמנין אדינא דאורייתא זמנין אדינא דרבנן לתועלתם, אבל לפנים מכל זה אינו בדין לתת להם ממון העולם. וכעין מה שאמרו עליהם בגמרא (ב''מ ע א) יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. לקחו היתומים דמים על פרותיהם ולא משכם מהם הלוקח והוזלו, יכולין הלוקחין לחזור בהן מן הדין ומקבלים "מי שפרע", שאם אתה אומר נעמידם על דין תורה, ומכיון שנתנו הלוקחין המעות זכו בפרות ולא יוכלו לחזור הלוקחין, יהיה זה רעה ליתומים, שלא ימצאו לעולם מי שיקדים להם מעות על פרותיהם. ואולי יצטרכו למעות לפי שעה, ונמצא להם בתקנה זו הפסד גדול לפעמים, ועל כן עיינו בכל צדדי תועלתם שהיה אפשר ותקנו להם. ולעולם אין היתומים מקבלין 'מי שפרע' בכל שיעשה האפוטרופוס, ולא האפוטרופוס גם כן לפי שמכוחם הוא חוזר בו. וכן הדין בעלמא לעניין שליח הנושא ונותן לדעת משלחו, ששניהם אין מקבלין מי שפרע. ומכל מקום אמרו בהם שמותר לענותם קצת לתועלתם, כגון הרב לתלמידו של תורה או של אמנות, אבל אפילו לתועלתם מצוה להקל בהם יותר משאר כל אדם. ואמרו גם כן שברית כרותה להם שנענין מצעקתם, שנאמר (שמות כב כב) שמע אשמע צעקתו. ושהם נקראים יתומים לעניין מצוה זו עד שלא יהו צריכין בעסקיהם לאדם גדול אלא עושין כל צרכי עצמן כשאר כל הגדולים. ויתר פרטיה מבוארים במקומות מפוזרים בגמרא ובמדרשות (ה' דעות פ''ו). ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שחייבין בני אדם לנהוג עמהם דרך נחת וכבוד. והעובד עליה והכעיסן או הקניטן, או רדה בהם, או איבד ממונם. וכל שכן אם הכה אותן, הרי זה עובר בלא תעשה. ואף על פי שאין לוקין על לאו זה, לפי שאין העינוי דבר מסויים כדי להלקות עליו, כי לעולם יוכל המענה רשע לטעון בשקר כי מן הדין עינם, או לטובתם. ה’ יתברך שהוא בוחן לבבות תובע צערם, והרי עונשו מפורש בתורה, שנאמר והרגתי אתכם בחרב, כלומר מידה כנגד מידה, שתהיינה נשי המענים אלמנות ובניהם יתומים ולא ימצאו מרחם, (סוטה ח, ב) שבמידה שאדם מודד בה מודדין לו. ואם נקבה היא המענה, תמות ואישה ישא אחרת שתענה בניה. ודרשו, זכרונם לברכה, "והיה כי צעק יצעק אלי", בן קובל לאביו, אשה לבעלה, אלמנה ויתום - אלי, "ושמעתי כי חנון אני". והרמב’’ן זכרונו לברכה (ל''ת רנו) ימנה אזהרת יתום ואלמנה בשני לאוין מן הטעם שכתבנו למעלה. (מצוה ז).	המצווה הרנ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהכביד על היתומים והאלמנות. והוא אומרו יתעלה: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב, כא). לאו זה כולל שלא יכביד עליהם לא בדיבור ולא במעשה, אלא ידבר עמהם דברים רכים ביותר ובנחת, ויתעסק עמהם בדרך הטובה ביותר, ויתייחס אליהם ביחס טוב ביותר ויתכוון להפליג בכל זה. ומי שלא נזהר באחד מכל אלו הרי עבר על לאו זה. וכבר ביאר יתעלה עונש העובר על לאו זה והוא אומרו יתעלה: "וחרה אפי והרגתי אתכם וגו'" (שם כג).	מצווה סה: מצוות לא תעשה, שלא לענות אלמנה ויתום [לא תעשה לה] מצוות לא תעשה, שלא לענות אלמנה ויתום. שנאמר: "כל אלמנה ויתום לא תענון" שמות כב, כא. מראי מקומות: רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רנ"ו; (עשה רמב"ן מנה אלמנה ויתום לשני לאוין); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ח' (והוא מסופק אם למנותן שני לאוין. עיין שם ברמזים סימן ז', ח'); רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ו, פ"ז.
66	סו. מצות הלוואה לעני להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלוואה היא יותר חזקה ומחייבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגילה פניו לשאול מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדיין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט, אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברווח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעוד המך בהלוואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה, שנאמר (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי, ואמרו זכרונם לברכה במכילתא כל 'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צוואה (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. שורש המצוה שרצה האל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים כי היא מידה משובחת, ומתוך הכשר גופם במידות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו. ובהטיב ה’ יתברך לטובים, ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שורש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגודל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבושת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכעניין זה שאמרנו כדי לזכותנו, השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי ציווה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא (במסכת בבא בתרא י, א). דיני המצוה כגון איזה עני קודם במצוה זו, והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, א) שהאדם מרוחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשוקץ עד שקרוב להיות מיאוסו כמיאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרוחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבואר במקומות מכתובות ובתרא (שם ט, ב) ובמקומות רבים מן הגמרא. (ח''ה צז).	המצווה הקצ"ז הציווי שנצטווינו להלוות לעני, כדי להרחיב לו ולהקל על ענייניו, ומצווה זו יותר גדולה וחמורה ממצוות צדקה; כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני אדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה כמו זה שעדין לא גילה פניו, והוא זקוק לעזרה כדי שלא יתגלה מצבו ולא יהא נצרך. הציווי במצווה זו הוא אומרו יתעלה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד). ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, האחד: אם כסף תלווה את עמי". אמרו: "אם כסף תלווה - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: העבט תעביטנו די מחסרו (דברים טו, ח) - חובה ולא רשות". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות בכתובות וב[בבא] בתרא.	מצווה סו: מצוות עשה להלוות לעניי ישראל (עשה לא) מצוות עשה להלות לעניי ישראל. שנאמר: "אם כסף תלוה את עמי" שמות כב, כד. מראי מקומות: כתובות דף ס"ז; בבא מציאה דף ע"א; רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קצ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין צ"ג; שו"ע חושן משפט סימן צ"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ח.
67	סז. שלא נתבע חוב מעני שאין לו במה לפרוע שנמנענו מלתבוע החוב מן הלוה בעת שנדע שאינו יכול לפרוע חובו לפי שאין לו, שנאמר (שמות כב כד) לא תהיה לו כנושה. ודע כי זאת המניעה תכלול גם כן שלא להלוות בריבית לישראל. משורשי המצוה לקבוע לנו מידת החסד והחמלה, וכשיהיו קבועות בנו, אז נהיה ראויים לקבלת הטובה וישלם חפץ ה’ בנו שחפץ בעולם הזה ובעולם הבא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ מה, ב) מנין לנושה בחברו מנה ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו, שנאמר לא תהיה לו כנושה. ומה שאמרו גם כן במכילתא לא תהיה לו כנושה שלא יראה לו בכל זמן. ודברים אחרים הנאמרים בעניין זה, במציעא (עה, ב) ובמקומות בגמרא (ח''ד צז). ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ותבע הלואתו מחברו, ויודע שאין לו ותובעו כדי לצערו, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך.	המצווה הרל"ד האזהרה שהוזהרנו מלתבוע את הלווה אם נדע שאינו יכול לפרוע חובו. והוא אומרו יתעלה: "לא תהיה לו כנושה" (שמות כב, כד). ובגמרא בבא מציעא אמרו: "מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו, שאסור לעבור לפניו? תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנושה'". ובמכלתא: "לא תהיה לו כנושה – שלא תראה לו בכל זמן". ודע שלאו זה כולל גם את התובע חוב הריבית, ולפיכך אמרו, שהמלווה בריבית עובר גם על אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה", כמו שאבאר לקמן.	מצווה סז: מצוות לא תעשה, שלא לתבוע חוב ממי שאין לו [לא תעשה לו] מצוות לא תעשה, שלא לתבוע ללוה חובו כשיודע שאין לו לשלם. שנאמר: "לא תהיה לו כנושה" שמות כב, כד. מראי מקומות: בבא מציאה דף ע"ה עמוד ב'; רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רל"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קפ"ה; שו"ע חושן משפט סימן צ"ז.
68	סח. שלא נשית יד בין לווה למלווה בריבית שלא נתעסק במלוות ריבית בין הלווה והמלווה, כלומר שלא נעשה להם ערבות ולא נעיד אליהם ולא נכתוב ביניהם שטר שיש בו הזכרת ריבית, שנאמר (שמות כב כד) לא תשימון עליו נשך. ובא הפירוש במציעא (עה, ב) שהלאו הזה נאמר על המתעסקים בעניין, כגון ערב ועדים וסופר. ושם נאמר גם כן שהמלוה נכלל עמהם בלאו זה, מלבד הלאוין האחרים שמיוחדין בו. וכלל העניין שאמר אביי שם, שהמלווה עובר על ששה לאוין, והלווה בשנים, והמתעסקין באחד. משורשי המצוה כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציווה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך. ובהמנע מן המעשה הזה ערב וסופר ועדים - ימנעו בני אדם ממנו. ויתר פרטיה במציעא (י''ד קס). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ונעשה סופר או ערב או עד במלוה, עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, שאפילו המלוה אינו במלקות, שהרי ניתן להשבון, ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו במלקות.	המצווה הרל"ז האזהרה שהוזהרנו מלהתעסק בהלוואת הריבית בין הלווה והמלווה, שלא נערב לאחד מהם ולא נעיד להם, ולא נכתוב ביניהם שטר במה שהסכימו עליו מעניני הריבית. והוא אומרו יתעלה: "לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד). ולשון גמרא בבא מציעא: "ערב ועדים אינם עוברין אלא משום: 'לא תשימון עליו נשך'". ושם נתבאר שהסופר כעדים וכערב. ועוד נתבאר שם, שלאו זה, שהוא "לא תשימון עליו נשך", אף על פי שבא במתעסקים ביניהם – הרי הוא כולל גם את המלווה, ולפיכך יהיה המלווה בריבית עובר על ששה לאווין: האחד – לא תהיה לו כנשה, והשני – את כספך לא תתן לו בנשך, והשלישי – ובמריבית לא תתן אכלך, והרביעי – אל תקח מאתו נשך, והחמישי – לא תשימון עליו נשך, והששי – ולפני עור לא תתן מכשל. ושם אמרו: "ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה, והלווה, הערב, והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר – עוברין על בל תתן, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנשה, ועל לא תשימון עליו נשך, ועל ולפני עור לא תתן מכשל". ובגמרא: "אמר אביי: מלווה עובר בכלן, לוה עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשל; ערב ועדים אין עוברים אלא משום לא תשימון עליו נשך". והעובר על לאו זה - אם היא ריבית קצוצה – מוציאים אותה מידו ומחזירים לזה שממנו נלקחה הריבית.	מצווה סח: מצוות לא תעשה, שלא להתעסק בין מלוה ללוה בריבית [לא תעשה לז] מצוות לא תעשה, שלא להתעסק בין מלוה ללוה ברבית. שנאמר: "לא תשימון עליו נשך" שמות כב, כד. מראי מקומות: בבא מציעא דף ע"א, ודף ע"ב; רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רל"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קצ"ג; שו"ע יורה דעה סימן ק"ס; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רנ"ט.
69	סט. שלא לקלל הדין שלא לקלל הדיינים, שנאמר (כב כז) אלהים לא תקלל, ופירושו דיינים. כמו (שם ח) אשר ירשיעון אלהים. והוציאו הכתוב בלשון אלהים, כדי שיהא נכלל עם הלאו הזה לאו אחר, והוא לאו דברכת השם, כמו שאמרו זכרונם לברכה במכילתא ובספרי, אזהרה לברכת ה’ מדכתיב אלהים לא תקלל. ומה שכתוב במקום אחר (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה’ מות יומת, זהו העונש. אבל האזהרה היא מכאן, כי לא יספיק לנו אזכרת העונש במצוה בלי אזהרה. [אזהרה לפני עונש] וזהו שאמרו רבותינו ז''ל (סנהדרין נד, א) תמיד: עונש שמענו, אזהרה מנין. והעניין הוא מפני כן שאם לא תבוא לנו בדבר מניעת האל, אלא שיאמר עושה דבר פלוני יענש בכך, היה במשמע שיהיה רשות ביד כל הרוצה לקבל העונש ולא יחוש לצערו לעבור על המצוה, ולא יבוא בזה כנגד חפץ ה’ ומצותו, ויחזור דבר המצוה כעין מקח וממכר, כלומר הרוצה לעשות דבר פלוני יתן כך וכך ויעשהו, או יתן שכמו לסבול כך ויעשהו. ואין הכונה על המצות בכך, אלא שהאל לטובתנו מנענו בדברים והודיענו במקצתן העונש המגיע לנו מיד, מלבד העברת רצונו שהיא קשה מן הכל. וזהו אומרם זכרונם לברכה (יומא פא, א) בכל מקום לא ענש אלא אם כן הזהיר, כלומר לא יודיע האל העונש הבא לנו על העברת המצוה אלא אם כן הודיענו תחילה שרצונו הוא שלא נעשה אותו הדבר שהעונש בא עליו. משורשי המצוה להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו כדי שיוציאו הדין לאמיתו. ועוד הזהיר על זה גם כן במקום אחר בתורה. ועוד נמצא תועלת אחרת במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יזהירו על קללתו, אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: "היזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו - יעשו", ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ. מדיני המצוה בדיניין, מה שאמרו חיוב הלאו שאין אלא המקלל הדיין בשם משמות ה’ כגון יה או שדי ואלהים וכיוצא בהן, או בכנוי כגון חנון או קנא וכיוצא בהן. אבל בלא שם וכינוי, כגון ארור פלוני, או אל יהי ברוך, אין בו חיוב לאו אבל אסור הוא. ומה שפרשו זכרונם לברכה גם כן בעניין זה שהחיוב (רמב''ם סנהדרין כו, ג) אינו במקללו בלשון הקודש דוקא, אלא אפילו בכל לשון, וכי צריך עדים והתראה בזה ככל חייבי לאוין. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (פ''ו מהלכות סנהדדין) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקילל הדיין בשם או בכינוי, לוקה שתי מלקיות, לפי שהוא ככל אחד מישראל הכשרים שהם בכלל איסור זה, וכמו שנכתוב בסדר קדושים תהיו (מצוה רלא), ואחד מפני שהוא דיין.	המצווה השט"ו האזהרה שהוזהרנו מלקלל את הדיין, והוא אומרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). והעובר על לאו זה – לוקה.	מצווה סט: מצוות לא תעשה, שלא לקלל דיין [לא תעשה לח] מצוות לא תעשה, שלא לקלל לדיין. שנאמר: "אלהים לא תקלל" שמות כב, כז. מראי מקומות: שבועות דפים ל"ה, ל"ו; סנהדרין דף נ"ו; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב', והלכות סנהדרין פרק כו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שט"ו; (ושם ביאר שאין זה לאו שבכללות ע"ש ובשורש ט'); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ט"ז, ר"ט; חושן מש tט סימן כז, תכ"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ה.
70	ע. לאו דברכת השם משורשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו ה’ לטובה, ובו נעשה אדם, והוא הדיבור, שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה, ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתינו. וכל דיבור ודיבור הגורם מניעת הטובה ממנו, יבוא כנגד חפצו ברוך הוא. מדיני המצוה כגון מה שפרשו שאין החיוב עד שיפרש את ה’ המיוחד שהוא (יו''ד ה''א וי''ו ה''א) או של (אל''ף דל''ת נו''ן יו''ד) כדעת קצת מפרשים (רמב''ם ע''ז ב ז) ומה שאמרו (סנהדרין נו, א) שבכל יום ויום היו שואלין את העדים בכנוי: "יכה יוסי את יוסי", נגמר הדין מוציאין כל אדם לחוץ, ושואלין את הגדול שבעדים ואומרין לו אמור מה ששמעת, בפיך, והוא אומר, והדינים עומדים על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והעד השני אומר אף אני כמוהו שמעתי. ואם היו עדים רבים כולם אומרין כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים פז, א) שמגדף אף על פי שחזר תוך כדי דבור נסקל, ומי שגדף ה’ בשם מעבודה זרה קנאין פוגעין בו, ואם לא פגעו בו ובא לבית דין, אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדין. והטעם שאינו נסקל, לפי שהוא בעצמו מכיר אפילו בעת הכעס שאין דבריו אלא שטות גמור, ומכל מקום פוגעין בו קנאים מאחר שהשחית והתעיב והעז פניו לדבר דברים רעים כאלה. ומה שאמרו שכל השומע ברכת ה’ מפי ישראל חייב לקרוע. אבל השומע מן הגוי, אינו חייב לקרוע, ולא קרעו (סנהדרין ס, א) אליקים ושבנא אלא מפני שרבשקה משומד היה. וכל העדים והדיינים סומכים ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכין עליו אלא מגדף בלבד, שנאמר (ויקרא כד יד) וסמכו כל השומעים וכו'. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין פרק ז. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה וברך ה’ בעניין שאמרנו, נסקל בארץ על פי סמוכין. ועכשיו בחוצה לארץ שאין לנו סמוכין, מרחיקין כל ישראל ממנו ומחרימין אותו. (בטור בחו''ה סי' תכה).	המצווה המשלימה ששים האזהרה שהוזהרנו מלקוב את השם הגדול יתעלה על מה שאומרים הכופרים לעילא לעילא – וזה העניין שמכנים אותו "ברכת השם". ועונש העובר על לאו זה הוא מפורש בלשון התורה שהוא נסקל. הוא אמרו יתעלה: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז). אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו, והוא אומרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). ולשון המכילתא: "לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת", עונש שמענו, אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל". ובספרא: "על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין – באזהרה". ועוד במכילתא: "אלהים לא תקלל" ליתן לא תעשה על ברכת השם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין. ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלושה עניינים – אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם, והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו, ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה. וכיון שהכלל הוא לא ענש אלא אם כן הזהיר – חוקרים אנו על האזהרה בהכרח. ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות. ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי; אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו – והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך – אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל. ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות.	מצווה ע: מצוות לא תעשה לאו דברכת השם היא מגדף [לא תעשה לט] מצוות לא תעשה, שלא לברך את השם. שנאמר: "אלהים לא תקלל (שמות כב, כז. מראי מקומות: שבועות דפים ל"ה, ל"ו; סנהדרין דף נ"ו; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ו', והלכות סנהדרין פרק כו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס'; (ושם ביאר שאין זה לאו שבכללות ע"ש ובשורש ט'); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ט"ז, ר"ט; חו yן משפט סימן כז, תכ"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ה.
71	עא. שלא לקלל הנשיא שלא לקלל את הנשיא, שנאמר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאור. ובא הפירוש (רמב''ם סנהדרין כו א) שהנשיא זה המלך. ואמנם זה הלאו כולל גם כן הנשיא שבישראל, והוא ראש סנהדרי גדולה, שנקרא נשיא גם כן, לפי שכונת הכתוב להזהירנו על כל מי שהוא ראש שררה על ישראל בין ממשלת מלכות בין ממשלת התורה. משורשי המצוה לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה, ולא יסכימו כולם לעולם לדעה אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות. ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם, אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רבה ופעם ההפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור. ומאחר שהממונה לראש סיבה אל התועלת שאמרנו, הן שהוא גדול להדריכנו בדרכי הדת, או גדול במלכות לשמור איש מרעהו שתקיף ממנו, ראוי הדבר וכשר שלא נקל בכבודו, וגם שלא לקללו אפילו שלא בפניו, וכל שכן בפני עדים, כדי שלא נבוא מתוך כך לחלוק עמו, לפי שההרגל הרע שהאדם מרגיל עצמו בינו לבין עצמו, הוא סוף מעשהו, והמחלוקת כבר עליו, אמרנו ההפסד הנמצא בשבילו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, ב) שאין חייב עליו אלא המקללו בשם או בכינוי. ושהמקללו לוקה שלוש מלקיות, משום אלהים לא תקלל, ומשום ונשיא בעמך לא תאור, ומשום לא תקלל חרש (ויקרא יט יד) שהוא לאו כולל כל ישראל. ויתר פרטיה מבוארים בסנהדרין (שם). ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ובכל מקום שנהיה עם מלכנו או עם ראש סנהדרי גדולה. והעובר עליה וקיללו בשם או בכינוי, לוקה שלוש מלקיות. ואם בן הנשיא קיללו לוקה ארבע, שלוש שאמרנו, ואחד משום מקלל אביו.	המצווה השט"ז האזהרה שהוזהרנו מלקלל את הנשיא, והוא אומרו: "ונשיא בעמך לא תאר" (שם). ושם זה, כלומר: נשיא, מניחו הכתוב על המלך אשר בידו השלטון. והוא אומרו יתעלה: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב). והחכמים אומרים אותו בסתם על ראשי ישיבה של שבעים זקנים בלבד. ובכל התלמוד והמשנה אומרים: "נשיאים ואבות בין דין, ונשיא ואב בית דין". ועוד אמרו: "נשיא שמחל על כבודו – כבודו מחול; מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול". ודע שלאו זה כולל גם את הנשיא עם המלך, לפי שעניין לאו זה להזהיר מלקלל כל מי שיש בידו שלטון והוא במעלה הגבוהה ביותר, בין שזו מעלה שלטונית או מעלה תורנית והיא הישיבה. וכך נראה מדיני מצווה זו. והעובר על לאו זה – לוקה.	מצווה עא: מצוות לא תעשה, שלא לקלל נשיא [לא תעשה מ] מצוות לא תעשה, שלא לקלל נשיא או מלך. שנאמר: "ונשיא בעמך לא תאור" שמות כב, כז. מראי מקומות: מכילתא; סנהדרין דף ס"ו; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ו; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שט"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"י; שו"ע חושן משפט סימן כ"ז.
72	עב. שלא להקדים חוקי התבואות שלא נקדים חוקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר. ובאור עניין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא טבל, ופירוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחילה תרומה גדולה, ומן התורה (קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני. ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חייבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים (תרומות ג י) מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר (שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו. משורשי המצוה כי בהעשות הדברים על סדרן לא יבוא בהן הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת ה’ בסדר ראה ושופטים, צונו ה’ יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמענו טוב מזה מן המקבלים, נקבל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (תרומות שם) שאם עבר והקדים בעניין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחייבנו לחזור ולערב הכל ויפרישם פעם שניה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה (שם ז) ובמכילתא "מלאתך", אלו הביכורים הניטלים מן המלאי, כלומר קודם שניטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר מלא לגמרי. "ודמעך", זו תרומה. "לא תאחר", שלא תקדים תרומה לבכורים וכולי. ויתר פרטיה במסכת תרומות [פ''ג מה' תרומה] ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שישראל שם כדעת הרמב''ם ז''ל (הל' תרומות א כו) שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה (עי' תמורה ד א) שאין בזה הלאו מלקות.	המצווה הקנ"ד האזהרה שהוזהרנו מלהקדים מתנות הזרעים זו על זו. אלא נפרישן לפי סדרן. וביאר דבר זה: שהחיטים, למשל, אם דשן ומרחן – הרי הן טבל; מפריש מהן תחילה תרומה גדולה, והיא אחד מחמישים; אחר כך מפריש עשירית הנשאר – וזהו מעשר ראשון; ואחר כך מפריש עשירית מה שנשאר – והוא מעשר שני. נותן תרומה גדולה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני יאכל לבעליו בירושלים. על הסדר הזה צריך להפריש, ובאה האזהרה מלהקדים מה שראוי לאחרו ומלאחר מה שראוי להקדימו. והוא אומרו יתעלה: "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמות כב, כח) כאילו יאמר: לא תאחר ממלאתך ודמעך מה שראוי להקדימו. ובמשנת תרומות: המקדים תרומה לביכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" – מה שעשה עשוי. ובמכילתא: "מלאתך" – אלו הביכורים הנטלין מן המלאי; "ודמעך" – זו תרומה; "לא תאחר" – שלא תקדים שני לראשון, ראשון לתרומה, תרומה לביכורים. ושם נאמר: מכאן אמרו: כל המקדים תרומה לביכורים שני לראשון, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה – מה שעשה עשוי. וכבר נתבאר בריש תמורה שהמקדים אינו לוקה.	מצווה עב: מצוות לא תעשה, שלא להקדים חוקי התבואות [לא תעשה מא] מצוות לא תעשה להקדים חוקי המתנות מיבולי הארץ. שנאמר: "מלאתך ודמעתך לא תאחר" שמות כב, כח. מראי מקומות: תמורה דף ד'; תרומות פרק ג'; רמב"ם הלכות תרומות פרק ג' הלכה כ"ג; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קנ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רנ"ג; שו"ע יורה דעה סימן של"א.
73	עג. שלא לאכול טריפה שלא לאכול מן הטרפה, שנאמר (שמות כב ז) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ומשמעות הנגלה בכתוב זה הוא להזהירנו על בהמה שטרפה זאב או ארי בשדה, ושטרפה בעניין שהיא נטויה למות בטרף ההוא, דודאי אין במשמע שאם נגע בראש אזנה או תלש מצמרה שתקרא טרפה בכך. אלא ודאי המשמעות הנכון והקבלה מסייעת בכך, הוא שנטרפה בכדי שתמות לשעה או לזמן קרוב בשביל הטרף ההוא. ואמרו זכרונם לברכה (חולין נז ב) שזמן זה הוא שנה אחת. ועוד יש להבין לכל מבין, כי לא תקפיד התורה כשהגיע לה טרפות זה על ידי זאב או ארי או דב, אלא שתאסור כל בהמה המוכה מכה המביאה אותה לידי מות על כל פנים, והם המכות שמנו אותן חכמים שהן ממיתות, וכמו שבא במשנה (חולין מב א) זה הכלל כל שאין כמוה חיה - טרפה. וזה שאמר הכתוב 'בשדה' - לאו דוקא, אלא שדרך הכתוב לדבר לעולם בהווה, ובשדות דרך בהמות לטרף. וכן הוא במכילתא דיבר הכתוב בהווה. וגם כן נצטרך לכתוב בשדה, כדי ללמד בו עוד דברים אחרים רבים. כי דברי התורה נדרשין לכמה פנים, יתלבשו מבחוץ לבוש מלכות שש ומשי ורקמה טהורים, ומבפנים יש זהב ורב פנינים. ולבוש זה הפסוק הנגלה והנראה בו יותר בתחילת העיון הוא ללמוד על הטרפה לבד, כמו שכתבנו, ועל בשר מן החי שבכלל בשר טרפה הוא. ומה שבפנים כן הוא, שמלמד (חולין סח א) על כל בשר שיצא חוץ ממחיצתו שאסור ונעשה כטרפה, כגון בשר קודשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קודשים קלים שיצא חוץ לחומה, ובשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, וכן העובר שיצא חוץ למעי אמו. ומשמעותו של מקרא יבוא כן, כאלו אמר ובשר בשדה טרפה הוא, כלומר בשר שיצא חוץ למחיצתו, שזהו לשון שדה, שאין לו מחיצות, טרפה הוא. וכל אלה שזכרנו יצאו חוץ למחיצתן דינן כטרפה, ומי שאכל מהן כזית, לוקה. משורשי מצוה זו [הקשר גוף-נפש] לפי שהגוף כלי לנפש, ובו תעשה פעולתה, וזולתו לא תשלם מלאכתה לעולם, ועל כן באה בצלו לטובתה ולא לרעתה באמת, כי האל לא ירע אבל ייטיב לכל. נמצא כי הגוף בין ידיה כמו הצבת ביד הנפח, אשר עמו יוציא כלי למעשהו. ובאמת כי בהיות הצבת חזק ומכון לאחוז בו הכלים, יעשם האמן טובים. ואם לא יהיה הצבת טוב, לא יבואו לעולם הכלים מכוונים ונאים. וכמו כן בהיות בגוף שום הפסד מאיזה עניין שיהיה, תתבטל פעולת השכל כפי אותו הפסד, ועל כן הרחיקתנו תורתנו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד. ועל הדרך הזה לפי הפשט נאמר שבא לנו האיסור בתורה בכל מאכלות האסורות. ואם יש מהן שאין נודע לנו ולא לחכמי הרפואה נזקן, אל תתמה עליהם, כי הרופא הנאמן שהזהירנו בהן חכם יותר ממך ומהם, וכמה נסכל ונבהל מי שחשב שאין לו בדברים נזק או תועלת אלא במה שהשיג הוא. ויש לך לדעת כי לתועלתנו לא נתגלה סיבתן ונזקן, פן יקומו אנשים מחזיקים עצמן כחכמים גדולים ויתחכמו לומר, נזק פלוני שאמרה התורה שיש בדבר פלוני, איננו כי אם במקום פלוני שטבעו כן, או באיש פלוני שטבעו כן וכן, ופן יתפתה לדבריהם אחד מן הפתאים. על כן לא נתגלה טעמן, להועיל לנו מן המכשול הזה. וידוע הדבר מדרכי הרפואה, שבשר כל הטרפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטרפות מורה חולי בבהמה. ואל תקשה עליך לומר מה הפסד יוכל להיות בבהמה שנטרפה מיד ונשחטה, כי לא מחכמה תקשה על זה, הלא ידעת כי לכל דבר התחלה, ואם תודה אלי כי באורך הזמן ימצא ההפסד בה מחמת הטרפות, תתחייב להודות כי ברגע הראשון התחיל ההפסד, אלא שהוא מועט בהתחלה, ואין ספק כי מן הנזק רע אפילו מעוטו. ועוד שכל דיני התורה וכל דבר שיש לו קימא, בגדר כזה יתחייב להיות, שאם תתן דבריך לשעורין לא יתקים דבר בידך לעולם. דיני המצוה כגון הטרפיות שנמסרו לו למשה בסיני, והם (חולין מג א) שמונה אבות: דרוסה, נקובה, חסרה, נטולה, פסוקה, קרועה, נפולה, שבורה. והדרוסה היא הטרפות החמורה מכולן, לפי שהוא מפורש בתורה. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם שחיטה ה ג) שכל ספק הבא לנו עליו, אסור. ובשאר הטרפיות יש בהן ספקן מותרין. וכל אחד ואחד מאלו האבות יש לו כמה וכמה תולדות, כמו שבא פרטן בגמרא. וחשבון כלל הטרפיות שאפשר שימצאו בבהמה וחיה ועוף העולה בידינו בפרטן לפי הדומה מדברי הגמרא הם שבעים ושתים, עם טרפות אחת שיש בעוף יתר על הבהמה. ועליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע, לפי שכל מכה שתארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמים בדורות הראשונים והסכימו עליהם בתי דיני ישראל, אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכל אלו המכות שמנו ואמרו שהן טרפות, אף על פי שנראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אין ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (דברים יז יא) על פי התורה. וכל אחת מן שבעים ושתים הטרפיות שאמרנו, מפורש בארוכה עם כל תנאיו במסכת חולין. וכל טרפיות אלו שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין אדם צריך לחזור אחריהן ולבדוק אותן טרם שיאכל בשר הבהמה והעוף, מפני שחזקתן שכשרים הם, כי רוב בעלי חיים בחזקת בריאים אנו מחזיקין אותן, זולתי באחת מהן שהצריכו חכמים לבדוק טרם שנאכל הבשר, מפני שזה הטרפות מצוי הרבה, והיא טרפות הריאה, שמצויין בה רירין הנקראים סרכות, ויש לחוש בהן שלא ימשכו קרום הריאה וינקבוהו. לפיכך צריך אדם לראות לעולם באיזה צד יהיו אותן רירין בריאה טרם שיאכל מן הבהמה, ואם ימצא אותן בעניין שאפשר כי בתנועתם ינקבו הריאה, טרפה, שאנו אומרים כל העומד לנקב על כל פנים כנקוב חשבינן ליה, וכאלו מתה היא, אחר שאי אפשר לה להנצל מן המות, וידוע הוא כי אותו החולי הגומל אותן רירין במקומות העתידין לנקב, התחלת חולי המביא לידי מות הוא, אחר שבאותן מקומות נעשו הרירין. ואלו הן המקומות שהרירין טורפין לפי הכלל העולה בידינו מדברי הגמרא עם הפירושים הטובים: כל מקום בעולם שהאמה סרוכה, טרפה ואינה ניתרת בבדיקה, זולתי בעניין אחד אם סרוכה לדופן ויש מכה בדופן והסירכא כולה יוצאת ממקום המכה, שבזו נאמר תבדק. ויש מתירין בלא בדיקה. ויש מוציאין (רש''י חולין מו ב) מכלל זה אם סרוכה לאונה שבצדה מחתוך לחתוך, וכן מנהגנו היום להתיר. כל מקום בעולם שהענוניתא דורדא שהיא מצד ימין סרוכה, טרפה. ואונות הריאה הן חמש מלבד העינוניתא, ויש מהן שלוש מצד ימין הבודק בשעה שהבהמה תלויה ברגליה כדרך שתולין אותה הטבחים, ושתים מצד שמאל. אם סרוכות או סמוכות זו אצל זו והסירכא יוצאת מחתוך לחתוך, וכן אם סרוכות אל צלעות הבהמה שהן רבוצות בתוכן, והסירכא יוצאת מגב האונות אל הצלעות ותופשת בצלעות ובבשר שבין הצלעות, וכל שכן בבשר לבד, כל זה דנין אותו להתר. אבל אם הסירכא יוצאת ביניהן מחתוך האונה לגב חברתה או מגב לגב, וכן אם יוצאת מן האונות אל הצלעות ואינה תופשת כי אם בעצמות לבד, וכן בכל מקום אחר בעולם שבבהמה שתהיינה האונות סרוכות שם או סמוכות, דנין אותו לאיסור. והרמב''ם זכרונו לברכה (שחיטה יא ז) הוציא מכלל זה כל זמן שסרוכות לחזה ולשמנונית החזה ודן להיתר, ולא כן אנו נוהגים. סירכא התלויה בכל מקום בין באונות בין באמה, כשרה, ויש שטורפה, ואנו נוהגין בה היתר. נמצאו האונות שלא כסדר זה או חסרות מחשבון זה, טרפה. והעינוניתא דורדא משלמת חסרון אחד. ואם נמצאו יתרות מחשבון זה הרבה אין בכך כלום, ובלבד שלא ימצא היתרון מצד גבן, דאלו מצד גבן אפילו אחת קטנה כעלה הדס או יותר קטנה, אוסרת. ויש מתירין (רמב''ם שחיטה ח ד) כשהיא קטנה יותר מעלה הדס. ויתר רובי פרטי מצוה זו, מבוארים בפרק שלישי מחולין. ובפרק זה עצמו כמו כן. ובפרק אחרון ממכות וראשון מבכורות יתבארו דיני שאר האיסורין שכתבנו למעלה שנשמעין בלשון הכתוב בפנים שלו (י''ד ה' טרפות). ונכפלה אזהרה זו בנביאים בספר יחזקאל (מד לא) בכהנים לבד שכתוב עליהן כל נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים. והודיעונו חכמים (מנחות מה א) שמפני כן נכפלה בהן, לפי שהכתוב צום לאכול חטאת העוף במליקה, ואף על פי שאסורה לישראל כנבלה, ואולי תחשב מתוך כך שיתר להן אפילו בחולין מליקה או שחיטה נפסדת שלא תקפיד תורה בהן, דמכיון שיצאו מן הגדר בדבר אחד, יצאו לגמרי בכל עניין השחיטה, ולפיכך הזהיר הנביא בהם בפירוש להודיענו שלא התרו רק במליקה לבד בקורבן. אבל בחולין, נשארים הם באיסורן כמו ישראלים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הטרפה ומכל אלו שנשמעים בפירוש הכתוב שיצאו חוץ למחיצתן, לוקה. ואל יקשה עליך ואיך לוקה, והא קימא לן אין לוקין על לאו שבכללות, והרי זה [לאו] שכלל כמה דברים, כמו שאמרנו, כי פירוש עניין זה כבר בארוהו בספר המצות בעיקר התשיעי שני גדולי הדור, והם הרמב''ם זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה, והרחיבו שם פירושיהם וראיותיהם בזה לברר הדבר יפה, ויאריך העניין, על כן הנחתיו כפי מנהגי בספר. ומכל מקום יש לך לדעת כי העולה מדברי שניהם, שאין זה מכלל לאו שבכללות.	המצווה הקפ"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הטרפה, והוא אומרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל). פשט הכתוב הוא במה שהזכירו במכילתא והוא אומרם: "דבר הכתוב בהווה, מקום שרווב הבהמות להטרף"; אבל בא בקבלה שיש לפסוק זה גם באור וכך הוא: 'ובשר בשדה טרפה' הוא – ולפיכך לא תאכלנו. כוונתם בזה, שכל בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו נעשה כטרפה, כגון: בשר קדשי קודשים אם יצא חוץ לעזרה, או בשר קודשים קלים אם יצא חוץ לחומה, או בשר הפסח אם יצא חוץ לחבורה, או אם הוציא העבר את ידו, כמו שנתבאר בפרק ד' מחולין – שכל סוגי בשר אלו נקראים: טרפה, והאוכל מהם כזית לוקה מן התורה וכן גם בשר מן החי נקרא: טרפה והאוכלו – לוקה. ובגמרא חלין אמרו: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה". וכבר נכפל הלאו במצווה זו עם שלפניה גם בכהנים. והוא אומרו בכהנים: "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח), וכפל בהם לאו זה, מפני שהכתוב ציווה אותם לאכול חטאת העוף והיא המליקה, והמליקה בלי ספק בחולין אינה שחיטה אלא נבלה; והיה עולה בדעתנו שמותרת להם אכילת המליקה אפילו בחולין והוא הדין לכל שחיטה פסולה, לפיכך ביאר שהם נשארים בכלל ישראל באזהרה מלאכול נבלה וטרפה. וכך פירשו חכמים נוסף על דין אחר שהעירו עליו מפסוק זה, שאין מעניין מאמרנו זה להזכירו. אבל הבהמה או החיה שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המידות הרי אכילתה אסורה, אפילו נשחטה כראוי, והשוחטה שחיטה כשרה ואכל מבשרה – לוקה מדרבנן. וכבר נתבארו לך הטרפות בפרק ג' מחלין. ובפרק זה וגם בפרק אחרון דמכות ובפרק א' מבכורות נתבארו דיני תשע מצוות אלו שקדמו למצווה זו.	מצווה עג: מצוות לא תעשה, שלא לאכול טריפה [לא תעשה מב] מצוות לא תעשה, שלא לאכול טריפה. שנאמר: "ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" שמות כב, ל. מראי מקומות: חולין דף ס"ח; מכות דף י"ח וע"ש בתוספות; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ד' ופרק ה'; והלכות שחיטה פרק ה'; והלכות מעשה הקרבנות פרק יא'; והלכות קרבן פסח פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"ד; שו"ע יורה דעה סימן י"ד, כ"ט ואילך; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"א; ולענין לאו שבכללות עיין בתוספות חולין דף ק"ב, ותוספות מכות דף י"ח, ובתוספות יומא דף ל"ו.
74	עד. שלא לשמע טענות בעל דין שלא בפני בעל דין חברו שלא ישמע הדיין טענות האחד שלא בפני בעל דינו, שנאמר (שמות כג א) לא תשא שמע שוא. והטעם, לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם, וצוה הדין על זה כדי שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא שאזהרה זו של לא תשא וגו', על זה נאמרה. ועוד אמרו שם, שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטען גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן (שם ז) מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כג א) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע, ומקבלו, ומעיד עדות שקר. שורש המצוה ידוע כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מידותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהיפך מידותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מידותיו, והיפך מידת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו, הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה (איוב כ כט) חלק אדם רשע מאלהים. ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק". והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבירור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין מד ב) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מידות בהקדוש ברוך הוא, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ז''ל שיחסו אליו ברוך הוא שם מידות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגודלו וייחודו מצד עצמו, אין ליחס אליו מידות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכולתו ומידותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל ב) שכל דיין שיודע בדין שהוא מרומה, שחייב להסתלק ממנו, ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחין חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין. ויתר רובי הפרטים, מבוארים בסנהדרין ובמדרשים כמו כן (פכ''ה מה' סנהדרין) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. מכל מקום בכלל לאו זה הן, שלא יטענו טענותם לדיין שלא בפני בעל הדין. וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים. והעובר עליה, הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.	המצווה הרפ"א האזהרה שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אומרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א). לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו – שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי. ולשון המכילתא: "לא תשא שמע שוא – אזהרה לדין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו; אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו". ובאזהרה על עניין זה בעצמו אמר: "מדבר שקר תרחק" (שם, ז), כמו שנתבאר בפרק ד' משבועות. ובכלל לאו זה אמרו עוד: אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר, כמו שנתבאר במכות.	מצווה עד: מצוות לא תעשה, שלא לשמוע טענת בעל דין בלא חברו [לא תעשה מג] מצוות לא תעשה על הדיין שלא לשמוע טענת בעל דין שלא בפני בעל דין חברו. שנאמר: "לא תשא שמע שוא" שמות כג, א. מראי מקומות: מכות דף כ"ג; שבועות דף ל"א; סנהדרין דף ז' עמוד ב'; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"א הלכה ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין י'; שו"ע חושן משפט סימן י"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ג.
75	עה. שלא יעיד בעל עברה שלא נקבל עדות איש חוטא ולא נעשה בשביל עדותו שום דבר, שנאמר (שמות כג א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. ובא הפירוש (סנהדרין כז א) אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, כלומר בעל חמס, להוציא את החמסנין ואת הגזלנין שהם פסולין לעדות, שנאמר כי יקום עד חמס באיש (דברים יט טז) שורשי מצוה זו נגלה שכל מי שעל עצמו לא חס ולא יחוס על מעשיו הרעים, לא יחוס על אחרים, ועל כן אין ראוי להאמינו בדבר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב''ם עדות ט א) שעשרה הן הפסולין לעדות מן התורה, ואלו הן: נשים, ועבדים, וקטנים, חרשים, שוטים, סומים, רשעים, ואנשים הבזויין ביותר, וקרובים, ונוגעין בעדות, הרי אלו עשרה. וטמטום (רמב''ם שם ג) ואנדרוגינוס בכלל נשים, ומי שחציו עבד בכלל עבדים. הנכפה בעת כפיתו בכלל שוטה. וגם שלא בעת כפיתו, צריך הדיין להתישב בדבר אם דעתו מבלבלת מצד החולי. וכן הפתאים ביותר שאינם מבינים דברים הסותרין זה את זה, וכן אנשים מבוהלים ונחפזים בדעתן ומשתגעין ביותר, כל אלו בכלל שוטים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כד ב) איזהו הנקרא רשע שפסול מן התורה, ואיזהו רשע שפסול מדבריהם, כגון העובר על גזל של דבריהם, שהוא פסול מדבריהם, ומכללם הוא משחק בקוביא שאין לו אומנות אלא הוא, ומפריחי יונים בישוב, ומגדלי בהמה דקה. והחילוק שהוא בין פסול מדאורייתא לפסול מדבריהם, שהפסול מן התורה אמרו זכרונם לברכה (שם כו ב) העיד, עדותו בטלה אפילו קודם שהכריזו עליו, והפסול מדרבנן עדותו קימת עד שיכריזו עליו. ואיזו תשובה מחזירו לכשרותו, והוא כמו שאמר רב אידי בפרק זה בורר (שם כה א) דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אינו יוצא מחזקתו עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, או יוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו, וכמו כן נאמר בחשוד על עברה אחרת לפי הדומה. ויתר פרטיה, מבוארים שם בסנהדרין [פ''א שם]. ונוהגת מצוה זו, בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים שאינן דנות שיצטרכו לקבל עדות. והעובר עליה וקבל עדות איש רשע ועשה דבר בשביל עדותו, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ואפילו עשה בו מעשה בכל דבר שבממון, לפי שנתן להשבון אין לוקין עליו.	המצווה הרפ"ו האזהרה שהוזהר הדיין מלקבל עדות אדם רשע ולעשות על פי עדותו. והוא אומרו יתעלה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א), בא הפירוש: "אל תשת רשע עד, אל תשת חומס עד" להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות, שנאמר: "לא יקום עד חמס באיש" (דברים יט, טז). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.	מצווה עה: מצוות לא תעשה, שלא לקבל עדות בעל עבירה [לא תעשה מד] מצוות לא תעשה, שלא לקבל עדות בעל עבירה, שנאמר: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" שמות כג, א. מראי מקומות: בבא קמא דף ע"ב; סנהדרין דף כ"ה; רמב"ם הלכות עדות פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רי"ד; שו"ע חושן משפט סימן לד'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ו.
76	עו. שלא לנטות אחרי רבים בדיני נפשות בשביל אחד שלא ילך הדיין אחר דעת הרוב בדיני נפשות כשיהיה התוספת איש אחד לבד. וביאור זה כי כשתהיה מחלוקת בין הדיינים בדין אדם אחד, ויאמרו קצתם שהוא חייב מיתה וקצתם שאינו חייב, והיו המחייבין יותר על המזכין אחד, שלא יעשה הדין בחוטא כדברי המחייבין, שנאמר (שמות כג ב) לא תהיה אחרי רבים לרעת, כלומר לא תלך אחר הרוב שיזדמן לחתוך משפט מות. וזהו לשון הכתוב שאמר לרעות, כלומר לחיוב מיתה, וזהו כשיהיה רוב מצומצם, כלומר שההכרע אינו אלא מחמת איש אחד. אבל כשיהיה ההכרע בשנים, אפילו לרעת מטין על פיהם. ובמכילתא: הטיתך לטובה על פי עד אחד, ולרעות על פי שנים. משורשי מצוה זו לפי שנצטוינו להתדמות במעשינו למידות ה’ ברוך הוא, וממידותיו שהוא רב חסד, כלומר שעושה עם בני אדם לפנים משורת הדין, וגם אנחנו נצטוינו בכך שיהיה הזכות בדיני נפשות יותר על החיוב, לפי שהוא דבר שאין לו תשלומין. ומשפטי המצוה בפרק רביעי מסנהדרין, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה של אחרי רבים להטת. והעובר עליה וחייב ברוב המוכרע באחד, עבר על מצות מלך, ועונשו גדול מאוד, שגורם לאבוד נפש שלא כדין.	המצווה הרפ"ב האזהרה שהוזהר הדיין מללכת אחר דעת הרוב אם הרוב אדם אחד בלבד. ופירוש העניין הזה, שאם נפלה מחלוקת בין הדיינים בחוטא: מקצתם אמרו שהוא חייב מיתה ומקצתם אמרו שאינו חייב מיתה, והיו המחייבים יתרים במנין על המזכים איש אחד – אסור להרוג אותו החוטא, והזהיר ה' את הדין מלהרגו עד שיהו המחייבים יתרים על המזכים – שנים. והוא אומרו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שם, ב), כלומר: לא תלך אחר כל רוב שיארע, בגזר דין המוות, וזהו עניין אמרו במיוחד "לרעות". ולשון המכילתא: "אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב – תלמוד לומר: לא תהיה אחרי רבים לרעת". ושם אמרו: "הטותך לטובה על פי אחד, הטותך לרעה על פי שנים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מסנהדרין.	מצווה עו: מצוות לא תעשה, שלא לנטות אחרי רבים בשביל אחד בדיני נפשות [לא תעשה מה] מצוות לא תעשה, שלא לנטות אחרי רבים לחוב בשביל אחד בדיני נפשות. שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" שמות כג, ב. מראי מקומות: סנהדרין דף ב', דף ל"ב ע"ב ודף ל"ג; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ח' הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קצ"ה.
77	עז. שלא ילמד חובה מי שלימד זכות תחילה בדיני נפשות שלא ילך אחד מן הדינים אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו. ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שוה או הקש - שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינים, ולא על הרוב. שנאמר (שמות כג ב) ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר לא תאמר על הריב דבר לנטות, כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך. או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטת, שלא תאמר 'די לי שאהיה כרב פלוני', אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן? תלמוד לומר אחרי רבים להטות. ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד (סנהדרין לד א) זכות בדיני נפשות, לא יחזור וילמד חובה, כמו שאמר לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה. וכמו כן נכלל בו 'אין פותחין בדיני נפשות לחובה'. ויבוא הפירוש כן: לא תענה על ריב לנטות, כלומר לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחילת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה, שאם כן לא יהיה שום אדם נדון לעולם. וכמו כן שמענו מזה הלאו, שאין (שם לוב) מתחילין בדיני נפשות מן הגדול, אלא שלמטה הימנו יגיד תחילה דעתו, וזהו לא תענה על ריב כמו על רב, כי בלא יו''ד הוא נכתב, כלומר לא תענה על גדול, אלא הוא יענה אליך, שאתה תדבר תחלה. והעניין הוא כדי שלא יסמכו על דברי הגדול. כל אלה הדברים למדנו מ'לא תענה על רב לנטת'. ועניין זה מכוח חכמת התורה, שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו זכרונם לברכה שבעים פנים יש לתורה. ולפי שיודע אלהים כי העם מקבלי התורה בהתנהגם על הדרך שנצטוו בה, יהיו נכונים אל החכמה ואל התבונה, ויבינו בה הצריך להם אל הנהגת העולם, סתם להם הדברים במקומות, ומסר להם הפירוש על יד הסרסור הגדול אשר ביניהם ובינו. ולא נתנה במלות רחבות יותר, לפי שכל מילותיה גזורות ומחייבות בחשבונן ובצורתן להיות ככה, כי מלבד משמעות מצותיה היקרות שאנו מבינין בה, נכללו בה חכמות גדולות ומפוארות, עד שהעלו רבותינו זכרונם לברכה גודל החכמה שהניח האל ברוך הוא בתוכה, שאמרו עליה שהביט הקדוש ברוך הוא בה וברא את העולם. משורשי מצוה זו כמו שאמרנו תחילה, שלא ילך אחד מן הדיינין אחר חבריו, אלא יבין הדברים מעצמו. הטעם מפני שאפשר שמתוך כך יבוא הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם. הבן הדבר כי כן הוא, ולא רצה ה’ יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. אבל בדין ממון שנתן להישבון, אין חוששין לכל זה, ואפילו לשלושה מוסרין אותו לכתחילה על סמך דאי אפשר דליכא בהו חד דגמיר. ושאר הדברים שנלמדו ממנו, כגון מלמד זכות שלא ילמד חובה, ושאין פותחין לחובה, ואין מתחילין מן הגדול, כל זה לחמלת ה’ יתברך על בריותיו כאדם החומל על בניו, דרך משל, כמו שכתוב (דברים יד א) בנים אתם לה’ אלהיכם וגו'. [לעתים מחילה על חטא הורסת את האחרים] . והגע עצמך על דרך משל, אם יוליד איש מאה, ובנה להם עיר והושיבם שם, וראה שלא יתקימו בישוב אלא אם כן יגזור עליהם שכל המכה רעהו יענש בממונו, ואם ימיתהו יומת, וקם האחד ועבר על גזרתו. אם ימחל לו - הרי הישוב בטל, שלא תשאר מורא על הנשארים, מה יש לו לעשות ואל יראה במות בנו השני, יחזור על כל פנים בכל צד שיוכל לפטרו מן הדין. אם יוכל מוטב, ואם אי אפשר בשום צד יצוה להמיתו, כדי לקיים ישוב האחרים, וכן הדבר הזה והבינהו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין יז א) שאם פתחו כולם לחובה שפטור, ואם המזכין והמחייבים שוים שמוסיפים עליהם, ועד כמה מוסיפין. ואם אומר אחד איני יודע מה יהא בכך. ומה שאמרו שהמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה, דווקא בשעת משא ומתן נאמר, אבל בגמר דין חוזר להימנות עם המחייבין. ואם פתח אחד ואמר יש לי ללמד חובה ונשתתק או מת, שהוא כמי שאינו יודע, והמזכה ומת רואין אותו בגמר דין כאלו הוא במקומו. ותלמיד הבא ללמד חובה משתקין אותו, ואם אמר ללמד זכות מעלין אותו עם סנהדרין, ואם יש ממש בדבריו שומעין לו, ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל אותו היום דרך מוסר. והנדון בעצמו שאמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו, והוא שיש ממש בדבריו. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין [פ''א שם] ונוהגת מצוה זו בזכרים אבל לא בנשים. שאינן דנות, כמו שאמרנו למעלה בהרבה מקומות. ואל יקשה עליך מה שכתוב בדבורה הנביאה (שופטים ד ד) והיא שפטה את ישראל, שאפשר לנו לתרץ שלא היה הדין נחתך על פיה, אבל היתה אשה חכמה ונביאה והיו נושאין ונותנין עמה אפילו בדברים של איסור והיתר ודינין גם כן, ולכן כתוב עליה והיא שפטה את ישראל וכו', או נאמר שקבלוה עליהם ראשי ישראל ואחריהם כל אדם לדון על פיה, דבקבלה ודאי הכל כשרים, דכל (כתובות נו א) תנאי שבממון קים. [האישה כשופטת] . ומכל מקום כל זה שאמרנו שאינן דנות, הוא כדעת קצת המפרשים וכדעת הירושלמי (סנהדרין ג ט) שכן נמצא שם מפורש. אבל לדעת קצת מן המפרשים, כשרות הן לדון. ואמרו כי מקרא מלא הוא, שנאמר 'והיא שפטה'. ומה שאמרו בסנהדרין (לד ב) דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון, ונשים ודאי אינן כשרות להעיד כדמוכח שם, אפשר שיאמרו לפי דעתם זה לפי שאין למדין מן הכללות (עירובין כז א). והנראה מן הדברים ומן הסברא שאינן בתורת דין, כדאיתא בירושלמי וכדמשמע לפי גמרין דרך פשיטות. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בלבד. שאין דנין דיני נפשות אלא שם. והעובר על זה ולא רצה ללמד בדין מה שרואה בדעתו, וסומך על חבריו, או שפתח לחובה, או שחזר ולימד חובה אחר הזכות, או גדול שפתח תחילה, עברו על לאו, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.	המצווה הרפ"ג האזהרה שהוזהר הדיין מלילך אחר סברת דיין אחר, דרך הסמכות עליו בחיוב המחייב או זיכוי הזכאי, בלי שיבחון הדבר בעצמו לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין. והוא אומרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שם). הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין. ולשון המכילתא: "לא תענה על רב לנטת, שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני – אלא אמור מה שלפניך. יכול אף דיני ממונות כן – תלמוד לומר: אחרי רבים להטת" (שם). וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה, אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה. וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות". וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. וכן אין מתחילין מן הגדול – כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת", כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו.	מצווה עז: מצוות לא תעשה, שלא ילמד חובה מי שלמד זכות בדיני נפשות [לא תעשה מו] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא ילמד חוב מי שלמד זכות בדיני נפשות. שנאמר: "ולא תענה על ריב לנטת" שמות כג, ב. מראי מקומות: סנהדרין דף ל"ו; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רפ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לא מנה לאו זה, וע"ש לאוין קצ"ו.
78	עח. מצות הטייה אחרי רבים לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון, על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר (שמות כג, ב) אחרי רבים להטות. ובביאור אמרו זכרונם לברכה (חולין יא א) רובא דאורייתא. ובחירת רוב זה, לפי הדומה, הוא בששתי הכתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה, ואפילו כיוצאי מצרים. אבל בהשוית החכמה בקרוב, הודיעתנו התורה שרבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששתי כתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר, אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם. והטעם לפי שהם היו בחשבון מחוייב מן התורה, והוא כאלו צותה התורה בפירוש אחר רוב של אלה תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים. משורשי מצוה זו שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאלו נצטוינו קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהיפך האמת לפי דעתו, ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו. [חובה לציית לרוב, גם אם לעתים יטעו] אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה. ובכן בעשותנו מצוותם, אנו משלימין מצוות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו. וזהו העניין שאמרו זכרונם לברכה בהוריות (ב א) שבית דין שטעו בהוראה ועשה היחיד על פיהם, שהם בחיוב הקורבן לא היחיד כלל, זולתי בצדדים מפורשים שם. דיני המצוה כגון החילוקים שיש ברוב זה בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבדיני נפשות צריך שיהא הרוב יותר ניכר, וכמה אנשים צריכים לדיני נפשות מחמת שאנו מצווין לעשות כדברי הרוב, ואין ראוי להמית איש אחד בשני דיינים שהם רוב כנגד אחד. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין לז א) שצריכין גם כן אלו העושים רוב בדיני נפשות להיות סמוכין, והסמיכה עדות להם שהם חכמים ונבונים ושלמים שראויים לעשות כל דבר על ידם. ולא נמית אנשים על פי אנשים חסרי חכמה פן יטעו בדין, ולמיתה אין תשלומין. ושבדיני נפשות המלמדים זכות אין חוזרין ומלמדין חובה, ובדיני ממונות אינו כן, ושפותחין בזכות בדיני נפשות, והנה נסתלק הפותח בכך מכת המחייבת, ושהכל מלמדין זכות, בין רב בין תלמיד. ויתר פרטיה, מבוארים בסוף סנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר עליה ולא נטה אחריהם, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, שהוא העמוד שהתורה נסמכת בו.	המצווה הקע"ה הציווי שנצטווינו ללכת אחר הרוב אם נופלת מחלוקת בין החכמים באיזה דין מדיני תורה; וכן ננהג גם בדין הפרטי, כגון בדין שבין ראובן לשמעון: אם נופלת מחלוקת בין דיני עירם, אם שמעון הוא החייב או ראובן - נלך אחר הרוב. והוא אומרו יתעלה: "אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב). ובפירוש אמרו: 'רובא - דאורייתא'. וכבר נתבארו דיני מצווה זו והלכותיה בכמה מקומות בסנהדרין.	מצווה עח: מצוות עשה אחרי רבים להטות (עשה לב) מצוות עשה על הבית דין להטות דין אחרי רבים. שנאמר: "אחרי רבים להטות" שמות כג, ב. מראי מקומות: סנהדרין דף ב'; בבא מציאה דף נ"ט; חולין דף י"ד; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קע"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין צ"ח; שו"ע חושן משפט סימן י"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ה.
79	עט. שלא לרחם על עני בדין שלא יחמול הדין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרוע מה שהוא חייב, שנאמר (שמות כג ג) ודל לא תהדר בריבו. ונכפל זה העניין במקום אחר, שנאמר (ויקרא יט טו) לא תשא פני דל. ולשון ספרא שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חייבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל. ושורש המצווה ידוע, שהשכל מעיד בהשוית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשוה הדין לחמלתו על הדל, עבר על מצות מלך, ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.	המצווה הרע"ז האזהרה שהוזהר הדין מלחמול על המסכן בשעת הדין עד שיזכהו בדבר שאינו מגיע לו, דרך רחמנות, אלא ישווה בין העשיר לעני והאביון ויחייבנו לשלם מה שיטל עליו, והוא אומרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו). ולשון ספרי: "שלא תאמר: עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות – תלמוד לומר: לא תשא פני דל".	מצווה עט: מצוות לא תעשה, שלא לרחם על עני בדין [לא תעשה מז] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא לרחם על עני בדין. שנאמר: "ודל לא תהדר בריבו" שמות כג, ג. מראי מקומות: חולין דף קל"ד; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ' הלכה ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ג; שו"ע חושן משפט סימן י"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ט.
80	פ. מצות פרוק משא להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר (שמות כג ה) כי תראה חמור שנאך וגו'. השונא זה, פירושו ישראל. ואף על פי שכתוב (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, דהינו ישראל, אמרו חכמים (פסחים קיג ב) שעניין זה הוא כגון שראהו עובר עבירה ביחיד, והתרה בו ולא חזר, שזה מותר לשנאתו. ומה שאמר 'חמור', לאו דוקא חמור, אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב (שמות כג ה) עזב תעזב עמו, כלומר עזרהו, מלשון (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלים. שהוא מלשון חזק. משורשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו (על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו. דיני המצוה כגון אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרוק ושונא לטעון. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עבירה, אלא שאין לבו שלם עמו. ופירוש 'כי תראה' - מאימתי הוא החיוב, ושיערו חכמים שהוא אחד משבעה ומחצה במיל, וזהו ריס. אבל רחוק מזה השיעור, אין חייב להטות הדרך אליו. והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין (שם ל ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו, שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין (שם לב א) פריקה בחינם וטעינה בשכר, ושמדדה (שם לג א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלוויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני ממציעא [ח''ה סי' פד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות והעובר עליה, ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת האכזריות שהוא מידה מכוערת. וכל (שבת ק נא ב) שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.	המצווה הר"ב הציווי שנצטווינו לפרוק את המשא מעל הבהמה שכשלה במשאה בשדה. והוא אומרו יתעלה: "כי תראה חמור שונאך רבץ וגו' עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה), ולשון המכילתא: "עזוב תעזוב - פריקה". ושם אמרו: "עזוב תעזוב - נמצאנו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה". כלומר: שאנו נצטווינו לפרוק מעליה והוזהרנו מלהניחה רובצת תחת משאה, כמו שיתבאר במצוות לא תעשה; הניחה רובצת תחת משאה, עובר על עשה ולא תעשה. הנה נתבאר לך, שזה שנאמר "עזוב תעזוב" מצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ב' מ[בבא] מציעא.	מצווה פ: מצוות עשה לפרוק משא מהנכשל בדרך (עשה לג) מצוות עשה לפרוק מבהמת חברו הרובצת תחת משאו. שנאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזב תעזב עמו" שמות כג, ה. מראי מקומות: בבא מציעא דפים לב-לג; רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין פ'; שו"ע חושן משפט סימן רע"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן נ"ד.
81	פא. שלא להטות משפט רשע שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא רשע בעל עבירות, שנאמר (שמות כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו, ופירושו שהוא אביון במצות, שאין במשמע שיהא אביון בממון, שאין צריך לומר שלא יטו עליו הדין לגזול ממנו בעוניו, אלא נצטוינו שאף על פי שהוא רשע, לא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים לאלהים הוא ולא לך. וכן הוא במכלתא, רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שמא תאמר וכו'. שורש השווית הדין בכל אדם, דבר מושכל הוא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות שאינן דנות. ועובר עליה והטה הדין על הרשע עבר על מצות מלך.	המצווה הרע"ח [שלא להטות דין רשע] האזהרה שהוזהר הדין מלהטות את הדין על אחד מבעלי הדין אם ידע שהוא אדם רשע בעל עברות, הזהיר יתעלה מלהענישו בעוות הדין. והוא אומרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו). ולשון המכילתא: "רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו – תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו', 'אביון' הוא במצוות", כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות – לא תטה את דינו.	מצווה פא: מצוות לא תעשה, שלא להטות דין חוטא מפני רשעו [לא תעשה מח] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא להטות משפט חוטא מפני רשעו. שנאמר: "לא תטא משפט אביונך בריבו" שמות כג, ו. מראי מקומות: מכילתא; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ' הלכה ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ח; ו רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול סובר עני ואביון ממש, ולא מנאו בחשבון המצוות ע"ש לאוין ר"ה, ר"ו; שו"ע חושן משפט סימן י"ז.
82	פב. שלא לחתוך הדין באומד הדעת שלא יהרגו בית דין הנדון כי אם בעדים מעידין על אותו עניין שהוא נהרג עליו, שראוהו שעשה אותו בעיניהם ממש [לא] שיעידו עליו מצד אותות חזקות. ועל זה נאמר (שמות כג ז) ונקי וצדיק אל תהרוג, כלומר הזהר עד מאוד לבל תהרוג אדם שיהא באפשרות שלא עשה מה שאמרו עליו שעשה. וכן הוא מפורש במכלתא שאמרו שם ראוהו רודף אחר חברו להורגו, והתרו בו אם הרגת אותו תיהרג, והעלימו עיניהם שלא ראו בהכותו אותו, ומצאוהו מיד הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. הרי שמפני שהעלימו עיניהם בעת ההכאה, נפטר זה. וכשר הדבר וראוי להיות כן, שאלו התורה התירה להקים גבולי העונש באפשרות הקרוב, יצא מן העניין לפעמים להקים גבולי העונש באפשרות רחוק, עד שנמית בני אדם לפעמים על מה שלא עשו, כי יש לאפשרות רוחב גדול. ודע זה והבינהו כי דבר ברור הוא. ולפיכך סגר יתעלה זה השער וציווה אותנו על זה, וכל פקודי ה’ יתברך ישרים (תהלים יט, ט). ועוד נכלל בכלל לאו זה מי שהעידו עליו שני עדים שראוהו שעבר עבירה אחת, כגון שהאחד מעיד שעשה מלאכה בשבת, והאחד מעיד שעבד עבודה זרה, שזה אינו נדון בעדותן, שנאמר 'ונקי וצדיק אל תהרג'. וכן אמרו זכרונם לברכה (מכילתא), היה אחד מעידו שראהו עובד לחמה, ואחד ללבנה, שומע אני יצטרפו, תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרג. שורש המצווה, נגלה הוא כמו שאמרנו. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות וב) שאין עדותן מצטרפת אפילו מעידים בעבירה אחת עד שיראו שניהם כאחד. ועוד שיהיו רואין זה את זה בשעת המעשה, להוציא אם האחד ראהו מחלון זה והאחד מחלון אחר, ואין יכולים לראות זה את זה, ושהמתרה מצרפן אם רואה שניהם. ויתר פרטיה בסנהדרין. ונוהגת בארץ ישראל בזכרים לפי שבהם המשפט, כמו שאמרנו כמה פעמים, אבל לא בנקבות, לפי שאינן דנות. והעובר עליה ודן על פי עדות שאינה מכוונת, כמו שאמרנו, עבר על מצוות מלך, ועונשו גדול מאוד שגורם להרוג נפשות שלא כדין. והרמב’’ן זכרונו לברכה (סהמ''צ ל''ת ר''צ) חשב זה המקרא בשני לאוין לעניין אחר, והוא שנפטר בדיני נפשות בצדדין שנחייב בדיני ממונות. וסמך על מה שאמרו בגמרא סנהדרין (לג ב) תנו רבנן, מנין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרג, כלומר וזה נקי הוא, דשמא זה ילמד שהוא נקי. ומנין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו, תלמוד לומר וצדיק אל תהרג. וזה צדיק הוא, שכבר יצא צדיק. הנה ידקדקו המקרא לשני לאוין. וכל עניינים אלה מן השורש שכתבתי, שרצה האל שנהפוך בכל זכות הנדון, שמא עשה תשובה וניחם על רעתו שעשה ויהיה ממישבי עולם, והוא ברוך הוא חפץ בישובו.	המצווה המשלימה ר"צ האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להרגו ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג מפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו ושניהם מגאלים בדם – הרי אין הסנהדרין הורגים רודף זה על דרך קיום העונש, כיון שאין שם ברור בעדים שראו את הרציחה ובאה האזהרה בתורת האמת מלהרוג את זה. והוא אומרו יתעלה: "ונקי וצדיק אל תהרג וגו'" (שם כג, ז). ובמכילתא אמרו: "ראוהו רודף אחר חברו להרגו והתרו בו ואמרו לו: ישראל הוא, בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג, והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? – תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג". ואל יקשה בעיניך דבר זה ואל תחשוב שזה דין עוול – לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאד, ומהם בינוניים בין אלו, וה"אפשר" רחב מאד. ואילו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחייב המציאות כדוגמת מה שהזכרנו – כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה וציווה שלא יקיים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה, ברור שאין בו שום ספק. ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאוד – הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא; אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי – ויותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרג נקי אחד ביום מן הימים. וכן אם העידו עליו שני עדים בשתי עברות שחייב על כל אחת מהן מיתה, וכל אחד מהם לבדו ראהו עובר על האחת ולא ראהו עובר על האחרת – הרי זה אינו נסקל. אמרו: "היה עד אחד מעידו עובד לחמה ואחד עובד ללבנה, שומע אני יצטרפו? – תלמוד לומר: ונקי וצדיק אל תהרג".	מצווה פב: מצוות לא תעשה, שלא לחתוך דין באומד הדעת [לא תעשה מט] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא לחתוך דין באומד הדעת. שנאמר: "ונקי וצדיק אל תהרוג" שמות כג, ז. מראי מקומות: סנהדרין דף ל"ז; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ' הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר"צ (עשה רמב"ן שם מנה נקי וצדיק לשני לאוין ע"ש); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ה; ואומדנא דדיני ממונות ב רמב"ם שם פרק כ"ד, וב שו"ע חושן משפט סי nן ט"ו,י"ז.
83	פג. שלא ליקח שוחד שלא יקח הדין שוחד מבעלי הדין, אפילו לדון דין אמת, שנאמר (שמות כג ח) ושוחד לא תקח. ונכפל הלאו בתורה בזה העניין במקום אחר (דברים טז יט) וכן אמרו בספרי לא תקח שוחד, אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב. משורשי המצוה שנאסר עלינו לקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו. כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע, פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר, ודבר ברור הוא, אין צריך מופת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהנותן והמקבל עוברין בלאו. הנותן משום 'ולפני עור' (ויקרא יט יד), והמקבלו שהוא בכלל ארור. וחייב להחזירו. ושאסור לדיין להגדיל מעלתו לכוונה כדי להרבות שכר לסופריו, ושאפילו שוחד דברים אסור ליקח, אלא יראה עצמו כאלו אינו משים לבו כלל אל הדברים אם אולי יכבדוהו בעלי הדין בדברים. כללו של דבר, אסור לדיין לקבל הנאה מבעלי הדין כלל בשביל דיניו. אבל אם הדיין הוא בעל מלאכה, התירו לו חכמים לשאול מבעלי הדין שכר בטלתו ממלאכתו בעוד שיעסוק בדינם, והוא שיהא הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה. ויתר פרטיה בסנהדרין [פכ''ג שם]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהם דנים והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שנתן להשבון.	המצווה הרע"ד האזהרה שהוזהר הדין מלקחת שוחד מבעלי הדין אפילו לדון בצדק, והוא אומרו: "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח). וכבר נכפל הלאו בעניין זה. ובספרי: "לא תקח שחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין.	מצווה פג: מצוות לא תעשה, שלא ליקח שוחד [לא תעשה נ] מצוות לא תעשה על הדיין שלא ליקח שוחד. שנאמר: "ושוחד לא תקח" שמו כג, ח. מראי מקומות: כתובות דף ק"ה; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ג הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ח; שו"ע חושן משפט סימן ט'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ל.
84	פד. מצות שמיטת קרקעות להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחייבנו בה 'שנת השמיטה', ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר (שמות כג יא) והשביעת תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך. ולשון מכילתא: והלא הכרם והזית בכלל היה, כלומר שראש הפסוק שאמר תשמטנה ונטשתה יכלול כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפירוש נכתב עליו (ויקרא כה ה) 'ואת ענבי נזירך לא תבצר', כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על עניין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם, והוא מלמד לכולן שזה מן המידות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו, שהיא להפקיר כל פרותיה, והמצוה האחרת שצונו האל, לשבות בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד כא) 'בחריש ובקציר תשבת' - קשר אחד להן. משורשי המצוה לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד. והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם. ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך. כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון. מדיני המצוה מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן הזיבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושיעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מוע''ק ג ב) שהחיוב להימנע מעבודת הארץ שלושים יום קודם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני. ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואיסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה, שנאמר בהן 'לאוכלה'. ושאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיוחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים. ויתר רובי פרטיה כולן מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שביעית. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב ולא כזיב בכלל, אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה. כי הם קידשו המקומות שהחזיקו בהם לעולם. והמקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית, שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מותרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קודם שנכבשה ארץ ישראל כולה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה 'כבוש יחיד', והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהן חייבין במעשר, אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית, או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, ביטל עשה. ומכל מקום מותר לאסוף מהן מעט מעט לבית לאכול, ובלבד שתהא יד הכל שווה בהן, כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.	המצווה הקל"ד הציווי שנצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמיטה, ולהתיר כל צמחי שדותינו לכל. והוא אומרו יתעלה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא), ולשון המכילתא: "והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה". ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם. יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה. אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם והוא אומרו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה) הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה. אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זית ודין שאר פרות שווה. הנה נתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד.	מצווה פד: מצוות עשה להשמיט הארץ בשביעית (עשה לד) מצוות עשה להפקיר כל תבואות ופירות שהוציא הארץ בשנת השמיטה. שנאמר: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" שמות כג, יא. מראי מקומות: מסכת שביעית; רמב"ם הלכות שמיטה פרק ד' הלכה כד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קל"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"ח.
85	פה. מצות שביתה בשבת לשבות ממלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כג יב) וביום השביעי תשבת. כל ענינה כתוב למעלה בלאו הבא על זה. ונכפלה מצות שבת עד י''ב פעמים.	המצווה הקנ"ד הציווי שנצטווינו לשבות בשבת והוא אומרו: "וביום השביעי תשבות" (שמות כג, יב), וכבר נכפל הציווי במצווה זו כמה פעמים. וביאר לנו יתעלה, שהשביתה הזאת מן המלאכה היא חובה לנו ולבהמתנו ולעבדינו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שבת וגם במסכת יום טוב.	מצווה פה: מצוות עשה לשבות ממלאכה בשבת (עשה לה) מצוות עשה לשבות בשבת ממלאכה. שנאמר: "וביום השביעי תשבות" שמות כג, יב. מראי מקומות: שבת נ"א, קנ"ד; בבא קמא י"ד; עבודה זרה י"ד; יבמות מ"ח; כריתות פ"א; רמב"ם הלכות שבת פרק א' ופרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ל'; שו"ע אורח חיים הלכות שבת סימנים רמ"ו, ש"ח.
86	פו. שלא לישבע בעבודת אלילים שלא נשבע בשם עבודה זרה ואפילו לעובדיה, ולא נשביע לגוי בה, שנאמר (שמות כג יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ובכלל ההזכרה שמענו בין נשבע בין משביע, ויש מפרשין שעיקר לאו זה אינו בא אלא בעוסק עם הגוי ביום אידו ומרויחו, דאזיל ומודה, וקא עבר על לא תזכירו, כלומר שלא יזכרוה אחרים על דרך האסורה להם, דהינו על דעת לעובדם, שהוא אסור אף להם מן התורה, שבני נח מוזהרים על עבודה זרה. ועוד הוסיפו זכרונם לברכה הרחקה, ואמרו בסנהדרין (סג ב) שלא יאמר אדם לחברו 'שמור לי בצד עבודה זרה פלונית'. משורשי המצוה להרחיק כל עניין עבודה זרה בין במעשה בין בדיבור, עד שלא יעלה זכרה בלבבנו לעולם. והשגיחו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו שבארבעים וארבעה מקומות הזהירתנו התורה עליה לרוב מיאוסה, צא וחשב. מדיני המצוה מה שאמרו שאפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא בדרך שבועה אסור, ושכל עבודה זרה הכתובה בספרי הקודש מותר להזכיר שמה, כגון פעור (במדבר כג כח) ובל ונבו (ישעיה מו א) וכיוצא בהן, ושאסור לגרום לאחרים שיידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה. אבל אינו לוקה אלא הנודר והמקים בשמה, דהינו הנשבע בעצמו ולא המשביע, ואף על פי שהמשביע כמו כן בכלל הלאו הוא, לפי דעת הרמב''ם ז''ל. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ונשבע בדבר מכל הנבראים שיאמינו בם הכופרים הסכלים על צד הגדולה, חייב מלקות. כן כתב הרב זכרונו לברכה. ואף על פי שאין בו מעשה בזה, מרוב חומר עבודה זרה הוא.	המצווה הי"ד האזהרה שהוזהרנו מלהשבע בעבודה זרה, אפילו לעובדיה. וכן לא ישביעם בה, כמו שביארנו לה באומרם: לא תשביע לגוי ביראתו. והוא אומרו יתעלה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג). שלא תשביע לגוי ביראתו. ושם אמרו עוד: "לא תזכירו" – שלא ידור בשם עבודה זרה. ובסנהדרין: "לא תזכירו – שלא יאמר אדם לחברו: שמור לי בצד עבודה זרה פלונית". והעובר על לאו זה, כלומר: הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים שמאמינים בו התועים שהוא אלהות – חייב מלקות. אמרו בגמרא סנהדרין: כשהזהירו מלנשוק עבודה זרה ולחבקה ולכבד לפניה, וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה: על כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקים בשמה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.	מצווה פו: מצוות לא תעשה, שלא לישבע בשם עבודה זרה [לא תעשה נא] מצוות לא תעשה, שלא לישבע בשם עבודה זרה. שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" שמות כג, יג. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ג; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ה' הלכה י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה י"ד וע"ש לא תעשה ע"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לא מנה לאו זה וכללו בלאוין ל"ב; שו"ע יורה דעה סימן קמ"ז.
87	פז. שלא להדיח בני ישראל אחר העבודת אלילים שלא יקרא אדם בני אדם לעבוד עבודה זרה ויזרז אותם על כך, ואף על פי שזה הקורא לא יעבדנה ולא יעשה לה פעולה מן הפעולות רק הקריאה לבד, וזהו הנקרא מדיח. וכן אמרו בסנהדרין (סג ב) לא ישמע על פיך, אזהרה למדיח, וכן אמרו במכלתא. שורש המצוה ידוע. דיניה בפרק עשירי מסנהדרין. ומי שלא הדיח בעניין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית, ובסדר ראה אנכי נכתוב אזהרת מסית בעזרת השם. אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח. וזה שאתה מוצא כל הרחקות אלו בעבודה זרה, וגודל העונש בה עד שנכפלה בארבעים וארבעה מקומות בתורה, ושתכַנֶה התורה לשם ברוך הוא קנַא על עובדיה. אל יעלה בלבך שקנאת האל והרחקות אלו נכתבו זולתי מצד העובדים, כי ה’ ברוך הוא וברוך שמו בין שיעבדו אותו בני אדם, או יעבדו מלאך או גלגל או כוכב או אחד מכל ברואיו, אין שום צד תוספת וגרוע נופל בזה בכבודו ברוך הוא, כי תכלית הכבוד וההוד לא נוסף ולא נגרע בשביל דבר, אף כי שמעשיו אנחנו פעולותיו אנשי הגופות. אך תדע באמת כי כל עניינים אלה נאמרים על צד המקבלים, יאמר כי בעת שהאדם מוציא עצמו לגמרי, ומתפשט מאמונת ה’ ברוך הוא, ומוליך גופו ומתפיס מחשבותיו אחרי ההבל, לא יהיה ראוי כלל להניח בו שום ברכה ושום טובה, אבל יהיה ראוי להניח עליו כל מה שהוא הפך הברכה, והוא הקללה והמארה והחלאים וכל רעות, כי הוא נתרחק תכלית הריחוק מכל גבולי הטוב, ועל כן לא תשיגהו כי אם רע מכל צדדיו. ועל הדרך המשל יאמר עליו כאילו ה’ יתברך שהוא אדון הטוב נעשה לו לאויב, ועצר ממנו כל הטובות, וכאלו הוא מקנא בו בהניחו עבודתו ועובד את אחרים. ואולם האל ברוך הוא לא יחייב לכל נברא ולא יקנא בבן אדם, כי בידו להחזירם כולם עם כל שאר העולם כולו לתוהו ובוהו בהנחת חפצו בביטול, כאשר בראם בהנחת חפצו בבריאה. אבל יכנה שמו ברוך הוא בקנא, על דרך מעשה בני אדם. לפי שאין ביניהם שנאה גדולה כמי שמקנא באיש על שום דבר, או מקנא באשתו בזנותה עם אחרים. ועל כן נכתבו בתורה דמיונות אלו אצלו ברוך הוא, כדי שיכנס לאוזן השומע. ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. אבל דין העובר עליה, בין איש ואשה שהם בסקילה, אינן אלא במקום הראוי למשפט שהיא הארץ הנבחרת.	המצווה הט"ו האזהרה שהוזהרנו מלקרוא לעבודה זרה. כלומר: לקרוא בני אדם לעבודתה ולזרזם לכך, אף על פי שהקורא הזה אינו עובד, ולא עשה שום מעשה מן המעשים זולת הקריאה אליה. וזה, אם קרא רבים, נקרא: מדיח. והוא אומרו יתעלה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר" (דברים יג, יד); ואם קרא לאחד מבני אדם – הרי זה נקרא: מסית. והוא אומרו יתעלה: "כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' " (דברים יג, ז), ודברנו במצווה זו הוא במדיח בלבד, והאזהרה שבאה על זה היא אמרו יתעלה: "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג). ובגמרא סנהדרין אמרו: "ולא ישמע על פיך – אזהרה למסית. מסית בהדיא כתיב ביה: "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות" (דברים יג, יב)?! אלא אזהרה למדיח". העובר על לאו זה – חייב סקילה. ולשון סנהדרין: מדיחי עיר הנדחת – בסקילה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.	מצווה פז: מצוות לא תעשה, שלא להדיח רבים לעבוד עבודה זרה [לא תעשה נב] מצוות לא תעשה, שלא להדיח עיר מישראל לעבוד עבודה זרה. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ג; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ט"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין כ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קי"ט.
88	פח. מצות חגיגה ברגלים לחוג ברגלים, והוא שנצטוינו לעלות לרגל למקדש שלוש פעמים בשנה, והן סמוך לפסח ושבועות וסוכות, כדי שנחוג שם, שנאמר (שמות כג יב) שלוש רגלים תחוג לי בשנה. ועניין החגיגה הוא שנעלה שם בקורבן, ונקריבהו שלמים לכבוד החג. ונכפלה מצוה זו פעמיים בתורה, ואמרו זכרונם לברכה במסכת חגיגה (י ב), שלוש מצות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה, שמחה. משורשי מצוה זו לפי שאינו בדין לבא בידים ריקניות לפניו ברוך הוא, ואף על פי שהאמת כי אינו צריך דבר מידינו כמו שכתוב (תהלים נ יב) אם ארעב לא אומר לך, אף על פי כן בדמיון מחשבותינו אנחנו רואים כאלו נעמוד לפניו. והאמת שהנפשות קרובות אל הטוב במקום ההוא יותר משאר מקומות, ואור פני מלך נוגה עליהם שם. ועל כן ראוי לנו לעשות מעשה הקורבן בעת ההיא, כי בפעולת הקורבן נתכן לקבלת הטובה, ותתעלה נפשותינו מעלה מעלה, כמו שנכתוב בעזרת השם. מדיני המצוה שאמרו זכרונם לברכה (פאה רפ''א) שקרבנות אלו אין להן שיעור, אלא אפילו אחד יספיק, בין בהמה בין עוף, תור או גוזל, ושחייב לעלות לירושלים על כל פנים בקורבן בידו או בכסף שיקנה בו קורבן בירושלים, אבל בשוה כסף אינו פטור. ואם לא הקריב קרבנו ביום ראשון, שיש לו תשלומין (חגיגה ט א) כל שבעה, ובלבד שיהיה הוא שם ביום ראשון. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חגיגה ונוהגת בזמן הבית בזכרים אבל לא בנקבות ולא כל (שם ב א) הזכרים, שחיגר וסומא אפילו באחת מעיניו, וחולה וזקן וענוג הרבה שאינו יכול לעלות ברגליו - כולם פטורין, וכן טומטום ואנדרוגינוס ועבדים. אבל כל שאר הזכרים חייבים, ואפילו יש להם אמנות מכוער כגון (שם ד א) מקמץ ומצרף ועבדן, מטהרין גופן ומלבושן ועולין לפני ה’ יתברך, והם מקובלין לפניו כשאר ישראל, שטינוף הנפש הוא הממאיס בני אדם לפני המקום, ולא האומנות, כל זמן שעושין אותו בנאמנות. והעובר עליה ונראה בעזרה ביום ראשון של חג, ולא הביא קורבן, ביטל עשה, וגם עבר על לאו, שנאמר על זה (שמות כג טו) ולא יראו פני ריקם.	המצווה הנ"ב הציווי שנצטווינו לעלות למקדש שלוש פעמים בשנה. והוא אומרו יתעלה: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות כג, יד). וכבר נתבאר בכתוב, שהעליה הזאת היא שיעלה עם קורבן להקריבו. וכבר נכפל ציווי זה כמה פעמים. ולשון ספרי: "שלוש מצוות נוהגות ברגל, ואלו הן: חגיגה וראיה ושמחה". וכן גם אמרו בגמרא חגיגה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל ברגל: חגיגה, ראיה ושמחה". ועניין חגיגה זו - שיקריב קורבן שלמים.	מצווה פח: מצוות עשה לחוג בג' רגלים (עשה לו) מצוות עשה לחוג בשלש רגלים. שנאמר: "שלוש רגלים תחג לי בשנה" שמות כג, יד. מראי מקומות: חגיגה דף י; רמב"ם הלכות חגיגה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה נ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"ז.
89	פט. שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד החמץ ברשותנו שלא נשחט שה הפסח בארבעה עשר בניסן בעוד שיהיה חמץ ברשותנו עד חצי היום, כמו שדרשו זכרונם לברכה (פסחים ה א) "אך" [אך ביום הראשון תשביתו] - חלק, שנאמר (שמות כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי, ובא הפירוש בו לא תשחט שה הפסח ויהיה עדיין חמץ קיים ברשותך. ונכפלה זאת המניעה בלשון אחר בתורה. וגם כן שמענו בכלל הפירוש, שלא (שם יג ב) יהיה חמץ אצל השוחט אותו ולא אצל הזורק דמו ולא אצל המקטיר חלבו ולא אצל אחד מבני חבורה הנמנין עליו (שם סג ב). משורשי המצוה לפי שקביעות זמן בכל העניינים הוא קיום עשיתן, ידוע הדבר אצל כל אדם. ועל כן בדבר הפסח, שהוא דבר גדול אצלנו בקיום הדת, כמו שכתבנו למעלה (במצוה כא), ציווה האל ברוך הוא שנעשה עניינו בסדר ובקביעות זמן לכל דבר ודבר מדבריו, ולא תבוא מצוה ממצות עניין המועד הזה בגבול חברתה. ועל כן נזהרנו להשבית החמץ הנמאס בעינינו לשעתו תחילה, ואחר כך להתחיל בקורבן הפסח שהוא התחלת שמחת המועד הטוב. ועוד אם שמענו טוב מזה נחזיק בו. מדיני המצוה מה שאמרו (שם סא א) שזמן שחיטתו אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות שפסול, ואף על פי שאחר חצות הוא זמנו, אינו נשחט לכתחילה אלא אחר תמיד של בין הערבים אחר שמקטירין קטורת של בין הערבים, גם לאחר שמיטיב את הנרות. ויתר פרטיה בפסחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. והעובר עליה והניח מדעתו כזית חמץ ברשותו בשעת הקרבתו, אחד שוחט או זורק או מקטיר האמורין או אפילו אחד מכל בני החבורה הנמנין באכילתו - לוקה, והפסח כשר מכל מקום.	המצווה הקט"ו האזהרה שהוזהרנו מלשחוט כבש הפסח על החמץ. והוא אומרו: "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח). וכבר נכפל לאו זה בלשון לא תשחט וכו' (שם לד, כה). ועניינו: שמזמן שחיטת הפסח, והוא בין הערבים, לא יהא ברשותו חמץ, לא ברשות השוחט ולא ברשות הזורק ולא ברשות המקטיר ולא ברשות אחד מבני חבורה; וכל אחד מאלו שיש ברשותו חמץ באותה העת – לוקה. ובמכילתא: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" – לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מפסחים.	מצווה פט: מצוות לא תעשה, שלא לשחוט פסח על חמץ [לא תעשה נג] מצוות לא תעשה, שלא לשחוט שה הפסח ועדיין חמץ קיים. שנאמר: "לא תזבח על חמץ דם זבחי" שמות כג, יח. מראי מקומות: פסחים דף ס"ג; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קט"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שמ"ז.
90	צ. שלא להניח אמורי הפסח ליפסל בלינה שלא להניח אמורים של פסח עד הבוקר שלא יקריבו אותן והן נפסלין בשהיה זו, ונקראין נותר, שנאמר (שמות כג יח) ולא ילין חלב חגי עד בקר, והוא הדין לשאר אמורין ולשאר קרבנות. ולשון מכלתא לא ילין חלב, בא הכתוב ללמד על החלבים שנפסלין בלינה. וכבר נכפלה זאת המניעה במקום אחר, שנאמר (שמות לד כה) ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. משורשי המצוה כי כבוד הקורבן להקריבו בזמנו הקבוע אליו, והמעביר המועד נראה כמתיאש ומשליך הדבר אחרי גוו, ואיננו מתעורר ומתפיס כונותיו אל העבודה יפה, ומפני כן נפסלין בכך. מדיני המצוה מה שאמרו (פסחים סד ב) שמצוה להקטיר אמורי כל זבח וזבח בפני עצמו. ומה שאמרו (מנחות עב א) שמצות הקטורתן אחר שחיטה סמוך, ואם לא הקטירן כן מקטירן כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. ודוקא כשחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שחלבי שבת קרבין ביום טוב, אבל אם חל ארבעה עשר בניסן בחול, אין מקטירן בלילה, שאין מקטירין חלבי חול ביום טוב, דיום טוב עשה ולא תעשה, ודוחה לאו דלא ילין. ויתר פרטיה בפסחים ונוהגת בזמן הבית בזכרים כהנים. והעובר ולא הקריבן, אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה.	המצווה הקט"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר אמורי הפסח בלי הקרבה עד שיפסלו ויעשו נותר. והוא אומרו: "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שם כג, יח). ולשון המכילתא: "לא ילין" בא הכתוב ללמד על החלבים שהם נפסלים בלינה על גבי הרצפה". וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אומרו: "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שם לד, כה).	מצווה צ: מצוות לא תעשה, שלא להלין אימורי פסח עד בוקר [לא תעשה נד] מצוות לא תעשה, שלא להלין אימורי פסח עד בוקר. שנאמר: "ולא ילין חלב חגי עד בוקר" שמות כג, יח. מראי מקומות: פסחים דף נ"ט; רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק א' הלכה ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קט"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שמ"ח.
91	צא. מצות הבאת בכורים להביא בכורים למקדש, והוא הפרי הראשון שמתבשל באילן שחייבין אנו להביאו שם ולתנו לכהן, ולא כל האילנות במצוה זו מן התורה, אלא שבעת המינים בלבד שנשתבחה בהן ארץ ישראל, והם חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורמון, זיתים ותמרים, שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. ובא הפירוש שלא נאמר אלא על שבעה פרות אלו. ולפי הדומה, כי בדרך זו למדו זכרונם לברכה לומר כך, כי אחר שלא הוזכרו כל פרות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום, וצונו ברוך הוא להביא מארצנו בכורי פרות סתם, באמת יש לדון כי על הפרות שהודיענו בתורה, שהן בארץ ישראל וששבחה בהן, על אותם צונו. ואפשר כי יש לרבותינו ז''ל עוד הכרח הכתוב בעניין, או שמא דברי קבלה הם. וכן היה דרכם להביא אותן: הסמוכין לירושלים מביאין אותן רכים, והרחוקין מיבשין אותן. משורשי המצוה כדי להעלות דבר ה’ יתברך על ראש שמחתנו, ונזכר ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם. על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות, ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפרות ויתר כל הטובה מאתו יבואו, נהיה ראוים לברכה ויתברכו פרותינו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יט ב) שהן אסורין לזר כתרומה משנכנסו לירושלים, ומאיזה פרות מביאין מהם בכורים מדרבנן, ושנתנין הבכורים לאנשי משמר, ושטעונין כלי והוא לכהן אם הוא של עץ, ושלא יביאם אדם בערבוב אלא דרך נוי, כגון שֶמשִים הוצין או עלין בסל בין כל מין ומין, ומקיף אשכלות ענבים לסל של תאנים על שפתו, ומביאין בידיהן תורים ובני יונה לכבוד הבכורים ונותנין אותם לכהנים, וכיצד היו מעלין אותן, והשמחה שהיו עושין עליהן המביאים אותם והיוצאים לקראתם, והמזמורים שהיו קוראין סמוך לעיר, פרטיה מבוארים במסכת בכורים (פ''ג) ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובפרות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן, אבל לא בפרות חוצה לארץ. והעובר עליה, ביטל עשה.	המצווה הקכ"ה הציווי שנצטווינו להפריש את הבכורים ולהביאם למקדש. והוא אומרו יתעלה: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג, יט). ופשוט, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית, ואינם באים אלא מפירות ארץ ישראל וסוריא ועבר הירדן ומשבעת המינים בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורים. ושם נתבאר שהם, כלומר: הבכורים - נכסי כהן.	מצווה צא: מצוות עשה להפריש ביכורים ולהביאם במקדש (עשה לז) מצוות עשה להביא בכורים לבית המקדש. שנאמר: "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" שמות כג, יט. מראי מקומות: תרומות פרק י"א; בבא בתרא דף כ"ו; מסכת ביכורים; רמב"ם הלכות בכורים פרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קל"ט.
92	צב. שלא לבשל בשר בחלב שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר (שמות כג יט) לא תבשל גדי בחלב אמו. ובא הפירוש (חולין קיג, א), דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון 'גדי', לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב 'גדי', והוצרך לפרש 'גדי עזים', הא למדת, שבמקום שנאמר 'גדי' סתם - לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע. משורשי מצוה זו לפי הדומה שהוא כעניין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערובתן בסיבת העניין שאמרנו שם. ואפשר שתערובת הבשר עם החלב במעשה הבישול יהיה סיבת איסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה, לפי שבא האיסור לנו במעשה התערובת, אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין איסורו מחמת נזק אכילתו כלל, רק שלא נעשה פעולת אותה התערובת, ולהרחקת אותו עניין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר, שאם אולי נעשה התערובת, לבל נאכלהו ולא נהנה בו, להרחיק העניין. ואפילו (פסחים כה א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל איסורי המאכלות. וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערובת, וכעניין שאמרנו בכישוף. זה נאמר מתוך הדחק, ועדיין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב בעניין טעם אחר (מורה נבוכים ג מ''ח). אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערובת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערובת. וכל זה איננו שוה לי. דיני המצוה נכתב בעזרת ה’ בקצור כמנהגנו במצות איסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.	המצווה הקפ"ו האזהרה שהוזהרנו מלבשל בשר בחלב. והוא אומרו יתעלה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט). והמבשלו – לוקה אף על פי שלא אכלו, כמו שנתבאר בכמה מקומות בתלמוד.	מצווה צב: מצוות לא תעשה, שלא לבשל בשר בחלב [לא תעשה נה] מצוות לא תעשה, שלא לבשל בשר בחלב. שנאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמות כג, יט מראי מקומות: חולין פרק ח'; פסחים דף כ"ד; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"מ, קמ"א; שו"ע יורה דעה סימן פ"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קע"ו.
93	צג. שלא לכרות ברית לשבעה עממים וכן לכל עובד עבודת אלילים שלא נכרות ברית, כלומר שלא נבטיח באהבתנו אל העם הרע הכופרים, שהם שבעה עממים שבתורה, שהיו מחזיקים בארצנו טרם בואנו שם, והם החתי והאמרי וכו', שנאמר לא תכרות להם ולאלהיהם ברית, כלומר שלא נעשה עמהם שלום, ונניח אותם לעבוד עבודה זרה. משורשי מצוה זו לאבד עבודה זרה וכל משמשיה מן העולם, ואלו השבעה עממין היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ועל כן נעקרו מארצם. ונצטוינו לשרש אחריהם ולאבד זכרם לעולם. וכמו שכתוב עליהם בתורה (דברים ז ב) החרם תחרימם, והיא מצות עשה בסדר ואתחנן (מצוה תכה). ושם אאריך במצוה בעזרת האל, ונגיד סיבת היות בעולם האומות הרעות למה, וכי מצוה זו בכלל המצות הנוהגות. ומן האזהרה בהם נשמע אזהרה שלא לכרות ברית לכל עובדי עבודה זרה. אבל יש חילוק בין שבעה עממים לשאר האומות עובדי עבודה זרה, ששאר האומות אם אין נלחמים עמנו אין מצוה עלינו להרגם, אלא שלא ישבו בארצנו עד שיעזבו עבודה זרה, ואלו השבעה עממים נצטוינו להרגם בכל מקום שנוכל להם, אלא אם כן יניחו עבודה זרה. והעניין, לפי שהם היו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, כמו שכתבתי. וכל מי שבא לידו אחד מהם ויכול להורגו בלא סכנה ולא הרגו - עובר בלאו. וזה שאמרנו עובדי עבודה זרה בשאין נלחמים עמנו שלא נהרגם, דוקא עובדי עבודה זרה מן האומות, אבל ישראל עובד עבודה זרה, כגון המינין והמשומדין והאפיקורוסין, מצוה עלינו להורגם, לפי שהם מצרים לישראל, ומוטב יאבדו אלף כיוצא בם ולא ישראל אחד כשר. מדיני המצוה מה שאמרו שמקבלין אותן אם רצו לחזור בתשובה. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין [י''ד סי' קצא]	המצווה המ"ח האזהרה שהוזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניחם שקטים בכפירתם, כלומר שבעה עממין. והוא אומרו יתעלה: "לא תכרת להם ברית" (דברים ז, ב). וכבר ביארנו במצוות עשה, במצווה קפז, שמלחמת שבעה עממין וכל מה שנאמר בהם, ראוי למנותו, ואינו כמצוות שאינן נוהגות לדורות.	מצווה צג: מצוות לא תעשה, שלא לכרות ברית לשבע אומות ועובדי עבודה זרה [לא תעשה נו] מצוות לא תעשה, שלא לכרות ברית לעכו"ם. שנאמר: "לא תכרת להם ולאלהיהם ברית" שמות כג, לב. מראי מקומות: רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י' כתב סתם עכו"ם; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מ"ח כתב ז' אומות; וב רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין מ"ז כתב ז' אומות; ועיין ב רמב"ם הלכות מלכים פרק ו' ובלחם משנה שם; ובפרשת דרכים בדרך מצוותיך סו ף חלק ב' וחלק ד' סימן צ"ג, צ"ד.
94	צד. שלא לשכן עובדי אלילים בארצנו שלא לשכן עובדי עבודה זרה בארצנו, שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי. משורשי המצוה מה שנגלה בכתוב, בשביל שלא נלמד מכפירתם. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז סד ב) שאלו רצו להניח עבודה זרה, אף על פי שעבדוה מתחלתן שמותרים לשכון בארצנו, וזהו הנקרא 'גר תושב', כלומר שהוא גר לעניין שהותר לישב בארצנו. כמו שאמרו זכרונם לברכה אי זהו גר תושב? זה שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה. ואם לא הניח עבודה זרה, אין צריך לומר שאין מוכרין לו קרקע שישכון בארצנו, אלא (שם כא א) אפילו להשכיר לו בית אסור, כל זמן שישכור לדירה, לפי שמכניס שם עבודה זרה. אבל לסחורתו מותר, ובלבד שלא ישכיר לשלושה בני אדם, לפי ששלושה דבר קביעות הוא, ואין ראוי לקבעם. וחילוק הדינים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שיש בעניין זה בין בתים לשדות וכרמים, ובין סוריא לארץ ישראל. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ועבודה זרה. ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ. והעובר עליה ומכר להם קרקע, או השכירו להם במקום שאינו רשאי, עבר על מצות מלך. ואינו לוקה, לפי שאפשר למכור להם קרקע או להשכיר בלא עשיית מעשה.	המצווה הנ"א האזהרה שהוזהרנו שלא ידורו עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם. והוא אומרו יתעלה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג). ואפילו רצה הגוי לעבור במושבותינו אין זה מותר לנו, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואז יהא מותר לו לדור, וזהו הנקרא: גר תושב. הכוונה בזה שהוא "גר" לעניין שמותר לו לדור בארץ בלבד. וכך אמרו: "איזהו גר תושב? זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, דברי ר' יהודה"; אבל עובד עבודה זרה אל ידור ואין מוכרין לו קרקעות ולא משכירין. ובמפורש בא לנו הביאור: לא תתן להם חניה בקרקע. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובעבודה זרה.	מצווה צד: מצוות לא תעשה, שלא ישבו עכו"ם בארצנו [לא תעשה נז] מצוות לא תעשה, שלא להושיב עכו"ם בארץ ישראל. שנאמר: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" שמות כג, לג.]. מראי מקומות: עבודה זרה דפים כ', כ"א; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה נ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין מ"ט סובר דווקא ז' אומות; שו"ע יורה דעה סימן קנ"א.
95	צה. מצות בנין בית הבחירה לבנות בית לשם ה’, כלומר שנהיה מקריבים שם קרבנותינו אליו, ושם תהיה העלייה לרגל וקיבוץ כל ישראל בכל שנה, שנאמר ועשו לי מקדש. וזאת המצוה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, כגון המנורה והשולחן והמזבח וכל שאר הכלים כולם. משורשי מצוה זו מה שתראה בסוף דברי. ואכן מיראתי להתקרב אל משכן ה’ כי ידעתי כל הקרב הקרב אם לא יתקדש למדי, לא יראה הבית וחי. גם הכהנים הנגשים לעבודה יתקדשו בבואם אל הקודש לפנים, והלוים אחי הטהרו וינף אהרן אותם תנופה טרם יתנו קולם בהיכל ה'. אמרתי גם אני אגיד עצתי, ואערוך התנצלותי נגד זקני, וארחץ בנקיון כפי טרם אעלה בית ה’. [הקושי בהסברת המקדש וקדשיו] ידוע הדבר ומפורסם בינינו העם מקבלי המצות, כי שבעים פנים לתורה, ובכל אחד מהן שורשים גדולים ורבים, ולכל שורש ושורש ענפים, כל אחד ישא אשכול גדול של פרות נחמדים להשכיל לבות, יום יום יוציאו פרח לשוקדים עליהם, פרחי חכמה ושכל טוב, כל עינים מאירות ורחבה ונסיבה עומק חכמתה עד שאין כוח באדם להשיג תכליתה. כמו שהעיד המלך החכם (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ועם כל זה אין להרפות ידי העוסק בה, כי אם מעט ואם הרבה ממנה יאכל כולה מתוקה, ואם יש כמה אשר מפרי עץ הגן לא תשיג ידם לקחת, יקחו להם עליהן לתרופה. ואנכי עם דעתי, גודל ערכה ורוב עומקה, וכי פליאה ממני נשגבה, פערתי פי לדבר בה ואסמוך במה שלמדוני רבותי, (ע''ז יט א) לגרס איניש ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט כ) גרסה נפשי לתאבה. דע בני, כי כל אשר יגיע אצל ה’ בעשות בני אדם כל מצותיו, איננו רק שחפץ ה’ להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשיית אותן מצות לקבל הטובה אז ייטיב אליו השם, ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקים מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו, וכל שאינו מכין עצמו לכך, רעתו רבה, שיודע חפץ ה’ בזה, והוא יעשה מעשיו כנגד חפצו. ופרשה אחת נכתבה בתורה להודיענו עיקר זה לבד, והוא מה שכתוב בסדר והיה עקב (דברים י יב יג) ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך וגו' עד לטוב לך. כלומר איננו שואל מעמך דבר בעשותך מצותיו, רק שרצה בטובו הגדול להטיב לך. וכמו שכתוב אחריו הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה. כלומר ואינו צריך למצותיך, רק מאהבתו אותך לזכותך. ויש בעושי המצות ישימו מגמת פניהם אל הטובה המעותדת אליהם בעשיתן לבד, כי ידעו שבסיבתן תנוח עליהם הברכה והטוב, ואל הכונה ההיא יתעסקו בהן לעולם, ואלה חלקם בחיים וזוכים לעדן גן אלהים, ואולם לא הגיעו אל תכלית הכונה הטובה. אבל יש אשר זכו ונתן להם ה’ יתברך לב לדעת ולהכיר במידותיו המעולות, ומתוך הכרתם יתקשרו מורשי לבבם באהבתו קשר חזק ואמיץ עד שישימו כל כונת הכנת גופם כדי להשלים חפץ ה’ יתברך לרוב חשקם אותו, ואל התועלת המעותדת להם בעסק ההוא לא ישיתו לב, והיא המעלה הגדולה שעלו אליה האבות הקדושים השלושה והרבה מבניהם אחריהם, זכר כולם לברכה, וזאת היא המדרגה העליונה שאפשר לבן אדם לעלות. ומעתה בהיות הנחת דעתנו על זה בעניין מצותיו ברוך הוא, תחייב אותנו לאמר כי בנין בית לשם יתברך לעשותנו בה תפילות וקרבנות אליו, הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם, ואם ארזי לבנון יבנוהו או ברותים, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וברוחו יעמדו, אף כי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו. חלילה, הלא ידועים הדברים וברורים שהכל להכשר גופותנו, כי הגופות יכשרו על ידי הפעולות, וברבות הפעולות הטובות ורוב התמדתן, מחשבות הלב מטהרות מתלבנות מזדקקות, והשם חפץ בטובתן של בריות כמו שאמרנו. ועל כן צונו לקבוע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני איש ולתקן לבבם אליו בו, והוא ברוך הוא בחר אותו המקום והכינו אל הטובה לבני אדם אולי מהיותו אמצעות העולם בכוון, והאמצעות נבחר מן הקצוות, או מן הטעם שיהיה ברוך הוא היודע. ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהיה לנו שם, יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליוני. ועל דרך הפשט על הצד הזה נפרש שריית השכינה במקום ההוא. ואף על פי שהאמת כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה כח א) קדושתן עליהם אפילו כשהן שוממין, שמשמע בזה שאין כל סיבת שריית השכינה שם מצד העובדים, אפשר לומר כי אותו המקום בחרו האל לברך בני אדם אשר ברא ממנו כמו שאמרנו, וכמו שהיה חפצו לשלוח לבני אדם נביא להורותם דרך ילכו בה ויזכו לקיים נפשותם, כמו כן חפץ בחסדיו הגדולים לקבוע להם מקום בארץ שיהיה נכון אל טובת הבריות וזכותם, וכל זה מחסדיו על בריותיו. ומכל מקום, לעולם תתרבה שם הברכה והקדושה לפי הפעולות הטובות שיעשו שם בני אדם, ואז עם הפעולות הטובות יפתחו מעינות הטוב כנגדו, כי באמת אינה דומה קדושת המקום בחרבנו לקדושתו בישובו. והנחת הטעם הזה בעניין הבית תחייב אותנו גם כן לסמוך אל הטעם הזה בעצמו לפי הפשט עניין הקרבנות ושבט עובדו וכלים יקרים ידועים. הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש, לא יטהר לבו יפה בדבר שפתים לבד, שיאמר בינו ולכותל 'חטאתי לא אוסיף עוד', אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים, ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקורבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רע החטא וימנע ממנו פעם אחרת. וכעין זה הטעם מצאתי להרמב’’ן זכרונו לברכה על צד הפשט שכתב (ויקרא א ט) בשם אחרים, וזה לשונו. כי בעבור שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ה’ יתברך כי כאשר יחטא יביא קורבן ויסמוך עליו ידיו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, וכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהים בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן, שיהיה דמו תחת דמו, נפש תחת נפש. וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו. והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה הדברים מתקבלין מושכין הלב כדברי הגדה (שבת פז א), עד כאן. והאריך הוא עוד בעניין, וכתב, ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם וכו', כמו שכתב בפירושיו פרשת ויקרא. ועוד נוסיף דברים על צד הפשט ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני אדם חומד מהם, כמו הבשר והיין והפת כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם, ולעני חייב להביא ממעט קמחו אשר עיניו ולבו עליו כל היום. ועוד יש התעוררות אחר ללב בקורבן הבהמות, מצד הדמיון שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם לא יתחלקו, רק שבזה נתן השכל ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות, אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו. ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כמוהו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל, ולשורפו שם, ולהשכיח זיכרו כליל יהיה לא יזכר ולא יפקד תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי, וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל, שהיא קיימת לעולם. וגם לגוף השותף עמה יש קיום בתחיה בסיבתה בלכתו בעצתה, כלומר שיישמר מן החטא. ובקבעו בנפשו ציור זה, יזהר מן החטא הרבה. והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו. אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה, כי החוטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים, כי אם שבט לגו כסילים (משלי כו ג). ואל יקשה עליך בהנחת טעם זה איך נביא קורבן נדבה לעולם, כי טעמנו זה יסבול גם הנדבות. שאחר שאמרנו שהקורבן דמיון להשפלת הגופות ולעילוי הנפשות, אף בלא חטא ידוע ימצא בו המקריב תועלת לקחת המוסר. ובקורבן עזאזל שנשלח חי אל מקום החורבן והכליון, נאמר בפשט העניין לבל ידמה החוטא הגמור שאחר שתקבל נפשו עונש על חטאים, התשוב לעמוד במקום הטובים או תהיה לה הישארות וטובה קצת ואפילו תהיה כירבעם בן נבט וחבריו, כמו שהוא רואה כל השנה כולה, שיש לגוף הבהמה שהוא לדמיון גוף החוטא השארות קצת בית ה’ יתברך באפר שנשאר שם בעת השריפה, לא יוציאוהו מן הבית עד אחר זמן הרבה. על כן בשעיר החי, הנושא כל העוונות, יראו רמז כי החוטא שעוונותיו מרובים כמו האפקורוסין ושכפרו בתורה ובתחית המתים וכל המצרים לישראל בכלל, לא יראו בטובה לעולם ותולעתם לא תמות ואישם לא תכבה, כמעשה השעיר בנושאו ריבוי עוונות כל ישראל יושלך לגמרי אל ארץ גזרה, לא ימצא בבית ה’ לא לשחיטה ולא לזריקה, זכרו יאבד מני ארץ. וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ירושלמי יומא פ''ו ה''ג) כי בשעה שישראל מרוצין, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, להודיען דמיון החוטא הגמור כי כן יאבד מהרה ויהיה כלה כליון גמור, למען ילמדו ויקחו מוסר וייטיבו דרכיהם. וזהו הסימן הטוב להם, שאין מלמד מוסר אלא האוהב, כמו שכתוב (משלי יג כד) ואוהבו שחרו מוסר. ובעניין חילוק הקרבנות בשחיטתן ובמתנות הדם ובחלק הכהנים, ויתר פרטיה רבים, אם נאמר לפי הפשט, שהיה כן להיות מחשבת העובד מכוונת אל העבודה הרבה, כי החלוקין יכריחו כיוון המחשבה בדבר, לא נעלה בידינו רק דברי נערות. וכלל הדברים כי גם בפשטים לא נמצא ידינו ורגלינו בלתי סעד המקבלים, ואליהם נכרע אפים ויפתחו לנו בכל אלה הענינים. ואולם אין לקרותנו מכת הכסילים בהוציאנו כל רוחנו בדברים, כי בפסולת רב - מעט אוכל נמצא לעתים. גם כי ראינו לרבותינו זכרונם לברכה כיוצא בדברינו אומרים, שאמרו בקורבן סוטה (סוטה יד א) היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים. ובקורבן מצורע (ויקרא רבה פט''ז), הוא עשה מעשה פטיט יקריב ציפורים (ערכין טז, ב). ובדומה לזה אמרו זכרונם לברכה בעניין הנידה (נידה לא א), מפני מה אמרה תורה לישב שבעה נקיים? שתהא חביבה עליו ביותר. ובאמת שאין כל זה לדעתם תכלית הכונה בדברים, רק להודיע כי עניין המצוה יסבול הרבה רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים קיב ב) שקודם שנבנה הבית בירושלים היו מקריבין קרבנות בשאר מקומות, אבל משנבנה הבית נאסרו כל המקומות לבנות בם בית לשם ולהקריב שם, שנאמר (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד. ואלו הם הדברים שהם עיקר בבנין הבית: עושין בו קודש וקודש קודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחר והוא הנקרא אולם, ושלושתן נקראין היכל (מדות פ''ד מ''ו) ועושין מחיצה אחת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהיא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש. ועושין במקדש הכלים הכתובים בתורה שצריכים שם. ומה שאמרו (זבחים פח א) שכל כלי הקודש שנקבו או נסדקו, שמיד מתיכין אותן ועושין אותן חדשים, וסכין שנשמט מקתו או נפגם אין מתקנין אותו אלא גונזין אותו מיד, שאין עניות במקום עשירות. ועושין בתוך העזרה גבולין: עד כאן לישראל, עד כאן לכהנים, ובונין סמוך לה בתים להשתמש בהם כל צרכי המקדש, וכל אחת נקראת לשכה. ויתר פרטיה כגון בנין הבית כיצד, ותבניתו וכל מידותיו, ובנין המזבח ומשפטיו, מבוארים במסכת מידות. וכן תבנית המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל, בגמרא מנחות (כח א צז א) ויומא (לג ב). ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן. וזו מן המצות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.	המצווה הכ' הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה. שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, כמו שיתבאר. והוא אומרו יתעלה: "ועשו לי מקדש" (שמות כד, ח). ולשון ספרי: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ: למנות להם מלך, ולבנות להם בית הבחירה, ולהכרית זרעו של עמלק". הנה נתבאר לך, שבניין בית הבחירה מצווה בפני עצמה. וכבר ביארנו שהכללות הזאת כוללת פרטים, ושהמנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל נקרא "מקדש", גם אם נתייחד ציווי לכל חלק וחלק. אבל אמרו על המזבח "מזבח אדמה תעשה-לי" (שם כ, כד) שאפשר לחשוב על פסוק זה, שהוא מצווה בפני עצמה מלבד מצוות מקדש - הרי עניינו כמו שאתאר לך: פשטה דקרא הרי הוא מדבר בשעת התר הבמות, שהיה מותר לנו אז לעשות מזבח אדמה בכל מקום ולהקריב עליו; וכבר אמרו ע"ה, שעניין הדיבור הוא, שהוא ציווה לבנות מזבח מחובר בארץ, ושלא יהא מטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אומרם במכילתא דר' ישמעאל בפירוש פסוק זה: "כשתכנס לארץ, עשה לי מזבח המחובר באדמה". כיון שהדבר כך - הרי הוא ציווי נוהג לדורות והרי הוא מחלקי המקדש, רצוני לומר: שיבנה מזבח מן האבנים דווקא. ובמכילתא אמרו בפירוש אומרו יתעלה: "ואם מזבח אבנים תעשה לי" אמרו: "ר' ישמעאל אומר כל-'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה - אחד מהם: ואם מזבח אבנים תעשה לי". אמרו: "ואם מזבח אבנים" - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמוד לומר: "אבנים שלמות תבנה את-מזבח ה' אלוקיך" (דברים כז, ו). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכללם, כלומר בניין המקדש ותארו וחילוקו ובניין המזבח ומשפטיו, במסכתא שחוברה לשם כך, היא מסכת מידות. וכן נתבאר תואר המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם בהיכל בגמרא מנחות ויומא.	מצווה צה: מצוות עשה לבנות בית מקדש (עשה לח) מצוות עשה לבנות בית המקדש. שנאמר: "ועשו לי מקדש [שמות כה, ח. מראי מקומות: סנהדרין דף פ'; מסכת מדות; רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קס"ג.
96	צו. שלא להוציא בדי הארון ממנו שלא להוציא בדי הארון מתוך הטבעות, שנאמר (שמות כד טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ומבואר הוא שמצוה זו בכלל מצות הנוהגות לדורות היא. שאין פירוש נוהגות לדורות שלא יפסק מישראל מעשה אותה מצוה לעולם בשום זמן. אלא כן הוא העניין: כל מצוה שלא נצטוינו עליה לעשותה רק בזמן ידוע ולא יותר, כגון מה שכתוב (שמות יט טו) היו נכונים לשלושת ימים, וכמו כן אזהרה דסיני (שם לד ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. וכל כיוצא בזה, שלא היתה הצוואה אלא לשעה בלבד, אלו יקראו מצות שאינן נוהגות לדורות. אבל כל מצוה שלא נצטוינו עליה לזמן ידוע אף על פי שיש לה הפסק בזמן מן הזמנים מצד גלותנו או בסיבת דבר אחר, כגון עכשו בעוונותינו שאין לנו ארון, 'מצוה הנוהגת לדורות' נקראת, לפי שכל זמן שיהיה לנו ארון, חייבין אנו לבל נסיר בדיו ממנו כדי שיוציאוהו בהם הלוים, אם נצטרך להביאו ממקום למקום, בסיבת מלחמה או מאיזה סיבה שתבוא. משורשי המצוה לפי שהארון משכן התורה, והוא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכולתנו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול מידם, ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם, ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחייבת לרמז עניינים גדולים עליונים כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן. ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה. שלושת מצות סדר זה, אינן נוהגות היום.	המצווה הפ"ו האזהרה שהוזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעות. והוא אומרו יתעלה: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו" (שם כה, טו); והעובר על לאו זה – לוקה. ובסוף מכות אמרו, כאשר הזכירו מחייבי מלקות: "והא איכא המסיר בדי הארון?" כלומר: שגם הוא לוקה. ואזהרתיה מהכא, מ"לא יסרו". הנה נתבאר לך שהיא מצוות לא תעשה ולוקין עליה.	מצווה צו: מצוות לא תעשה, שלא להסיר בדי הארון [לא תעשה נח] מצוות לא תעשה, שלא להוציא בדי הארון מן הארון. שנאמר: "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו" שמות כה, טו. מראי מקומות: יומא דף ע"ב; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ב' הלכה יג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ו.
97	צז. מצות סידור לחם הפנים ולבונה להשים בבית המקדש לפני ה’ לחם תמיד, שנאמר (שמות כה ל) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד. משורשי המצוה שצונו האל ברוך הוא מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקינו בו לקיים עליו מצות ה’ יתברך, יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון ה’ יתברך בו הוא מתברך. ולפי כל עניין ועניין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעיין הברכה נובע עליו. וכן מצאתי להרמב’’ן זכרונו לברכה. וכעניין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר''ר טז א) הביאו לפני עומר בפסח, כדי שיתברכו לכם תבואה שבשדות, נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי ברכה בשנה הבאה, תקעו לפני בשופר של איל, כדי לזכור עקדת יצחק. ועל הלחם הזה בעצמו אמרו (מגילה כו ב) כי מפני שהוא תשמיש המצוה, ובו נעשה רצון האל, היתה הברכה דבקה בו ביותר. וכל אחד מן הכהנים שמגיע לו ממנו כְפוֹל - היה שבע. ואלה הדברים, כגון שולחן ומנורה ולחם הפנים והקרבנות, בכולן נצטוינו מצד המקבלים. וכעניין שכתבתי, אין ספק ופקפוק לכל מבין עם תלמיד, שאין חסר תבונות בעולם יחשב שבסידור לחם בבית על שולחן, שנניחנו שלם ונקחנו שלם, תקבל שום הנאה למעלה. חלילה, לא במראה ולא בריח ולא בשום צד. רק שציוונו בכך לחפצו ברוך הוא, שנתברך ממנו מרוב מידת טובו. גם הלבונה הבאה עם הלחם, שנכתוב בה אשה לה’, ואמרו מן המפרשים (רש''י ויקרא כד ז) שאין מן הלחם לגבוה כלום אלא הלבונה שנקטורת בכל שבת כשמסלקין הלחם. אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה. וקיום מצות האל בלחם ובלבונה אחד הוא, כי כמו שצוה האל ברוך הוא להסדיר הלחם לפניו ונעשה רצונו וסדרוהו, כן נעשה רצונו בלבונה שצוה להקטיר והקטירוה, קצב אחד לכל. אבל כל אלה העניינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתוב עליו שכולו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו. אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה’, כלומר שנכנס כולו במצותו, לא אכל ממנו אדם ולא נהנה בו הנאה גופנית כלל. ועל שהריח אינו מן ההנאות של הגוף רק מהנאת הנפש, כי הגוף לא יקבל רק הנאת המשוש, יכנו לעולם עניין הריח אל ה’ ברוך הוא, אף על פי שהוא ברוך הוא וברוך שמו איננו לרוב מעלתו וגודלו בגדר עניינים אלה כלל, לפי שאינו גוף ולא כוח בגוף, ידוע הוא אצל כל מבין. וכבר פרשו זכרונם לברכה בכל מקום שנאמר (ויקרא א ט) ריח ניחוח לה’, שאמרתי ונעשה רצוני, וכן (בראשית ח כא) וירח ה’ את ריח הניחוח בדרך הזה. זהו שנראה לנו בעניין סידור הלחם בבית השם. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (מורה נבוכים ח''ג פמ''ה) וזה לשונו: אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא אדע לו סיבה, ואיני יודע לאיזה דבר אייחס אותו עד היום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שבכל אחת מן המערכות היו נותנין כלי שיש בו קומץ לבונה, שנאמר (ויקרא כד ז) ונתת על המערכת. כלומר, על כל אחת מהן לבונה זכה (ויקרא כד ז). וכלי זה נקרא 'בזך'. ואמרו זכרונם לברכה ששני הסדרים מעכבין זה את זה, ושני הבזיכין מעכבין זה את זה, ומיום שבת ליום שבת מוציאין את הלחם ומסדרין לחם אחר מיד. וזה שמוציאין הוא שחולקין שתי המשמרות, הנכנסת והיוצאת עם כהן גדול, ואוכלין אותו. וכיצד מסדרין אותו? שארבעה נכנסין בלחם ובבזיכין, וארבעה מקדימין לפניהם ליטול הלחם מעל השולחן. ואמרו זכרונם לברכה (מנחות צט ב) שהיו מכוונין בהנחתו להיות טפחו של זה בצד טפחו של זה, לקים מה שנאמר 'לפני תמיד'. וצורת הלחם ועניין הנחתו כיצד היה כדי שיהא האויר שולט בו, ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחד עשר ממנחות (צד, א) [פרק ה' מהלכות תמידין]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים הכהנים, כי להם העבודה, ולא לנשים.	המצווה הכ"ז הציווי שנצטווינו לשים לחם הפנים לפני ה' תמיד. והוא אומרו יתעלה: "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). וכבר ידעת לשון התורה בנתינת לחם חדש כל שבת, ושיהא עמו לבונה, ושיאכלו הכוהנים מה שנעשה בשבת הקודמת. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפי"א ממנחות.	מצווה צז: מצוות עשה לסדר לחם הפנים לפני ה' תמיד (עשה לט) מצוות עשה שיסדרו כהנים בהיכל לחם הפנים. שנאמר: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" שמות כה, ל. מראי מקומות: מנחות דף צ"ו; רמב"ם הלכות תמידין ומוספים פרק ד', ופרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קצ"ו.
98	צח. מצות עריכת נרות במקדש להטיב נרות תמיד לפני ה’ יתברך, שנאמר (שמות כז כא) יערך אתו אהרן ובניו, כלומר יערוך הנר לפני ה’ יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד ב). משורשי המצוה שצונו ה’ יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל עניין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו (במצוה טז) כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים, עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בעניינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתוב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים. דיני המצוה כגון מה שאמרו הדלקת הנרות דוחה שבת, כקורבנות שקבוע להם זמן, שנאמר בו 'תמיד', ושניתן (מנחות פט א) לכל נר ונר חצי לוג שמן, שנאמר 'מערב עד בקר', ושיערו חכמים שזה השיעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות, ואם יוותר אין בכך כלום. ומעניין מצות ההטבה הוא הדישון, ודישון המנורה והטבתה מצות עשה בבוקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה, ומקנחו, ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר. ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי - אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני ממנחות (פו א) וממקומות מתמיד. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תמידין ומוספין פ''ג). במצוה זו, שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו. אבל דעת מפרשים אחרים (רש''י שמות ל ז) היא שההטבה היא הדישון והקינוח ותיקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (מט ב נ, א) [פ''ג מהלכות תמידין ומוספין] ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, ביטל עשה.	המצווה הכ"ה הציווי שנצטוו הכוהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'. והוא אומרו יתעלה: "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" (שם כז, כא) וזוהי מצוות הטבת הנרות. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו בפרק ח' ממנחות ובפרק א' מיומא ובמקומות במסכת תמיד.	מצווה צח: מצוות עשה לערוך נרות במקדש (עשה מ) מצוות עשה שיערוך הכהן נרות המנורה וידליק אותן בהיכל בכל יום. שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית כו' להעלת נר תמיד באהל מועד כו' יערך אותו אהרן ובניו" שמות כז, כא. ונאמר: בהטיבו את הנרות כו' ובהעלות אהרן א ת הנרות. מראי מקומות: יומא דף י"ד, ודף ל"ג; מנחות דפים פ"ח, פ"ט; תמיד פרק ו'; רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קצ"ג; לה רמב"ם הטבת נרות היא הדלקתה. אבל רוב המפרשים סבורים דהטבה בבוקר הוא תקון הפתילות, וההדלקה אינה אלא בערב.
99	צט. מצות לבישת בגדי כהנים שנצטוו הכהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד, ואז יעבדו במקדש, שנאמר (שמות כח ד) ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו. משורשי המצוה היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחרי מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבותיו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה. שכשיסתכל בכל מקום שבגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד. וזה כעין תפילין שנצטוו הכל להניח בקצת הגוף, שיהיה לזיכרון מחשבת הכשר. ואף על פי שגם הכהן היה מניח תפילין, לגודל עניינו היה צריך גם זה. ומן הטעם הזה נאמר (פסחים סה ב) שנתחייבו להיות אורך הכתונת על כל גופו עד למעלה מן העקב מעט, ואורך (יומא עב ב) בית יד שלה עד פס ידו, והמצנפת (רמב''ם מהל' כל מקדש פ''ח הי''ט) ארכה שש עשרה אמה ומקיפה בראשו כדי שיראה אותה בכל עת שישא עיניו, והאבנט שחוגר במותניו ארכו שלושים ושתים אמה ומקיפו ומחזירו על גופו כרך על כרך ונמצא שמרגיש בו בכל עת בזרועותיו שמתוך גובהו ברוב ההקפים, הזרועות נוגעות בו על כל פנים. וכל זה ראיה למה שאמרתי למודה על האמת, מלבד שיש בעניין כבוד לבית ולעבודה בהיות העובד מלובש בלבוש מיוחד לעבודה. וכבר כתבנו (במצוה צה) כי בהגדלת הבית ובמוראו יתרככו שם לבות החוטאים וישובו אל יי'. דיני המצוה כגון ביאור המלבושים שהם שלושת מינין: בגדי כהן הדיוט מין אחד, ובגדי כהן גדול שני מינין, בגדי זהב ובגדי לבן. ושל כהן הדיוט הם ארבעה כלים, ושמם כן, כתנת מכנסים ומגבעת ואבנט. הכתונת היא כעין חלוק רחב של ישמעאלים, והמכנסים צורתן ידועה בכל מקום, והיו שלהם גדולים ממותנים ועד ירכיים, כלומר, עד הירכיים שהוא הנקרא גינוי. אמנם המגבעת הוא כלי שמניחין על הראש עשוי ככובע. האבנט הוא כמין אזור שחוגרין בו, אלא שהם היו מקיפין בו הרבה היקפין, מה שאין אנו עושין כן באזור. וארבעת כלים אלה של פשתן היו לבנים, וחוטן כפול ששה, והאבנט לבדו רקום בצמר, ובאלו היה עובד לעולם כהן הדיוט. ומותר ללובשן ביום בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דמותר להנות בהן, חוץ מן האבנט לפי שהוא שעטנז ולפיכך אסור שלא בשעת עבודה. ושל כהן גדול הם שמונה ושמם כן, כתנת ומכנסים ואבנט כשם השלושה של כהן הדיוט, ומצנפת לכהן גדול במקום מגבעת לכהן הדיוט, שזה וזה על הראש נתון, אלא שהמצנפת הוא עשוי כמין בגד ארוך שצונפין בו הנשים ראשן, וכהן גדול צונף בה, והמגבעת עשויה כמין כובע, הרי ארבעה של כהן גדול שהיו ארבעתן של פשתן לבדו לבנים וחוטן כפול ששה, ומעשה רוקם היו עשויין, אבל לא היה דומה רקימתן לרקימת האבנט של כהן הדיוט. ועוד היו לו ארבעה אחרים של זהב, ושמן: חושן, אפוד, מעיל, ציץ. ובכל השמונה היה עובד עבודת חוץ, אבל בפנים שהוא לפנים מן הפרוכת לא היה עובד לעולם כי אם בבגדי הבד. ואחר שעבד בהן ביום הכפורים אחד, אינו חוזר ועובד בהן לעולם, שנאמר 'והניחם שם'. וכל זמן שיעבוד הכהן, בין הדיוט בין גדול, בפחות מבגדיו המיוחדין לעבודה ההיא או ביותר מהן - עבודתו פסולה, וגם יתחייב מיתה בידי שמים, כמו שלמדו הדבר רבותינו זכרונם לברכה מ'וחגרת להם אבנט והיתה להם כהונה' (שמות כט ט). בזמן שבגדיהם עליהם, כהונתם עליהם. אין בגדיהם עליהם, אין כהונתם עליהם, ויחשבו כזר העובד, שהוא במיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שני מזבחים ובמקומות מיומא וסוכה [פ''י מה' כלי המקדש] ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה ועובר עליה ועבד מחוסר בגדים או יותר, חייב מיתה בידי שמים כמו שכתבנו.	המצווה הל"ג הציווי שנצטוו הכוהנים ללבוש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת ואחר כך יעבדו במקדש. והוא אומרו יתעלה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב); "ואת בניו תקריב והלבשתם כותנת" (שם כט, ח). ואלו הם בגדי כהונה: שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכוהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה; ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחויבי מיתה בידי שמים. ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב: "וחגרת אותם אבנט וגו' והייתה להם כהונה" (שם שם, ט), ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים". ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה. ואמרו בספרא: "וישם עליו את החושן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות; למדה לשרות יום יום ולשרות יום הכיפורים. בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן. וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה והוא אומרם: "ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך? תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד). כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד; והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו כולם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה.	מצווה צט: מצוות עשה שילבשו כהנים בגדי כהונה לעבוד (עשה מא) מצוות עשה שילבשו כהנים בגדי כהונה בשעת עבודה. שנאמר: "ועשו בגדי קדש לאהרן וגו'" שמות כח, ד. מראי מקומות: יומא דף כ"ה; זבחים דפים ט"ו-י"ט; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרקים ח'-י'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ל"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קע"ג.
100	ק. שלא יזח החושן מעל האפוד שלא נסיר החושן מעל האפוד. ועניין חושן ואפוד כבר זכרנום למעלה, שהם שנים משמונה בגדי כהן גדול, והחושן היה נתון כנגד לבו של כהן לפניו, והאפוד מאחריו מכוון כנגד החושן שלפניו. והיה באפוד ממעשה האפוד בעצמו כמין שתי ידות יוצאות ממנו שחוגר עצמו הכהן בהן והוא נקרא חשב האפוד. ואותו חשב האפוד אחר שחגר עצמו בו, ונתן החושן על לבו, היה עומד תחת החושן. וצוה הכתוב לקשור טבעות שהיו קבועות בחושן עם טבעות שהיו קבועות באפוד בפתיל תכלת, כדי שיהיה נתון החושן על החשב דרך קביעות והדר, שאם לא יקשר אותם באותן טבעות, יהיה החושן נד ונבדל מחשב האפוד ונוקש על לוח לבו של כהן, ועל זה נאמר (שמות כח כח) ולא יזח החושן מעל האפוד. כלומר, מעל חשב האפוד, ותרגומו לא יתפרק. והמפרק חבורו בשעת עבודה לוקה מלאו זה. משורשי המצוה שרצה ה’ יתברך לטובתנו לזכותנו בהגדלת אותו הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין עניין כליו שיהיו בתכלית השלמות, בין עניין כלי המשרתים, כגון מלבושים אלה שהן מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות לא יחסר שום נוי בכל הדברים. ובאמת כי מנוי העניין הוא, שלא יהיה החושן נע ונד על לוח לבו אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר. ועד ששמענו טוב מזה - נחזיק בזה. דיני המצוה כגון מעשה החושן והאפוד וסדר לבישתן, ויתר פרטיה מבוארים במידות. ונוהגת מצוה זו שלא נסיר החושן מעל האפוד, בזמן הבית בזכרים ונקבות, כלומר, שאחד איש או אשה שפרק חבורם - לוקה.	המצווה הפ"ז האזהרה שהוזהרנו מלפרק החושן מעל האפוד. והוא אומרו יתעלה: "ולא יזח החושן מעל האפוד" (שם כח, כח) אלא יהיה מחובר לו. ובסוף מכות אמרו גם כן, כשהזכירו מחייבי מלקות: והא איכא מזח את החשן? ואזהרתיה מהכא מ"לא יזח החשן". הנה נתבאר לך שהמזח – לוקה.	מצווה ק: מצוות לא תעשה, שלא להסיר החושן מעל האפוד [לא תעשה נט] מצוות לא תעשה, שלא להסיר החושן מעל מאפוד. שנאמר: "ולא יזח החשן מעל האפוד" שמות כח, כח. מראי מקומות: יומא דף ע"ב; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ט' הלכה י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ז; ועיין השגת רמב"ן שורש ה'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ח, רצ"ט.
101	קא. שלא לקרוע המעיל של כהנים שלא להכרית פי המעיל של כהן גדול, שנאמר (שמות כח לב) לא יקרע. משורשי המצוה לפי שהקריעה דבר של גנאי אצלנו ועניין השחתה, ואף כי בפי הבגד, נתרחקנו מן הדבר והזהרנו עליו בלאו, כדי שילבשהו הלובשו באימה וביראה ובנחת ודרך כבוד, שיירא מלקרעו ומלהשחית בו דבר. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. כלומר שכל מי שקרעו, בין איש בין אשה, או אפילו הכריתו במספרים במזיד לוקה.	המצווה הפ"ח האזהרה שהוזהרנו מלקרוע פי מעיל כהן גדול אלא יהיה ארוג כמו סוף וגבול. והוא אומרו יתעלה: "כפי תחרא יהיה לו, לא יקרע" (שם שם, לב), והקורעו במספרים וכיוצא בהן – חייב מלקות.	מצווה קא: מצוות לא תעשה, שלא לקרוע המעיל של הכהנים [לא תעשה ס] ומצוות לא תעשה, שלא לקרוע המעיל. שנאמר: "לא יקרע" שמות כח, לב. מראי מקומות: יומא דף ע"ב; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ט; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ז, פ"ח; ועיין השגת רמב"ן שורש ה'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ח, רצ"ט.
102	קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם שנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן, ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם. וכלל הדבר, שכל בשר קורבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה, חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום. ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קודשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה. ואולם אין אכילת קודשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה 'כהנים אוכלים - ובעלים מתכפרים', ואכילת קודשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן. משורשי המצוה היסוד הקבוע אצלנו כי כל פעולות הקרבנות להכשיר מחשבתינו וכונתינו לטוב, ולהשפיל הנפש המתאוה אשר בנו ולהגדיל ולחזק נפש השכל אל המצות. ועל כן נצטוינו להתנהג בכל עניני הבית והקרבנות דרך מעלה וגדולה וכבוד, למען תנוח בלבבנו יראה וענוה ושפלות הרוח בהיותנו שם, גם בזכרנו אותו ממקומנו. ובאמת כי מן הנהגת הכבוד אל הקורבן שהכפרה תלויה בו, להיותו נאכל אל המשרתים בעצמם ולא שיתנוהו לעבדיהם ולכלבם או ימכרוהו לכל קונה, וכן מן הכבוד הוא שייאכל במקום קדוש. וכן שלא ישהו אכילתו הרבה, כדי שלא יסריח ותהיה הנפש קצה בו, הלא כל זה מראה בעניין גדולה וחשיבות. דיני המצוה במקומן נאריך בהן קצת כמנהגנו. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ולא אכל חלקו המגיע מהן בזמן המוגבל לו, ביטל עשה ונענש עוד מצד כפרת הבעלים שתלויה בו, כמו שאמרנו. והרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה מצוה זו, כי אמר שזה חלק מחלקי מצות הקרבנות הוא שצוה ה’ יתברך בהם מי יאכלם ולמי יהיו, והאמת שהכפרה תלויה בזה.	המצווה הפ"ט הציווי שנצטוו הכוהנים לאכול בשר הקודשים, כלומר: החטאת והאשם שהם קודש קודשים. והוא אומרו יתעלה: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג). ולשון ספרא: "מנין שאכילת קודשים כפרה על כל ישראל? תלמוד לומר: 'ואתה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'' (ויקרא י, יז), הא כיצד? הכוהנים אוכלין וישראל מתכפרין". ומתנאי מצווה זו, שאכילה זו שהיא מצווה - אינה אלא ליום ולילה עד חצות. ואחרי כן תאסר אכילת אותה החטאת או האשם, ואין אכילתה מצווה אלא בזמן הקבוע. וברור שגם מצווה זו מיוחדת לזכרי הכוהנים, ואינה חובה לנשים, לפי שקודשי קודשים - שבהם נאמר פסוק זה - אינם נאכלים לנשים; אבל שאר הקודשים, כלומר: קודשים קלים, נאכלים לשני ימים ולילה אחד, חוץ מתודה ואיל נזיר שהם ליום ולילה עד חצות אף על פי שהם קודשים קלים; וגם הנשים אוכלות קודשים קלים אלו. וגם אכילתם נגררת למצווה. וכן גם התרומה אכילתה נגררת למצווה, אלא שאין אכילת קודשים קלים ותרומה כאכילת בשר חטאת ואשם. לפי שאכילת בשר חטאת ואשם נשלמת בה כפרת המתכפר כמו שביארנו, ובהן נאמר הציווי על האכילה - מה שלא נאמר לא בקודשים קלים ולא בתרומה - ולפיכך הם נגררים אחר אלו והאוכלם עשה מצווה. ולשון ספרא: "עבדת מתנה אתן את כהונתכם" (במדבר יח, ז) - "לעשות אכילת קודשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש: מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואחר כך עובד, אף אכילת קודשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בזבחים.	אין מקבילה בספר מצוות השם
103	קג. מצות הקטרת קטורת שנצטוו הכהנים להקטיר קטורת סמים פעמים בכל יום על מזבח הזהב, שנאמר (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו וכו'. ובכל שנה ושנה מצוה עליהם לעשות ממנה כדי להקטיר בה כמו שאמרנו. ועשייתה, והמצוה שנעשית בה בכל יום, נחשב למצוה אחת, לפי שסוף מצות עשייתה אינה אלא להקטיר בה. ואף על פי ששני כתובים של מצוה מצאנו בין העשיה וההקטרה, שנאמר בסדר כי תשא (שמות ל לד) קח לך סמים וגו' על עשייתה, וכאן כתוב והקטיר עליו אהרן וגו', אף על פי כן ראיתי למחשבי המצות שחושבין הכל מצוה אחת, ואין בזה מחלוקת ביניהם כלל. אבל יחלקו בה בעניין אחר: כי הרמב''ם זכרונו לברכה ימנה קטורת של שחרית ושל ערבית מצוה אחת. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (בסוף ספר המצוות) שהן נמנות שתים, וראיותיו בספרו. משורשי מצוה זו גם כן להגדיל כבוד הבית, ולהיות מעלתו ומוראו על פני כל אדם. ואי אפשר להגדיל דבר בלב בני אדם ומחשבתו, רק בדברים שהוא חושב אותם לגדולה וימצא בהם תענוג ושמחה. וידוע כי עניין הריח הטוב הוא דבר שנפש אדם נהנית בו ומתאוה אליו ומושך הלב הרבה. וריח הקטורת היה הטוב שאפשר לעשות על ידי אדם, עד שאמרו זכרונם לברכה בפרק 'אמר להם הממונה' כי מריחו היו מריחין בו בשעת הקטרה מיריחו עד ירושלים. מדיני המצוה מה שאמרו בבריתא בכריתות, שפיטום הקטורת היתה אחד עשר סממנין, ארבעה מהן מפורשין בתורה, והשבעה קבלה. ומה שאמרו שהקטורת נעשית בין על ידי כהן גדול או הדיוט. ואמרו שאם לא הקטיר בבוקר מקטיר בין הערבים כל השיעור של יום אחד, שהוא משקל מאה דינרין, ומשקל הדינר ידוע. ובכל יום היה מקטיר חציין בבוקר וחציין בערב, אחר תמיד של בין הערבים קודם הטבת הנרות כולן, אחר הטבת חמש פתילות מהן, כי לא היה מדליקן רצופין. וכך היו עושין עניין זה: כהן שזכה להקטיר הקטורת נוטל כלי מלא קטורת גדוש וטני שמו, ופורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו', ומקטיר כדרך שמפורש שם בגמרא שמשליך הקטורת בנחת על הגחלים אשר במחתת הזהב ומשתחוה ויוצא. ויתר פרטיה, וכיצד היא נעשית, ומה שהיו אומרים בשחיקת הסממנים היטב הדק היטב, לפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הקול יפה לסממנין בעוד ששוחקין אותם, הכל בכריתות ובתמיד [פרק ג מהלכות תמידין ומוספין] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והמקטיר כדינו קיים עשה זה.	המצווה הכ"ח הציווי שנצטוו הכוהנים לתן את הקטורת בכל יום פעמים על מזבח הזהב. והוא אומרו יתעלה: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה" (שם ל, ז-ח). וכבר נתבארו דיני קטורת זו ועשייתה ותיאור ההקטרה בה בכל יום בריש כריתות ובמקומות במסכת תמיד.	מצווה קד: מצוות עשה להקטיר קטורת בכל יום בוקר וערב (עשה מג) מצוות עשה להקטיר קטרת בכל יום בבקר ובערב על מזבח הזהב בהיכל. שנאמר: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר כו'" שמות ל, ז. בין הערבים יקטירנה" שמות ל, ח. מראי מקומות: כריתות דף ו'; מנחות דף מ"ט; רמב"ם הלכות תמידין פרק ג'; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"ח; (עשה רמב"ן מנה קטרת בקר וערב לשני מצוות עשה); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קס"ז, ובסוף עשין קצ"ב.
104	קד. שלא להקטיר ולהקריב על מזבח הזהב שלא להקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטורת שבכל יום, זולתי הזאת הדמים מיום הכפורים ליום הכפורים, שנאמר (שמות ל ט) לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו. כבר כתבנו למעלה תשובה לשואל על צד הפשט, על עניין מצות בנין בית הקדוש לאל ברוך הוא, ועניין היות שם כלים יקרים לעבודה ושולחן ומנורה. ואחרי זאת אין ליגע מחשבתנו במה שאינו צריך ולחפש טעם למה יצוה האל לבל נקטיר במזבח הזהב קטורת זרה, שאם כן יחייבנו לחפש למה ציווה אותנו להיות נרות המנורה שבעה ולא שמונה. ואל הפרטים אין חקר לנו ולא תשיג בהן המחשבה לעולם. ואם תלחצני להשיב בפרטים על כל פנים, אומר על צד הפשט, אם לא שהקבלה תכריח לפי דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים המקבלים שלא יהיה בפרטים טעם אחר, אלא נאמר שאחר שנתחייבנו לבנות בית ולעשות כלים, נצטוינו בהם על צד אחד מן הצדדין, ובא בהן אחד מן החשבונות שאי אפשר למעשה בלתי אחד מהן. ואולם אחר שנצטוינו בהן, באה הצוואה עליהן לעשות במצוה דרך קבע לעולם, ולא נוסיף ולא נגרע כי התוספת והגירוע במכון בשלמות קלקול, וכל מצותיו ברוך הוא שלמות ותמימות. ואולם שמעתי כי יש למקבלים בכל אחד מן הפרטים טעמים נפלאים וסודות עמוקים. ונוהגת מצוה זו שלא להקריב במזבח הזהב כי אם קטורת, בזמן הבית בכהנים. והעובר על זה, והקריב או זרק בו כי אם דבר הראוי להקריב בו כמו שאמרנו, חייב מלקות.	המצווה הפ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהקריב שום קרבן במזבח הזהב שבהיכל. והוא אומרו יתעלה: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תיסכו עליו" (שמות ל, ט). וכל המקריב בו או הזורק עליו זולת מה שמיוחד לו – לוקה.	מצווה קה: מצוות לא תעשה, שלא להקטיר במזבח הזהב חוץ מקטורת [לא תעשה סב] מצוות לא תעשה, שלא להעלות שום דבר מקרבנות על מזבח הזהב שבהיכל. שנאמר: "לא תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו" שמות ל, ט. מראי מקומות: כריתות; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ב' הלכה יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ה.
105	קה. מצות נתינת מחצית השקל בשנה שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל, שהוא משקל עשרה גרה כסף, בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר (שמות ל, יג) זה יתנו כל העובר על הפקדים. והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין (שקלים פ''ד) לקנות תמידין ומוספין וכל קורבן הקרב על הצבור ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים ושכר העושה לחם הפנים, והעומר ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. משורשי המצוה שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם, שתהיה יד כולם שווה בדבר הקרבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה ובעניינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצוה אחת לפניו להעלות זכרון כולם על ידי המצוה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועלית הזכרון - הכל נאמר מצד המקבל על הדרך שכתבנו למעלה (מצוה צז). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''א מ''א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים, ושאפילו דל שבדלים חייב בו, ואם אין לו שואל מאחרים או מוכר כסותו שעליו ונותנו, שנאמר (שמות ל טו) והדל לא ימעיט. ואינו נותן בפעמים הרבה אלא הכל בפעם אחת, והוא משקל שמונים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה, והכל חייבין לתנם, (שקלים שם) כהנים לוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררין, אבל לא נשים ועבדים וקטנים, ואם נתנו מקבלים מהן, אבל לא מן הגוים, חלק ונחלה לא יהיה להם בתוכנו. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''א מ''ו) שכל מי שאינו נותן חצי שקל ממש, שהיה מטבע באותו זמן, ונותן בעבורו כסף במשקלו או פרוטות, שמוסיף על משקל שקלו זה מעט, ואותו המעט נקרא 'קלבון'. ואותו המעט הוא שכר השולחני שמשתכר כשהוא מחליף חצי שקל שהיה קבוע בשביל פרוטות. ולפיכך שנים שהביאו שקל שלם, בין שניהם חייבין בקלבון, שאילו רצו להחליפו צריכים היו לתת הקלבון לשולחני, וכמו כן יתנוהו לגזבר, לפי שבחצי שקל חייבם הכתוב, ולכן חייבים בו או בערכו בכוון. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים פ''ב מ''א) במי שאבד שקלו בדרך מה דינו. ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת שקלים [פ''א מה' שקלים] ונוהגת בזמן הבית שחייבים לתת אותה כל ישראל בין העומדין בארץ או חוצה לארץ. ושלא בזמן הבית, אין חייב בה אדם ואפילו העומדים בארץ. והעובר עליה ולא נתנו ביטל עשה, ועונשו גדול מאוד, שפרש עצמו מן הצבור ואינו בכלל כפרתן. ועכשו בעוונותינו, שאין לנו מקדש ולא שקלים, נהגו כל ישראל (מגילה כט א) לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא, עד 'ולקחת את כסף הכפרים', בשבת שהוא לפני ראש חודש אדר לעולם.	המצווה הקע"א הציווי שנצטווינו לתן מחצית השקל כל השנה. והוא אומרו יתעלה: "ונתנו איש כופר נפשו לה'" (שמות ל, יב), ואמר "זה יתנו" (שם שם, יג). וברור, שאין הנשים חייבות במצווה זו, לפי שהכתוב אומר: "כל העובר על הפקודים" (שם). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לה, כלומר: מסכת שקלים. ושם נתבאר, שמצווה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית.	מצווה קו: מצוות עשה לתת מחצית שקל בכל שנה (עשה מד) מצוות עשה שיתן כל אחד מישראל מחצית שקל לצורך קרבנות צבור. שנאמר: "זה יתנו כו' מחצית השקל" שמות ל, יג. מראי מקומות: שקלים פרק א'; רמב"ם הלכות שקלים פרק א' ואילך; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קע"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין מ"ה.
106	קו. מצות קידוש ידים ורגלים בשעת עבודה לרחוץ הידים ורגלים בכל עת הכנס להיכל והבא לעבוד עבודה, וזאת היא מצות קידוש ידים ורגלים, שנאמר (שמות ל יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד וגו' או בגשתם אל המזבח וגו'. משורשי המצוה היסוד הקבוע שאמרנו, להגדיל כבוד הבית וכל המלאכות הנעשות שם, על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ב) שאין הכהן צריך לקדש ידיו בין עבודה לעבודה אלא פעם אחת בבוקר, ועובד כל היום וכל הלילה, והוא שלא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו. נראה מכל זה שאין הכונה ברחיצה מתחילה אלא להגדלת כבוד הבית, שאפילו היה טהור ונקי בתחלת בואו שם, צריך לרחוץ. ומשהתחיל בעבודה, אין צריך עוד לרחיצה בין עבודה לעבודה, זולתי ביום הכפורים לרוב חומרו של יום, לפי שכל עסק עבודת הבית אנו מחזיקין ורואין בלבנו טהור, נקי וקדוש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כ ב) שהיוצא חוץ לחומת העזרה טעון קדוש ידים, ואם קידש ידיו היום צריך לחזור ולקדש למחר, אף על פי שלא ישן כל הלילה, שהידים נפסלות בלינה. ושמצוה לכתחילה לרחוץ בשחרית פניו ידיו ורגליו, ושמצוה לקדש במי הכיור (שם כב ב) ואם קידש מאחד מכלי שרת כשר דיעבד, אבל לא מכלי חול אפילו דיעבד. ושאין מכניסין ידיהן לתוכו אלא שופכין ממנו על ידיהם, וגם זה דרך כבוד, ואין אנו מצריכין כן בעניין נטילת ידים בחולין ליטול מן הכלי ולא בתוכו, שאף על פי שאנו מצריכין כלי לנטילת חולין. ויסוד הדבר הוא: מפני שמצאנו כלי לנטילה בקודש, מכל מקום בקדושה הוא דמיעט רחמנא 'ממנו - ולא בתוכו', אבל בחולין אין לנו מיעוט. ואף על פי שנטילת החולין משום סרך הקודשים היא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (חולין קך א) משום סרך תרומה, מכל מקום אין לנו להשוותם לגמרי בכל דיניהם, ודי לנו לחייב בנטילה ובכלי בחולין משום סרך זה, ולהניח מיעוטו ד'ממנו' שנאמר בו במקומו. ואפילו בתרומה עצמה נטילת ידים בה מדרבנן הוא, כי מן התורה לא נמצא טהרה רק בכל הגוף בבת אחת. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) שהנטילה מדכתיב (ויקרא טו יא) וידיו לא שטף וגו', אסמכתא בעלמא הוא, כן כתוב בספר המצות של הרמב’’ן זכרונו לברכה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים כא ב) כמה מים צריך להיות בכיור, אין פחות משיעור מים הראויין לנטילת ארבעה אנשים, שנאמר 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', והיו אהרן אלעזר ואיתמר ופנחס עמהם. וכל מים כשרין לקידוש, בין מי מעין או מי מקוה. ונפסלין בלינה. וכיצד מצות קידוש: מניח ידו הימנית על רגלו הימנית, וידו השמאלית על רגלו השמאלית, ורוחץ עומד ולא יושב, לפי שמכלל העבודה הוא קידוש ידים ורגלים, וכל עבודות המקדש מעומד הן, שנאמר (דברים יח ה) לעמוד לשרת. וכל זה למעלת הבית. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני מזבחים (יט, ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה בלבד. והעובר עליה ולא קידש ידיו ורגליו שחרית, או שיצא מן המקדש והסיח דעתו, וחזר ועבד בלא קידוש, חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה, בין כהן גדול או הדיוט.	המצווה הכ"ד הציווי שנצטוו הכוהנים (בלבד) לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לקרב לעבודה - וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים. והוא אומרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ). ומצוות עשה זו חייב על העבירה עליה מיתה בידי שמים, כלומר: שכהן ששמש במקדש אם לא רחץ ידיים ורגלים - חייב מיתה בידי שמים; והוא אומרו יתעלה: "ירחצו מים ולא ימותו" (שם). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ב' מזבחים.	מצווה קז: מצוות עשה שיקדש כהן ידיו ורגליו לעבודה (עשה מה) מצוות עשה שיקדשו כהנים ידיהם ורגליהן לעבודה. שנאמר: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" שמות ל, יט. מראי מקומות: יומא דף כ"ח; זבחים דפים ט"ו, י"ט; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קע"ה.
107	קז. מצות משיחת כהן גדול ומלכי בית דוד בשמן המשחה לעשות שמן המשחה, על העניין שצותה התורה לעשותו. שנאמר (שמות ל כה) ועשית אותו שמן משחת קודש וגו'. שיהיה מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה כמו שכתוב (ויקרא כא י) והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. וכן מושחין בו קצת המלכים. וכן גם משחו בו הכלים של בית המקדש, ולא יצטרכו למשוח לעתיד, אלא בעבודה יתקדשו, וזהו שכתוב (שמות ל לא) יהיה זה לי לדורותיכם, כן אמרו זכרונם לברכה בספרי. משורשי המצוה שרצה האל ברוך הוא שנעשה פעולה בנפשותינו ביום שנעלה להתחנך בכבוד עבודתו הקדושה תורֶה בנו גדולה ושבח, וזהו משיחת השמן, לפי שעניין המשיחה בשמן הטוב לא יעשוהו רק למלכים והשרים הגדולים. וגם מיסוד המצוה להיותו מוכן בבית לעת הצורך למעלת המקום. כי ידוע על דרך משל כי ממעלת בעל הבית הנכבד, להיות מוכן בבית כל הצריך בה, ולא תתעכב שם מלאכה עד הכן הצריך אליה. דיני המצוה כגון מעשה השמן כיצד נעשה, מר וקינמון קידה חמש מאות שקל מכל אחד, אלא שהקינמון נשקל בין שתי פעמים להרבות בו שתי הכרעות, וקנה בושם חמשים ומאתים שקל, וכולם נמצאים באיי הודו. ושמן זית שיעור הין, שהוא שנים עשר לוג, ואחר זה שיתבשל הכל כדי צרכו חוזר הכל למידת השמן שהוא שנים עשר לוג, וסימן יהיה ''זה'' בגימטריא י''ב הוי. ויתר פרטיה בפרק ראשון מכריתות. (ה ב) ונוהגת בזמן הבית. והיא ממצות המוטלות על הצבור כמו בנין הבית וכליה.	המצווה הל"ה הציווי שנצטווינו שיהא לנו שמן עשוי באופן מיוחד למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה. כמו שאמר: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על-ראשו שמן המשחה" (ויקרא כא, י). וכן מושחים בו מקצת המלכים, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו; אבל אין מושחים בו את הכלים לדורות, לפי שבפירוש אמרו בספרי, שבמשיחתם של אלו - כלומר כלי המשכן - הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא. אמר יתעלה: "שמן משחת-קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל, לא). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בריש כרתות.	מצווה קח: מצוות עשה למשוח כהנים ומלכי ב"ד בשמן המשחה (עשה מו) מצוות עשה לעשות שמן המשחה. שנאמר: "ועשית אותו שמן משחת קדש" שמות ל, כה. מראי מקומות: כריתות דף ה'; הוריות דף י"א; רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ל"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קס"ו.
108	קח. שלא יסוך זר בשמן המשחה שלא למשוח בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים לבד. שנאמר (שמות ל לב) על בשר אדם לא ייסך. ונתבאר בכתוב שמי שמשח בו במזיד, חייב כרת, שנאמר (שם לג) ואשר יתן ממנו על זר ונכרת. ואם נמשח בו בשוגג, חייב חטאת קבועה. כלומר, שאין חילוק בו בין הדל והעשיר אלא דבר קבוע הוא לכל. משורשי מצוה זו גם כן להגדלת הבית וכל אשר בו, ולכן אין ראוי להדיוטות להשתמש באותו השמן הנכבד שבבית רק הנבחרים בעם לבד, שהם כהנים ומלכים. ובכן בהמנע ההמון ממנו, ייקר בעיניהם עד מאוד ויתאוו אליו, כי גדל ערך הדברים בלב רוב בני אדם לפי מיעוט המצאם אצלם. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב הכרת והקורבן אינו עד שיסוך ממנו שיעור כזית, ושלא חייבנו הכתוב אלא על אותו שעשה משה ולא על אחר שיעשה שום אדם, וקבלה בידינו שנס נעשה בו שיספיק לעולם. ומה שאמרו זכרונם לברכה שאין מושחין בו לדורות כל הכהנים המתחנכים לעבודה, אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד, וכל שאר מלכים אינם נמשחין בזה השמן אלא בשמן אפרסמון, והחילוק שיש במעשה משיחת המלך למעשה משיחת הכהן. ומה שאמרו זכרונם לברכה שאין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן יש עליו מחלוקת, ועל כן נמשח שלמה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מכריתות [הלכות כלי המקדש א-ב] ונוהגת מצוה זו של איסור משיחת השמן בכל מקום שימצא ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וסך ממנו כזית, במזיד - חייב כרת, בשוגג - חייב חטאת קבועה.	המצווה הפ"ד האזהרה שהוזהרנו מלמשוח בשמן המשחה שעשה משה, זולת כהנים גדולים ומלכים בלבד. והוא אומרו יתעלה: "על בשר אדם לא ייסך" (שם, לב). וברור שהנמשח בו במזיד – חייב כרת, אמר: "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת" (שם): ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.	מצווה קט: מצוות לא תעשה, שלא לסוך זר בשמן המשחה [לא תעשה סג] מצוות לא תעשה, שלא לסוך בשמן המשחה. שנאמר: "על בשר אם לא יוסך" שמות ל,לב. מראי מקומות: כריתות דף ה'; רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק א' הלכות ה'-י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רצ"ג.
109	קט. שלא לעשות במתכונת שמן המשחה שלא לעשות שמן המשחה, שנאמר (שמות ל לב) ובמתכנתו לא תעשו. משורשי המצוה מה שכתבנו באיסור משיחתו (במצוה הקודמת). עניין המצוה, שאמרו זכרונם לברכה כי מעולם לא נעשה ממנו אלא אותו שעשה משה במדבר, ואמרו שנס נעשה בו שכולו קיים לעתיד לבוא, ומה שהוציאו ממנו למשיחת המשכן וכליו, הברכה השלימה. ושאין חייבין על עשייתו אלא כשעשאוהו בסכום סממניו, וזהו לשון 'במתכנתו' מלשון חשבון כלומר, בחשבון סממניו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ראשון מכריתות. ונוהגת מצוה זו של איסור עשיית השמן בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנו במזיד - חייב כרת; בשוגג - חייב חטאת קבועה.	המצווה הפ"ג האזהרה שהוזהרנו מלעשות שמן כשמן המשחה. והוא אומרו יתעלה: "ובמתכונתו לא תעשו כמהו" (שם לב). והעובר על לאו זה, אם הוא מזיד – חייב כרת, כמו שבא בכתוב: "איש אשר יעשה כמוה וכו' " (שם, לח). ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מכריתות.	מצווה קי: מצוות לא תעשה, שלא לעשות כמו שמן המשחה [לא תעשה סד] ומצוות לא תעשה, שלא לעשות שמן המשחה. שנאמר: "ובמתכנתו לא תעשו כמהו" שמות ל, לב. מראי מקומות: כריתות דף ה'; רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק א' הלכה ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קע"ג.
110	קי. שלא לעשות במתכונת הקטורת שלא לעשות קטורת כדמות קטורת, כלומר שתהיה הרכבתו על עניין אותם המשקלים ויכוון להקטיר לעצמו בה, שנאמר (שמות ל לז) במתכונתה לא תעשו לכם. ונאמר עליה (שם לח) איש אשר יעשה כמוה להריח בה. כלומר, שיתכון בעשיתה להקטיר עצמו. משורשי המצוה מה שכתוב (במצוה קח) באיסור משיחת השמן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות ה א) שהעושה אותה להתלמד או למוכרה לצבור פטור, והעושה אפילו קצת ממנה, כל זמן שנעשה אותו קצת לפי משקלת הקטורת - שחייב. ומה שאמרו (שם ו א) שהקטורת היתה נעשית בזמן הבית בכל שנה ושנה, ואם חיסר העושה אותה אחת מסממניה חייב מיתה. ויתר פרטיה, מבוארים בפרק ראשון מכריתות [ה' כלי המקדש פי''ב] ונוהגת מצוה זו של איסור עשייתה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה ממנה לפי משקלה להריח בה, במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת קבועה. אבל המריח בה לבד ולא עשאה, אינו חייב כרת אלא דינו כדין כל הנהנה מן ההקדש.	המצווה הפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלעשות מוגמר כמתכנת הקטרת, כלומר: שיהיו אותן [סממני] תערובתו וביחס אותן המידות ויתכוון להתגמר בו. והוא אומרו יתעלה: "ובמתכנתה לא תעשו לכם". וביאר לנו, שהעובר ועושה כמוה וכוונתו להריח תימרתה – חייב כרת. אמר: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו" (שם, לח) אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – מקריב חטאת קבועה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בריש כריתות.	מצווה קיא: מצוות לא תעשה, שלא לעשות כמתכונת קטורת [לא תעשה סה] מצוות לא תעשה, שלא לעשות כמתכונת קטרת. שנאמר: "והקטרת כו' במתכונתה לא תעשו לכם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת." שמות ל, לז-לח. מראי מקומות: כריתות דף ה'; רמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדים בו פרק ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רצ"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קע"ג.
111	קיא. שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודת אלילים שלא לאכול ולשתות תקרובת עבודה זרה, שנאמר (שמות לד יב טו) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו. משורשי המצוה להרחיק ולסלק כל עניין עבודה זרה וכל דבר המיוחס אליה מבין עינינו ומחשבתינו. וביסוד ריחוק העבודה זרה, כתבנו למעלה (מצוה כו ו-פו) מה שידענו בו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז נא ב) שכל דבר שעשו ממנו תקרובת לעבודה זרה אסור, אפילו מים ומלח. כלומר, שאף על פי שמים ומלח הם דברים קלים, ואפשר לומר בהם שאינם לתקרובת ולא הניחום לפני עבודה זרה לכוונת כבוד כלל, אף על פי כן אסור. וכן אסרו זכרונם לברכה (שם כט ב) לרוב ריחוק כל יין של גוי אף על פי שלא ידענו בו שנסכוהו לעבודה זרה, והוא נקרא להם 'סתם יינם'. אלא שחילקו זכרונם לברכה (שם עד א) בין הנסך הידוע לסתם יינם, שהידוע איסורו במשהו מן התורה, ולוקין עליו, מדכתיב (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ובסתם יינם שאין איסורו אלא מדבריהם, אין בחיוב שתייתו אלא מכת מרדות, ובשותה ממנו רביעית. אבל בפחות מרביעית אין בו מכת מרדות. ומכל מקום אסור הוא מדבריהם אפילו במשהו בהנאה. ובשאר דברים שבעולם חוץ מיין, לא החמירו זכרונם לברכה לאסור כל הנמצא בידם בסתם מפני חשש תקרובת עבודה זרה או חשש עבודה זרה עצמה, זולתי בדברים שבהם ניכר שהם עשאום לכך, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז מא א) בעניין צלמים: שסתם הצלמים לעבודה זרה יעשום, ולפיכך אסרו אותם. ואפילו המוצא אותם מושלכים אינו רשאי ליטלם כי אם בתנאים ידועים, כמו שפרשו הם זכרונם לברכה (שם מא א). וכן נראה בודאי בכל דבר שהישראל חושב שנעשה בו תקרובת, שאסור לו ללוקחו מהם. ועוד עשו הרחקות רבות בעניין היין, לפי שהיה עיקר שמחת הזבח להם, ועוד שהתורה הזכירה איסורו בפירוש, כמו שכתוב בפרשת האזינו (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם. ועל כן החמירו זכרונם לברכה בו ואמרו להרחקת העניין, שאפילו יין של ישראל מיד שיגע בו גוי יהא אסור אפילו בהנאה. ואל יקשה עליך איך יוכל הגוי לאסור יין של ישראל, והא קימא לן (חולין מ ב) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו? מפני שלא נאמר זה אלא כגון משתחוה לבהמת חברו, שלא עשה מעשה בגוף הדבר. אבל כל זמן שיעשה מעשה בגוף הדבר, ואפילו מעשה מועט כי האי דנגיעה, יש לו כוח לאסור דבר שאינו שלו מדרבנן שהחמירו בדבר. אבל לא מדאורייתא עד שיעשה מעשה גדול, כגון שחיטת בהמה שהוא מעשה גדול. וכן אם ניסך היין לפני העבודה זרה ממש, גם זה הוא מעשה גדול. אבל בנגיעה ביין שלא בפני עבודה זרה, מעשה מועט הוא. ומכיון שהוא מועט, ואין האיסור אלא מדרבנן, התירו זכרונם לברכה (ע''ז נט ב) ליטול תשלום מה שאסר מיד האוסר. ואף על פי שבגוף הדבר החמירו לאוסרו בהנאה, בתשלומין לא החמירו, לפי שאין התשלומין אלא כעין תשלומי נזק, ואינו נהנה מדבר האסור אלא שלוקח תשלומי נזקו מיד האוסר. וכן החמירו זכרונם לברכה הרבה בריחוק יין שנתנסך ממש לעבודה זרה, או בכל דבר שהוא מעבודה זרה, יותר מכל איסורין שבתורה, שאין לך דבר שאסור בהנאה בכל התורה שנתערב בהיתר ואיננו ניכר, שלא יהא תקנה בהנאתו, ואפילו לח בלח, עם מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל בגמרא (שם עד א) שימכר כולו לגוים חוץ מדמי האיסור שבו, והוא שיהא מן הדברים שאינן נקחין מן הגוי, כדי שלא יכשל בהן שום אדם מישראל שיקחנו מן הגוי. אבל ביין נסך גמור ובכל דברי עבודה זרה אין להם תקנה ב'ימכר כולו לגוי' וכו', וכל שכן שאין להם תקנה ב'יוליך הנאה לים המלח'. ומיהו דווקא כשנתערב יין נסך ממש, ואפילו טיפה ממנו בקנקן מחזיק כמה סאין הוא דין זה שאין תקנה להנאתו לעולם. אבל אם נתערב ממנו חבית אחת בחביות אחרות של יין כשר, כיון שלא נתערב גוף האיסור ממש, אלא כל אחד בפני עצמו הוא עומד, יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל, שימכר כולו לגוים וכו'. וכן בסתם יינן יש לו תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל ואפילו נתערב ממש, כדין שאר איסורין, כיון שאינו יין נסך גמור. [סיכום דיני ביטול איסורים] ועוד יש לך לדעת שכל איסורין שבתורה שאוסרין תערובתן בהנאה, אין אוסרין אותן אלא אם כן יש מן האיסור שנתערב בהיתר בכדי נתינת טעם בהיתר, זולתי אם יהיה אותו איסור דבר חשוב. כי כל דבר חשוב כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא בה, אוסרין בכל שהן, אבל כל שאינו דבר חשוב אינו אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן יהיה בו בכדי נתינת טעם כמו שאמרנו, (ע''ז עג א) חוץ מיין נסך וכל עניני עבודה זרה, שאוסרין במשהו בהנאה כל שנתערב עמהם. אין שום דבר אחר בעולם יוצא מכלל זה, חוץ מכלאי הכרם, (וערלה) וחמץ בפסח לדעת קצת מפרשין, שהן אוסרין בהנאה תערובתן באחד ומאתים, בין במינן בין שלא במינן. ועולה באחד ומאה. ולעניין התקנה שיש להם, כבר אמרנו כי לכל האיסורין יש תקנה בתקנת רבן שמעון בן גמליאל, חוץ מכל איסורי עבודה זרה, שנתרבה גוף האיסור ממש, שאין לו שום תקנה לעולם, וזהו מחומר עבודה זרה. והפוך והפוך בגמרא, כי כל זה תמצא בה מבואר עם הפירושים הטובים. ושמור הדברים, כי בהרבה מקומות בתלמוד תצטרך אליהן, ועל כן הארכתי בהן שלא כמנהגי בקונטרסין אלו. ועוד הרחיקונו זכרונם לברכה (שם סב א) מאיסור יין נסך לומר, שאפילו שכר של יין נסך יהא אסור בהנאה. גם הפליגו בריחוקו לומר שאפילו הנשכר לשבור חביות יין נסך, אם יהיה שכרו אסור מפני שהוא רוצה בקיומו זמן מועט, כלומר, שרוצה שיהיה קיים היין בחביות עד שישברם הוא, כדי שירויח שכרו על השבירה, כי הם זכרונם לברכה רצו לעקור ממחשבתנו שלא נהיה חפצים בקיומו אפילו רגע אחד, לרוב מיאוסנו בכל מיני עבודה זרה. והיתה התשובה: ישבור ותבוא עליו ברכה, שממעט את התיפלה. ויתר פרטיה הרבים, כגון מי שעושה יין נסך לאוסרו אפילו בהנאה, ומי אוסרו בשתיה דוקא, ומאימתי נעשה יין נסך, ודיני מגעו של גוי בכוונה ושלא בכוונה, וכוחו וכוח כוחו וסיוע ישראל עמו, ואי זו שמירה תספיק לנו בייננו בביתו של גוי או בביתנו אם יש שם גוי, או בקרון והניח שם גוי, כגון הנכנס והיוצא, שמותר היין, ודיני האיסור שיש לנו בכלי יינן, ודיני הכשרן, ורובי הפרטים שבאו לנו גם כן בכלי בשוליהן, והוא העניין הנקרא געולי גוים, ודיני ריחוקנו שלא לשקץ נפשנו גם כן בענינין הנגררים אחר דברים אלו המאוסים, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות טז, ב) שלא לאכול ולשתות בכלים מאוסים, כגון כלי השתן והצואה וקרנא דאמנא לפי שיש בדבר שיקוץ הנפש. ויתר פרטיה אלו, מבוארים בפרקים האחרונים של עבודה זרה וקצת מהן בחולין. ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כל שהוא, או שתה אפילו טיפת יין נסך גמור, במזיד לוקה. שאין דין דברים אלו כדין שאר דיני איסורי מאכלות שהן בכזית ודין שתיה ברביעית, לפי שעל עבודה זרה הזהירה תורה ואמרה (דברים יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, כלומר, ואפילו כל שהוא. בזאת המניעה של יין נסך הרמב''ם זכרונו לברכה (בספר המצוות) והרמב’’ן (בהשגותיו) זכרונו לברכה, שניהם יודו שיש בזה לאו ושהוא נמנה בחשבון הלאוין. אמנם נחלקו בו בעניין זה, (ספר המצוות ל''ת קצ''ד) כי הרמב''ם זכרונו לברכה יוציא איסור יין נסך מן המקרא שכתוב בפרשת האזינו שנאמר (דברים לב לח) ישתו יין נסיכם, ואיסור שאר תקרבת עבודה זרה מ'לא ידבק בידך מאומה מן החרם', ומ'לא תביא תועבה' (דברים ז כו). והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי מפסוק זה של ד'השמר לך' נלמד איסור כל תקרובת עבודה זרה ויין נסך בכלל. ואני כתבתי זה המקרא כדעתו, שלא כמנהגי בכל הספר, כי כולם כתבתים כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל בכאן ראיתי שהפסוק הזה נאה מאוד לדרוש ממנו העניין. ועוד שיש בו אזהרה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (עירובין צו א) 'כל מקום שנאמר בו השמר פן ואל', אינו אלא לא תעשה, ובפסוק 'ישתו יין נסיכם' אין שם אזהרה. וגם ראיתי גדולים ממחשבי המצות שכתבו כן.	המצווה הקצ"ד האזהרה שהוזהרנו מלשתות יין נסך וזה לא נאמר בו פסוק ברור בפירוש, אבל נאמר בעבודה זרה: "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם" (שם לב, לח). מה זבח אסור אף יין אסור. ואתה יודע שהוא איסור בהנאה ולוקין עליו, כמו שמפורסם בכל התלמוד. והראיה על היות יין נסך מאיסורי דאוריתא ושהוא נמנה מכלל מצוות לא תעשה, אומרם בגמרא עבודה זרה: "ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו: כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן – בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך דבמינן – במה שהוא, ושלא במינן – בנותן טעם". הרי זו ראיה ברורה שיין נסך מאיסורין של תורה. וגם בספרי כשהזכירו אופן התדרדרות ישראל בשטים לזנות אל בנות מואב, אמרו: "והוא נכנס והצרצור מלא יין אצלה מיין העמונים – ועדין לא נאסר יין של גוים לישראל – אמרה לו: רצונך שתשתה וגו'". וממה שאמר "ועדין לא נאסר" משמע בלי ספק שאחר כך נאסר. אבל אומרם בכלל שמונה עשר דבר שגזרו שמכללם יינם, וכן גם אומרם: "שאני יין נסך דאחמרו ביה רבנן" – הרי כוונתם בזה סתם יינם, לא יין נסך עצמו; אבל יין נסך עצמו הוא אסור מן התורה; והרי ידעת אומרם: "שלושה יינות הם". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים דעבודה זרה.	מצווה קיב: מצוות לא תעשה, שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה [לא תעשה סו] מצוות לא תעשה, שלא לאכול ולשתות מתקרובת עבודה זרה (ובכלל זה יין נסך). שנאמר: "פן תכרת ברית ליושב הארץ וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו" שמות לד, טו. מראי מקומות: עבודה זרה דפים כ"ט, ע"ג; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק י"א; והלכות עבודה זרה פרק ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ד (ועיין שם בהשגות); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קמ"ח; שו"ע יורה דעה סימנים קכ"ג, קל"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ג.
112	קיב. מצות שביתת הארץ בשנת השמיטה לבטל עבודת הארץ בשנה השביעית, שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ובא הפירוש, שעל שנה השביעית נאמר, שנצטוינו שלא לעסוק בה כלל בעבודת הארץ. ונכפלה המצוה הזו באמרו במקום אחר (ויקרא כה ה) שנת שבתון יהיה לארץ. וכן ושבתה הארץ שבת לה' (שם ב). וכבר כתבתי (לעיל מצוה פד) כל ענינה מושלם למעלה בסדר אם כסף תלוה את עמי, במצות והשביעית תשמטנה ונטשתה. שבאה לצוות על הפקר פרות שנה זו לכל, ואף על פי שכאן היה מקומו.	המצווה הקל"ה הציווי שנצטווינו להשבית עבודת האדמה בשנה שביעית. והוא אומרו יתעלה: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא). וכבר נכפל הציווי בעניין זה כמה פעמים ואמר: "שבת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא כה, ד). וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם ז"ל: "האי שבתון - עשה הוא". ואמר יתעלה עוד: "ושבתה הארץ שבת לה'" (שם שם, ב), וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא בארץ ישראל.	מצווה קיג: מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ בשמיטה (עשה מז) מצוות עשה לשבות מעבודת הארץ בשביעית. שנאמר: "בחריש ובקציר תשבות" שמות לד, כא. מראי מקומות: שביעית פרק ג'; רמב"ם הלכות שמיטה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קל"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קמ"ז.
113	קיג. שלא לאכול בשר בחלב שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר (שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסר האכילה וההנאה בבשר בחלב. ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפירוש איסורו ב'לא תאכל', והוציאו בלשון 'בישול'? שהתשובה בזה, מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילת אסורין, ששאר איסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו. ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו, שאין לו הנאה בו, מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים. (כה א) להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה, למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו. ומכל מקום אין לוקין עליו (חולין קח א) אלא דרך בשול, כלשון שהוציא הכתוב איסורו. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם קטו ב) שזה שנכתוב בתורה איסור הבישול שלוש פעמים, שהוא ללמד איסור אכילה ואיסור בשול ואיסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאיסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר 'לא תאכל', 'לא תאכלו' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכעניין שכתוב (שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שיכָנה ההנאה לאכילה. ואם תתפוש עלי, אם כן למה נכתבו שלושה לאוין, דשנָים יספיקו לפי זה שאמרתי? יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר 'לא תבשל', שילמד על איסור בישול, ובמקום אחר 'לא תאכל', שיכלל איסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צורך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשו שלא הוזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למדים ההנאה אלא עם הלאו השלישי. ואין לך לשאול עוד, ולמה לא כתב רחמנא 'לא תאכל' באחד מהם ויספיק בשנים? שכבר הודעתיך כי לעניין נצטרך, שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו. למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין שם) חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול, אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם. משורשי המצוה כתבנו (מצוה צב) באיסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכולנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קיג א) שאין איסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמאה ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא. ונסמכו בזו במה שכתוב שלוש פעמים בתורה גדי שהוא לשון מעוט, שהיה לו לכותב בשר, ובא הפירוש על זה (חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלושה אלה מותר לבשלם בחלב ומותרין בהנאה, אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים. שאסרו בהם שלא להעלותם על השולחן כלל. ולפי דעת קצת המפרשים חייבו בהם גם כן שהייה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעיקר האיסור דהינו בשר בהמה. אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה. ועוד החמירו בעניין זה (שם קח א) גם שיש איסור מחודש בזה יותר משאר איסורי מאכלות לפי קצת מן הפירושים, שבעניין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב, אנו רואין שניהם כחתיכת איסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכולה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (חולין קע) חתיכה עצמה נעשית נבלה. והטעם, מפני שתערובתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר איסורין אינו כן, שאיסור שנתערב בחתיכת היתר ואין בחתיכה ששים לבטל האיסור, ואחר כך נפלה לקדרה, אין משערין אלא בשיעור האיסור שנפל בה והיא בעצמה תסייע לעלות האיסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה, ונמצא ההיתר שבה כמו שאר ההיתר שבקדרה ומסייע להעלות האיסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא ניכרת, אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים. ואמרו זכרונם לברכה (תמורה לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל איסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן (חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מותר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו (שם קט ב). וחלב הנמצא בקיבת הבהמה יש בו שני היתרין: אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מותר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מותר, שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים. המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים פטור. ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מחולין (קג ב). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו, אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה, אין לוקין עליו. ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.	המצווה הקפ"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול בשר בחלב. והוא אומרו עוד: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שם לד, כו) בפעם שניה, שהכוונה בו איסור האכילה. ובגמרא חלין אמרו: "בשר בחלב לוקה על בשולו ולוקה על אכילתו". ובגמרא מכות אמרו: "המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו – לוקה חמש מלקיות: לוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל גיד. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה". ושם אמרו: "אפיק הבערה ועיל עצי הקדש", ואזהרתיה מהכא: "ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ג-ד). ובגמרא חלין אמרו: "להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בשול, כי היכי דאבשול לקי אאכילה נמי לקי". ובפרק ב' מפסחים אמרו על בשר בחלב: "להכי לא כתב ביה רחמנא אכילה בגופו, למימרא שלוקין עליו אפילו שלא דרך הנאתו". וזכור זאת. וכאן ראוי לי להעיר על כלל גדול שעדין לא הזכרתיו והוא, שאמרו יתעלה: "לא תבשל גדי בחלב אמו" נכפל בתורה שלוש פעמים ואמרו מעתיקי השמועה, שכל לאו מהם יש בו לעניין נפרד. אמרו: "חד לאסור אכילה וחד לאסור הנאה וחד לאסור בשול". ואפשר למקשה להקשות עלי ולומר: למה מנית איסור אכילתו ואיסור בישולו שתי מצוות ולא מנית איסור הנאתו מצווה שלישית? ידע המקשה שאיסור הנאה אין ראוי למנותו מצווה בפני עצמה, לפי שהוא ואיסור אכילה עניין אחד כיון שהאכילה מן ממיני ההנאה. לפי שאמרו יתעלה באיזה דבר שלא יאכל אינו אלא דוגמא מדוגמות ההנאה, והכוונה שאין נהנין בו לא באכילה ולא בזולתה, והוא אומרם ע"ה: "כל מקום שנאמר: לא תאכל, לא תאכלו – אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה" שנתבאר התר ההנאה בה, והוא אומרו: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי" (שם יד, כא). ולפי הכלל הזה אין ראוי למנות איסור אכילה ואיסור הנאה שתי מצוות, ואילו מנינו אותם שתי מצוות בבשר בחלב כי אז היינו חייבים לעשות כן גם בחמץ ובערלה ובכלאי הכרם, שיהא בכל אחד מאלו ארבע המצוות, איסור הנאה מצווה בפני עצמה. וכיון שנפל באלו ולא נמנה אלא הלאו שבא באיסור אכילתם בלבד ובכלל זה איסור הנאה כפי העיקר שאמרנו – כך נפל גם בבשר בחלב. נשארה כאן שאלה אחת בלבד והיא, שאפשר לאומר לומר: כיון שאיסור הנאה מובן מאיסור אכילה, כמו שבארו ע"ה, אם כן למה הוצרך הכתוב ללאו שלישי בבשר בחלב כדי לאסור הנאתו, כמו שביארנו? התשובה לזה: שהוצרך לכך כיון שלא נאמר בבשר בחלב לשון "לא תאכל" שממנו תאסר האכילה וההנאה, ולפיכך הוצרך לכפול לאו אחד לאסור הנאה. וכבר הזכרנו הטעם שבגללו לא כתב רחמנא אכילה בבשר בחלב, לפי שכל מה שנזכר בו אכילה אינו חייב עד שיהנה באכילתו; אבל אם פתח פיו ובלע אחד האיסורין או שאכלו כשהוא חם ושורף עד שיכווה גרונו ומכאיבו בשעת בליעתו וכיוצא בזה – הרי זה פטור, זולתי בבשר בחלב, שהוא חייב על אכילתו ואפילו לא נהנה בו, כמו שהזכירו, וכן כלאי הכרם, כמו שנבאר לקמן, והבין כל הכללים האלה וזכור אותם. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מחלין.	מצווה קיד: מצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר בחלב [לא תעשה סז] מצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר שנתבשל בחלב. שנאמר: "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמות לד, כו. מראי מקומות: חולין דף ק"ג ואילך; נזיר דף ל"ז; פסחים דף כ"א; הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ז, (עשה שם כתב טעם שלא מנה איסור הנאה ללאו בפני עצמו אע"פ שכתוב בפ' ראה פעם שלישית לא תבשל כו'' על איסור הנאה לא מנאו, שהנאה בכלל אכילה היא ע"ש); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קמ"א; שו"ע יורה דעה סימן פ"ז ואילך; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"ג.
114	קיד. שלא יעשו בית דין משפט מות בשבת שלא יעשו הדינין דינים בשבת, כלומר, שמי שנתחייב מיתה בבית דין לא ימיתוהו בשבת, שנאמר (שמות לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ובא הפירוש עליו בזה (יבמות ו ב) שלא ישרפו בית דין בשבת מי שנתחייב שריפה, והוא הדין לשאר מיתות. ויש לנו לדרוש ממנו דבר זה, שהרי לגופיה אינו צריך, שהרי כבר כתיב במקום אחר (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה, והבערה לצורך מלאכה היא, אלא ללמד עניין בפני עצמו נכתב, ופרשו בו שבא ללמד את זה שאמרנו. וזה לשון המכלתא (ר''פ ויקהל) לא תבערו אש - שריפה בכלל היתה ויצאת ללמד: מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת. ועם כל זה שלמדנו בפסוק זה, יש לדרוש בו מה שדרשו בו עוד גם כן 'הבערה לחלק יצאת' (יבמות ו ב). כלומר, שהעושה בשבת הרבה אבות מלאכות בבת אחת בהעלם אחד, שיהיה חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה. ובגמרא דבני מערבא אמרו (ירושלמי סנהדרין פ''ד ה''ו) בכל מושבותיכם, רבי אילא בשם רבי ינאי מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת. משורשי המצוה שרצה ה’ יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט. כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא צונו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו, כמו שכתבתי למעלה (מצוה לא, לב). וזה גם כן מכבודו של יום הוא. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים שהם בעלי המשפט. וחייבים להזהר לבל יעשו דין בשבת. ואם עברו וצוו לשרוף בריה בשבת עברו על לאו זה, ואין לוקין עליו אם לא עשו בו מעשה. ואם עשו בו מעשה, כגון ששרפוהו הם בידיהם, אם יש עדים והתראה נסקלין, בשוגג מביאים חטאת לכפרה.	המצווה השכ"ב האזהרה שהוזהרנו מלהעניש את החוטאים ומלהוציא את הדין לפועל בשבת. והוא אומרו יתעלה: "לא תבערו אש" (שם לה, ג), ר"ל: לא תשרוף מי שנתחייב שרפה, והוא הדין לשאר מיתות. ולשון המכילתא: ",לא תבערו אש' שרפה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה שרפה מיוחדת שהיא אחת ממיתות ב"ד ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות לא ידחו את השבת". וכבר אמרו: "הבערה ללאו יצאת", ולא נתקיים אלא לחלק יצאת, והוא שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה בפני עצמה, כמו שנתבאר במקומו. ובגמרא דבני מערבא: ",בכל משבתיכם' ר' אילא בשם ר' ינא: מכאן לבתי דינין שלא יהו דנין בשבת".	מצווה קטו: מצוות לא תעשה, שלא לענוש בשבת [לא תעשה סח] מצוות לא תעשה על הבית דין שלא לעשות משפט מות בשבת. שנאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" שמות לה, ג. מראי מקומות: יבמות דף ו; סנהדרין דף ל"ה; רמב"ם הלכות שבת פרק כ"ד הלכה ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שכ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ס"ז; עיין ב שו"ע אורח חיים סימן של"ט וב שו"ע חושן משפט סימן ה';
115	קטו. מצות מעשה העולה לעשות העולה כמשפטה, שנאמר (ויקרא א ג) אם עולה קרבנו וגו' כמו שכתוב בפרשה. משורשי המצוה מה שכתבתי (מצוה צה) במצות הבית על עניין הקרבנות סדר ויקחו לי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במעשה העולה, שהיתה נעשית כן, שוחטין את הבהמה בעזרה, והשחיטה כשרה אפילו בזרים. ומקבלת הדם ואילך מצות כהונה, וזורק הכהן הדם ומפשיט אותה ומנתחה אברים שלמים, דכתיב לנתחיה, ופרשו זכרונם לברכה (חולין יא א) ולא נתחיה לנתחים. וכשמנתח מסיר גיד הנשה מן הירך ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח. וצמר שבראשי הכבשים ושער שבזקן התישים, והעצמות והגידים והקרנים והטלפים, בזמן שהם מחוברים מקטירים הכל, שנאמר (שם ט) והקטיר הכהן את הכל. פִרשוֹ לא יעלו, שנאמר (דברים יב כז) ועשית עלותיך הבשר והדם. וסדר הנתוח כיצד היה (עי' תמיד פ''ד) והדחת בני המעים כיצד, ובכמה בני אדם מוליכין את האברים למזבח, שאמרו זכרונם לברכה (יומא כו, ב) כי הכבש בששה, והשור בארבעה ועשרים בעולות צבור, ועולות (יומא שם במשנה) יחיד בפחות. ועניין עולת העוף כיצד נעשית. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים (סד ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ולא עשאה כסדר הזה, ביטל עשה.	המצווה הס"ג הציווי שנצטווינו במעשה קורבן העולה והוא כשכל קורבן עולה שקרב, בין שיהיה קורבן יחיד או קורבן צבור, יהיה באופן כזה וכזה. והוא אומרו בויקרא: "אדם כי-יקריב מכם קורבן לה' וגו' אם-עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (שם א ב-ג).	מצווה קטז: מצוות עשה לעשות מעשה קרבן עולה (עשה מח) מצוות עשה לעשות מעשה קרבן עולה כמשפט. שנאמר: "אם עולה קרבנו וגו'" ויקרא א, ג. מראי מקומות: זבחים דף נ"ג; יומא דף כ"ה; תמיד; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ו; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ג (עשה רמב"ן השיג בשורש י"ב); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"פ.
116	קטז. מצות קורבן מנחה לעשות מלאכת המנחה על העניין הנזכר בתורה בפרשיותיה, שנאמר (ויקרא ב א) ונפש כי תקריב קורבן מנחה. וכתיב (שם ה) ואם מנחה על המחבת, וכתיב עוד (שם ז) ואם מנחת מרחשת. ועניין המנחות הוא קורבן הבא ממיני הקמחים ולא מבעלי חיים. וכבר כתבתי למעלה (במצוה צה), כי הקורבן בבעלי חיים הוא באמת דמיון חזק אצל האדם להכניע ולהשפיל הנפש המתאוה והחוטאת כמו שהוא רואה שבעל חיות כמותו, אלא שאין בו שכל, נשרף וכלה. וכמו כן הנפש החוטאת מצד חולשת השכל תכלה ותאבד גם כן אם תתמיד בפעולות בהמיות שהן החטאים, כי החטא לא יבוא רק משורש בהמי. והקורבן במה שהוא שאינו בעל חיים, אף על פי שהוא בא גם כן להכנעת היצר, שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו, באמת אין דמיונו חזק כמו בבעלי החיים. ומן הדומה לפי הפשט, כי על כן יקרא מנחה, מפני שענינה מעט מקורבן בעל חיים כמו שמנחות בני אדם יהיו במועט ברוב הפעמים. ועוד מפני שהרבה מהן באות נדבה, ומה שאינו בחיוב אצל בני אדם יקרא מנחה. [סיכום דיני מנחות] ואלו הן כל מיני המנחות שהיו מקריבין בזמן הבית הבאות בפני עצמן, כלומר שאינן באות למנחת נסכים, רוצה לומר בגדרת קורבן אחר. שלוש מנחות הן שהן באות בשביל כל הצבור והם (מנחות סח ב) עומר בפסח, שתי הלחם בעצרת, לחם הפנים בכל שבת, ושלושתן נקראות מנחה. ותשע של יחיד ואלו הן א) מנחת חוטא, והיא המנחה שיקריב העני כשיתחייב חטאת ולא תגיע ידו. ב) מנחת סוטה, והיא מנחת הקנאות הכתובה בפרשת נשא (במדבר ה טו). ג) המנחה שיקריב כל כהן כשיכנס לעבודה שמקריב אותה בידו, והיא הנקראת מנחת חנוך. ד) המנחה שמקריב כהן גדול בכל יום, והיא נקראת מנחת חביתין. ה) מנחת הסלת, והיא באה בנדר ונדבה. ו) מנחת המחבת, והיא באה בנדר ונדבה. ז) מנחת המרחשת, והיא באה בנדר ונדבה. ח) מנחת מאפה תנור והיא חלות, והיא באה בנדר ונדבה. ט) מנחת מאפה תנור והיא רקיקין, ובאה בנדר ונדבה. מנחות אלו, מהן סולת חטים ומהן שעורים, מהן נאכלות לכהנים חוץ מן הקמיצה, ומהן שהן נשרפות כולן, ואחד מהם חמץ, והיא שתי הלחם שמביאין ביום עצרת, שגם הן נקראות מנחה, ואינן קרבות לגבי מזבח. ועל שתי הלחם אינו נאמר בתורה כשאסרה דרך כלל כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ, פרט באלו והוציאם מן הכלל, ועליהם נאמר שם (ויקרא ב יב) קורבן ראשית תקריבו אתם לה’, כלומר באלו לא אסרתי לכם החמץ, ומכל מקום אל המזבח לא היו עולים מכיון שהיה בהן חמץ, וכמו שנאמר בהן ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. כל השאר היה מצה. וסדר הבאתן כך היא (סוטה יד ב) אדם מביא סולת מתוך ביתו בכלי כסף או זהב או של מתכת ומוליכה אצל הכהן, והכהן מוליכה אצל המזבח וקומץ ממנה הכהן בראשי אצבעותיו, ומקטיר הקומץ כולו במזבח והשאר נאכל לכהנים. זהו סדר הנאכלות וסדר הנשרפות והמלאכות שנעשות במנחות על ידי זרים והנעשות בהן על ידי כהנים. ויתר פרטיה מבוארין במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת מנחות (מו א, נז א) ונוהגת עשיית המנחות בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן שעבר ושינה מעשה המנחה המפורש בה, ביטל עשה.	המצווה הס"ז הציווי שנצטווינו שיהא מעשה המנחה באופן הנזכר בכל סוג וסוג מהן והוא אומרו: "ונפש כי-תקריב קורבן מנחה לה' וגו'; ואם מנחה על המחבת קורבנך וגו'; ואם מנחת מרחשת" (שם ב, א, ה, ו,). ואמר להשלמת המעשה: "וזאת תורת המנחה וגו'" (שם ו, ז). ודיני מצווה זו על חלקיה הרבים מבוארים במסכתא המיוחדת לכך, כלומר: מסכת מנחות.	מצווה קיז: מצוות עשה לעשות מעשה מנחה (עשה מט) מצוות עשה לעשות מעשה קרבן מנחה כמשפט. שנאמר: "וכי תקריב קרבן מנחה וגו'" ויקרא ב, ד. מראי מקומות: מנחות פרק ה', ו', ט'; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרקים יב', יג', יז'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ז (עשה רמב"ן משיג בשורש י"ב ע"ש); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קפ"ו.
117	קיז. שלא להקריב שאור או דבש שלא להקריב שאור ודבש על גבי המזבח, שנאמר (ויקרא ב יא) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’. ונכפלה המניעה בראש הפסוק, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ. והדבש הוא שם כולל לדבש הידוע. וכן דבש תמרים שהוא סתם הדבש של תורה, וכן מוהל היוצא מן הפרות המתוקין. ובכלל 'לא תקטירו' הוא גם כן שלא לתת ממנו בפיטום הקטורת, וכמו שהפטמים אומרים: יפה היה הדבש לקטורת אלא שאסרתו התורה. שורשי מצוה זו נעלמים מאוד למצוא אפילו רמז קטן מהם. ואולם מפני שכבר הודעתי בפתיחת דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב, להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי תורה טעמים ותועלות, ויקבלום על דרך ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצות בתחילה כדברי הספר החתום, פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל. על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכונה. ואומר: ענייני הקורבן כולם לעורר מחשבות המקריב, ולפי המעשה ההוא יקח דמיונותיו בנפשו, הכל כאשר כתבנו כבר (במצוה צה וקטז). ועל כן בהרחיק החמץ, שהוא נעשה בשהייה גדולה מקורבנו, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה’ ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ''ה מ''כ) הוי קל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות וכו'. ונתחייב העניין במנחת היחידים יותר ממנחת הצבור, לפי שהייאוש והעצלה נמצא ביחיד יותר, כי הרבים יזהירו זה את זה. ולכן לא תקפיד התורה על זה במנחת הצבור הבאה מזמן לזמן, כגון שתי הלחם של עצרת. אבל בלחם הפנים, אף על פי שהוא נקרא גם כן מנחת צבור, מחמת שהיא מנחה תמידית בכל שבת ושבת, תקפיד התורה בה. ונצטוינו גם כן בה שתהיה מצה. ובעניין הרחקת הדבש, נאמר אל הילדים רכים כדי ליסרם, שהוא סיבה לדמיון שימעט האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו, כמנהג הזוללים והסובאים ימשכו לעולם אחר כל מתוק, ולא יתן לבו כי אם אל המאכלים המועילים לגופו, וצריכים למחייתו, ושומרים על בריאות אבריו. ולזה ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו, לא לכוונת הנאת מישוש הגרון. ולו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוון אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח. ומאנשי החכמה כתבו חוש המישוש אשר חרפה לנו. ועוד שמעתי טעם באיסור שאור ודבש: לפי שהשאור מגביה עצמו, וכן הדבש מעלה רתיחתו הרבה, ולכן נתרחקו. לרמוז כי תועבת ה’ כל גבה לב (משלי טז ה). ועוד ראיתי בפירוש הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב כן, וזה לשונו: ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה (בראשית רבה יב טו) בבריאת העולם: שיתף מידת הרחמים במידת הדין ובראו, עד כאן. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכל המנחות (מנחות נב ב) הקרבות לגבי המזבח באות מצה כמו שאמרנו. וכן שיירי המנחות שאוכלין הכהנים, אף על פי שהם מותרין לאכול אותם בכל מאכל ובדבש, אין אוכלים אותן חמץ. שנאמר (שם ו י) לא תאפה חמץ חלקם. ויש במשמע אפילו חלקם לא יחמיצו. ואם החמיץ שייריה - לוקה. ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה. כיצד? לשה חמץ או ערכה חמץ או קטפה חמץ או אפאה חמץ לוקה, שנאמר לא תעשה חמץ לא תאפה חמץ, לחייב על מעשה יחידי, שבעשייתה חמץ חייב מלקות. ואין לותתין (רש''י פסחים לו א) חיטים של מנחות שמא יחמיצו. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (מנחות נה א) שהמנחות הנאפות היו נלושות בפושרין, ומשמרין אותן שלא יחמיצו, שהכהנים זריזים הן. ושאור ודבש אסורין בכל שהוא, שנאמר לא תקטירו ממנו. כלומר אפילו כל שהוא. ואינו חייב אלא אם כן הקטירן עם הקורבן או לשם הקורבן. ואחד המקטיר עצמן או תערובתן (מנחות נח א) לוקה. אבל הקטירן בפני עצמן לשם עצים (זבחים עו ב) פטור, שנאמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מנחות (נב ב נח ב). הרמב''ם זכרונו לברכה חשב איסור שאור ודבש ללאו אחד, כלומר, שאם הקריב שאור ודבש שניהם יחד, אינו לוקה אלא אחת. וכן אם הקריב כל אחד בפני עצמו, לוקה על כל אחד מלקות אחת. ונתן טעם לדבריו, שזהו לאו שבכללות, ובלאו שבכללות כזה לוקין מלקות אחת על שני דברים. והרב רבנו משה בר נחמן זכרונו לברכה חלק עליו, לחשוב שאור ודבש שני לאוין, ואמר שאינו רואה כאן לאו שבכללות, שהרי בחמץ מייחד לאו בפירוש, שנאמר לא תאפה חמץ. ואם כן לאו דדבש אף על גב דאיכא שאור בהדיה (בתריה) יש לנו לומר הדבש נדרש אותו לחודה, ונמצא לאו בכל אחד. ויתר ראיותיהם בספרם. ונוהגת בזמן הבית בכהנים בזכרים, כי להם העבודה.	המצווה הצ"ח האזהרה שהוזהרנו מלהקריב שאר ודבש לגבי המזבח. והוא אומרו יתעלה: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' " (שם ב, יא). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (שם). וכבר בארנו בכלל התשיעי שהמקריב שאור ודבש – לוקה אחת ואינו לוקה שתים, מפני שהוא לאו שבכללות כמו שביארנו שם. לפי שכבר נתברר לנו שלאו שבכללות לוקין עליו אחת, המשל בזה שהמקריב חמץ לוקה אחת, וכן המקריב דבש, וכן המקריב חמץ ודבש כאחת.	מצווה קיח: מצוות לא תעשה, שלא להקטיר שאור ודבש [לא תעשה סט] מצוות לא תעשה, שלא להקטיר שאור או דבש. שנאמר: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" ויקרא ב, יא. מראי מקומות: מנחות דף נ"ח; רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ה' הלכות א-ה; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה צ"ח ע"ש ובשורש ט'; רמב"ן שם מנה שאור ודבש לשני לאוין וכן ספר מצוות גדול לאוין שי"ח, שי"ט.
118	קיח. שלא להקריב קורבן בלא מלח שלא להשבית מלח מעל הקורבן או המנחה, כלומר שלא יקריבו הכהנים שום קורבן או שום מנחה אלא אם כן ישימו בהן מלח, שנאמר (ויקרא ב יג) ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, וכתוב גם כן על כל קרבנך תקריב מלח. משורשי המצוה כתבתי למעלה בראש הסדר. מדיני המצוה אמרו זכרונם לברכה (מנחות כא א) שמצוה למלוח הבשר יפה כעין מלוח הבשר לצלי שמולחו משני צדדים. ובדיעבד, אפילו מלח כל שהוא כשר. ומלח שמולחין בו הקרבנות הוא משל צבור, כמו העצים. ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנות, וכל זה מהגדלת הבית דבמקום עשירות ליכא עניות. ובשלושה מקומות היו נותנין המלח: בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין האברים, ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה והמנחות הנשרפות ועולת העוף. ויתר פרטיה מבוארין בפרק שביעי מזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם להשלים צרכי הקורבן. וכהן העובר עליה והקריב קורבן או מנחה בלא מלח כלל, ביטל עשה וגם עובר על לאו זה ולוקה, שהרי מעשה יש כאן כשהוא מקריב הבשר התפל, שהוזהר עליו שלא להקריבו בלא מלח.	המצווה הצ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהקריב קרבן בלי מלח. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך" (שם, יג), כי משהזהיר מלהשבית המלח משמע שאסור להקריב תפל, והמקריב איזה דבר תפל – כלומר קרבן או מנחה – חייב מלקות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מזבחים.	מצווה קיט: מצוות לא תעשה, שלא להשבית מלח מקרבנות [לא תעשה ע] מצוות לא תעשה, שלא להשבית מלח מקרבנות. שנאמר: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתיך" ויקרא ב, יג. מראי מקומות: מנחות דפים יט', כ'; רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ה' הלכות יא-יג; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה צ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"כ.
119	קיט. מצות מליחת הקורבן להקריב מלח על כל הקרבנות. כלומר, שיתן מלח בבשר הקורבן וכן בקמח המנחות, שנאמר (ויקרא ב יג) על כל קרבנך תקריב מלח. כבר אמרנו במצות בנין הבית (מצוה צה), כי משורשי מצות הקורבן להכשיר ולהישיר נפש המקריב אותו. ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטוה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מן השורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלמה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח עניין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על הפסד והרקבון. וכן במעשה הקורבן ינצל אדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קימת לעד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות כ א) כי כל הקרבנות נמלחין קודם שיעלו למזבח. ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא. ואם עבר והקריב בלא מלח, הקורבן כשר ונרצה, חוץ מן המנחה, שהמלח מעכבה. שנאמר בה בפירוש ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. ויתר פרטיה מבוארים בספרא ובמקומות ממנחות (יח א, כא ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ועובר על זה והקריב מנחה או קורבן בלא מלח ביטל עשה, ועוד שהוא עובר על לאו, דכתיב ולא תשבית מלח וגו'.	המצווה הס"ב הציווי שנצטווינו להקריב מלח עם כל קורבן. והוא אומרו יתעלה: "על כל קורבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בספרא ובכמה מקומות במנחות.	מצווה קכ: מצוות עשה למלוח כל הקרבנות (עשה נ) מצוות עשה להקריב מלח על כל קרבן. שנאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" ויקרא ב, יג. מראי מקומות: מנחות דפים יט', כ'; רמב"ם הלכות איסורי המזבח פרק ה' הלכה יא'; רמב"ם, ספר המצוות עשה ס"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קע"ט.
120	קכ. מצות קורבן בית דין אם טעו בהוראה שיקריבו סנהדרי גדולה קורבן אם טעו והורו שלא כהלכה בעבירות חמורות שחייבין עליהם כרת, ועשו הקהל או רובן על פיהן, שנאמר (ויקרא ד יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר וגו'. כבר כתבתי למעלה (מצוה צה) כי מכוונות הקורבן להכנעת נפש המתאוה ולהגדיל נפש השכלית. ועל כן בהגיע אל הגדולים טעות בדבר, ידוע כי בחולשת השכל אירע להם, וראויים לחזקו על כל פנים, ועל כן יבואו אל הבית אשר שפע השכל עליו, ויעשו מעשה הקורבן, וישיבו אל לבם בכוח הפעולה גריעות הנפש הבהמית הטועה וחשיבות השכלית המיישרת והזכה, ומתוך מחשבת טהרה זו ישגיחו וישכילו בכל הוראותם לעולם. מדיני המצוה (כגון) מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ד ב) שיש טעות בהוראות בית דין חייבין להביא הקורבן, ולא העושה על פיהם, ויש שהעושה חייב ולא הם. ואלו מן התנאים הצריכים בדבר שיהיו בית דין חייבין ולא העושים על פיהם: שיהיו המורים של שבעים ואחד. ויהיה ראש הישיבה עמהם בשעה שהורו. ויהיו כולם ראוים להוראה, שנאמר (במדבר טו כד) 'אם מעיני העדה' - עד שיהיו להם לעינים, כלומר ראוין להוראה. ויטעו רובם בדבר זה שהורו בו. ויורו בפירוש שיאמרו לעם מותרים אתם לעשות. ויעשו כל הקהל או רובם על פיהם. ויהיו העושין שוגגין על פיהם ומדמין שהדבר שהורו בית דין כדת הורו, ולא שידעו אותן עושין שטעו ועשו אף על פי כן. ועוד שיורו לבטל מקצת ולקיים קצתה (הוריות ג ב), אבל לא לעקור כל מצוה אחת, שנאמר (ויקרא ד יג) ונעלם דבר, ולא כל הגוף. וזהו (גרסת) גזרת הכתוב. ואפשר כי טעם העניין ששגגת עקירת כל גוף המצוה אין לחוש שלא תתגלה במהרה. וכשיודע להם החטאת, שידעו גופו של דבר שהורו בו בשגגה, ולא שיספקו על אי זה דבר ארעה להם השגגה, ואף על פי שידעו כי בודאי שגגו באחת. ואף שהודיעום החוטאים ואמרו להם בזו שגגתם, כיון שהם אינם זוכרים אותו דבר בכוון, פטורין, שנאמר (שם יד) ונודעה החטאת. כלומר, להם ולא שיודיעום אחרים. כל אלה התנאים צריכין להיות בדבר שיתחייבו הבית דין בקורבן ולא העושים על פיהם. ואמרו שיתחייבו הבית דין קורבן, רוצה לומר שיביאו קורבן שבטי ישראל כנגדם, כמו שמבואר בהוריות (ה, ב). ואם בהוראת עבודה זרה שגגו, מביאים שנים עשר שבטים שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת. ואם בהוראת שאר כריתות שחייבים על שגגתם חטאת, מביאים שנים עשר פרים. ואם חסר אחת, העושה על פיהם חייב חטאת קבועה, והן פטורין, שלא חייבה התורה בית דין בקורבן זה אלא כשהם בשלמותם, לפי שיש בזה הוראה לחטאת כל העם שישגו ראשיהם והם בשלמותם. ויתר רובי הצדדין שהיחיד חייב והם פטורין, או הם חייבין והוא פטור, וחילוק הקורבנות שביניהם, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (שם ט א) כל המצות שבתורה, שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, היחיד מביא כשבה או שעירה והנשיא שעיר, וכהן משוח ובית דין מביאין פר, והוא הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, (שם יא ב). ויתר פרטיה מבוארין במסכת הוריות, ובמקומות מזבחים [הלכות שגגות פי''ד] ונוהגת בזמן הבית שיש לנו סנהדרין גדולה.	המצווה הס"ח הציווי שנצטווינו שיקריבו בית-דין קורבן, אם שגגו והורו שלא כהלכה, וזהו אומרו יתעלה: "ואם כל-עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל" (שם ד, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו והתנאים שבה בשלמות במסכת הוריות ובכמה מקומות ממסכת זבחים.	מצווה קכא: מצוות עשה להקריב פר העלם דבר של הציבור (עשה נא) מצוות עשה שיקריבו בית דין קרבן אם טעו בהוראה. שנאמר: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל וגו' והקריבו וגו'" ויקרא ד, יג-יד. מראי מקומות: הוריות פרקים א'-ב'; רמב"ם הלכות שגגות פרק י"ב - פרק י"ד; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"ז.
121	קכא. מצות קורבן חטאת ליחיד ששגג במצות לא תעשה שחייבין עליה כרת שיקריב כל שוגג בחטא מהחטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת. שנאמר (ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו'. וזאת היא הנקראת חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם קורבן בהמה ולא יעלה וירד לפי עושר המקריב ועוניו. והחטאים שיתחייבו עליהם חטאת (יבמות ט ב) הם לעולם אותן שחייבין על זדונם כרת, ובתנאי שתהיה מצות לא תעשה ויהיה בה מעשה (מכות יג ב). כבר אמרנו כי משורשי הקורבן להשפיל הנפש החוטאת, כחטאת כאשם תורה אחת להם (ויקרא ז ו). אינני צריך להחזירו על כל אחד ואחד. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) שאין חיוב השוגג להביא חטאת אלא על עבירה שחייבים על זדונה כרת. ויש בתורה שלושה חטאים שאף על פי שיש בזדונן כרת, אין בשגגתן חטאת. ואלו הן: מגדף, ומבטל מילה, וחדל מעשות הפסח. ונתנו טעם בכל אחד ומפורש במקומו. כל שאר העבירות שזדונן כרת, שגגתן חטאת קבועה, חוץ מטמא שאכל את הקודש, וטמא שנכנס למקדש, שאף על פי שזדונן כרת אין מביאין חטאת קבועה אלא קורבן עולה ויורד, שהוא עוף או קמח, כמו שמפורש בכתוב (ויקרא ה ו יג). נמצאת למד, שכל העבירות שבתורה שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה, שלוש וארבעים הם. וחשב, כי כן תמצאם, ורובם בעריות. וכן מעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קיב א) שאין חיוב הקורבן עד שיהא שוגג מתחילה ועד סוף. וחילוקי הידיעות שאפשר שיהיו לשוגג בשגגתו, רבות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בהוריות (יא א) ובכריתות (ב א), ובמקומות משבת (ע ב) ושבועות (יט א) וזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא הקריב חטאת קבועה על שגגתו, ביטל עשה.	המצווה הס"ט הציווי שנצטווינו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת. והוא אומרו יתעלה: "ואם-נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (שם ד, כז). וזו היא חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר ביארנו, שהעברות שחייבים על שגגתן חטאת זו, הן שחייבים על זדונן כרת, בתנאי שתהיה מצוות לא-תעשה ויהיה בה מעשה, כמו שנתבאר בתחילת כריתות. הלכות מצווה זו כולה כבר נתבארו במסכת הוריות וכריתות ובכמה מקומות בשבת ושבועות וזבחים.	מצווה קכב: מצוות עשה קרבן חטאת על שגגת כרת (עשה נב) מצוות עשה שיקריב היחיד קרבן חטאת קבוע על שגגתו. שנאמר: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה וגו'ויקרא ד, כז. מראי מקומות: כריתות דף ב', ופרק ג'; שבת דף ס"ח, ע"ש בתוספות ד"ה אבל תינוק, ובדף ע"ג; מסכת הוריות; רמב"ם הלכות שגגות פרקים ו', ז, ט"ו; רמב"ם, ספר המצוות גדול מצוות עשה ס"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"ג.
122	קכב. מצות עדות להגיד העדות בפני הדיינים, בכל מה שנדעהו, בין שיתחייב בעדות מיתה או ממון המועד עליו או שיהיה הצלתו בממונו או בנפשו, שנאמר (ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע - אם לא יגיד ונשא עונו. בכל עניין חובה עלינו להגיד העדות לפני הבית דין (ב''ק נה ב). ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה. שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין. ובדיני שאר איסורין שבתורה, כגון שראה אחד שעבר על איסור, וכן בעדות נפשות, שראה מי שהרג חברו, או בעדות מכות, שהכה האחד את חברו, בכל זה חייב האדם לבוא מעצמו ולהגיד העדות לפני הבית דין כדי לבער הרע ולהפריש האדם מאיסור. משורשי המצוה לפי שיש במצוה זו תועלת גדולה לבני אדם, אין צריך להאריך בהם, כי ידועים הדברים לכל רואי השמש. דיני המצוה כגון החילוקין שגלו לנו חכמים זכרונם לברכה שהם במצוה זו בין איש לאיש, שלא כל האדם חייב לבוא לפני בית דין להעיד להם, שאם היה העד חכם גדול, והבית דין פחות ממנו, שיש לו להמנע אם ירצה מלהעיד לפניהם, שעשה של כבוד תורה דוחה עשה דעדות. וכהן גדול גם כן אינו חייב להעיד, אלא עדות שהיא למלך בלבד, ומלכי ישראל לא מעידין על אחרים ולא אחרים עליהם משום מעשה שהיה, כמו שבא בסנהדרין פרק כהן גדול (יט א). אבל מלכי בית דוד מעידין ומעידין עליהם, ודנין אותם. ואין נמנעין מלקבל עדות בשביל אהבה ושנאה, כי שארית ישראל לא יעשו עולה בעדותם. אבל לעניין הדין אינו כן, שאין דנין האוהב והשונא, מפני שהשונא אינו רואה זכות, ולא האוהב חובה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם פ''ג ה''ד) שעיקר עדות של תורה הוא מפי העדים ולא מפי כתבם, שנאמר (דברים יז ו) על פי וגו'. אלא שחכמים, מפני תיקון העולם, שימצאו בני אדם ללוות, תיקנו שנחתוך הדין בממון על פי עדים שבשטר כמו מפיהם. והרמב’’ן זכרונו לברכה הקשה עליו בספר המצות הרבה על זה, ויארך העניין אם באתי לכתוב כולו. וכלל הדבר, כי הרמב’’ן זכרונו לברכה סובר שעדות שטר דאורייתא הוא, דכתיב (ירמיהו לב מד) וכתוב בספר וחתום. ומדיני המצוה גם כן מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות יח ב) כל אדם שהגיד עדותו בפני בית דין וחקרוהו כרצונם, אין יכול לחזור ולסתור דבר מכל מה שהגיד בפניהם, ולומר שמוטעה או שוגג היה, או שנזכר אחר כך שאין הדבר כמו שהעיד. ואפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו. וכל עדות שבשטר הרי הוא כעדות שחקרוהו בית דין כרצונם, ושוב אין העדים יכולים לחזור בהם בשום דבר שבשטר. ודנין על פי החתומין בכל דבר הכתוב בשטר, והוא שנהיה בריאים שאותם החתומים הם שחתמוהו אותו שטר לא זיפם מזיף. וזאת החקירה יש לנו לעשותה על פי אנשים שהכירו אותן חתימות, שהן כתיבת אותם האנשים החתומים. וצריכין אנו שני עדים שיכירו שתי החתימות, כל אחת מהן יכירו שני העדים. וכן (שם כא ב) אם שנים מן הדינים בעצמן מכירין אותם די לנו בכך. או (שם כ ב) אם החתומים בעצמם לפנינו ויעיד כל אחד על חתימתו די בכך. אבל האחד אינו יכול להעיד על כתיבתו ועל כתיבת חברו. וכן אם כתב ידם יוצא ממקום אחר לפנינו מקיימין ממנו. ומפורש בגמרא (שם כ א) שאין מקיימין שטר אלא משני שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהן שלוש שנים אכילה גלויה בלא שום יראה ופחד מן תביעת בעלים, או משני שטרות של כתובות, והוא שיצאו מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה הרוצה בקיום, דחישינן שמא הכל זייף. וכן משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (כתובות כח א) שבעדות של חתימה נאמן קרוב להעיד על כתיבת קרובו שהוא מכירה, ומצטרף עם אחר לקיים השטר. ושבעדות זה נאמן אדם בגודלו להעיד ולומר כשהייתי קטן ראיתי כתב אבי או אחי, ומכירה אני עכשיו שהיא אותה שראיתי. ומה שאמרו שעשרה בריות פסולות לעדות מן התורה, וכמו שכתבנו למעלה במצות (מצוה עה) אל תשת רשע עד. וכן מי שאינו במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ שהוא פסול מדבריהם, שחזקה עליו שהוא רשע, והרי כתיב (שמות כג א) אל תשת רשע עד. אבל אם יש בו דרך ארץ ועוסק בקצת מצות מקבלין עדותו אף על פי שהוא עם הארץ. נמצאת אומר, כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, ועם הארץ בחזקת פסול עד שיחזק עמנו לטוב. וכן האנשים הבזוים ביותר פסולין מדבריהם, כגון האוכלין בשוק בפני הכל, וההולכים ערומים בשוק. ומכלל הבזוים (סנהדרין כו ב) האוכלים צדקה של גוים בפרהסיא. ויתר פרטיה, מבוארים בסנהדרין ושבועות [הלכות עדות פ''א] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנשים שאין הנשים בתורת עדות לקלות דעתן. והעובר עליה ולא העיד בדיני ממונות כשתבעוהו לעדות בעל דבר או בית דין, או בדיני נפשות ומכות, או באיסורין של תורה מעצמו, ביטל עשה ועונשו גדול מאוד, כי בכוח העדות יתקימו הישובים, על כן נכתב בו (ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. ואם תהיה העדות אשר כבש עדות ממון וכיחש בה העד ונשבע עליה, כלומר שנשבע שאינו יודע לו עדות, חייב להביא קורבן עולה ויורד, ובתנאים הידועים בעניין, כמו שמפורש במקומו בשבועות. (ל א) והוא אחד משלושה קרבנות הבאין בין על שוגג בין על מזיד. (כריתות ט א).	המצווה הקע"ח הציווי שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים, בין שיש בכך משום איבוד למי שמעידים עליו, או הצלת זה שמעידים לו בממונו או בנפשו, חייבים אנו להעיד על כל זה ולהודיע לדיינים מה שראינו או שמענו. וכבר הביאו ע"ה ראיתם על חיוב העדות ממה שאמר יתעלה: "והוא עד או ראה או ידע" (שם ה, א). והעובר על מצווה זו- והוא הכובש עדותו - חטאו גדול. והוא אומרו יתעלה: "אם לא יגיד ונשא עונו" (שם). וזהו דבר כללי. אך אם העדות שכבשה היא עדות ממון ונשבע עליה העד תוך כבישתה - חייב קורבן עולה ויורד, כמו שבאר הכתוב (שם שם, ה-י) ולפי התנאים הנזכרים בשבועות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובשבועות.	מצווה קכג: מצוות עשה להעיד בבי"ד עדות שיודע (עשה נג) מצוות עשה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע בין לזכות בין לחוב. שנאמר: "והוא עד או ראה וגו'" ויקרא ה, א. מראי מקומות: בבא קמא דף נ"ה; שבועות דף פ"ה; סנהדרין דף ל"ז; רמב"ם הלכות עדות פרק א', והלכות שבועות פרק א' ופרק ט', והלכות שגגות פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קע"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"ח; שו"ע חושן משפט סימן כ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"ח מנאו ללאו.
123	קכג. מצות קורבן עולה ויורד להקריב קורבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים, והם, טומאת מקדש, כלומר, אדם שהוא טמא באב הטומאה, ונכנס למקדש בשגגה, וטומאת קודשיו, גם כן שהוא טמא ואכל בשר קודש בשגגה. ושבועת ביטוי, כלומר, שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות, ושאר צדדי שבועת ביטוי הידועים, ועובר עליה בשגגה. וכן שבועת העדות, כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד. על אלו החטאים חייב אדם להביא קורבן עולה ויורד. כלומר, לפי עושרו ועוניו של אדם, כמו שמפורש בכתוב, שנאמר (ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. כלומר, קול שבועה שהשביעוהו אם יודע עדות, אם לא יגיד ונשא עונו, וסוף העניין והביא את אשמו, ולא נאמר שם ונעלם ממנו, ללמד שחייב בקורבן בין בשוגג בין במזיד. וכתיב בטומאת מקדש וקודשיו או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. ונעלם ממנו וגו'. ונאמר על הכל בסוף העניין והביא את אשמו. ולא בא בכתוב מפורש שחיוב הטמא שנאמר שם יהיה בהכנסו במקדש או באוכלו בשר קודש, אלא מפי השמועה שמענו (שבועות ו ב) שהוא מדבר על זה. ואף על פי שהדבר מפי הקבלה, מצאנו בפירוש במקום אחר חיוב כרת לטמא שאכל קודש או נכנס במקדש, שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה’ וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וכתוב אחר אומר בטמא הנכנס למקדש (במדבר יט כ) כי את מקדש ה’ טמא ונכרתה. ואחר שנכתוב כרת בזדונן, יש קורבן בשגגתן, עם הכלל שלנו שכל שבזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. וכתיב בשבועת ביטוי (ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו' ונעלם ממנו וגו', והביא את אשמו. ומנין שהחיוב בה (בם) בקורבן עולה ויורד, שכתוב שם בפרשה (שם ה יא) ואם לא תשיג ידו וגו'. משורשי המצוה כבר אמרנו (מצוה צה) כי עניין הקורבן להזכיר ולהשיב החושב אל לבו בכוח הפעלה כי הרע מעשיו, ושיבקש מחילה לאל על העשוי, ויזהר על העתיד. ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני איש ומיעוט הבנתם ודלות כוחם, הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועוניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי (כל) חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה, וזה יספיק לך על השבועות. גם על עניין טומאת מקדש וקודשיו ידוע שהכשלון מצוי בו, שעניין הטהרה קשה מאוד על כל אדם לשומרו עד שיש לו להיזהר לאדם הטהור מהתקרב אצל בני אדם מחשש הטומאה, ויאריך העניין אם באתי לכתוב מכמה צדדין הכשלונות המצוין בו, ואולם ידוע הוא לכל מבין. ומן השורש הזה שאמרנו שהכשלון קרוב בעניינים אלה, הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה בין על שוגג או מזיד, לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע, ותולין השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחין כל כך ברעה הגדולה שעושין בהטית כוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתן אדם עשוק ורצוץ, לא יתנו לב על זה. ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה, בין על שוגג בין מזיד. ואולם המבין בבני אדם יודע, כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הרחוק. והעניין הוא כאלו יודיע האל ברוך הוא אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים, ואולם הנכשל מכם ויעבר עליה יעשה תשובה בכל כוחו ויגדר עצמו בהרבה גדרים ויביא קורבן לקבוע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד. ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצות בוראו. מדיני המצוה שכל אחד מארבעה חטאים אלה מחייב עושהו להביא כשבה או שעירה, כדין חטאת קבועה הידוע, ואינו נפטר בעוף או בקמח אלא אם כן הוא עני. ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם, לפי שאחר שריחם האל ברוך הוא עליו ופטרו בכך, אינו בדין שידחק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו. ובזה יקנה כל מבין עצה לבלתי עשות הוצאות ביותר מן הראוי לו לפי ממונו, יען כי בו סיבה לגזול את הבריות כשמבקש לימודו ואינו מוצא. ואמרו (כריתות כז ב) גם כן שמי שהיה עשיר והפריש מעות ליקח בהם כשבה או שעירה, והעני וצריך למעות, יקח שתי תורים או שני בני יונה ויאמר הרי מעות הללו מחללין על עופות אלו, ואחר כך יהנה בכל המעות. וכן אם הפריש מעות לעופות והעני וצריך להם, מחללו על עשירית איפה קמח, ונהנה בהן. וכן עני שהפריש מעות לעשירית האיפה והעשיר, מוסיף עליהן ומביא כשבה או שעירה. ועשיר נקרא לעניין זה כל זמן שיש לו. וחיוב קרבנות אלו (שבועות לא ב) דוקא בשוגג, ובשבועת העדות אפילו במזיד. אבל באנוס, אין בו חיוב קורבן באחד מהם, שכל אנוס התורה פטרתו מכל חיוב. והצדדין שהן בשבועות, שהאדם נקרא אנוס ופטור או שוגג וחייב, והצדדין שאינו מתחייב בו אלא קורבן אחד אפילו על כמה שבועות, או קורבן אחד על כל שבועה ושבועה, וכן בעניין קורבן טומאת מקדש וטומאת קודשיו הצדדין שיש בהן לחיוב ולפטור, צד החיוב יהיה כשיש לו לחוטא ידיעת הטומאה והקודש או מקדש תחילה וכן בסוף והעלם בינתים. כיצד? נטמא וידע שנטמא, ובא לידו בשר קודש, ויודע שהוא בשר קודש, או בא ליכנס למקדש ויודע שהוא מקדש, שעכשו יש לו ידיעה מן הטומאה ומן הקודש בתחילה ואחר כך יש העלמה ששכח טומאתו וחשב שהוא טהור. וכן נמי שנעלמו ממנו הקודש או המקדש וחשבן לחולין, ואכל מן הקודש או נכנס למקדש, שזהו העלם בינתים, ואחר כך נודע לו שטמא היה או שבשר קודש או מקדש היו, שזהו ידיעה בסוף, בעניין זה מביא קורבן. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ב א) ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתים. וצד הפטור הוא (כגון) כשנטמא ולא ידע שנטמא, ונכנס למקדש או אכל בשר קודש ואחר כך נודע לו שנטמא, בעניין זה הוא פטור מקורבן. ודין זה אינו כשאר חייבי כריתות שבתורה, שבשאר הכריתות מכיון שידע בסוף אף על פי שבתחילה לא ידע חייב קורבן. והכתוב מכריע בכאן לדון כן. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה ב) ונעלם ממנו. מכלל שהיתה לו שעת ידיעה בתחלה. ונאמר אחרי כן 'והוא ידע', הא למדת שצריך ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. אבל בשאר חייבי כריתות כתיב (שם ד כז כח) בעשותה אחת ממצות ה’ אשר לא תעשינה וגו' או הודע אליו חטאתו. כלומר מכיון שידע בסוף, אף על פי שלא ידע בתחלה, שהרי אין כתוב שם ונעלם שנלמד ממנו ידיעה בתחלה. ומעניין המצוה גם כן מה שאמרו (שבועות שם) שמי שיש לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, שאין יכול להביא כפרה כמו שאמרו ששעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים בעצמו תולין אותו עד שיודע לו ויביא קורבן כפרתו. ושאין לו ידיעה בתחילה אבל יש לו ידיעה בסוף, שאמרנו שאינו מביא קורבן לעולם, שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפרין עליו. ועל שאין בו ידיעה לא תחילה ולא סוף, שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין עליו. ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרין. שנאמר (שם טז טז) וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (הוריות ט א) כי בארבעה חטאים אלה הכל שוין בהן בקורבן, מלך וכהן משיח והדיוט, שאין חילוק ביניהם בקרבנם אלא במצוות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה, אבל באלו שחיובן עולה ויורד הכל שוין בהן. ויתר פרטיה מבוארים בכרתות ושבועות. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ובנקבות. חוץ מקורבן שבועות העדות, שאינו נוהג בנקבות, שאינן בתורת עדות, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכב). ועובר עליה ולא הקריב קרבנו על אחת מאלה, ביטל עשה.	המצווה הע"ב הציווי שנצטווינו להקריב קורבן עולה ויורד על עברות מסוימות. העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן: טומאת מקדש וטומאת קודשיו ושבועת ביטוי ושבועת העדות. מי שנטמא באב מאבות הטמאות, כמו שקבענו בהקדמת סדר טהרות, ונכנס למקדש בשגגה - זוהי טומאת מקדש; או שאכל בשר קודש בשגגה - זוהי טומאת קדשיו; או שנשבע שבועת ביטוי ולא קיימה בשגגה: או נשבע שבועת העדות לשקר - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה מקריב על אחד המעשים האלה שיעשה קורבן הנקרא: "קורבן עולה ויורד" והוא אומרו יתעלה: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא וגו' ונעלם ממנו וגו' והוא ידע ואשם או נפש כי שתבע לבטא בשפתיים וגו' ונעלם ממנו וגו' והיה כי יאשם וגו' והביא את אשמו וגו' ונעלם ממנו וגו' ואם לא תגיע ידו וגו' ואם לא תשיג ידו וגו'" (שם ה', א-יא). ולכן נקרא 'עולה ויורד' - לפי שאינו קבוע במין, אלא פעם יובא ממין זה ופעם ממין אחר, כפי אשר תשיג יד החוטא החייב בקורבן. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת כרתות ובמסכת שבועות.	מצווה קכד: מצוות עשה להקריב קורבן עולה ויורד (עשה נד) מצוות עשה להקריב קרבן עולה ויורד. שנאמר: "ואם לא תגיע ידו וגו'" ויקרא ה, ז. מראי מקומות: שבועות פרק ב'; כריתות דפים י', כ"ו; רמב"ם הלכות שגגות פרק י' ופרק יא'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רט"ז.
124	קכד. שלא להבדיל בחטאת העוף שלא יפריד הכהן מן העוף הבא לקורבן, והוא הנקרא חטאת העוף, הראש מן הגוף כשימלוק אותו, שנאמר (ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. ופירוש מליקה הוא שנועץ הכהן ציפורניו ממול עורפו דהיינו עצם הנקרא עצם המפרקת, וחותך העצם בציפורניו עד שמגיע לסימנין, וחותך גם הסימנין בציפורנו או רובו של אחד מהם, וזאת היא שחיטתו של חטאת העוף. וצריך הכהן שלא יחתוך הכל לגמרי, עד שיהא נפרד הראש מן הגוף. ועל זה נאמר "ולא יבדיל". כבר אמרנו במצות בנין הבית, שאין בנו יכולת וגם לא לאשר קטנו עבה ממותננו למצוא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתנו זאת להודיע בעניין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט, וכבר כתבתי למעלה (מצוה צה) מה שידעתי ושמעתי. ועניין המליקה והאזהרה שלא יבדיל, גם זה מפרטי הקורבן הוא. ואך אמנה אשר לא יחוש להוציא כל רוחו, יוכל להשיב כי אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קורבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צורכו של עני, ועל כן אינו צריך קורבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבדקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול עורפו, כי הוא המוכן אל ידו ולא יצטרך להפוך הצוואר אל צד הסימנין. ועוד יש רמז בעניין המליקה שהיא ממול העורף בתורים ובני יונה, שנמשלו ישראל בהן, שלא נהיה קשי עורף. ועניין איסור הבדלת הראש מן הגוף דבר ראוי להידור הקורבן, כי באמת כשראש העוף דבק עמו, הוא יותר מהודר, וראוי לנו להדר קרבנו של עני בכל כוחנו, די לנו בעניותו, אין לנו להוסיף בדלותו לפחות תואר קורבנו. וכל זה מן היסוד אשר בנינו תחילה כי משורשי הקורבנות לקנות בנפשנו מידות טובות ומעלות, ולהכשיר פעולותינו בכוח הדמיונות שאנחנו עסוקים בהם. כי מהיות האדם בעל חומר, לא יצייר ויקבע הדברים ציור חזק בנפשו כי אם על ידי הפעולות. ועד ששמענו טעם אחר נחזיק בזה. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים סד ב) כיצד אוחז הכהן חטאת העוף בשעת מליקה, אוחז שתי רגלי העוף בין שתי אצבעותיו, ושתי גפיה בין שתי אצבעותיו, ומותח צוארה אל רחב שתי אצבעותיו ומולק. וזו מעבודות קשות שבמקדש. ואם שינה ואחז, מכל מקום כשרה. וכל המקום מן המזבח כשר למליקה. פירוש: גם זה נאמר שהוא למהר עניינו של עני, ולפיכך אין לו מקום מיוחד. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים (סג א, ע ב) [הלכות מעשה הקרבנות פ''ו]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ובכל אדם. שכל מי שהבדיל בחטאת עוף, לוקה.	המצווה הקי"ב האזהרה שהוזהרנו מלהבדיל ראש חטאת העוף בשעת המליקה. והוא אומרו יתעלה: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" (שם ה, ח); ואם הבדיל – פסל. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מזבחים.	מצווה קכה: מצוות לא תעשה, שלא להבדיל בחטאת העוף [לא תעשה עא] מצוות לא תעשה, שלא יבדיל ראש חטאת עוף מהגוף במליקתו. שנאמר: "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל" ויקרא ה, ח. מראי מקומות: זבחים דפים ס"ד, ס"ה; חולין דף כ"א; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ז' הלכות ו-ט; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קי"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שכ"ז.
125	קכה. שלא ליתן שמן זית במנחת חוטא שלא ישים הכהן שמן במנחת חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) לא ישים עליה שמן. ואף על פי שבשאר מנחות היו נותנין שמן. ומפני כן אמרתי חוטא עני, כי חוטא עשיר אינו מביא מנחת קמח לעולם, כי אם קורבן בהמה, כמו שמפורש בתורה. משורשי המצוה לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקים הוא צף על כולן, והוא דבר חשוב מאוד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה בידו. ועוד נאמר שהוא לחמלת העני שלא להטריחו יותר מדי להביא שמן, כי ה’ ברוך הוא לא יטריח בריה. ומפני זה גם כן לא חייבו רק במעט קמח, שאי אפשר לשום אדם אפילו בדלי דלות בלא מעט קמח. וזה יספיק לנו גם על הלבונה. מדיני המצוה מה שפירשו זכרונם לברכה (מנחות עו ב) שמנחת חוטא היתה עישרון אחד לא פחות ולא יותר. וכל המנחות (שם נט א) הקרבות לגבי מזבח טעוונות שמן ולבונה ולוג שמן לכל עישרון וקומץ לבונה לכל מנחה, בין שהיתה עישרון אחד או אפילו ששים עישרון. אבל יותר מששים אין מביאין מנחה אחת, חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא, שאין בהן שמן ולבונה, שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. ויתר פרטיה מבוארים במנחות. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה, כי להם העבודה. וכהן העובר עליה, ונתן שמן במנחה זו של חוטא עני לוקה.	המצווה הק"ב האזהרה שהוזהרנו מלתן שמן במנחת חוטא. והוא אומרו יתעלה: "לא ישים עליה שמן" (שם ה, יא); ומי שנותן עליה שמן – לוקה.	מצווה קכו: מצוות לא תעשה, שלא לשים שמן במנחת חוטא [לא תעשה עב] מצוות לא תעשה, שלא ליתן שמן במנחת חוטא. שנאמר: "לא ישים עליה שמן" ויקרא ה, ו. מראי מקומות: מנחות דף נ"ט; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב הלכות ז-ח; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ק"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שכ"ח.
126	קכו. שלא לתת לבונה במנחת חוטא שלא לתת לבונה במנחה זו שאמרנו של חוטא עני, שנאמר (ויקרא ה יא) ולא יתן עליה לבונה. ולשון המשנה (מנחות נט ב) וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה, לפי שהן שני לאוין בלי ספק. כל העניין הלבונה כעניין השמן שכתבנו, (מצוה קכה) אין להאריך בו.	המצווה הק"ג האזהרה שהוזהרנו מלהקריב מנחת חוטא עם לבונה. והוא אומרו יתעלה: "ולא יתן עליה לבנה" (שם); ומי שנותן עליה לבונה – לוקה. ולשון המשנה: "וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה", לפי שהם שני לאווין בלי ספק. וכבר נתבארו דיני מצווה זו, כלומר: מנחת חוטא, בפרק ה' ממנחות.	מצווה קכז: מצוות לא תעשה, שלא ליתן לבונה במנחת חוטא [לא תעשה עג] מצוות לא תעשה, שלא ליתן לבונה במנחת חוטא. שנאמר: "ולא יתן עליה לבונה" ויקרא ה, יא. מראי מקומות: מנחות דף נ"ט; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ק"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שכ"ט.
127	קכז. מצות תוספת חומש לאוכל מן ההקדש או מועל בו לשלם כל הנהנה מן ההקדש, אחד קודשי מזבח ואחד קודשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקודשים קלים, או אוכל קודש בשגגה, כלומר התרומה, כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חומש, ויביא קורבן על שגגתו איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות, והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים, שנאמר (ויקרא ה טו) נפש כי תמעול מעל וגו', והביא את אשמו וגו'. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו. משורשי המצוה לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקודש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צה קא) תועלת היראה וההגדלה בקודש אל בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד ב) שהמועל אחר המועל, אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחייב בתשלומין ובקורבן. ואם הראשון במזיד, שאינו בתורת קורבן, האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט ב) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו. ודיני המעילה בין בקודשי מזבח בין בקודשי בדק הבית. ושיעור (שם יח א) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן, או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מותרין למקצת בני אדם ליהנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל. ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה, הואיל והיתה להם שעת היתר, אין חייבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקורבן. ותשלומי הקרן והבאת הקורבן מעכבין הכפרה ולא החומש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החומש, אם נהנה בחומש, אחר כך מוסיף חומש על חומש, דכתחילת הקדש הוא חשוב. והחומש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחומשו חמישה. ויתר פרטיה מבוארים במעילה ובתמורה. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשיית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה, במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חומש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא קורבן כמו שכתבנו.	המצווה הקי"ח [הנהנה מן הקודש מחזיר בתוספת חומש] הציווי שנצטווינו שכל הנהנה מן ההקדש או אוכל קודש, כלומר: תרומה בשגגה - יחזיר מה שאכל או כדי מה שנהנה עם תוספת חומש. והוא אומרו יתעלה: "ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו" (שם ה, טז). ואמר עוד: "ואיש כי יאכל קודש בשגגה וגו'" (שם כב, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת מעילה וגם במסכת תרומה.	מצווה קכח: מצוות עשה המועל בקדשים יתן קרן וחומש ואשם (עשה נה) מצוות עשה שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה או אכל תרומה בשוגג ישלם קרן וחומש. שנאמר: "ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסיף עליו" ויקרא ה, טז. מראי מקומות: בבא קמא דף קי"א; מעילה דף י"ח; מסכת תרומות פרק י'; רמב"ם הלכות מעילה פרק א' ופרק ה', והלכות תרומה פרק ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קי"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"י.
128	קכח. מצות קורבן אשם תלוי להקריב קורבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה א). ויתחדש עליו הספק בעניין זה. כמו שתאמר על דרך משל, שהיו לפניו שתי חתיכות: אחת חלב ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת, ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן, זה הקורבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומלת 'תלוי' נאמרת על כל דבר שראוי לבוא אחריו עניין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקודם, כגון שאם יוודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קורבן אחר, הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההיתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקורבן אחר אחריו. זהו פירוש תליתו. וצווי קורבן זה מדכתיב ואם נפש כי תחטא, ועשתה אחת מכל מצות ה’ אשר לא תעשינה, ולא ידע ואשם ונשא עונו, והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. (ויקרא יז יח) כלומר על היותו 'לא ידע' אם שגג או לא שגג. וזה העניין יקראו אותו חכמים 'לא הודע'. משורשי המצוה שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעיין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קורבן כשלא נזהר יפה במעשיו, עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל. כשיודע אליו החטא - מיד צריך לקורבן שלם, כמו שהיה חייב אם לא הקריב הראשון. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח א) שאין חיוב קורבן זה לעולם עד שיהא שם איסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן איסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מסופק אם היה כזית שלם או לא, (שם יז א) גם זה הוא איסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת, וספק אם היתה חלב או שומן, ואכלה, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע דשמא אין כאן איסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב ב) שהבא על ספק מגורשת חייב בקורבן, שהרי יש כאן איסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקודשת, פטור מן הקורבן, שאין כאן איסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקורבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח']. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קורבן זה אם אירע לו ספק המחייב בו, ביטל עשה.	המצווה הע' הוא הציווי שנצטווינו להקריב קורבן מסוים אם יש לנו ספק באחת מאותן העברות הגדולות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת קבועה - קורבן זה נקרא 'אשם תלוי'. צורת ספק כזה אשר, אם הוא חל, חייבים עליו אשם תלוי, היא: כגון שיש לפניו חתיכות חלב, אחת מהן חלב הכליות והאחרת חלב הלב. ואכל אחת מהן ואכל אחר את השניה או שאבדה, ונסתפק ונתעורר אצלו חשש אם החתיכה שאכל הייתה המותרת או האסורה - זהו שמקריב קורבן על הספק המתעורר הזה כדי להתכפר בו, וזה נקרא 'אשם תלוי'. אם נתברר אחר כך, שמה שאכל הוא חלב הכליות - הרי נתאמת שזו שגגה ויקריב חטאת קבועה. והכתוב האמור בקורבן זה הוא אמרו בפרשת ויקרא: "ואם-נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן-הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא-ידע" (שם ה, יז-יח) - כלומר על שלא ידע אם שגג או לא שגג. ועניין זה קוראים לו חכמים 'לא הודע', וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כריתות.	מצווה קכט: מצוות עשה להביא אשם תלוי על ספק (עשה נו) מצוות עשה שיביא קרבן אשר תלוי מי שנסתפק לו אם חטא. שנאמר: "ואם נפש כי תחטא וגו' ולא ידע ואשם וגו' והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם" ויקרא ה, יז-יח. מראי מקומות: מסכת כריתות פרק ד'; רמב"ם הלכות שגגות פרק ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רט"ו.
129	קכט. מצות קורבן אשם ודאי להקריב קורבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקורבן נקרא אשם ודאי, והוא קורבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקורבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד. ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפיקדון שהופקד לו, או נשאר בידו מחמת הלואה או שותפות. כללו של דבר: כל שאלו הודה לו ויהיה חייב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכוחם, וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב וניחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חייב להביא קורבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החומש שחייב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל. שנאמר (ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו'. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל בה’? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו וגו'. וכתיב בתריה (שם ה כג כה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו', ושילם אתו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו וגו', ואת אשמו יביא לה' איל וגו', וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הוזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי, והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון 'מעילה', לפי שהוא דבר רע מאוד, וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז). ועוד חייבה התורה גם כן קורבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חייבה התורה גם כן בקורבן זה למצורע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן עניין שגגה וזדון. ועוד חייבה תורה גם כן בקורבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר ואיש כי ישכב את אשה וגו', והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו', בקרת תהיה וגו', והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. נמצאו בין כולם האשמות ודאות חמשה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ''ה מ''ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצורע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלושה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצורע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו. [סיכום דיני שפחה חרופה] ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פירוש 'חרופה' - מיועדת, כלומר מקודשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר, שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה 'והפדה לא נפדתה', כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה לעבד עברי או לישראל אחר, בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחייב להביא קורבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קורבן כפרה למי שבא עליה, לפי שאין קדושיה קידושין גמורים כמו אם היתה בת חורין. שאילו בבת חורין מקודשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין, מחמת חצי שפחות שבה עדיין, ולפיכך מספיק קורבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקלה התורה בביאתה לפטור בקורבן גם המזיד, מה שאין דרך בשאר זדונות לפוטרן בקורבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה, קלה היא בעיני כל אדם, והכישלון קרוב מאוד עליה, לפי שאין לב ההמון חושב ביאתה לחטא גדול. ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקורבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי. ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחייב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקורת תהיה (ויקרא יט כ) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה "בקראי תהא", כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של "קרייה" לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו, כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כח נט) והפלא ה’ וכו'. משורשי המצוה לבל יחשוב אדם שאף על פי שעניין איסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה, וידמה בלבבו לאמור לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכופר עוונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם, ויהיה זה פתח לעוברי עבירה. לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש צריך קורבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בעניין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא, ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקורבן והקרן מעכבין את הכפרה ואין החומש מעכב. דיני המצוה כגון באיזה עניין יתחייב בשבועה זו שיהיה חייב עליה אשם זה, ובאי זה עניין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחייב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחייב אלא אשם אחד. ויתר פרטיה מבוארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ''ט] ונוהגת מצות חיוב קורבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין עונשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהיכה חברו ונתחייב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.	המצווה הע"א הציווי שנצטווינו שכל העובר עבירות מסוימות יקריב קורבן אשם ויתכפר לו - וזהו אשם ודאי. העברות שחייבים עליהן קורבן זה הן: מעילה וגזלה ושכיבה עם שפחה חרופה ושקר בשבועת פיקדון. כל המועל בשגגה, והוא שייהנה בשווה פרוטה מן ההקדש- בין הקדש בדק הבית ובין הקדש מזבח - או הגוזל חברו שווה פרוטה ולמעלה ונשבע; או הבא על שפחה חרופה - בין בשוגג בין במזיד; או הכופר בפיקדון ונשבע - בין בשוגג בין במזיד - הרי זה חייב להקריב קורבן על חטאתו, ואינו קורבן חטאת אלא קורבן אשם; וקורבן זה נקרא 'אשם ודאי'. אמר יתעלה במעילה: "וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את-אשמו לה' איל תמים" (שם שם, טו); ואמר: "וכחש בעמיתו בפיקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (שם שם, כא-כה). ואמר: "ואיש כי ישכב את אשה שכבת-זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו' והביא את אשמו לה' וגו'" (שם יט, כ-כא). וכבר נתבארו דיני מצוות אלו במסכת כריתות.	מצווה קלא: מצוות עשה שיקריב חוטא אשם ודאי (עשה נה) מצוות עשה להביא קרבן אשר ודאי. שנאמר: "ואת אשמו יביא לה' וכו'" ויקרא ה, כה. מראי מקומות: הוריות דף ט'; כריתות דף ט'; זבחים דף נ"ד; רמב"ם שגגות פרק ט' הלכות א'-י', מעילה פרק א', גזילה ואבידה פרק ז'-ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רס"ו.
130	קל. מצות השבת גזל שנצטוינו להשיב את הגזלה בעין. כלומר: שאם הדבר ממש שגזל הוא אצלו ולא נשתנה ברשותו, שחייב להשיבו אל הנגזל כמות שהוא, ולא שיקחנו לעצמו ויתן דמיו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה כג) והשיב את הגזלה אשר גזל, ואמרינן בקמא בפרק הגוזל בתרא (ב''ק קב א) תנו רבנן והשיב את הגזלה אשר גזל, מה תלמוד לומר 'אשר גזל'? יחזיר כעין שגזל. ואם נשתנית הגזלה ברשותו של גוזל, חייב להשיב דמיה ופטור בכך, אף על פי שלא נתיאשו הבעלים ממנה (ב''ק סו ב). ואי זהו שנוי הפוטר מהשיב את הגזלה, כעין זה השנוי שאינו יכול לחזור אחר כך לברייתו, כגון הגוזל עצים ושרפן או קצץ מהן קצתן או שחפר בתוכן חפירות, וכן הגוזל צמר וצבעו, או הגוזל מטווה ועשה ממנו בגד, וכל כיוצא בזה. אבל הגוזל לוחות עץ, אף על פי שבנה מהן תיבה, אין זה שינוי שאינו חוזר לברייתו, שהרי אפשר לפרק אותם והן חוזרין לוחות כמו שהיו, ולפיכך חייב להחזיר אותם בעין, וכן כל כיוצא בזה. שורש המצווה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) כמה תהיה הגזלה שיתחייב הגוזל להשיבה? כל גזלה שוה פרוטה. אבל פחות מכאן, אף על פי שעבר על איסור תורה, אינה בתורת הישבון. וכמו שנכתוב בארוכה על לאו דלא תגזול (מצוה כ כט), לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים בני נדיבים הם, וידוע הדבר שכל שהוא פחות משוה פרוטה אפילו עני שבישראל מכיון שנגזל ממנו מוחל אותו ואין חפצו אחריו כלל. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (בבא קמא קה א) שהגוזל שלוש אגדות ששוות בשעת גזלה שלוש פרוטות והוזלו ביד הגזלן ועמדו על שתי פרוטות, אף על פי שהחזיר השתים, חייב להחזיר השלישית, שאחר שעת גזלה אנו דנין, וכבר היתה שוה פרוטה באותה שעה. גזל שתים ששוות פרוטה והשיב אחת, גזלה יש כאן, השב גזלה אין כאן. ודיני יאוש ושנוי רשות רבים וכלל הדבר כן לפי הנראה מן הגמרא, שכל זמן שהגזלה ביד הגזלן או אפילו ביד בניו ולא נשתנית, אף על פי שידענו בודאי שהנגזל נתיאש ממנה, והוא כמו שאמרו בגמרא (בבא מציעא כג א) כגון דשמעוה בני אדם שהיה אומר 'וי ליה לחסרוניה'. כלומר שמסכים בדעתו על אותו דבר שכבר נאבד ממנו ואין דעתו סומכת שיראנו עוד, אף על פי כן דין תורה (ב''ק קיא ב) שחייבין להחזירה לנגזל כמות שהיא. אפילו השביחה ביד הגזלן השבח לנגזל, וזהו שכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. ובא הפירוש: אם היא כמו שגזלה, כלומר שלא נשתנית, יחזירנה כמות שהיא, ואפילו השביחה כמה. אבל חכמים תקנו (ב''ק צד ב) מפני תקנת השבים שכל מה שהשביחה ביד הגזלן אחר יאוש הבעלים, יהיה שלו, וכשיבוא להחזירה יחשב עם הנגזל כמה היתה שוה בשעת הגזלה וישיב לו הנגזל דמי מה שהשביחה ויקחנה. ודבר זה יש כוח ביד חכמים לעשותו, לפי שבכל דבר שבממון הם יכולין לעשות בו כחפצם ואפילו כנגד צווי התורה, כמו שידוע שהפקר בית דין הפקר, ולפיכך גוי שגזל והשביח בין קודם יאוש בין לאחר יאוש, או ישראל גזלן שמכר לגוי והשביח הגוי לפני יאוש, הדין עם השני כמו עם הראשון בשוה, שאין שינוי רשות עושה קנין אלא אחר יאוש. אבל אחר יאוש בין שהיה אותו יאוש אחר שבאת הגזלה ליד לוקח, או בעוד שהיתה ביד גזלן, כיון שיש בגזלה זו יאוש ושנוי רשות, קנאה הלוקח לגופה של גזלה. ואם אותו גזלן שמכרה לו הוא גזלן שאינו מפורסם, תהיה שלו לגמרי, ואינו חייב להשיב כלום לנגזל, אלא ילך לו הנגזל ויעשה דין עם הגזלן. ואם הוא גזלן מפורסם, חייב להשיב הלוקח דמי הגזלה לנגזל, והוא יעשה דין עם הגזלן. ודיני הגזלה עד היכן הוא חייב לטרוח ולהשיבה אל בעליה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קג א) הגוזל מחבירו שוה פרוטה שחייב להוליכה אחריו אפילו למדי, כלומר למקום רחוק. וכדי להקל טרחו אם ההוצאה מרובה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה שיניחנה ביד בית דין ויודיעם שאותו ממון הוא של פלוני והם יתנוהו לו לכשיזדמן. ודין גזל קורה ובנאה בבירה מה יהא עליה (גיטין נה א). ודין גזל בישוב ורצה להחזיר במדבר (ב''ק קיח א). ודין גזל והקדיש, וגזל טלה ונעשה איל מה דינן. ודין שבח הבא מחמת יוקר שאינו מן התקנה, אלא חוזר לנגזל, שלא תקנו לגזלן את השבח אחר יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות, אבל שבח היקר לא. ודין תוקף עבד חברו ועשה בו מלאכה, ודין תוקף ספינתו, ודין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו. ויתר פרטיה, מבוארין בפרקים האחרונים מן קמא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה וגזל ולא השיב, ביטל עשה זה, מלבד הלאו שעבר בשעת גזלה. ואוי לו למי שבידו לתקן המעות ואינו מתקנו טרם מותו (יומא פה ב).	המצווה הקצ"ד הציווי שנצטווינו להשיב את הגזלה בעין אם היא קימת בעינה, עם תוספת חומש; או לשקול דמיה אם נשתנה. והוא אומרו יתעלה: "והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'" (ויקרא ה, כג). וכבר ביארו במסכת מכות: שלאו דגזל הוא לאו שנתק לעשה ואמרו: "דחמנא אמר: לא תגזול (שם יט, יג), והשיב את הגזלה וגו'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרקים האחרונים מ[בבא] קמא.	מצווה קל: מצוות עשה להשיב את הגזילה אשר גזל (עשה נז) מצוות עשה להשיב גזילה אשר גזל. שנאמר: "והשיב את הגזילה אשר גזל ויקרא ה, כג. מראי מקומות: בבא קמא דפים צ"ד, ק"ג, ק"ט; רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרקים א'-ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קצ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ע"ג; שו"ע חושן משפט סימנים ש"ס, שס"ו, שס"ז וע"ש דין גוזל לרבים; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ו.
131	קלא. מצות הרמת הדשן שיסיר הכהן הדשן בכל יום ויום מעל המזבח, וזהו שנקרא תרומת הדשן, שהיתה נעשית בכל יום, שנאמר (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד וגו', והרים את הדשן. משורשי מצוה זו מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו מן הטעם שאמרנו שם. ונוי הוא למזבח לפנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא כג ב) שהרמת הדשן היא עבודה מעבודות הכהונה. ובגדי הכהונה שהיו תורמין בהן הדשן, היו פחותין מן הכלים שמשמש בהן שאר עבודות, שנאמר (שם ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים. ואף על פי שפסוק זה נאמר בהוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, מכל מקום גם בתרומת הדשן, דהינו כשמסלק אותה מעל המזבח ומורידה לרצפה שאצל המזבח, יש לנו ללמד גם כן שאין ראוי לעשות אותה מלאכה באותן בגדים שהוא משמש. ונאמר בזה על דרך משל (שבת קיד א) בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזג בהן כוס לרבו. ואימתי תורמין הדשן בכל יום? משיעלה עמוד השחר, ובמועדים משליש האחרון של לילה, וביום הכפורים מחצות הלילה. וכיצד תורמין אותה, מי שזכה ובא גורלו להסירה, טובל ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו, והיו אומרים לו אחיו הכהנים היזהר, שמא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך, ואחר כך לוקח המחתה. ושל כסף היתה, נתונה במקצועות בין כבש למזבח במערבו של כבש, ונוטל את המחתה ועולה לראש המזבח מפנה את הגחלים הילך והילך, וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש, ויורד למטה לארץ, והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר את הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלושה טפחים במקום מראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה. וחתיתה זו שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא המצוה של כל יום. ואחר שיורד זה שתרם, רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם במהרה, ונוטלין את המגרפות והצנורות ועולין לראש המזבח וגורפין את הדשן מכל צדי המזבח, ועושין ממנו ערמה על גבי תפוח, והוא מקום מן המזבח שנקרא כן. וכשאותו תפוח היה גדול מורידין ממנו קצת למטה בכלי גדול מחזיק לתך שנקרא פסכתר, ועומד שם עד שמוציאין אותו כולו מחוץ למחנה. ויתר פרטיה במסכת תמיד ויומא (כא כד ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה ועובר עליה ולא הסירה כמצותה ביטל עשה.	המצווה המשלימה שלושים הציווי שנצטוו הכוהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח וזוהי שקוראים: "תרומת הדשן". והוא אומרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (שם שם, ג,). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת תמיד וכיפורים.	מצווה קלב: מצוות עשה להרים הדשן מהמזבח בכל יום (עשה נט) מצוות עשה להרים הדשן מעל המזבח בכל יום. שנאמר: "והרים את הדשן וגו'" ויקרא ו, ג. מראי מקומות: פסחים דף כ"ו; יומא דפים כ'-כ"ב; מסכת תמיד פרק א'; רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכות י'-טו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ל'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קצ"ב.
132	קלב. מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח. ובא הפירוש של תמיד, כלומר להשים בו עצים בבוקר ובין הערבים, ובבאור אמרו זכרונם לברכה (יומא כא ב) אף על פי שהאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ואל יקשה עליך לאמור מה היא מצוה זו, והלא על כל פנים היה להם להבעיר אש לצורך הקורבן שנתחייבו להקריב, ובלא אש אי אפשר. כי מצוה זו בפני עצמה היא, כי מלבד אש הצריך לקורבן היו נותנים אש למזבח במצוה זו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שם מה א) שלוש מערכות של אש מן הכתובים, כמו שנכתוב בדינין של מצוה זו. משורשי המצוה הקדמה, ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי נסים גדולים אשר יעשה האל אל בני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאלו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף שהיה נס מפורסם כתוב שם (שמות יד כא) ויולך ה’ את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. והמשכילים יבינו כי עניין סתר זה למעלת האדון ושפלות המקבל. ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראה ברידתה מן הטעם שאמרנו, חוץ מיום שמיני של מלואים ושל גדעון (שופטים ו כא) ומנוח (שם יג כ) (ושל אליהו) שהיתה נראית. ועדין אנו צריכין לומר מהו עניין המצוה להדליק אש על המזבח, מלבד האש הצריך שם לקורבן. ונראה על צד הפשט שהוא כעניין מה שכתבנו במצות לחם הפנים (מצוה צז), שהאדם מתברך לפי מעשיו שהוא עוסק בהם לרצון בוראו. ועל זה הדרך אמרנו שהברכה מצויה בכל לחם חול, מתוך עסקנו במצוה בלחם קודש, כאלו תאמר על דרך משל שהברכה תתפשט במינה. וכמו כן הוא עסק המצוה באש בכל יום, שיתברך האדם בעניין האש שבו. ומהו אש זה? הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש, והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. ועניין הברכה הוא שלמות. כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדאי, והוא הקדחת. ובני אהרן הוסיפו באש מבלי שנצטוו, ונוסף גם בהם אש ונשרפו, כי לפי פעולת בני אדם יבוא עונשם או תנוח ברכת ה’ עליהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאף על פי שהאש ירדה מן השמים בימי משה, מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר (ויקרא א ז) ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו'. ובבוקר היו עורכים עצים ועושים בראש המזבח מערכה גדולה של עצים, שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר. ומלבד העצים הערוכים על המערכה מצוה על הכהן להעלות למזבח בשני גזירין של עץ, שנאמר ובער עליה הכהן עצים, ומעוט 'עצים' - שנים. וכן מוסיפין גם כן שני גזירין עם תמיד של בין הערבים ומעלין אותם שני כהנים, שנאמר 'וערכו', ושל שחר כהן אחד. ושלוש מערכות של אש היו עושים במזבח בכל יום. הראשונה גדולה, שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה ממנה, שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, ומערכה שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש, שנאמר אש תמיד תוקד וכו' ושלושה כתובים בעניין שהם מורים על שלוש מערכות אלה, כמו שלמדנו מפי השמועה, שאמרו זכרונם לברכה (שם מה ב) על מוקדה זו מערכה גדולה, ואש המזבח תוקד בו זה מערכה שניה של קטורת, והאש על המזבח תוקד בו זה מערכה שלישית של קיום האש. ויתר פרטיה מבוארים בפרק רביעי מיומא ושני מתמיד. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה ואם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, בטלו מצות עשה זו.	המצווה הכ"ט הציווי שנצטווינו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אומרו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים את העצים בכל בוקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד. ובפירוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכיפורים ובפרק ב' מתמיד, רצוני לומר מצוות מערכות האש הנעשית בכל יום במזבח.	מצווה קלג: מצוות עשה שתוקד אש על המזבח תמיד (עשה ס) מצוות עשה להבעיר אש על המזבח תמיד. שנאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח" ויקרא ו, ו. מראי מקומות: מסכת תמיד פרק ב'; יומא דפים כ"א-כ"ו; רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכות א'-ה'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קצ"א.
133	קלג. שלא לכבות אש מעל המזבח שלא לכבות אש מעל המזבח, שנאמר (ויקרא ו ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. משורשי מצות האש כתבתי למעלה במצות עשה דאש תוקד, ושורש הצווי באש להבעירה ושלא לכבותה אחד הוא, ואין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא מו ב) שאפילו הוריד האש מעל המזבח וכיבהו לוקה. אבל אש מחתה ואש מנורה שהכינה במזבח להדליק ממנה, אף על פי שכיבה אותה בראש המזבח פטור, שהרי נתקה מן המזבח, ואין אני קורא בו אש המזבח. ולא הוזהרנו אלא על כיבוי אש המזבח, שנאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואמרינן בספרא (צו ב ז) לא תכבה מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה. ויתר פרטיה, בפרק עשירי מזבחים (צא ב). ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים ועובר עליה וכיבה אפילו גחלת אחת מאש המזבח לוקה.	המצווה הפ"א האזהרה שהוזהרנו מלכבות אש המזבח. והוא אומרו יתעלה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) ובספרא: "לא תכבה – מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה"; וכל העובר על לאו זה וכבה אפילו גחלת אחת מגחלי המזבח – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מזבחים.	מצווה קלד: מצוות לא תעשה, שלא לכבות אש המזבח [לא תעשה עד] מצוות לא תעשה, שלא לכבות אש המזבח. שנאמר: "לא תכבה" ויקרא ו, ו. מראי מקומות: זבחים דף צ"ד; יומא דף מ"ו; רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ב' הלכה ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה פ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ד.
134	קלד. מצות אכילת שיירי מנחות שנצטוו הכהנים לאכול שיירי מנחות, כלומר, אחר שהפרישו ממנה מה שהיו מקטירין במזבח, שיאכלו הם כל השאר, שנאמר (ויקרא ו ט) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל וכו'. ולשון ספרא (צו ב ט) מצות תאכל - מצוה, יבמה יבוא עליה - מצוה, כלומר ששניהם מצות עשה, לא רשות. משורשי מצוה זו כתבנו למעלה (מצוה קב) במצות 'ואכלו אתם אשר כפר בהם' ב'ואתה תצוה', שכבוד הוא לקורבן שיאכלוהו משרתי ה’ יתברך בעצמם, ולא שיתנוהו לפחותים לאכלם, וכו' כמו שכתוב שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) שכל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. נמצא שמנחת חנוך וחבתין, וכהן שהביא מנחת חוטא ומנחת נדבה - נשרפות על גבי המזבח ולא נקמצות. הכהנת מנחתה נקמצת ושיריה נאכלין, דכהן דוקא אמרינן, ולא כהנת. ויתר פרטיה מבוארים במנחות. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה שנאמר (שם יא) כל זכר בבני אהרן יאכלנה. עבר ולא אכלה - ביטל עשה זה.	המצווה הפ"ח הציווי שנצטוו הכוהנים לאכול שירי מנחות. והוא אומרו יתעלה: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצוות תאכל" (שם ו, ט). ולשון ספרא: "מצוות תאכל- מצווה. כיוצא בו: יבמה יבוא עליה (דברים כה, ה) -מצווה", כלומר: שאכילת שיירי מנחות היא כמו ביאת היבמה שהיא מצוות עשה, לא דבר של רשות בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומם במסכת מנחות. ולשון התורה הוא שמצווה זו מיוחדת לאנשים. והוא אומרו יתעלה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).	מצווה קלה: מצוות עשה שיאכלו כהנים שיורי מנחות (עשה סא) מצוות עשה שיאכלו כהנים זכרים שיורי מנחות. שנאמר: "והנותרת ממנה יאכלו אהרן בניו וגו'" ויקרא ו, ט. מראי מקומות: זבחים דף נ"ג; מנחות דף ע"ב; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה פ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קפ"ה.
135	קלה. שלא לעשות שיירי מנחות חמץ שלא לבשל שירי מנחות חמץ, והוא חלק המנחות אשר לכהנים, שנאמר (ויקרא ו י) במנחה לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי, והוא כאלו אמר חלקם שהוא שירי המנחה, לא יאפה חמץ. ובפירוש אמרו זכרונם לברכה במשנה (מנחות נה א) וחייבים על אפיתה חמץ. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שהמחמץ אחר המחמץ חייב, והמחמץ מנחה פסולה פטור, שנאמר (שם ב יא) אשר תקריבו לה’ לא תעשה חמץ, הכשרה לשם ולא הפסולה. חמצה בראש המזבח אינו לוקה, שנאמר אשר תקריבו לה’ לא תאפה חמץ, וזו כבר קרבה. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ה' ממנחות. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בזכרים ונקבות. אפילו עבר ישראל אחד ואפאה חמץ חייב מלקות, ואין צריך לומר כהן.	המצווה הקכ"ד האזהרה שהוזהרנו מלבשל שיירי מנחות חמץ. והוא אומרו יתעלה: "לא תאפה חמץ חלקם נתתי אתה מאשי" (ויקרא ו, י), כאילו אמר שחלקם שהוא שיירי המנחה לא יאפה חמץ. ומי שאפה אותו חמץ – חייב מלקות. כמו שביארה המשנה ואמרה: וחייבין על אפייתה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה ממנחות.	מצווה קלו: מצוות לא תעשה, שלא לאפות שיורי מנחות חמץ [לא תעשה עה] מצוות לא תעשה, שלא לעשות שירי מנחות חמץ. שנאמר: "לא תאפה חמץ וגו'" ויקרא ו, י. מראי מקומות: זבחים דף ל"ו; מנחות דפים נ"ה, נ"ו; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב הלכות יד'- כא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"ל.
136	קלו. מצות קורבן מנחה של כהן גדול בכל יום שנצטוינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים בבוקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה’ וגו', והיא הנקראת חביתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח. משורשי המצוה לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, כי הוא הנושא תפילה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קורבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום נתחייב הוא גם כן להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקורבן, כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכונתו אצל ה’ ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם, ואין ספק שאין דומה התעוררות האדם כשמקריב קרבנו המיוחד לו, לכשהוא מקריב קורבן שהוא משותף עמו, וזה דבר ידוע ומנוסה בכל אדם, כי למה שמיוחד לו לבדו מתעורר יותר, אין להאריך בזה. מדיני המצוה מה שאמרו. כיצד (מנחות נ ב) עשית חבתי כהן גדול? מביא עשרון שלם של קמח וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, שאף על פי שמנחת העשרון קרבה לחצאין, כלומר חציה בבוקר וחציה בערב, אינה מתקדשת לחצאין, כלומר שכולה מביאה ביחד. ומביא עמה שלושה לוגין שמן, ובולל הסולת בשמן, וחולט אותה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצא שהם שתים עשרה חלות, ואחת אחת היו נעשות. וכיצד עושה? מחלק השלושה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט, ואחר כך קולה אותה על המחבת עם השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה, ואחר כך חולק כל חלה לשתים, כדי שיקריב החצי בבוקר והחצי בערב, ולוקח החצאין וכופל כל אחד מהם לשנים, ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים. ומקריב החצאין עם חצי קמץ לבונה בבוקר, והחצי הנשאר עם חצי קמץ לבונה בערב. והוא כליל לאשים. ונוהגת בזמן הבית בכהן גדול. ומנחת הבוקר והערב מצות עשה אחת, אין חולק בזה, כי גם הרמב’’ן זכרונו לברכה, שמנה שני תמידין שתי מצות, מודה בזה.	המצווה המ' הציווי שנצטווינו שיקריב כהן גדול, בכל יום תמיד מנחה בבוקר ובין הערבים, והיא הנקראת: חביתי כהן גדול, ונקראת גם: מנחת כהן משיח. והוא אומרו יתעלה: "זה קורבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'" (ויקרא ו, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו ומתי קרבה ואיך קרבה בפרק ו' ובפרק ט' ממנחות ובמקומות ביומא ותמיד.	מצווה קלז: מצוות עשה שיקריב כהן גדול מנחת חביתין בכל יום (עשה סב) מצוות עשה שיקריב כהן גדול בכל יום עשירית האיפה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. שנאמר: "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו' עשירית האיפה סולת וגו'" ויקרא ו, יג. מראי מקומות: מנחות דף נ'; רמב"ם תמידין ומוספין פרק ג' הלכות יח'-כב'; מעשה הקורבנות פרק יג' הלכות א'-ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה מ'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קצ"ד.
137	קלז. שלא לאכול מנחת כהן שלא לאכול ממנחת כהן שנאמר (ויקרא ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. משורשי המצוה היסוד שאמרנו תחילה כי כוונת הקורבן לעורר לב המקריב אותו, ואם יאכל הכהן מנחתו לא יתעורר לבו עליה יפה, שהיא דומה בעיניו כאופה פת לצדכו ואוכלו, ואף כי יאכלו חבריו שלו והוא שלהן, יעלה הכל לחשבון אחד, לכן ציווה שתהיה כליל לא תאכל לשום אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות עב ב) כל המנחות הקרבות לגבי המזבח נקמצות, ומקטירין הקמץ כולו לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים, חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת אלא מקטירין אותה כולה, שנאמר וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ולמדנו מעתה שמנחת חנוך וחבתין וכהן שהביא מנחת חוטא או מנחת נדבה כולן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה קלד) בסדר זה. ועניין הקמיצה היא, שנוטל הכהן מן הקמח בקומצו, כלומר בראשי אצבעותיו, כדרך שקומץ כל אדם, שפושט פס ידו וקומץ בראשי אצבעותיו, כלומר שאצבעותיו דבקים עם הכף ואינם מחזיקים מן הקמח הרבה. ואם הוסיף בקומץ, כגון שהרחיק אצבעותיו וקמץ, פסול. ויתר פרטי המצוה במנחות. ונוהג איסור אכילת מנחת כהן בזכרים ונקבות בזמן הבית. ועובר על זה ואכל ממנה כזית לוקה. ולשון ספרא (צו ה ד) כליל תהיה לא תאכל, כל שהוא בכליל תהיה, ליתן לא תעשה על אכילתו.	המצווה הקל"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול מנחת כהן. והוא אומרו יתעלה: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (שם ו, טז). ונכפל הלאו בחביתי כהן גדול שגם היא מנחה. והעובר על זה – לוקה. ולשון ספרא: "כליל תהיה לא תאכל" – כל שהוא ב"כליל תהיה". לתן לא תעשה על אכילתו.	מצווה קלח: מצוות לא תעשה, שלא לאכול מנחת כהן [לא תעשה עו] מצוות לא תעשה, שלא תאכל מנחת כהן. שנאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" ויקרא ו, טז. מראי מקומות: סוטה דף נ"ג; מנחות דף ע"ב; מכות דף י"ח; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ב הלכה ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קל"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שכ"ב.
138	קלח. מצות מעשה החטאת שנצטוינו שיעשו הכהנים קורבן החטאת על העניין הנזכר בכתוב איזה חטאת שיהיה של בהמה או עוף, שנאמר (ויקרא ו יח) זאת תורת החטאת. כבר אמרנו למעלה (מצוה צה) כי בפרטי הקרבנות, כלומר בסדר שחיטתן באיזה מקום ועניין הקרבתן והזאתן ומקום וזמן אכילתן או שרפתן בקצת מהן, אין לנו לייגע מחשבותינו אחר שורשי עניינים אלה שאין להם חקר, ואין לנו בשכל הקנוי בזה קנין. אחד מעיר חכם מקובל יהיה שיזכה לדעת קצת ראשי דברים מן העניין, ודי לנו אחרי כתבנו מה שעלה במחשבתנו מן הטעם על דרך הפשט בקרבנות דרך כלל. ובזה אני פוטר עצמי בקורבן החטאת וכל כיוצא בו מכתוב בהן שורש כמנהגי בשאר, כי בכלל פרטי הקורבן הם, שהכלל הוא הקרבת הקורבן, והפרטים הם תורת הקרבתו כיצד. והנה הרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשב תורת החטאת והאשם והעולה והשלמים מחשבון המצות מיסוד זה שאמרתי, לפי שעיקר הצווי יבוא על חיוב הקרבת הקורבן, וסדר עשיתו אחר כן אינו בדין שיחשב מצוה בפני עצמה, כי על כל פנים יצטרך הכתוב ללמד אותנו מעשה כל אחד מהם אחר שחייבנו בהם, וזה לשונו: כל מעשה הקרבנות מצוה אחת ונצטוו כל זרע אהרן בעבודתם, והיא מצות עשה אחת, שנאמר (במדבר יח ז) ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהנתכם, ופירושו תעבדו בכל עבודת הכהונה כי היא עבודה ומתנה לי ומתנה לכם, שיש לכם בה שכר כאשר תקחו משולחן גבוה יתברך, עד כאן. ועם כל זה, מדרך חשבון הרמב''ם זכרונו לברכה אשר נתפשט במצות לא נטה, והדבר אשר יקשה, נתלה הקושי בנו ולא בו, כי הוא באמת סיבתנו בעסק זה, ומידו זכינו לו, ינוח הצדיק על משכבו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהחטאות באין מחמשה מינים, מכבשים ועזים ובקר, בין גדולים בין קטנים. וקטנות וגדולות שלהם נפרש עניינם בשלמים (לקמן מצוה קמא) בעזרת השם. ובאין גם כן בין מן זכר או נקבה, ומן התורים או מן בני היונה. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קכד) קצת דינין בחטאת העוף. ויש מן החטאות שהיו באין על הצבור כולן, ויש שהן באין על היחיד, ומהן מן הצבור ומן היחיד שהיו נשרפות כולן על מזבח החיצון, ומהן שהיו נאכלות כולן חוץ מן האמורין שבהן שהיו נשרפין על מזבח החיצון, שאין עושין בפנימי כל השנה אלא הקטורת, כמו שאמרנו למעלה (מצוה קד). ואלו הן האמורין של שור או של עז: החלב שעל הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד הנקרא פוליגא''ר בלעז, ונוטל מן הכבד מעט מן היותרת. והאמורין של מין כבש הם אלו בעצמן, ומוסף עליהן מין הכבש שנוטלין עוד ממנו האליה תמימה עם חליות שבשדרה עד מקום הכליות, שנאמר (ויקרא ג ט) לעמת העצה יסירנה, כלומר מלעומת מקום הכליות, וכינו המקום ההוא כן, מפני שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא א) שהכליות יועצות. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה במעשה חטאת הנאכלת בשחיטה וזריקה, ויתר כל עניניו, וכן במעשה החטאת הנשרפת גם כן, ואם יעשה בהם שום מעשה של הפסד מה דינם, ויתר פרטיה - כולם בזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן העובר ולא עשה החטאת כמשפט, ביטל עשה זה.	המצווה הס"ד הוא הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן חטאת באופן הנזכר, תהיה החטאת אשר תהיה. והוא אומרו יתעלה: "זאת תורת החטאת וגו'" (שם ו, יח). וגם ביאר שם בויקרא איך היא נשחטת ומה ממנה נקטר ומה נאכל.	מצווה קלט: מצוות עשה סדר קרבן חטאת (עשה סג) מצוות עשה לעשות מעשה קרבן חטאת. שנאמר: "וזאת תורת החטאת וגו'" ויקרא ו, יח. מראי מקומות: זבחים דף נ"ג; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרקים א', ה', ז', ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ד, (עשה רמב"ן משיג בשורש י"ב); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קפ"א.
139	קלט. שלא לאכול מבשר חטאות הנעשין בפנים שלא יאכלו הכהנים מבשר החטאות הנעשות בפנים. כלומר מאותן חטאות שהיו מזין מדמן במזבח הפנימי שהיה בהיכל. שנאמר (ויקרא ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף. ולשון ספרא (צו ה ד) באש תשרף, כל שהוא טעון שריפה - לעבור עליו בלא תעשה על אכילתו, וכל החטאות שדמן טעון הזיה בפנים, כלומר במזבח שהיה בהיכל, היו נשרפין, ידוע הדבר ומפורש בכתובים. וכל החטאות שלא היו מזין מדמן אלא במזבח שבחוץ, היו נאכלים. ועל זה נאמר מקרא זה שכל חטאת שדינה בשריפה, לא יאכלו ממנה. ופרטי החטאות איזה מהן נשרף ואיזה נאכל, מפורש בכתוב. ומה שאינו מבואר יפה במקרא, פרשו לנו חכמינו זכרונם לברכה בזבחים (פא ב). כבר אמרנו (מצוה קלח) כי בפרטי הקרבנות אין לנו בהם עסק וגם זה מפרטיהם הוא אם נאכל אם לא נאכל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמכיון שנכנס דם חטאת הנאכלת באהל מועד פסול, ולמדו לומר כן מזה המקרא שאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל. ודוקא שנכנס דרך שער ההיכל, כמו שכתוב 'יובא' - כלומר דרך ביאה. אבל הכניסו בפשפש או דרך חלון או גג, אינו נפסל, דלאו דרך ביאה הוא. והוא הדין לחטאות הנשרפות, שמזין דמן במזבח הפנימי, שאם הכניס דמן לפנים מן הפרכת דזהו קודש הקודשים שפסולין, שגם בהן אני קורא וכל חטאת אשר יובא מדמה פנימה שמקום זה פנימה למקומן הוא. ויתר פרטיה בזבחים. (פב ב) ונוהג איסור אכילת חטאת פנים בכהנים. והוא הדין לכל אדם, שדרך כלל נאמר 'לא תאכל'. והעובר ואכל ממנה כזית לוקה.	המצווה הקל"ט האזהרה שהוזהרו הכהנים מלאכול בשר חטאות הנעשות בפנים והוא אומרו יתעלה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באשר תשרף" (שם, כג). והאוכל ממנה – לוקה. ולשון ספרא: "לא תאכל באש תשרף" – כל שהוא טעוון שרפה. לתן עליו בלא תעשה על אכילתו.	מצווה קמ: מצוות לא תעשה, שלא לאכול מחטאת הפנימית [לא תעשה עז] מצוות לא תעשה, שלא לאכול מחטאת הפנימיות. שנאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו' לא תאכל באש תשרף" ויקרא ו, כג. מראי מקומות: זבחים דף פ"ב; פסחים דף פ"ג; רמב"ם מעשה הקרבנות פרק יא' הלכה ג', פסולי המוקדשין פרק ב' הלכות יג'-כ'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קל"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שכ"ג.
140	קמ. מצות מעשה האשם שנצטוינו שיעשו הכהנים מלאכת קורבן האשם על העניין הנזכר בכתוב, שנאמר (ויקרא ז א) וזאת תורת האשם וגו', כמו שכתוב בפרשה. הלא אמרתי לך (מצוה קלח), שאין לנו לכתוב שורש במלאכות אלו לפי שהן כעין פרטי הקורבן, ואין לחזר אחר טעמן כי סתומין הדברים וחתומים. דיני האשם זכרנו קצתם למעלה בפרשת ויקרא (מצוה קכט), ועדיין נודיע שהאשם אינו בא לעולם אלא מזכרי כבשים בלבד. יש אשם בא מגדולי המין, ויש מן הקטנים. מעשהו בשחיטה וזריקה ומליחה והאמורין והתנופה באשמות שוה, חוץ מאשם מצורע, שיש שינוי קצת בקבלת דמו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. וכהן העובר עליה ולא הקריב האשם כמשפטו, ביטל עשה.	המצווה הס"ה הציווי שנצטווינו שיהא מעשה קורבן אשם באופן הנזכר בויקרא באומרו יתעלה: "וזאת תורת האשם" (שם ז, א). וביאר הכתוב איך קרב ומה ממנו נקטר ומה נאכל	מצווה קמא: מצוות עשה סדר קרבן אשם (עשה סד) מצוות עשה לעשות מעשה קרבן אשם. שנאמר: "וזאת תורת האשם וגו'" ויקרא ז, א. מראי מקומות: מסכת זבחים פרק ה'; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט' הלכות א'-ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ה; (עשה רמב"ן משיג בשורש י"ב); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קפ"ב.
141	קמא. מצות מעשה זבח השלמים שנצטוו הכהנים שיעשו מעשה השלמים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו וגו', ואמר עוד בהשלמת המלאכה (שם ז יא יב) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ובארבעה שמות נכללים עניני הקרבנות כולן, והם עולה, חטאת ואשם ושלמים, שכל קורבן שיקריבו צבור או יחיד מאחד מאלה יהיה לעולם. כבר כתבתי פעמים שאין לכתוב שורשים באלו המלאכות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מנחות קז ב) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים. וקטנים נקראים מבן שמונת ימים עד שנה תמימה מיום ליום. נתעברה השנה נתעברה לו, כלומר ויהיה קטן עד תשלום העיבור. וגדול נקרא בבקר משנה עד שלוש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו. וארבעה מינין הם השלמים האחד שלמי צבור, והשלושה שלמי יחיד. שלמי צבור נקראים קודשי קודשים, ואין לצבור שלמים כי אם קורבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם. המלאכות שלהן, כגון שחיטה זריקה הפשט ונתוח ומליחה והקטורת אמורין, מפורש במנחות (כ א). ושלמי היחיד נקראים קודשים קלים. ומקום שחיטתן ומעשה הזריקה והפשט וניתוח ותנופה והפרשת אמורין, מפורש במנחות (סא א). והשלושה מינין אלו של שלמי יחיד, שוין הן במלאכות אלו. אבל יש לך לדעת עניין החילוק שביניהם בקצת עניניהן דרך כלל. דע כי משלושה מינין של שלמי יחיד: האחד הוא קורבן השלמים הבא בלא לחם עמו, והם שלמי חגיגה ושמחה, ואלו הם הנקראים שלמים. והשני, שלמים הבאים עם הלחם הידוע, והוא הבא בנדר או בנדבה, ואלו השלמים נקראים תודה, והלחם הבא עמו נקרא לחם תודה. והמין השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל נזיר. ובארו זכרונם לברכה שם בגמרא (חולין קלד ב) חזה ושוק מהן הנאכלין לכהנים כמה שעורן, והזרוע בשלה מן איל נזיר הנאכל לכהנים מלבד חזה ושוק גם כן כמה שעורו, ובאיזה מקום מן הבית מבשלין אותו. ודיני הלחם הבא עם שני מינין מן השלמים והם תודה ואיל נזיר מכמה עשרונים הוא, ואי זה מהן בא חמץ ואיזה בא מצה לבד. והבא חמץ ומצה איך יחלק, וכיצד מחמצן, וחשבון החלות הבאות מצה כמה מהן מאפה תנור ורקיקין ומרבכות הכל בזבחים. ועניין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן: מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלושים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר שלא היה נעשה בהן דבר רק שהיו משימין בעיסתן בשעת לישה שמינית לוג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני, ואופין אותן. והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חילוק בין העשרה של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לוג של שמן בשעת לישה, והעשרה של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלוג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מרובכות, ופירוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הספגנין באלפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לוג, כשיעור כל השמן של העשרים חלות. וגם שיעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני. וזה שאמרנו הוא פירוש מרבכת בכל מקום בתורה. ושם מתבאר (מנחות עז ב) כמה חלק יש לכהן בחלות, והשאר נאכל לבעלים. ויתר כל פרטיה שם במסכת זבחים. ונוהגת מצות השלמים בזמן הבית בזכרי כהונה כי להם חיוב העבודה. והעובר עליה ושינה את סדרן בצדדין ידועין בגמרא ביטל עשה, מלבד שיש צדדין שהקורבן פסול.	המצווה הס"ו הציווי שנצטווינו שיהא מעשה זבח השלמים באופן הנזכר. באומרו: "ואם-זבח שלמים קורבנו וגו'" (שם ג, א). ואמרו עוד להשלמת המעשה: "וזאת תורת זבח השלמים [וגו'] אם על תודה יקריבנו" (שם ז, יא-יב). וארבעת המעשים האלה - כלומר: מעשה העולה והחטאת והאשם והשלמים - הם כל מעשי הקורבנות, לפי שכל קורבן בהמה שמקריב היחיד או הצבור אינו אלא אחד מארבעת הסוגים האלה, חוץ מן האשם שהוא לעולם קורבן יחיד, כמו שביארנו כמה פעמים. ומסכת זבחים כוללת גם דיני ארבע מצוות אלו והנספח אליהן מן הדומה להן, דברים שחובה לעשותם, ודברים שחייבים עליהם, ודברים שאם עשה פסל, ודברים העשויים כהוגן.	מצווה קמב: מצוות עשה סדר קרבן שלמים (עשה סה) מצוות עשה לעשות מעשה קרבן שלמים. שנאמר: "וזאת תורת זבח שלמים" ויקרא ז, יא. מראי מקומות: זבחים דף נ"ה; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ס"ו, (עשה רמב"ן משיג בשורש י"ב); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קפ"ג.
142	קמב. שלא להותיר מבשר קורבן התודה שלא להותיר שום דבר מקורבן התודה עד הבוקר. כלומר למחרת יום זביחתו. שנאמר (ויקרא ז טו) בקורבן תודה לא יניח ממנו עד בקר. וממנו למדנו לשאר קודשים גם כן, שכל מה שישאר מהם אחר זמן אכילתו, שהוא נותר וחייב לשורפו לפי שהוא ניתק לעשה שישרפנו, כמו שכתבנו למעלה, (מצוה קמג) בסדר זה, ושם כתבנו רמז משורשיו וקצת דיניו כמנהגנו.	המצווה המשלימה ק"כ האזהרה שהוזהרנו מלהשאיר מקרבן תודה עד בוקר. והוא אומרו בקרבן תודה: "לא תותירו ממנו עד בוקר" (ויקרא כב, ל). ומזה למדנו שאר קודשים, שכל מה שנותר מהם לאחר זמן אכילתם – הרי הוא נותר וחייב לשרפו לפי שהוא נתק לעשה; ושרפתו מצוות עשה. כמו שביארנו במצווה צ"א ממצוות עשה.	מצווה קמג: מצוות לא תעשה, שלא להותיר קדשים אחר זמנן [לא תעשה עח] מצוות לא תעשה, שלא להותיר מקדשים לאחר זמנן. שנאמר: "לא יניח ממנו עד בקר" ויקרא ז, טו. מראי מקומות: חולין דף פ"ג; סוף מסכת זבחים; פסחים דפים ל"ד, פ"א; סוף מסכת תמורה; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכה ט', ופרק י"ט; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ק"כ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ו.
143	קמג. מצות שריפת נותר הקדשים שנצטוינו לשרוף הנותר, והוא בשר הקודשים שנשאר אחר עבור זמן אכילתן המוגבל להן. שנאמר (ויקרא ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. וזאת השריפה היא מצות עשה, שכן אמרו במכלתא גבי פסח (שמות יב י) ולא תותירו ממנו וכו', והנותר באש תשרפו וכו'. בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה, דמשמע שמצות שריפת נותר עשה הוא. ודין הפיגול והנותר שווה בזה, שיש מצות עשה גם כן בשריפתו, שמצינו הכתוב מוציא הפיגול בלשון נותר. משורשי המצוה לפי שטבע כל בשר להפסל בשהייה ולבוא לידי חסרון, ועל כן להגדלת דבר הקורבן כמו שאמרנו למעלה (מצוה קב) נצטוינו לשורפו מיד ולבערו מן העולם, לבל יקוץ אדם בו ובריחו. ותכלית הכליון הגמור הוא על ידי האש יותר מן הפירוד וזרייה לרוח, או לכל דבר אחר. גם מלבד זה יש בדבר רמז אל הבטחון בהשם יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדי להצניעו ליום מחר, בראותו כי האל יצוה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כליון גמור, ולא רצה שיהנה בו בריה אחרת לא אדם ולא בהמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פסחים פב ב) שבכלל הנותר והפיגול הם כל פסולי המקודשין שכולן נשרפין גם כן. וקורבן שנפסל או נתפגל בודאי מיד נשרף, ואם ספק, תעובר צורתו ואחר כך נשרף, וכל בשר הנמצא בעזרה, אברים - עולות. פירוש נדין אותן שהן עולות. ואם נמצא חתיכות - חטאות. והנמצא בירושלים - שלמים. ונפקא מינה לעניין שאם עבר אחד ואכל מהן, מביא על כל אחד כפרתו כפי חזקה זו. ועל הכל אמרו זכרונם לברכה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא. ואין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר ביום השלישי באש ישרף. ואף על פי שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שני, אין שורפין אותם אלא ביום. ויתר פרטיה מבוארים בפסחים וסוף תמורה [הלכות פסולי המוקדשין פי''ט] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. כי להם העבודה. וכהן שעבר ולא שרף הנותר - ביטל עשה, ועבר על לאו דלא תותירו, אבל אין לוקין על לאו זה, לפי שאין בו מעשה.	המצווה הצ"א הציווי שנצטווינו לשרוף הנותר. והוא אומרו יתעלה: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז). ובפירוש אמרו על זה שאמר יתעלה בכבש הפסח: "[ו]לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות יב, י) אמרו במכילתא: "בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה". ובמקומות רבים בפסחים ובמכות וזולתם אמרו בפירוש שלאו דנותר לאו שנתק לעשה הוא, ולפיכך אין לוקין עליו. והעשה הוא מה שהזכרנו, שנאמר: "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו". ודין הפגול והנותר שווה, כמו שאבאר במצוות לא תעשה שכבר הזכיר את הפגול בלשון "נותר". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.	מצווה קמד: מצוות עשה לשרוף הנותר מקדשים (עשה סו) לשרוף הנותר. שנאמר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" ויקרא ז, יז. מראי מקומות: חולין דף פ"ג; סוף מסכת זבחים; פסחים דפים ל"ד, פ"א; סוף מסכת תמורה; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ט; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"ז.
144	קמד. שלא לאכול פיגול שלא לאכול הפיגול. ופיגול הוא קורבן שחשב עליו הכהן המקריב מחשבת פסול בשעת זביחה או הקרבה. ופסול המחשבה הוא, כגון שהסכים בדעתו בעת הזביחה או בעת ההקרבה שיאכל מאותו קורבן אחר זמן המוגבל לאכילתו, או יקטיר ממנו מה שטעון הקטרה אחר זמן המוגבל להקטרה, שאכילת המזבח ואכילת אדם הכל נשמע בלשון אכילה. ובאר הכתוב, שהאוכל ממנו שישא עון, שנאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וכו' והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ונשיאת העון בכאן הוא כרת, כמו שנלמד בגמרא (זבחים כח ב) בגזרה שוה. ואולם אזהרתו, כלומר הלאו המפורש על זה, מלבד העונש שנזכר בכאן, הוא מה שכתוב במלואים (שמות כט לד) לא יאכל כי קודש הוא. ואמרו זכרונם לברכה (פסחים כד א) שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקודשים ואין ראוי לאכלו, כמו הנותר והפיגול. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה שנכללו באזהרות (דברים יד ג) לא תאכל כל תועבה. שדרשו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וכיון שכן, נאמר שהאחד לתוספת לאוין, וזה הפסוק שבכאן ידבר בעונש האוכלו שכן בא לנו הפירוש עליו. וזה שאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל ביום השלישי, כלומר, שחשב עליו לאכלו ביום השלישי שכן דרשו זכרונם לברכה (זבחים כט א) ואם האכל יאכל וכו' פיגול הוא. כוף אזנך לשמוע: במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר, שהוא נפסד בזאת המחשבה. והאוכלו חייב כרת, שנאמר בו והנפש האוכלת ממנו עונה תשא. ונאמר בנותר (שם יט ח) ואוכליו עונו ישא, כי את קודש ה’ חלל ונכרתה, וגמרינן ליה בכרתות בגזירה שוה שאמרו שם (ה א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי התורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שוה, דיליף עון עון מנותר מה להלן כרת אף כאן כרת. משורשי מצוה זו היסוד אשר בנינו תחילה שאמרנו כי עניני הקורבן להכשיר מחשבות בני איש ולצייר בנפשם מתוך הפעולה שבין ידם רוע החטא וטוב דרכי היושר, על כן מהיות עיקר סיבתו של דבר המחשבות היה ראוי להיפסל במחשבה הנטויה בו מן היושר בכל מעשיו. וזה דבר ברור קרוב אל השכל למודה על האמת. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים מג א) שאין חיוב כרת אלא לאוכל מן הקורבן החלק שיש בו לאדם או למזבח ממנו. אבל מן החלק ממנו שמתיר הקורבן, אין חייבין עליו כרת משום פיגול. כיצד? האוכל כזית מן הדם מקורבן שנתפגל, אין חייב עליו כרת משום פיגול, שהרי הדם החלק המתיר הקורבן הוא, שאחר זריקת הדם האמורין מותרין לקרב ולא קודם לכן, ומכל מקום אף על פי שאין בו כרת, לוקין עליו. אבל האוכל כזית מן בשר הקורבן או אפילו מן האמורין, חייב כרת משום פיגול, שהדם הוא המתיר האמורין למזבח, ואחר מתיר ראשון אנו הולכין בדין זה, לחייב האוכל בכל השאר, ולפיכך חייב האוכל אף מן האמורין. ואף על פי שהן גם כן מתירין הבשר לאדם, אין בכך כלום, שאחר הדם שהוא מתיר ראשון אנו הולכים כמו שאמרנו. וכן מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה חייב משום פיגול, אבל האוכל כזית מן הקומץ שלה או מן הלבונה, שהן המתירין, אין חייבין עליו כרת. ומכל מקום לוקה עליהן כמו שאמרנו. ואלו הן הדברים שאין מחייבין עליהן משום פיגול לעולם: הקמץ והלבונה והדם, כמו שאמרנו והיין והמנחות הנשרפות כולן, שהרי אין בהן קמץ להתירן, וכל שאין לו מתירין חוץ ממנו אין חייבין משום פיגול עליו. ולוג שמן של מצורע גם כן אין חייבין עליו. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? התשובה שאין תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולג אחר כמה ימים. וכן מעניין המצוה מה שאמרו גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פיגול עובר בלאו, שנאמר (שם ז יח) לא יחשב לו, ומפי השמועה למדנו (שם כט ב) שבכלל זה אזהרה למקריב שלא יחשוב מחשבת פסול, אבל מכל מקום אינו נחשב מחשבון שלוש מאות ששים וחמשה לאוין, לפי שהוא כעין סניפין ללאו אחר שהוא נחשב בלאוין, והוא מה שכתוב בסדר אמר אל הכהנים (ויקרא כב כא) כל מום לא יהיה בו. ודרשו זכרונם לברכה (בכורות לג ב) משום לאו למטיל מום בקודשים. וכמו שנכתוב בעזרת ה’ (מצוה רפז). וגם העניין גם כן של מחשב פסול כעין המטיל מום הוא נחשב, ולפיכך לא חשבנוהו מן החשבון, ומכל מקום אינו לוקה על זה לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד. ויתר דיני המחשבות אי זו מחשבה פוסלת, כגון מחשבת שנוי ה’ ומחשבת מקום ומחשבת זמן, ובאיזה קורבן ובאיזו עבודה, כגון שחיטה, זריקה, קבלה, הולכה, וכל פרטי דיני הפיגול וגם נותר הדומה לו, מבוארים במקומות רבים מסדר קודשים. ונוהג איסור אכילת הפיגול בזמן הבית בזכרים ונקבות אפילו ישראלים, שדרך כלל אסרתו התורה לכל, בין כהן בין ישראל. והעובר עליה ואכל כזית ממנו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. וכבר פרשנו פעמים (מצוה קח קכא) שקורבן שאינו עולה ויורד לפי עניות ועשר נקרא קבוע.	המצווה הקל"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הפיגול. והפיגול הוא הקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת שחיטתו או בשעת הקרבתו, שחשב האיש שעסק בהקרבתו שיאכל ממנו אחר זמנו או יקטיר מה שראוי להקטיר ממנו אחר זמנו, כמו שביארנו ובררנו בפרק ב' מזבחים. והאזהרה על אכילת פיגול זה היא אמרו: "לא יאכל כי קודש הם", כמו שביארנו במצווה שלפני זו; אבל את העונש למדנו ממה שנאמר בפיגול בפרשת צו את אהרן: "ואם אכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אותו, לא יחשב לו, פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תשא" (ויקרא ז, יח). ובאה הקבלה בפירוש פסוק זה, שהוא מדבר בקרבן שנתקלקלה בו המחשבה בשעת הקרבתו והוא הנקרא: פיגול, ושאמרו "האכל יאכל" אין כוונתו אלא אם חשב עליו שיאכל ממנו ביום השלישי. אמרו: "כוף אזנך לשמוע, במחשב על זבחו שיאכל ממנו ביום השלישי הכתוב מדבר". שהוא מתקלקל במחשבה זו, והאוכל ממנו אחר מחשבה זו – חייב כרת, שנאמר: "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". ואמר בנותר: "ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה" (שם יט, ח). ובגמרא כרתות אמרו: "אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא בגזרה שווה דילף עוון עוון מנותר: כתיב הכא "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". וכתיב התם "ואוכליו עונו ישא" מה להלן כרת אף כאן כרת". וגם האוכל פיגול בשגגה – יביא חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני הפיגול והנותר במקומות שונים בסדר קודשים.	מצווה קמה: מצוות לא תעשה, שלא לאכול פיגול [לא תעשה עט] מצוות לא תעשה, שלא לאכול פגול. שנאמר: "פגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" ויקרא ז, יח. מראי מקומות: מסכת זבחים פרק א' ופרק ב'; ריש מסכת כריתות; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין מפרק י"ג ועד פרק י"ח; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קל"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ז.
145	קמה. שלא לאכול בשר קדשים שנטמא שלא נאכל בשר קודשים שנטמא, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, והוא הדין אדם טמא שאסור לאכול בשר טהור, וכמו שנכתוב (מצוה קסז) בלאו בפני עצמו בעזרת השם. ובפרק שני דפסחים (כד ב) אמרו טומאת הגוף בכרת טומאת בשר בלאו. משורשי מצוה הזו מה שכתבנו למעלה שנצטוינו להגדיל עניני הקורבן בכל עניין, ובודאי ממעלתו שלא לאוכלו כי אם בטהרה ובגוף נקי. ובדבר הגדלתו מה תועלת לנו בו - כבר כתבנו טעמו (מצוה קג). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (מכות יד ב) שאסור לטמא הקודשים או לסבב להם טומאה, אבל המטמאן אינו לוקה, אלא טהור האוכלן טמאים הוא שלוקה, מדכתיב לא יאכל. ואף על פי שכתוב זה במלואים, הוא הדין לשאר הקרבנות כולן. ואפילו האוכל כזית מלבונת המנחה שנטומאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה. שגם היא חלק מחלקי הקורבן. ואין החיוב אלא בטומאת אב הטומאה או ולד הטומאה של תורה, אבל מפני טומאה של דבריהם אינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות. ויתר רובי פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית במזיד מבשר קודש שנטמא, לוקה.	המצווה המשלימה ק"ל האזהרה שהוזהרנו מאכל בשר קודשים שנטמאו. והוא אומרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (שם, יט); ומי שעבר ואכלו – לוקה. ובתוספתא זבחים נתבאר. שטהור שאכל בשר טמא – הרי זה לוקה את הארבעים. ובפרק ב' מגמרא פסחים אמרו: "טומאת הגוף בכרת, טומאת הבשר בלאו". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.	מצווה קמו: מצוות לא תעשה, שלא לאכול קדשים שנטמאו [לא תעשה פ] מצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר קדש טמא. שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" ויקרא ז, יט. מראי מקומות: פסחים דף כ"ד; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכות יב'-כד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ק"ל; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ח.
146	קמו. מצות שריפת בשר קדש שנטמא שנצטוינו לשרוף קודשים שנטמאו, שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. משורשי המצוה מה שכתבנו בנותר (מצוה קמג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שקלים ח ו) שאם נטמא בפנים שורפין אותו בפנים, נטמא בחוץ שורפין אותו בחוץ. ובין שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה שורפין אותו. ונותר של קודשים קלים שורפין אותו הבעלים בבתיהם, וכל עצמות הקודשים שאין בהן מח אינן טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח. והעניין הזה יחזק קצת טענותינו בהפסד הבשר שאמרנו, ועל כן העצמות שאינם באים לידי הפסד, אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח לפי שהם באזהרת (שמות יב מו) ועצם לא תשברו בו, תשאר בהם ברוב מעט בשר עליו מפני אימת השבירה, ולפיכך אמרו עליהם דרך כלל בכולן שיהיו טעונין שריפה. ואלו הן הנשרפין: בשר קודש שנטמא או נותר או קורבן שנפסל, וכן המנחה שנטומאת או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו לבעליו שלא חטא (אחר) [קדם] שנזרק דמן, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. הרי אלו ישרפו. ואגב גררא נכתוב הנקברין, ואלו הן: קודשים שמתו בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית, וקודשים שהפילו יקבר הנפל, הפילה שליא תקבר ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפרי מצורע, ושער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה ויתר פרטי המצוה מבוארים בפסחים וסוף תמורה. (שם לב לד) ונוהגת שריפת הקודשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים ובישראלים כיצד? קודשים שטעונין שריפה במקדש שריפתן מוטלת על הכהנים. והנשרפין בכל העיר, כגון קודשים קלים הבעלים שורפין את חלקם אם נטמא או נותר בבתיהם. והעובר עליה ולא שרף בשר טמא או נותר שהוא בידו ביטל עשה זה.	המצווה הצ' הציווי שנצטווינו לשרוף קודשים שנטמאו. והוא אומרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט), ובגמרא שבת החלו לבאר, מה טעם אסור להדליק שמן תרומה שנטמא ביום טוב? ואמרו: "שבתון עשה הוא, והווי יום טוב עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה". עניין הדברים האלה הוא: שעשית מלאכה ביום טוב אסורה, והעושה עובר על מצוות עשה, שכן ביטל מצוות עשה, והוא אומרו ביום טוב: "יהיה לכם שבתון" (שם כג, כד); ועובר על מצוות לא תעשה, לפי שעבר על לאו, והוא אומרו: "כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז), כלומר: ביום טוב. אבל שרפת קודשים טמאים אינה אלא מצוות עשה, ולפיכך אסור לשרפם ביום טוב מחמת הכלל שהזכיר: "אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה". ואמרו שם עוד דבר, וזו לשונו: "כשם שמצווה לשרוף קודשים שנטמאו, כך מצווה לשרוף שמן תרומה שנטמא". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפסחים ובסוף תמורה.	מצווה קמז: מצוות עשה לשרוף קדשים שנטמאו (עשה סז) מצוות עשה לשרוף קדשים שנטמאו. שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' באש ישרף" ויקרא ז, יט. מראי מקומות: שבת דף כ"ה; פסחים דף פ"ב; רמב"ם פסולי המוקדשין פרק י"ט, קרבן פסח פרק ד', תרומה פרק יב; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"ח.
147	קמז. שלא נאכל חלב שלא נאכל חלב בהמה טהורה, שנאמר (ויקרא ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. כבר כתבתי באיסור טרפה בסדר משפטים (מצוה עג) כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה, ולפי זכותו וטוב מזגו יבין דרך הנפש החכמה הנתונה בו, ויאמין לעצתה וילך אחריה, מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים במהות גופו להעמידו על יושרו ובריו וכוחו. וידוע הדבר ומפורסם בין בני אדם כי לפי המאכלים יתפעל הגוף בבריאות או בחולי, כי בשר הגוף היה ונפסד בכל יום ויום, ולפי המזונות הטובים יתהוה בהפך. ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו, אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו לחות רעות. וזה הכלל שיש לי לפי הפשט בכל איסור המאכלות, כמו שאמרנו למעלה. וידוע כי החלב דבק ומוליד לחות רעות. מדיני המצוה כגון מה שפרשו לנו זכרונם לברכה (כריתות ד ב) שאין איסור חלב אלא בשלוש בהמות שבכתוב: שור וכשב ועז, ואותן שלוש בין כשרות או טרפות ונבלות, חייב על חלבן, אבל שאר מיני בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה, חלבה כבשרה. וכן עובר הנקרא שליל הנמצא במעי שלוש בהמות הנזכרות אין בו גם כן איסור חלב, ולפיכך אמרו (חולין עד א) השוחט את הבהמה ומצא בה שליל, כל חלבו מותר ואפילו מצאו חי. ואם שלמו לו חודשיו ומצאו חי, אף על פי שלא הפריס על גבי קרקע ואינו טעון שחיטה חלבו אסור, וחייבין עליו כרת, והרי דינו כשאר הבהמות בעניין חלבו. ולפיכך יש לנו להוציא ממנו כל החוטין וכל הקרומות האסורין. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בשליל שכלו לו חודשיו שיש חיוב כרת בחלבו. אבל רובי המפרשים חולקים בזה, ואמרו דחלבו מותר, ודברי הגמרא (שם צב ב) מכרעת כמותן, דהא אשכחן רבי מאיר ורבי יהודה דפליגי בחלבו, ורבי יהודה דקימא לן כותיה הוא דשרי ליה. ועוד לימדונו זכרונם לברכה (שם עה א) בדין שליל, שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. שאם נטרפה אמו, שוחטה והשליל מותר, דלאו ירך אמו הוא. ומה שאמרו שם (עמוד ב') שאם הפריס על גבי קרקע דבעי שחיטה, מפני מראית העין לבד הוא דבעינן למשחטיה, ולפיכך לא מפסיל בשהיה ודרסה ושאר מיני טרפות. ושלושה חלבים הם בבהמה שהן בחיוב כרת: שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים. ופירוש שלושתן בבאור רחב במקומו בגמרא (שם צג א). ובכלל אמרו זכרונם לברכה בחולין חלב שהבשר חופה אותו מותר, שעל הכסלים אמר רחמנא (ויקרא ג ד), ולא שבתוך הכסלים. ועוד יש בבהמה מלבד אלו השלושה, חוטין וקרומות שאסורין משום חלב. ואמרו זכרונם לברכה (שם פט ב), שהטבחים הבקיאים בניקור החלב, נאמנין על הדבר כל זמן שלא יצאו מחזקת בקיאותן וכשרותן. וחלב הלב וחלב המעיים והן הדקים המלופפים מותרין, והרי הוא כשומן, חוץ מראש המעים הסמוך לקיבה, שהוא תחילת בני מעיים שצריך האדם לגרור החלב שעליו. וממנו אמרו ז''ל בגמרא (שם צג א) ריש מעיא באמתא בעיא. ויש מן הגאונים שאמרו (רמב''ם שם טו) שזה המעי הוא המעי שיוצא בו הרעי. שהוא סוף המעים. ויתר פרטי המצוה וכל ענייניה, מבוארים בפרק שביעי מחולין [י''ד סימן ס''ד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל כזית חלב במזיד לוקה. בשוגג מביא חטאת קבועה.	המצווה הקפ"ה האזהרה שהוזהרנו מלאכול חלבי בהמה טהורה, אמר יתעלה: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג). וגם בזה נכפל הלאו ועונש בו בפירוש כרת, במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מחלין.	מצווה קמח: מצוות לא תעשה, שלא לאכול חלב [לא תעשה פא] מצוות לא תעשה, שלא לאכול חלב. שנאמר: "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" ויקרא ז, כג. מראי מקומות: מסכת חולין בכמה מקומות; מסכת כריתות פרק א', ופרק ג'; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"ח; שו"ע יורה דעה סימן ס"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ד.
148	קמח. שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף, (כריתות כ ב) שנאמר (ויקרא ז כו) וכל דם לא תאכלו. ונאמר במקום אחר (שם ג יז) לעוף ולבהמה, וחיה בכלל בהמה. (חולין עא א) ונכפלה המניעה בדם בהרבה מקומות בתורה. כבר כתבתי מה שאני חושב על צד הפשט באיסורי המאכלות באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמז). ואפשר לומר בדם עוד, כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות שיבלע האדם מבעלי חיים כמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו, ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות נפש, יכנוה החכמים נפש חיונית, כלומר שאינה שכלית. גם נראה אותם שיש לנפשותם בחינה להשמר מנפול באחר הפחתים ובקצת דברים אחרים. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא יז יא) בטעם הדם. כי ידוע שהנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל אדם הדם תהיה עבי וגסות בנפש האדם, כמו שנפש הבהמה עבה וגסה. וכתב עוד כעין זה שאמרתי אני אין ראוי שתאכל הנפש את הנפש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא א) שדם דגים וחגבים, שקצים ורמשים, ודם האדם אין חייבין עליו משום דם, ולפיכך אמרו שדם דגים וחגבים מותרין, שמותר לאכול דמן ואפילו כנסו בכלי, והוא שיהא ניכר לכל שהוא דם דגים. וכמו שאמרו בגמרא (שם ע' ב) שיהיה בכלי קצת מקשקשי הדג, אבל דם הדגים האסורין אסור, לפי שהוא כחלב בהמה טמאה שאסור מן הכלל שבידינו, שמאכל היוצא מן הטמא טמא, כמו שמצינו שאסרה תורה ביצת היענה לפי שיוצאה מן הטמא. ודם האדם אסרוהו חכמים מפני מראית העין, ולפיכך אמרו (שם כב א) דם שבין השיניים מוצצו ובולעו, ושעל הפת גוררו מעליו ואוכל הפת. וכן דם ביצים מותר, שאין אני קורא בו דם עוף, ולא מין בשר הוא, ואפילו התחיל להתרקם, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות (חולין סד ב, ד''ה והוא) וכדמשמע בפשטא דבריתא בכריתות (כא א). זהו דין תורה, אבל חכמים אסרו ביצה שרקמה, וסמכו הדבר לקרא דשרץ השורץ (שם יא מב). ולכן אסרו דם ביצים משום ספק רקום. אבל כל שאין בו ספק רקום, לא אסרוהו אלא משום מראית העין, ולכן דם ביצים הנמצא בחלבון, זורק הדם ואוכל השאר, ויש מחמירין בנמצא בקשר וחוץ לקשר לאסור כל הביצה. והדם האסור מן התורה, יש שאיסורו בכרת ויש ממנו בלאו. דם הנפש הוא בכרת, שבמקום שבא בתורה הכרת בדם נאמר שם נפש, שנאמר (ויקרא יז יא) כי נפש הבשר בדם הוא. ומה שאינו דם הנפש אלא דם האברים אין איסורו אלא בלאו, שעליו נאמר סתם וכל דם לא תאכלו. ולפיכך ביארו זכרונם לברכה ואמרו (שם כב א) שחייבין כרת בדם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות, וכן בדם הכנוס בתוך הלב, ודם הקזה כל זמן שמקלח ויוצא, שגם הוא דם הנפש כשהוא מקלח, ולפיכך חייבין עליו. ודוקא מקלח, להוציא השותת בתחילת הקזה ובסופה שאינו דם הנפש, שאין חייבין עליו כרת. וכן דם התמצית. כלומר אותו הדם שמתמצה בשעת שחיטה מעט מעט אחר שיצא הדם הנובע. וכן דם האברים, כגון דם הטחול ודם הכליות ודם שבביצים ודם שמתכנס ללב בשעת שחיטה, אין חייבין עליו כרת אלא מלקות. והוא שיאכל ממנו כזית. דם הבלוע בשאר הבשר שנקרא גם כן דם האברים, כל זמן שלא פרש מותר לאכול הבשר עם הדם הבלוע לתוכו, שאותו דם כבשר נחשב לנו, כל זמן שלא פרש מן הבשר. ולפיכך התירו זכרונם לברכה לאכול בשר חי בלא מליחה כל זמן שהודח יפה שלא יהיה על פניו דם בעין. אבל כל זמן שפרש הדם הבלוע בתוך הבשר ויצא לחוץ חייבין עליו בלאו כמו בדם האברים שמנינו למעלה שהן בלאו. ולפיכך הרוצה לאכול בשר מבושל בקדירה, חייבוהו חכמים להוציא ממנו הדם, שלא יהיה פורש מתוכו ויוצא לתוך המרק בבשול. ולא מצאו תחבולה להוציאו כי אם במלח, שהוא שואב הדם ומיבשו בטבע, וכוחו רב ונכנס בבשר, ואפילו בחתיכה עבה ביותר יש כוח בו להוציא הדם מתוך העובי. וכן הדבר ידוע ומנוסה, שאם ימלח אדם חתיכה של בשר יפה כשיעור שנתנו חכמים למליחה, ימצא טעם המלח בכל הבשר, ואפילו בחתיכה גדולה של שור הפטום. ואחר שהדבר כן בברור ונראה לעין, מותר לתת כל בשר שנמלח כשעורו בקדירה, בין שיהיו המים רותחים או פושרים וצוננים, לפי שאנו רואין הבשר אחר מליחה כשיעור לכל דבר כאילו נתמצה ממנו כל דם האסור. ואם גם אחר מליחה אנו רואין שיוצא ממנו מעט דם, אין לו תורת דם אלא כמוהל אדום הוא חשוב, ועל כיוצא בו נאמר בגמרא (חולין קיב א) רבי פלוני קרי ליה חמר בשר ומתירו. ויש בבהמה קצת אברים של ריבוי דם שבהם נהגו כל ישראל להוציא הדם שבהם בכוח האש טרם שיבשלום בקדרה, ולא רצו לסמוך בהם במליחה לבד. והם המוח והכבד, צולים אותם מעט על האש ואחר כך מבשלין אותן, בין שירצו לבשלם בפני עצמן או עם בשר אחר. ומנהגן של ישראל תורה היא. עבר ובשלן במליחה לבד עם הבשר הכל מותר, ובלבד שלא יכון אדם לעשות כן לכתחילה, כדי שישוב הדבר עליו בדיעבד אחר הבישול, שכל העושה כן באיסורין, אוסרין עליו הכל כמו בתחילה, ואני קורא עליו (קהלת י ח) ופרץ גדר ישכנו נחש. וסדר מליחה כך היא, מדיח הבשר יפה מדם שעליו, ואחר כך מניח עליו מלח בינוני לא עבה ביותר, כדי שידבק בו קצת, ולא דק ביותר, ומניחו במלחו כדי הלוך מיל, ואפילו לבשר שור עבה, די בכך. ואחר שיעמוד במלחו שיעור זה במקום מדרון שיוכל הדם לזוב יפה או בכלי מנוקב, לוקח הבשר בידיו ומגביהו, ומנפץ המלח מעליו, ואחר כך מדיחו יפה במים שבכלי פעמים שלוש או יותר, עד שיוסר המלח וישארו המים שמדיח הבשר בהם זכים. ואם נשתהה הבשר במלחו יותר מן השיעור הראוי למליחה, אין חוששין שמא חזר הבשר ובלע מדם שעל פני המלח, לפי שאנו אומרים שהבשר אחר שפלט דמו האסור פולט צירו, כלומר מוהל הבשר, והוא הלחות שבבשר, וכל זמן שיפלט הבשר אותו הציר אין בטבעו שיוכל לבלע דם, לפי שהדם חלק בטבעו הרבה ואינו נבלע כי אם במתון, רצונו לומר כל זמן שלא יפלט הבשר שום דבר, לא דם ולא ציר. וכמה יהיה שהוי זה שנחזיק הבשר שיפלט עדיין ציר, אמרו הרבנים שהוא עד שתים עשרה שעות. נשתהא יותר מכן במלחו, אסור לאוכלו עד שיקלף פני הבשר כולו. ומיהו בקליפה סגי, לפי שאנו מחזיקין מליח כרותח דצלי, ובאיסור הנוגע בצלי קיימא לן קליפה בשאין שם איסור מפעפע, ודם אינו מפעפע. ואם לא רצה לקלף הבשר מותר לאכלו בצלי, שאף על פי שאנו אומרים שאין כוח במלח להוציא דם הבא לבשר ממקום אחר, כוח האש חזק מן המלח להוציאו. ולפיכך בשר שנשתהא במלחו יותר מדאי, מותר לאכלו בצלי בלא קליפה, ובקליפה אפילו בקדירה, כמו שאמרנו. ויתר רובי דיני מליחה, כגון דגים ועופות שמלחן זה עם זה, ודג טהור שמלחו עם דג טמא, וכלים של חרס או של עץ שמלחו בהם מה דינם, והמלח עצמו שמלחו בו מה דינו, ויתר רובי פרטי המליחה, מבוארים בחולין פרק כל הבשר [י''ד סימן ס''ט]. ובפרק חמישי מכריתות יתבאר גם כן דיני הדם וחילוקי דם הנפש ודם האברים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה ואכל כזית דם הנפש, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם אכל כזית מדם האברים: במזיד לוקה, בשוגג פטור.	המצווה הקפ"ד האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הדם. והוא אומרו יתעלה: "וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו). וכבר נכפל בו הלאו כמה פעמים. ופירש שהוא בכרת ואמר: "כל אכליו יכרת" (שם יז, יד), אם הוא מזיד; ואם הוא שוגג – מביא חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מכרתות.	מצווה קמט: מצוות לא תעשה, שלא לאכול דם [לא תעשה פב] מצוות לא תעשה, שלא לאכול דם. שנאמר: "וכל דם לא תאכלו בכל מושבתיכם לעוף ולבהמה" ויקרא ז, כו. מראי מקומות: מסכת חולין פרק ח'; מסכת כריתות פרק א', ופרק ה'; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קפ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"ז; שו"ע יורה הדעה סימן ס"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ה.
149	קמט. שלא ייכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער שלא ייכנסו הכהנים למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים, כלומר שלא יגדלו שערותיהם, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו. ואמר התרגום לא תרבון פרוע. ויחזקאל הנביא באר ואמר (מד כ) ופרע לא ישלחו, וכמו כן במצורע (ויקרא יג מה) וראשו יהיה פרוע, ואמרו בספרא (תזריע ה יב) יגדל פרע. וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול. ואמר (שם כא י) את ראשו לא יפרע. ואולם נכפלה כדי שלא נחשוב מה שנאמר לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת בלבד, וכשיעשו זה שלא על צד האבל שתחשב שיהיה מותר, על כן נתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה הוא שיצוהו ה’ יתברך להסתפר. משורשי המצוה הוא הגדלת הבית, וכמו שאמרנו למעלה (מצוה צה) שנצטוינו להגדילו בכל כוחנו מן הטעם שאמרנו. ועל כן ראוי לנו שלא נבוא שם מגודלי שער כדרך האבלים, וכעין מה שנאמר במגילת אסתר (ד ב) כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, כלומר אין ראוי לבוא אל בית מלכות רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער. וכל זה יחזק היסוד הבנוי בראש הבנין, כי כל עניני הבית ומעשיו לחזק ולצייר בלב העושים מעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כיעור וכל חטא. ועל כן בהיות כוונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדולה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם, ונהיה ראויים לקבלת הטוב. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין כב ב) שאיסור גידול פרע בכהנים הדיוטים אינו אלא בשעת ביאה למקדש, אבל כל זמן שאין כהן הדיוט נכנס למקדש אינו באיסור גידול פרע כלל. אבל כהן גדול לפי שהוא תמיד במקדש אסור בגידול פרע לעולם, כאלו תאמר שאם יהיה לו דרך אונס לעמוד חוץ למקדש קצת ימים, מן החיוב עליו אף על פי כן שלא יגדל פרע. וכמה הוא גידול פרע? שלושים יום, כנזירות, שסתם נזירות, אינו פחות משלושים יום. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש פרוע ראש, כלומר אחר שיגדל שערו שלושים יום, ועבד שם, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר (ויקרא י ו) ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו. ודברי התורה נוטריקון הם: כלומר, הא אם יפרעו ראשיהם – ימותו. ומכל מקום אין עבודתו פסולה. ומי שנכנס לשם ולא עבד הוא באזהרה, כלומר שעבר על לאו, ולוקה, אבל אינו במיתה אלא אם כן עבד, שכן בא לנו הפירוש. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי פרוע הראש שלא יכנס למקדש מעלה היא מדבריהם ולא מדאורייתא, וראיותיו בספרו. ואמר שלא בא הכתוב לאסור אלא קריבה לעבודה, והוא בכלל לאו דבעל מום שעבד. וכתב עוד שאף חכמים לא אסרו אלא המקום הנקרא בין האולם ולמזבח, אבל כנגד המזבח עצמו שהוא שתים ושלושים אמה כמו ששנינו (מדות פ''א מ''ד) המזבח שתים ושלושים אמה, בין האולם ולמזבח שתים ועשרים - לא אסרו.	המצווה הקס"ג האזהרה שהוזהרו הכהנים מלהיכנס למקדש כשהם מנוולים בשערם, כדרך שעושים האבלים שאינם מקבצים ומסדרים את שערם. והוא אומרו יתעלה: "ראשיכם אל תפרעו" (שם י, ט), אמר התרגום: לא תרבון פרוע. וביחזקאל (מד, כ) ביאר ואמר: "ופרע לא ישלחו". וכן אמרו יתעלה במצורע: "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה) אמרו בספרא: "יגדל פרע". ועוד לשון ספרא: "ראשיכם אל תפרעו" – אל תגדלו. וכבר נכפל לאו זה בכהן גדול ואמר: "את ראשו לא יפרע" (שם כא, י). וכפל אותו, שלא תחשוב שזה שאמר לאלעזר ולאיתמר "ראשיכם אל תפרעו", שהוא מחמת המת בלבד, אבל אם עשה כן שלא דרך אבלות יהיה מותר; לפיכך ביאר בכהן גדול שהוא מחמת העבודה שיהא מסופר. והעובר על לאו זה במיתה, כלומר: אם שמש כשהוא פרוע ראש. ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש, שנאמר: "ולא תמתו" (שם י, ו); אבל אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש ולא עבד – הרי זה באזהרה, לא במיתה.	מצווה קנ: מצוות לא תעשה, שלא ליכנס למקדש מגודל שער [לא תעשה פג] מצוות לא תעשה, שלא יכנסו כהנים (הכשרים לעבודה מן המזבח ולפנים) פרועי ראש למקדש. שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו (ר"ל מגודלי שער)" ויקרא י, ו. מראי מקומות: תענית דף י"ז; סנהדרין דפים כ"ב, פ"ג; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א' הלכות ח'-יז; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קס"ג, (עשה רמב"ן משיב שם ובל"ת ע"ג ע"ש) ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"א.
150	קנ. שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים שלא יכנסו הכהנים למקדש קרועי בגדים, שנאמר (ויקרא י ו) ובגדיכם לא תפרמו, פירוש אל תקרעו בגדיכם. ונכפלה מניעה זאת בכהן גדול, שנאמר עליו (שם כב י) ובגדיו לא יפרום. וכפל המניעה בו מפני תוספת דבר שבו, שאינו רשאי לקרוע על מת שימות, ואפילו שלא בשעת עבודה. ואמרו בספרא (אמור ב ג) ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהם. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלן. משורשי המצוה כתוב בפריעת הראש הקודם לזה (מצוה קמט). ודין פרועי ראש וקרועי בגדים, שוים בכל דיניהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא שם) שחיוב קריעה זו הוא שתהיה כמו קריעה שקורעין על המתים, ומן הדומה שהיא טפח, שכן אמרו במועד קטן (כב ב) שאין קריעה פחותה מטפח. ויתר פרטיה מבוארים. ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. והעובר עליה ונכנס למקדש מן המזבח ולפנים קרוע בגדים ועבד חייב מיתה בידי שמים, ואם לא עבד הרי הוא באזהרה ולוקה. וזהו לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (ביאת מקדש א ט''ו). אבל לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, אין מלקות בנכנס למקדש קרוע בגדים, שאין אסור הכניסה בלא עבודה אלא מעלה מדבריהם. אבל אם עבד והוא קרוע בגדים לוקה, לפי מה שכתב בשם בעל הלכות.	המצווה הקס"ד האזהרה שהוזהרו הכהנים מלהיכנס למקדש קרועי בגדים, והוא אומרו: "ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (שם). ולשון ספרא: "בגדיכם לא תפרמו – אל תקרעו בגדיכם". וגם לאו זה נכפל בכהן גדול: "ובגדיו לא יפרם" (שם כא, י). ודע שכהן גדול אפילו שלא בשעת העבודה אסור לו לקרוע בגדיו על מת שמת לו, ובגלל תוספת זו כפל את הלאו הזה. ובספרא: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם – על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. כיצד? כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן". וכל מי שעבד ובגדיו קרועים – גם הוא חייב מיתה, לפי שדין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אבל הכניסה למקדש במצב זה הרי היא בלאו. וכהן גדול בלבד אסור לו לעולם לפרוע ולפרום אפילו לא נכנס למקדש, וזהו החלוק שבינו ובין כהן הדיוט בזה.	מצווה קנא: מצוות לא תעשה, שלא ליכנס לקדש קרוע בגדים [לא תעשה פד] מצוות לא תעשה, שלא יכנסו כהנים (הכשרים לעבודה מן המזבח ולפנים) קרועי בגדים למקדש. שנאמר: "ובגדיהם לא תפרומו" ויקרא י, ו. מראי מקומות: סנהדרין דף פ"ג; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קס"ד, (עשה וע"ש בהשגות רמב"ן שהוא סובר שהלאו שלא לעבוד מחוסר בגדים נכלל בו קרועי בגדים); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"ב.
151	קנא. שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה שלא יצאו הכהנים מן המקדש בשעת עבודה, שנאמר (ויקרא י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו. ונכפלה מניעה זו כמו כן בכהן גדול ואמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא. ולשון ספרא: 'ומפתח אהל מועד', יכול בשעת עבודה ושלא בשעת עבודה? תלמוד לומר 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה’ עליכם' - אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה, שאם יצאו בשעת העבודה חייבים מיתה. מנין לכל הכהנים שבדורות? שנאמר 'כי שמן משחת ה’ עליכם'. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה (ל''ת קסה) דע שיש בכהן הגדול תוספת, שהוא לא ילך אחד המיטה, וזהו נגלה בלשון הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא, וכך נתבאר בפרק שני מסנהדרין (יח א) שהוא אם מת לו מת אינו יוצא אחר המטה, והביאו ראיה על זה מאמרו ומן המקדש לא יצא. ולמדנו מזה שמותר לו לעבוד ביום שימות לו מת וכך אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (פד א) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שעבד [שלא יצא] חלל. כלומר כהן הדיוט, שאין העבודה מותרת לו והוא אונן, הוא מזהר על זה. כלומר שלא יעבוד אונן. וכך נתבאר בסוף הוריות (יב ב) זה העיקר, שכהן הדיוט אונן לא יעבוד, וכהן גדול עובד והוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו הנה ולא יחלל, שמוהו שלילות, לא מניעה. לומר שלא תהיה עבודתו חולין, ואף על פי שהוא אונן. ומן הנראה מדברי הרמב’’ן זכרונו לברכה, כי הוא סובר כי "לא יחלל" אינו שלילות, אבל הוא מניעה לכהן גדול שנצטוה שלא יצא מן המקדש מפני מתו ולא יחלל עבודת ה’ יתברך, כי חילול יהיה לעבודה שיניחנה המשרת הגדול בשביל שום דבר בעולם. והוא יפרש כל עניין זה בדרך אחרת, כמו שכתב בפירוש החומש (שם כא יב). משורשי המצוה היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם, ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר בעולם, כי באמת אם יניחוה יהיה זלזול בה, ויהיו מראים בעצמם שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה’, אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר, ועל כן הוזהרו על זה במיתה. דיני המצוה כגון מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכהן הדיוט אף על פי שאינו רשאי לצאת מן המקדש בשעת עבודה, כמו שנאמר (שם י ז) ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו, מכל מקום אם מת לו מת שהוא ראוי להתאבל עליו אינו עובד, לפי שהוא אונן, ואונן אסור בעבודה. ואף על פי שאינו עובד, הוזהר שלא לצאת משם, עד שתגמר העבודה שהיה הוא עסוק בה, מן הטעם שאמרנו לכבוד הדבר, שלא יהא דומה כעוסק בדברי עראי. ויתר עליו כהן גדול שהוא חייב שלא יצא מן המקדש וגם שלא להניח עבודתו כלל בשביל אנינות, שנאמר (שם כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו'. ובא הפירוש בזה המקרא כלומר שלא יצא אלא יעבוד עבודתו שהוא עוסק בה, ולא תהא עבודתו מחללת בשביל אנינותו. ויתר פרטיה מבוארים בזבחים [הל' ביאת מקדש פ''ב] ונוהגת בזמן הבית בזכרי כהונה. ואם עבר ויצא בשעת עבודה לוקה.	המצווה הקס"ה האזהרה שהוזהרו הכהנים מלצאת מן המקדש בשעת העבודה, והוא אומרו: "ומפתח אהל מועד לא תצאו" (שם י, ז). ונכפל גם לאו זה בכהן גדול ואמר: "ומן המקדש לא יצא" (שם כא, יב). ולשון ספרא: "'ומפתח אהל מועד' יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה, תלמוד לומר: 'ומן המקדש לא יצא ולא יחלל' – הוי אומר בשעת העבודה. 'כי שמן משחת ה' עליכם' (שם , ז), אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה, מנין לכל הכהנים שבכל הדורות? תלמוד לומר: 'כי שמן משחת ה' עליכם'". ודע שיש בכהן גדול תוספת שלא ילווה את המטה, וזהו פשט הכתוב באמרו: "ומן המקדש לא יצא", וכך נתבאר בפרק ב' מסנהדרין, שאם מת לו מת – אינו יוצא אחר המטה, ולמדו לכך ממה שנאמר: "ומן המקדש לא יצא". ונלמד מזה, שמותר לו לעבוד ביום שמת לו מת. וכך הוא לשונם בסנהדרין, אמרו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל', הא אחר שלא יצא – חלל"; כלומר: כהן הדיוט, שאסור לו לעבוד כשהוא אונן. והרי הוא מוזהר על כך, כלומר שלא יעבוד אונן, מן הלימוד הזה. וכבר נתבאר הכלל הזה בסוף הוריות שכהן הדיוט [אונן] לא יעבוד, וכהן גדול עובד כשהוא אונן. הנה נתבאר לך שאמרו כאן "ולא יחלל", עשאהו שלילה לא אזהרה – שאין עבודתו נעשית חולין אף על פי שהוא אונן. ופשט הכתוב שאמרו "ולא יחלל" טעם ללאו הקודם שהוא "לא יצא", כי לא יחלל. אך בשתי הפנים אין ראוי למנות את הלאו הזה בפני עצמו, כמו שמתבאר למי שהבין את הכללים שקדמו למאמר זה. וכבר נתבאר ששלושה לאווין אלו שהם: ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרם, ומן המקדש לא יצא – נכפלו בכהן גדול לבאר עניין מסוים, כמו שנכפלה אזהרתו על גרושה וחללה וזונה לבאר עניין מסוים, וששלושת עניינים שהזהיר עליהם בשלושה לאווין אלו הם בעצמם שהזהיר עליהם באמרו ראשיכם אל תפרעו. ובגדיכם לא תפרמו, ומפתח אהל מועד לא תצאו; ושמשה רבינו ע"ה הודיעם, כלומר לאלעזר ואיתמר: שבחרדתכם לצרה גדולה זו לא הותרו לכם דברים האסורים עליכם, אלא אתם נשארים מוזהרים כמו שהייתם, על פריעת ראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה. ונכפל הלאו בכהן גדול לבאר לנו שלאו זה בשעת העבודה, ועל שעת העבודה בלבד חייבין מיתה, כמו שאתה רואה שלמדו לביאור עניין 'ומפתח אהל מועד לא תצאו' ממה שנאמר: 'ומן המקדש לא יצא'; ואף על פי שחייבו בכל לאו מן הלאווין האלה שנכפלו בכהן גדול עניין נוסף, כמו שביארנו – הרי לא יתרבה בכך מספר המצוות למי שהבין מה שהקדמנו, לפי שגופיה דקרא הוא שלא יעשה דבר מכל אלו בשעת העבודה. והבן זאת.	מצווה קנב: מצוות לא תעשה, שלא יצא כהן ממקדש בשעת עבודה [לא תעשה פה] מצוות לא תעשה, שלא יצא כהן ממקדש בשעת עבודה. שנאמר: "ומפתח אהל מועד לא תצאו" ויקרא י, ז. מראי מקומות: סנהדרין דף י"ח; הוריות דף י"ב; זבחים דף ט"ו; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב' הלכות ה'-ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קס"ח, (עשה רמב"ן שורש ה' מנה לא יצא ולא יחלל לשני לאוין ע"ש); ו רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לא מנה לאו זה כלל וע"ש ל אוין ש"נ.
152	קנב. שלא להיכנס שתויי יין במקדש, וכן שלא יורה שתוי שלא להיכנס שתוי במקדש. וכן שלא להורות. כלומר שלא נדון בדבר מדיני התורה בעוד שיהא האדם שיכור, שנאמר (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד. ולשון התלמוד (עירובין סד א) שתה רביעית אל יורה. ולשון ספרא (שמיני א ב) יין אל תשת אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר ושכר. אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה, ועל שאר המשכרין בלאו. ושם נאמר מנין שאין חייב אלא בשעת העבודה? תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו. אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה. שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היקר כמו עניני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוון בכל מעשיו, אין להאריך בדברים פשוטים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל כהן הכשר לעבודה, אם שתה יין הרי זה אסור לו להכנס מן המזבח ולפנים, ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה, וחייב מיתה בידי שמים (סנהדרין כב ב) שנאמר ולא תמותו. וכן אסור לכל אדם, בין כהן בין ישראל לכנס למקדש כולו מתחילת עזרת ישראל ולפנים כשהוא שתוי יין או שכר או פרוע ראש דרך נוול, כלומר, ששערות ראשו גדולים ביותר, או קרוע בגדים. ואף על פי שאינו באזהרה, איסור יש בדבר, והאיסור אינו אלא מפני כבוד הבית. ולפיכך ישראל מותר לכנס שם בשערות ראשו מגודלות יותר משלושים יום, שאין זה נוול אצל בני אדם. ואף על פי שהכהנים הוזהרו בזה לגודל קדושתן וקרבתן בבית הקדוש שראוי שלא יהא בהם דבר יתר כלל, רק שיהו כולם יפים ומום אין בם, אין שאר כל אדם בגדר שלהם, רק שלא יכנסו שם בשערות גדולים ביותר, כמו שאמרנו. ושיעור היין שישתה האדם ויהא אסור ליכנס למקדש או להורות, הוא רביעית לוג שהוא ביצה ומחצה, ושישתה אותו חי ובבת אחת, ובתנאי שעברו על היין ארבעים יום משנעשה. חסר אחד מאלו פטור אבל אסור, ואינו מחלל עבודה בכך. שתה יותר מרביעית מן היין, אף על פי שהיה מזוג, ואף על פי שהפסיק ושתה מעט מעט, חייב מיתה ופוסל העבודה. היה שיכור משאר המשכרים, אסור להכנס למקדש. ואם נכנס ועבד והוא שיכור משאר המשכרים, אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה, ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת העבודה, ואין מתחללת אלא בשיכור מן היין. וכשם שאסור לכהן לבוא למקדש מפני השיכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו שתה דבש תמרים או חלב ונתבלבלה דעתו, אל יורה, שנאמר בפרשה יין ושכר אל תשת, ולהורות את בני ישראל. ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שיודו בו הצדוקין מותר. כגון שהורה שהשרץ טמא והדם אסור וכיוצא, בהן. ומותר לשיכור לקרות בתורה. ואפילו הלכות ומדרשות. והוא שלא יורה. ואם היה חכם קבוע להוראה, לא ילמד, שלמודו הוראה היא. שתה כדי רביעית בלבד, והיה בה מים כל שהוא, או ישן מעט או הלך כדי מיל, כבר עבר היין ומותר לעבוד. אבל אם שתה יותר מרביעית, אפילו מזוג, אם ישן שינה מעט או הלך בדרך, מוסיפין בשיכרותו, אלא ישהה לפי השיכרות עד שלא ישאר משיכרותו שום דבר בעולם. אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן (תענית טו ב). ואפילו שאר בתי אבות של משמר שאין עבודתן אותו היום - אסורין, שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב של אותו יום ויצטרכו לאחרים מאנשי משמרן לסייען. ואנשי משמר של אותו יום אסורין לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדיין לא סר יינו מעליו. כהן שיודע מאיזה בית אב הוא, ויודע שבתי אבותיו קבועים הם בעבודת היום, אסור לו לשתות כל אותו היום. היה יודע מאיזה משמר הוא, ואינו מכיר בית אב שלו, אסור לשתות כל אותה שבת שמשמרתו עובדין בה. לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו, הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם, אבל תקנתו קלקלתו, והרי הוא מותר לשתות תמיד, לפי שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו. ונוהג איסור ביאת מקדש בשיכרות בזמן הבית בזכרים ונקבות. ומניעת ההוריה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, וכן באשה חכמה הראויה להורות. וכל מי שהוא חכם גדול שבני אדם סומכין על הוראתו, אסור לו לשנות לתלמידיו והוא שתוי, שהלימוד שלו כמו הוראה הוא, כמו שאמרנו. ועובר עליה ונכנס שתוי יין מבין האולם ולמזבח ולפנים - חייב מלקות. ואם עבד עבודה - חייב מיתה בידי שמים. ואם שתה משאר המשכרין ועבד - חייב מלקות לבד, לא מיתה. וכן כל מי שהורה והוא שתוי, בין כהן בין ישראל, עבר על לאו, בין שתוי מן היין או שתוי משאר המשכרין. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב כי מעלה היא מדבריהם שלא להכנס למקדש שתוי יין. ואין מן התורה אלא שלא יעבד שתוי.	המצווה הע"ג [איסור להורות בשעת שכרות] האזהרה שהוזהרנו מלהיכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות. והוא אומרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אוהל מועד ... ולהורת את בני ישראל וגו' " (ויקרא י, ט-יא). ולשון התלמוד: "שתה רביעית אל יורה". ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להיכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם נכנס – חייב מלקות; ואם עבד כשהוא שתוי – חייב מיתה בידי שמים; ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד – חייב מלקות בלבד, לא מיתה; וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל – הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין. ולשון ספרא: "יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין? תלמוד לומר: "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה". ושם אמרו: "מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אוהל מועד". ושם אמרו: "יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמותו", אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.	מצווה קנג: מצוות לא תעשה, שלא לכנס למקדש ולא להיות שתוי [לא תעשה פו] מצוות לא תעשה, שלא יכנס כהן הכשר לעבודה שתוי יין למקדש מהמזבח ולפנים. שנאמר: "יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם אל אהל מועד" ויקרא י, ט. מראי מקומות: זבחים דף י"ז; סנהדרין דפים כ"ב, כ"ג; כריתות דף י"ג; כתובות דף י'; עירובין דף ס"ד; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק א' הלכות א'-ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ע"ג (וע"ש בהשגות רמב"ן); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש'; שו"ע יורה דעה סימן רמ"ב בהגה; שו"ע חושן משפט סימן ז'.
153	קנג. מצות בדיקת סימני בהמה וחיה שנצטוינו לבדוק סימני בהמה וחיה כשנרצה לאכול מהם. והן מעלת גרה ושוסעת שסע, שנאמר (ויקרא יא ב ג) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה וגו'. ולשון ספרא 'אותה תאכלו' - אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה. כלומר ונלמד מזה לאו לבהמה טמאה, ולאו כזה נקרא לאו הבא מכלל עשה. ונאמר במקום אחר (שם כ כה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וכו' וכתוב עוד (שם יא מז) להבדיל בין הטמא וכו'. משורשי מצות איסור המאכלות כתבנו באזהרת טרפה (מצוה עג) וחלב (מצוה קמג) מה שידענו, והוא השורש המספיק כפי הפשט בכולן. ועניין הצווי לבדוק סימניהם הולך אחר טעם איסורן, שכל מה שבא לנו איסור עליו ראוי ומחייב עלינו לבדקו יפה. והנני לא חשכתי עטי מכתוב דברי הרמב''ם זכרונו לברכה בכאן, שחשב המקרא הזה למצוות עשה, מפני שיעדתי בראש דברי לכתוב המצוות על הסדר שחשבם הוא, עם היות לבי נאחז בעניין זה בסברת הרמב’’ן זכרונו לברכה שכתב שאין ראוי שנמנה בדיקת סימני טהרה בבהמות מצוה. כי באמת אחר שאסרה לנו התורה קצת הבהמות, על כל פנים יתחייב להודיענו סימני הטהורות להפרישנו מן האיסור, ואין זה ראוי כלל להחשב בחשבון מצוה. והוא הדין והוא הטעם גם כן בבדיקת עופות ודגים וחגבים, שיחשב הרמב''ם זכרונו לברכה לשלושה, והרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשבם. מדיני המצוה שכל בהמה וחיה שמעלת גרה אין לה שיניים בלחי העליון, וכל בהמה בעולם מעלת גרה, היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל. וכל שמפרסת פרסה, היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. ועשרה מינים הם בין בהמות וחיות המותרין, שלושה בהמות הידועות והן שור כבש ותיש, ושבעה מיני חיה המפורשין בכתוב (דברים יד ה) איל וצבי וכו'. וכמו שאנו צריכין לדעת סימני הכשרות להבדילן מן הטמאות, כמו כן אנו צריכין לידע איזו היא מין בהמה ואיזו מין חיה מצד החֵלב, שחלב בהמה אסור וחלב חיה מותר, כמו שכתוב באזהרת החלב למעלה. ועוד שדם החיה טעון כיסוי ולא דם בהמה. וסימני החיה במה היא חלוקה מן הבהמה לא נאמר בתורה, אלא מפי השמועה למדנו (חולין נט ב) שהיא ניכרת בקרניה, שקרני החיה עשויות כן כרוכות, חדוקות חדורות, כרוכות כקרני השור, חדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן, וחדורות כקרני הצבי. לפיכך כל שאין לה סימנים אלה בקרניה, חייב אדם לנהוג איסור בחלבה. והמוצא חיה בלא קרנים שאין יכול לבדקה בקרניה, אם מכירה בצורתה יפה, כגון שהורגל בהם, מותר לו לבטוח בהכרתו ולא נאמר שיהיה צריך לבדוק בקרנים על כל פנים. ויתר פרטיה בחולין (שם א) . ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ואם עבר עליה ולא בדק, אלא שראה בה הסימן האחד וסמך עליו ואכל ממנה, אף על פי שמצא אחר כן שהיתר אכל, ביטל עשה זה של בדיקת הסימנין.	המצווה הקמ"ט הציווי שנצטווינו בסימני בהמה וחיה, הינו: שיהו מעלי גירה ופרסתן סדוקה, ואז מותר לאוכלן, וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו - הוא מצוות עשה. והוא אומרו: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" (ויקרא יא, ב). ולשון ספרא: "אתה תאכלו - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה", כלומר: את שיש בה סימנים אלו - היא שמותר לאוכלה, משמע מזה, שאת שאין בה סמנים אלו - אסור לאוכלה, וזה לאו הבא מכלל עשה, שהוא עשה לפי הכלל שביארנו. לפיכך אמרו בסמוך ללשון זה: "אין לי אלא בעשה, מנין בלא תעשה? תלמוד לומר: את הגמל" כמו שנבאר במצוות לא תעשה. הנה נתבאר, שאמרו 'אותה תאכלו' - מצוות עשה. והכוונה במצווה זו היא מה שהזכרתי לך, והוא: שאנו נצטווינו לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואז יהא מותר לאוכלה, ודין זה - הוא המצווה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת בכורות ובמסכת חולין.	מצווה קנד: מצוות עשה לבדוק סימני בהמה וחיה (עשה סח) מצוות עשה לבדוק סימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה לאכילה. שנאמר: "זאת החיה אשר תאכלו וגו'" ויקרא יא, ב ונאמר: והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" ויקרא כ, כה. מראי מקומות: חולין דפים נ"ט, ק"ב; עבודה זרה דף ה'; בכורות דף ו''; כתובות דף ס'; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א' הלכות א'-יג', פרק ב', ופרק ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קמ"ט, (עשה רמב"ן משיג בשורש ו' ע"ש מל"ת קע"ב); ספר מצוות גדול עשין נ"ט לאוין קנ"ז; שו"ע יורה דעה סימן עט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר, ר"י, רכ"ג.
154	קנד. שלא לאכול בהמה וחיה טמאה שלא לאכול בהמה וחיה טמאה, שנאמר (ויקרא יא ד ז) את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל והחזיר והארנבת והשפן. ומיני שאר בהמה טמאה לא בא עליהם לאו בבאור, אבל מכיון שאמרה תורה כל מפרסת פרסה ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. נדע שכל מה שאין בו שני הסימנין יחד, הוא נמנע מלאכלו, וזה לאו הבא מכלל עשה, והעיקר אצלנו לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו. ואמנם נאסרו לנו גם כן שאר בהמה וחיה מקל וחומר שאנו אומרים: החזיר והגמל שיש בהן סימן טהרה אחד אנו לוקין עליו, קל וחומר שאר בהמה וחיה שאין להן סימן טהרה כלל, שלוקין עליהן. ולשון ספרא (שמיני ג א ב): אותה תאכלו, אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו'. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: ומה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהם סימן טהרה, אינו דין שיהא לא תעשה על אכילתן! נמצא הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. ואמנם הוא לגילוי מלתא בעלמא, כלומר שקל וחומר בזה העניין מבואר בכתוב הוא, שאם הזהיר על אותן שיש להן סימן אחד של טהרה, כל שכן על שאין להם סימן טהרה כלל, ולא שייך בכאן כלל לומר אין עונשין מן הדין. ולפיכך כל מי שאכל כזית מבהמה טמאה מאי זה מין שיהיה, לוקה מדאורייתא. ופירוש 'מפרסת פרסה' הוא שפרסותיה סדוקות. ופירוש 'שוסעת שסע' כלומר שתהא הפרסה מובדלת לגמרי מלמעלה ומלמטה. אבל אם היתה סדוקה למטה ומחויברת למעלה או בהפך - טמאה היא. ופירוש מעלת גרה, שמקיאה האוכל מן המעיים ומשיבה אותו לפיה לכותשו ולטוחנו הדק. משורשי המצוה מה שכתבנו באזהרת טרפה בסדר משפטים, כי יודע אלקים כי כל המאכלות שהרחיק מעמו אשר בחר, יש בהם נזקים מצויים לגופים, שהם כלים לנפשות לפעול בהם ולהתעלות על ידי מעשיהם הטובים. ועל כן הרחיקנו מהם למען יפעלו הנפשות פעולתן, ולא ינעלו דלת בפניהם רוע מזג הגופות וטימטום הלבבות, וכמו שכתבתי שם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים ע א) שלא חלק הכתוב בבהמה וחיה טמאה בין בשרה לחלבה, שהכל אסור. ובשר אדם אף על פי שנקרא האדם נפש חיה, ואינו מעלה גרה ושוסע שסע, אין בשרו בכלל איסור בהמה טמאה לעבור עליו בלאו, ולפיכך האוכל מבשרו או שותה מחלבו, בין חי בין מת, אין לוקין עליו. אבל מכל מקום אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה, ואמר בהן (דברים יד ד) זאת החיה אשר תאכלו, מכלל שכל שהוא חוץ מאלו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה עשה. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה. (מאכלות אסורות ב ג) אבל הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב (ויקרא שם יג) שבשר האדם אפילו עשה אין בו, והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות כא ב) דם מהלכי שתים וחלבם, אפילו מצות פרישה אין בו. וכתב הוא זכרונו לברכה דהוא הדין לבשר שמותר כמו הדם, שאם לא כן, איך יהא מותר הדם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם כד א) דם של בין השינים מוצצו ובולעו, והא קיימא לן כל היוצא מן הטמא טמא. ומכל מקום, בשר (ישראל) מת, אסור בהנאה. ויתר ראיותיו בספרו. ושאר פרטי המצוה מבוארים בפרק שלישי מחולין ובמקומות אחרים [הלכות מאכלות אסורות פ''ב] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובrר עליה ואכל כזית בהמה טמאה, או שתה רביעית מחלבה, במזיד - לוקה, ובשוגג - פטור.	המצווה הקע"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה. והוא אומרו (דברים יד, ה-ו): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן". אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר: "[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו), ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה. וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה – עשה, ואין לוקין עליו. אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד – לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל – שלוקין עליהן. ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו: ",אתה תאכלו' – אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין? תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה', אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן! נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר – מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה – מקל וחומר; ונמצאת מצוות עשה שלהן – מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה – מקל וחומר. אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו. ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה – לוקה מדאוריתא. ודע זאת.	מצווה קנה: מצוות לא תעשה, שלא לאכול בהמה וחיה טמאים [לא תעשה פז] ומצוות לא תעשה, שלא לאכול בשר בהמה וחיה טמאים. שנאמר: "אך את זה תאכלו וגו'" ויקרא יא, ד. מראי מקומות: חולין דפים נ"ט, ק"ב; עבודה זרה דף ה'; בכורות דף ו'; כתובות דף ס'; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ב' הלכות א'-ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות לא תעשה קע"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קכ"ז; שו"ע יורה דעה סימן עט; ספר מצוות ק טן סימנים ר', ר"י, רכ"ג.
155	קנה. מצות בדיקת סימני דגים לבדוק בסימני דגים. כלומר שהרוצה לאכול מן הדגים שיבדוק תחילה בהן יפה הסימנין שנתנה התורה בהן, והן סנפיר וקשקשת, שנאמר (ויקרא יא ט) את זה תאכלו מכל אשר במים וכו'. כבר כתבנו במצוה הקודמת לזו ((מצוה קנג) שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא יחשב במנין המצות בדיקת סימנין במנין שהתירה התורה, וכי האמת אתו בזה לפי הנראה לנו. ואף על פי שמצאנו בגמרא (חולין סו ב) בפירוש בקצתן 'זו מצות עשה', הכונה בעניין לחייב במינים הטמאים בעשה ולא תעשה, עם הכלל הידוע לנו 'לאו הבא מכלל עשה - עשה'. וכמו שנכתוב גם כן בעזרת ה’ במצות הלואת הנכרי (מצוה קעג), שחשבה הרמב''ם זכרונו לברכה למצוה (בסהמ''צ עשין קצח), ולא בא הכתוב לפי הדומה רק לחייב בעשה ולא תעשה בהלואת ישראל בריבית. שורש המצווה כתבתיו גם כן למעלה בסימני בהמה, והוא כלל לארבעת המינין. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) שסנפיר הוא מה שבדג שהוא לו כעין כנפים שפורח בהן, וקשקשת היא אותה קלפה שעליו הדבוקה בכל גופו, ואף על פי שלא נמצא הקשקשת כי אם במקצת גופו, ואפילו אחת לבד, דיו וכשר. ואמרו בתוספתא (חולין פ''ג ה''ט) והוא שתהא תחת לחיו או תחת זנבו או תחת סנפיריו, אבל בשאר גופו, לא סגי לן בפחות משתים. וכל שנמצא בו קשקשת אפילו אחת במקומות הנזכרים, אין צריך לבדוק אם יש לו סנפיר, כי בודאי יש לו, אבל כשימצא בו סנפיר, צריך לבדוק אם יש בו קשקשת, כי יש דגים טמאים הרבה שיש להם סנפיר. וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים (שם סו א) אף על פי שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל, כגון הסלתנית והאפיין, הרי זה מותר, וכל שיש בו קשקשים בעודו בים, אף על פי שהוא משיר אותן בשעה שעולה מן הים, כגון אקונס ואפונס כספיס אפנסתים ואטונאס הנקרא בירט בלע''ז, הרי זה כשר, שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם, ומן הטעם שכתבנו באיסור המאכלות לפי הפשט. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. ועובר עליה ולא בדק יפה, כגון שראה סימן אחד לבד בדג וסמך על האחר בלא בדיקה, אף על פי שנמצא אחר כן כשר, ביטל עשה זה.	המצווה הקנ"ב הציווי שנצטווינו בסימני דגים והם מפרשים בתורה באומרו: "את זה תאכלו מכל אשר במים" (שם שם, ט). ובפירוש אמרו בגמרא חולין: שאוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה. כי ממה שאמר 'זה אכול' שומע אני שזולתו לא תאכל, ולאו הבא מכלל עשה - עשה. הנה נתבאר, שאמרו 'את זה תאכלו' - מצוות עשה. והעניין באומרנו שהיא מצוות עשה הוא כמו שהזכרתי לך, שאנו נצטווינו לדון בסימנים אלו ונאמר: זה מותר לאוכלו וזה אינו מותר, כמו שבאר הכתוב ואמר: "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה וגו'" (שם כ, כה) ולא תהא הבדלה אלא בסימנים. לפיכך יהיה כל מין ומין מארבעת מיני הסימנים האלה מצווה בפני עצמה, כלומר: סימני בהמה וחיה, וסימני העוף, וסימני חגבים, וסימני דגים. וכבר ביארנו לשונם, שקראו לכל אחד עשה לבדו. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, כלומר: סימני דגים, בפרק ג' ממסכת חולין.	מצווה קנו: מצוות עשה לבדוק בסימני דגים (עשה סט) מצוות עשה לבדוק סימני דגים לאכילה. שנאמר: "את זה תאכלו מכל אשר במים וגו'ויקרא יא, ט. מראי מקומות: חולין דף ס"ה; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ב, (עשה רמב"ן משיג בשורש ו'), מצוות לא תעשה קע"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ב, לאוין קנ"ט; שו"ע יורה דעה סימן פ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"א .
156	קנו. שלא לאכול דג טמא שלא לאכול דג טמא, שנאמר (ויקרא יא יא) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. וסימני דגים כשרים כתבנום למעלה במצות עשה (מצוה קנה) שהיא לבדוק בסימני דגים, שחשבנו מן המנין לכבוד הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה עג) בעניין איסור המאכלות, שהאל ברוך הוא הרחיק מעמו כל מה שנזק נמצא בו, הן בהמה או עוף או דגים, מן הטעם שאמרנו שם. דיני המצוה כתבנו למעלה גם כן, והם בחולין פרק שלישי [י''ד סי, פ''ג] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מדג טמא במזיד, לוקה. בשוגג, פטור.	המצווה הקע"ג האזהרה שהוזהרנו מלאכול דג טמא. והוא אומרו באותם המינים מן הדגים: "ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו" (ויקרא יא, יא). והאוכל מבשרם כזית – לוקה.	מצווה קנז: מצוות לא תעשה, שלא לאכול דג טמא [לא תעשה פח] ומצוות לא תעשה, שלא לאכול דג טמא. שנאמר: "ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו" ויקרא יא, יא. מראי מקומות: חולין דף ס"ה; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"ב (עשה רמב"ן משיג בשורש ו'), מצוות לא תעשה קע"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ב, לאוין קנ"ט; שו"ע יורה דעה סימן פ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"א;
157	קנז. שלא לאכול עוף טמא שלא לאכול עוף טמא, שנאמר (ויקרא יא יג) ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו'. משורשי המצוה מה שכתבנו במאכלות אסורות (מצוה עג, וקמז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין נט א) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, כלומר שהן מפורשין בתורה, והן פרסה חלוקה לגמרי, כמו השור והכבש, ומעלה גרה. וסימני העוף לא נאמרו, לפי שהתורה פרשה לנו בשם כל הטמאים שבעולם, וכיון שכן הוא, אין צורך לכתוב סימניהן, כי כל עוף הנמצא בעולם חוץ מהם, הוא כשר. ומכל מקום מפני שכל אותן מינין שהודיעתנו התורה אין כל אדם בקי בהן, הודיעונו חכמים סימנין בהם כדי שיכיר אותן כל אדם, ויוכל לאכול מן העופות אף על פי שאינו מכיר אפילו אחד מכל המינין הטמאים המפורשים בכתוב. נמצא לפי דברינו, שכל המכיר יפה כל המנוין בתורה, שהן עשרים וארבעה מינין, יכול לאכול מכל עוף אחר שימצא, כיון שאמרו שכל עוף שלא נזכר במנין הטמאים בתורה, כשר. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם סג ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרובים על הטמאים, לפיכך פרט הטמאים. כלומר פרט כל הטמאים שבעולם. כן הוא הפירוש לפי דעת רוב הרבנים. כי כל הטמאין שבעולם הוזכרו בתורה. ומי שאינו מכירן אמרו חכמים זכרונם לברכה (שם נט א) שאלו סימניהם: כל עוף הדורס, בידוע שהוא ממיני הטמאים שבתורה. ופירוש 'דורס' - כלומר שנועץ הצפורניים על עוף אחר ומטיל בו ארס כמנהג הנץ ושאר העופות שצדין בהן בני אדם. ויש שאינו דורס והוא גם כן ממיני הטמאים. ואמרו לנו חכמים זכרונם לברכה (שם סב א) דרך כלל, שכל שיש בגופו שלושה סימנין אלו: שיש לו אצבע יתרה, והוא האצבע הגדול שיוצא יותר משאר האצבעות, וזפק, הוא מקום רחב בסוף הושט, שמקבץ העוף שם המאכל בתחילת האכילה, וקורקבן נקלף, והוא המקום הטוחן בו העוף המאכל הנקרא בלעז ונטראי, ויש לו עור דק בתוך הבשר לפנים, ואותו העור נקלף ממקצת העופות, מכיון שיש לו לעוף שלושה סימנין אלו - בידוע שאינו ממין הטמאים ומותר. שני כללים אלו שכללנו, אחד לאסור ואחד להיתר כל עוף שהן בו, אין צריך שום אדם לשאול עליו לבקי בעופות, אלא יאסר האסור ויתיר המותר מיד, שאין בזה פקפוק. ונמצא לפי כלל זה, שארבעה סימני טהרות הן בעופות, ואלו הן: אינו דורס, ואצבע יתרה, וזפק, וקרקבן נקלף. וכבר כללנו שכל עוף שנמצא חסר אחד מהם, והוא המיוחד שבהן, דהינו אינו דורס, כלומר שיהיה דורס, שהוא טמא לעולם ואינו צריך לבדוק בו דבר אחר. ואין צריך לומר אם חסר מכולן. שאין בו אפילו אחד מסימני טהרה אלו שאסור. שהרי אפילו האחד המיוחד לבד יאסר, כמו שאמרנו, כל שכן אם חסר מכולן. והנשר הוא גם כן שאין בו אחד מכל סימני טהרה. נמצא עוף חסר מן השנים, כלומר שיהיו בו שני סימני טהרה לבד, ויחסרו ממנו השנים האחרים. והאחד מן השנים של טהרה שימצאו בו יהיה שאינו דורס, כל עוף שהוא כן, הוא טהור לאכול לכל מי שמכיר עורב וכל מין עורב. לפי שאין בכל מין הטמאים שיהיה כן, כי אם עורב ומינו שהוא כן, שאינו דורס ויש לו סימן אחד בגופו מסימני טהרה. וסימן זה של טהרה אינו קבוע בכל מין העורב, אלא יש במין העורב שיש לו אצבע יתירה ואינו דורס, ויש שיש לו זפק ואינו דורס, ויש שקורקבנו נקלף ואינו דורס. כלל הדבר, כי במינו יימצאו שני הסימנים אלו של טהרה ולא במין אחר, כן פרשו קצת מן המפרשים. ויש שאמרו כי לעורב שני סימני טהרה בגופו מלבד שאינו דורס. נמצא עוף חסר השלושה סימני טהרה, ולא ישאר לו כי האחד המיוחד, והוא שאינו דורס, טהור לעולם, לפי שאין בכל העופות הטמאים, שלא יהיה בגופם אחד מכל סימני הטהרה אלא שאינו דורס חוץ מפרס ועזניה שהן כן. והן אינם מצויין בישוב, ומכיון שאינן מצויין בישוב, אין לספק בהן. [אל תהי צדיק הרבה] ויש מן המפרשים שאמרו, כי לרבותינו זכרונם לברכה לא היו מצויין, אבל עכשיו מצויין הן, וקורא אני עליהן (קהלת ז טז) אל תהי צדיק הרבה. כי הם אמרו דלא שכיחי בישוב, כלומר שמרחיקין הם לעולם ממקומות הישוב, ומכיון שטבעם כן, הארץ לעולם עומדת, והדין שוה בכל זמן. נמצאו בגופו שלושה סימני הטהרה, והם אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף, בידוע שהוא כשר, וגם הרביעי הוא בו. כלומר שאינו דורס, שאין בעולם עוף בשלושה סימנים אלו שיהיה דורס, ואין צריך לבדוק אחריו כלל, אלא שיאכלנו מיד. אבל נמצאו בו שלושה סימני טהרה ויהיה אחד מן השלושה שאינו דורס בזה ודאי יש לספק, כי רוב הטמאים הם כן שיש להם שלושה סימני טהרה כאלו, וצריך כל אדם לשאול על עוף כזה אם אינו מכיר כל (הטמאים) המנויים בתורה. נמצא לפי דברינו: - שכל עוף שיספק עלינו אם טמא או טהור, יהיה על כל פנים בשני צדדים: שיהיו לו שלושה סימני טהרה, והאחד מהם אינו דורס, כמו שאמרנו, שיש לספקו ברוב מיני הטמאים. - או שיהיו לו שני סימני טהרה ואחד מהם אינו דורס, שיש לספקו בעורב ומיניו. אבל כל שאר הצדדין אינו בא לידי הספק אלא נדין אותו או בטהור או בטמא מיד. שית דעתך בדבר כי כן הוא לפי כללנו זה. וכלל זה כתבנו אותו לפי סברת קצת המפרשים, כי הרבה פירושים נתפרשו בעניינים אלו של עופות. וכל העופות המסופקים, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין סד ב) שהן נאכלים במסורת, כלומר שאם קיבלו בני המקום ונהגו בפשיטות לאוכלו בחזקת טהור, שאין לפקפק עליו כלל ואין צריך לבדקו. ויתר פרטיה בפרק שלישי מחולין [י''ד סימן פ''ב]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית מעוף טמא במזיד לוקה, בשוגג פטור.	המצווה הקע"ד האזהרה שהוזהרנו מלאכול עוף טמא. והוא אומרו באותם המינים: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג). וגם האוכל מהם כזית מבשרם – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם השתים שלפניה בפרק ג' מחלין.	מצווה קנח: מצוות לא תעשה, שלא לאכול עוף טמא [לא תעשה פט] מצוות לא תעשה, שלא לאכול עוף טמא. שנאמר: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" ויקרא יא, יג. מראי מקומות: מסכת חולין פרק ג'; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א' הלכות יד'-כ' ופרק ב' הלכה ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קע"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קכ"ח; שו"ע יורה דעה סימן פ"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ז.
158	קנח. מצות בדיקת סימני חגבים לבדוק בסימני חגבים, והם הסימנים שכתובים בתורה (ויקרא יא כא) 'אשר לו כרעים ממעל לרגליו' וגו', שנאמר 'את זה תאכלו מכל שרץ העוף'. ועניין שורשה כמו בשאר המינים. דיניה פרשו זכרונם לברכה ששמונה מיני חגב טהור הם. ואלו הן: אחד שנקרא חגב, שני שנקרא [ז]רבנית והוא מין חגב, שלישי שנקרא חרגול, רביעי ערצוביא והוא מין חרגול, חמישי ארפה, ששי צפרת כרמים, והוא מין ארבה, שביעי סלעם, שמיני יוחנה ירושלמית, והוא מין סלעם. מי שהוא בקי בודק בהן לפי בקיאותו ובשמותיהן ואוכל, והציד ישראל נאמן עליהם ובעוף. ומי שאינו בקי בהן, בודק בסימנים שנתנה התורה בהן. ושלושה סימנין הן ואלו הן: ארבע כנפים שחופות רוב באורך ורוב הקף גופו, וארבע רגלים, ושתי כרעים לנתר בהן על הארץ. ויש אומרים שצריך לדעת שיהא שמו חגב. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מחולין [י''ד סימן פה] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל ולא בדק יפה, ביטל עשה.	המצווה הקנ"א הציווי שנצטווינו גם בסימני חגבים, והם המפרשים בתורה: "אשר לו כרעים ממעל לרגליו" (ויקרא יא, כא). ועניין מצווה זו כמו שביארנו במצווה שלפניה, והפסוק שנאמר בה הוא אמרו: "את זה תאכלו מכל שרץ העוף" וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' ממסכת חולין.	מצווה קנט: מצוות עשה לבדוק סימני חגבים (עשה ע) מצוות עשה לבדוק סימני חגבים לאכילה. שנאמר: "את אלה מהם תאכלו גו'" ויקרא יא, כב. מראי מקומות: חולין דף ס"ה; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק א' הלכה א' והלכות כא'-כב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קנ"א, (עשה רמב"ן משיג בשורש ו'); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"א; שו"ע יורה דעה סימן פ"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ח' מנאו ללאו.
159	קנט. מצות טומאת שמונה שרצים להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאין, שנאמר (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החולד והעכבר והצב וגו'. משורשי המצוה הקדמה. לא יסופק כל מי שיש בו דעה, שלא היה אדם מעולם שהשיג לדעת כל החכמה עד סופה, שלא יתעלם לו ממנה. שהרי אפילו על משה רבינו ע''ה אמרו זכרונם לברכה (ר''ה כא ב) חמשים שערי בינה הן, וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, וכן שלמה המלך החכם אמר על עצמו (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני. וכן לא יסופק כל מי שיש בו מוח בקדקדו כי ה’ יתברך הוא אב החכמה, ומאתו נמצאת בו נכללת כולה. ואין שום ספק גם כן כי אב כל הטובות לא יצוה דבר את בריותיו רק לטובתם ולתועלתם ולהרחיק כל נזק מעליהם. ועל כן באשר נשיג בחכמתינו מן המצות לדעת התועלת המגיע לנו בהן נשמח בו. וכאשר אין אנחנו משיגים מהם בחכמתינו התועלת שלנו בהן, יש לנו לחשוב על כל פנים כי ביתרון החכמה אשר לשם יתברך על כל בריה ידע התועלת אשר לנו באותה מצוה ועל כן צונו עליה. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (סנהדרין כא ב) למה לא נדע הטעם בכל המצות, ואמרו שהיה הדבר שלא יהיה לנו כשלון בזה, והביאו ראיה, שהרי שלושה מהן נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם. ואל יחשוב תופש לבוא עלי על המשל שאמרו זכרונם לברכה (פסחים כח א) כפא דחק נגרא ביה נשרוף חרדלא, במה שאמרתי עכשיו שהשם יתברך העלים ממנו טעמי המצות, ואנכי הרימותי ידי לדבר בהן דבר אל נערי, כי כבר קדמוני רבותי לדבר בהן כמה דברים במדרשות ובמקומות אחרים על צד פשטן, ועומק חכמתן וחוזק בינתן ורוב קדושתן הגנוז בתוכן, ואפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן. וכל המעמיק עצה בפשטיהן וישתדל לחדש דבר בנגלה שבהן, כי יכסוף להציץ מן החרכים להתענג בזוהר מראיהן וללקט מעליהן לחגור בהן, אין ראוי לתת בזה עליו אשם, אך לברכו ולהזכירו לשבח באשר הוא שם. ועתה אחרי הקדמתנו זאת, שחכמת האל גדולה על כל חכמה וכי לא יצוה דבר רק לטובה לנו ולתועלת גדולה, אין לנו קשיא ולא שאלה בכל איסור המאכלות והרחקת הטומאה בכל אשר לא יהיה התועלת לנו ידועה ומושג בחקירה, כי ידענו באמת שהכל לטוב. ואל תתמה בני על עניני הטומאה אם הוא נעלם הרבה על כל בריה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ומחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא לט א) ונטמאתם בם - ונטמתם כתיב, כלומר שמעיינות השכל שהוא הנפש הקימת מתקלקלים קצת בעניין הטומאה. ואל תתמה בהתקלקל השכל בעניינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש בעניות דעתינו לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה, הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה. ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה, אין לנו לחטט אחר שורשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בעניני הנפש לדעת מהותה מוצאה ומובאה. והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שורשי מצות הטומאה והטהרה עד אשר כמעט יהיה מסוה על פנינו בחידוש פרה אדומה שמטמא הטהור ומטהרת הטמא, וגם שם (מצוה קצז) נאריך בעניין בעזרת ה’ לקבל שכר ביגיעה למצוא דברי חפץ. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (כלים פ''א מ''א) ששמונה שרצים הם נקראים אב הטומאה כלומר שמטמאין אדם וכלים במגע, ואם הכלים של חרס מטמאין אותן מכיון שיכנסו בתוך אוירו. וזהו החילוק שיש בעניין הטומאה בין מה שנקרא אב למה שנקרא ולד, שהנקרא אב מטמא אדם וכלים, והנקרא ולד אינו מטמא אדם וכלים. והשרצים אינם מטמאין עד שימותו, שנאמר (שם שם לא) הנוגע בהם במותם יטמא. ושמונה שרצים אלו דוקא הם שמטמאין, אבל כל שאר שרצים נחש ועקרב וכיוצא בהן, אינם מטמאין כלל. ודין השרצים הוא שאינם מטמאין במשא בלי מגע, והנוגען שאינו מטמא בגדים שעליו בשעת מגעו בהן, ושיעור טומאת השרץ בכעדשה, שהרי מצינו שהתורה טמאתן סתם. ויש מהן שרצים שאינן אלא כעדשה. וכל השרצים מצטרפין לכעדשה, כלומר אפילו מעט מזה ומעט מזה מצטרף לכעדשה לטמא, שלא תאמר אין החיוב אלא בכעדשה מאחד לבד (מעילה טו ב). ודין בשר חי הפורש מן השרץ, ואבר אחד שלם, והכוליא והכבד והלשון, ודין דמן וגידן וצפרנן ועורן וביצתן. ודין כל שנטמא בהן שאסור לאכול תרומה וקודשים ולכנס למקדש עד שיטבל, ועניין טבילה הוא כמו שנפרש במצותו (מצוה קעה) בעזרת השם, ואף לאחר טבילתו אסור לאכול אפילו תרומה עד הערב שמש ואחר כך טהור ואוכל תרומה. ויתר פרטיה מבוארים בסדר טהרות וברוב מסכת כלים וטהרות [הלכות אבות הטומאה פ''ד]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. לעניין שכל שנטמא בשרצים נקרא טמא, ולא יעלה מטומאה עד שיטבל במים כדינו. ומכל מקום, עכשיו שאין לנו בעוונותינו לא מקדש ולא טהרות. אין לנו למנותה בחשבון מצות הנוהגות. ומי שמטמא, אפילו לדעת, בכל זמן, אין עליו חטא בזה, אלא שאינו רשאי לגע בקדשים עד שיטהר. ומכל מקום יש לכל מבין להרחיק הטומאה, כי הנפש מתעלה בטהרה. וכתב הרמב’’ן זכרונו לברכה, שאין לנו לחשב במנין המצות שלו כל דיני הטומאות. ובספר המצות כתב טעם נכון לדבריו, והדעת נוטה אחריו, ומחפצי בקיצור בחיבור זה, לא רציתי לכתוב כל טענותיו. הנה במצות צ''ו בספרו תמצא העניין בארוכה. ובסוף העניין אמר, שהשם מנענו מעשות הדברים בטומאה, ונשאר עלינו להודיענו איזה דבר הוא הטומאה, ואמר שהיא נגיעת המת והשרצים וזולתם כל הנזכרים בתורה. ושאין לנו למנותן באמת מצות בפני עצמן. וזהו שאמרנו שהקרבת בעל מום נמנעת, ונשאר עלינו לדעת איזה דבר הן המומין, ובאמת לא נמנה כל מום ומום מהם מצוה.	המצווה הצ"ז הציווי שנצטווינו בטומאת שמונה מינים מן השרצים. ומצווה זו כוללת טומאת שרץ ודיניה.	מצווה קס: מצוות עשה להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאים (עשה עא) מצוות עשה להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאים. שנאמר: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו ואנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת" ויקרא יא, כט-ל. מראי מקומות: חולין דף ק"ב; רמב"ם הלכות אבות הטומאות פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ז, (עשה רמב"ן משיג במצוות עשה צ"ו, ע"ש שסובר שכל דיני טומאות אין למנותן שהם ביאור מצווה קס"ח ושס"ד); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ה.
160	קס. מצות עניין טומאת אוכלין שנצטוינו בשמירת טומאת אוכלין ומשקין, ולהתנהג בעניין על פי התורה שהודיעתנו איך נדין בכל עניין טומאת אוכלין ומשקין והכלים המטמאין על ידם, שנאמר (ויקרא יא לד) מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים. משורשי הטומאה והטהרה, במצוה הקודמת תראה להג הרבה, אין צורך להחזירו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שנאמר בתורה מכל האכל אשר יאכל, פירושו שיאכל לאדם. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שכל אוכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה כלל. ופרשו גם כן, שאינו נקרא אוכל לעניין קבלת הטומאה עד שיעקר מן הקרקע, אבל כל זמן שהוא מחובר אפילו בשורש קטן שיכול לחיות, אינו נקרא אוכל לקבלת הטומאה, ואפילו נגעו בו כל הטומאות טהור הוא. וכן אין כל אוכל שבעולם נקרא אוכל לקבל טומאה, עד שיבוא עליו מים, מאחר שנעקר מן הקרקע, וכמו שכתוב אשר יבוא עליו מים וגו' (דו''א), ואף על פי שאמרו שזה גזירת הכתוב הוא, יש לסומכו קצת אל הטעם לפי מה שיעלה בתחילת המחשבה ולומר, כי העניין לפי שהתורה לא תחשוב שום דבר להיות ראוי לדינין שבו עד שעת גמר מלאכתו, כמו שידוע בדיני הפרות לעניין תרומות ומעשרות, וכן החלה שאין עונתה עד שתתגלגל הקמח, וזהו שהמפריש חלתו קמח, אינה חלה, וגזל היא ביד הכהן. ועל כן גם בעניין הטומאה נאמר שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחן מעפרן טרם שתאכלו אותן, היה העניין לומר על כולן דרך כלל, שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים. ומן הטעם הזה בעצמו אמרו שהכשרן הוא כשהודחו ברצון הבעלים. כלומר שהבעלים חשבו משקה המים שהודחו בהן כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, וזהו פירוש רצון ואונס הנזכר בגמרא בעניין זה, לפי הפירושים הטובים. ואם לא יחשבוהו למשקה, אף על פי שהן בעצמן נתנוהו על הפרות, אין זה לרצון, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם פ''א מ''ו) שהטומן פרותיו במים מפני הגנבים לא הוכשרו, לפי שאין המים חשובין לבעלים למשקה, שלא נתנום בהם מחמת משקה אלא להטמינם כמו שהיו מטמינין אותם גם כן בתוך גזי צמר או בדבר אחר. ומעניין זה מה שאמרו זכרונם לברכה (מכשירין פ''ד מ''ג), שהכופה קערה על הכותל ביום מטר, אם בשביל שתודח הקערה הוא עושה, מי המטר ראוין להכשיר, מפני שעכשיו נדין מים אלו למשקה לדעת הבעלים, שדרכו של עולם להדיח הדברים במה שהוא משקה, ואם הניחה שם כדי שלא ילקה הכותל - אינם מכשירין. ודיני ידות האוכלים רבים. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת טהרות ועקצים ומכשירין [הלכות אוכלין ומשקין פ''א] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שנדין בעניין זה טומאת האוכלין והכשירן. ומכל מקום עכשיו בחוצה לארץ, שאין לנו בעוונותינו מקדש וקודשים, דיני הטומאות בטלים אצלנו. ומכל מקום אם רצה לנהוג בהם בעצמו מנהג קדושים כאלו היה בארץ, ולהזהר באוכלין לאוכלן בטהרה, בזה ראוי לדון בהם. וכבר כתבתי במצוה הקודמת דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה בדיני הטומאות, והוא מתישב בלב שומעו, ואיני צריך להחזירו בכל אחת ואחת.	המצווה הצ"ח הציווי שנצטווינו לדון בטומאת אוכלין ומשקין כדינים האמורים בהם. ומצווה זו כוללת כל תורת טומאת אוכלין ומשקין כולם.	מצווה קסא: מצוות עשה לדון דין טומאת אוכלין ומשקין (עשה עב) מצוות עשה לדון דין טומאת אוכלין ומשקין. שנאמר: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה וגו'" ויקרא יא, לד. מראי מקומות: חולין דף קכ"א; מסכת עוקצין פרק ג'; רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק א' והלכות כלים; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ו.
161	קסא. מצות עניין טומאת נבלה להיות הנבלה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגו'. כתב הרמב''ם זכרונו לברכה במצוה הזאת, (מצות עשה צו) וזה לשונו: ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכור ממיני הטומאות, והיא שזה שאנו מונים כמין ומין מהטומאות מצות עשה, אין עניינו שנתחייב להיטמא בטומאה זו, ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא, או זה הדבר יטמא על עניין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא המצוה, והוא אומרנו שמי שקרב בכך על עניין כך נטמא, ומי שהיה על עניין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם, כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון ספרא (ד י) ובנבלתם לא תגעו, יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים? תלמוד לומר ולאלה תטמאו. יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב מה שנתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה, ושלא יאכל קודש, ולא יקרב אליו זולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין, כשקרב אליו או כשהיה אצלו על עניין כך. וזכור זה העניין בכל מין ומין ממיני הטומאה, עד כאן לשונו. ועם כל זה, לא יתישב יפה עם הלב שנחשב עניין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבנו בחשבוננו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחילה. השורש כתוב למעלה (מצוה קנט). מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כלים א ב) שהנבלה אב מאבות הטומאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המותרות או האסורות שמתו, כולן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חולין בעזרה וקודשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבלה. וכל שמתה מאליה, או שארע פסול בשחיטתה, הרי היא נבלה. וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין (לב א) זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבלה, וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גורם לה להפסל, טרפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהרן מידי נבלה, ולפיכך בכל עניין שימותו נבלות הן. ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בסדר טהרות בפזור, וברוב במסכת כלים ובמסכת טהרות [הלכות אוכלים ומשקים פ''א]	המצווה הצ"ו הציווי שנצטווינו בטומאת הנבלה ומצווה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה. והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שייזכר לקמן ממיני הטמאות, והוא: זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטומאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטומאה זו, וגם לא שאנו מוזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה, אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא, או שדבר זה מטמא באופן כזה, למי שנגע בו - מצוות עשה, כלומר: דין זה שנצטווינו בו הוא מצווה, הינו שאנו אומרים שהנוגע בדבר פלוני באופן כזה נטמא; ואם הוא במצב אחר, אינו נטמא. אך עצם ההטמאות הוא דבר של רשות: אם רוצה מטמא ואם לאו אינו מטמא. ולשון ספרא: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח) "יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים? תלמוד לומר: ולאלה תטמאו (שם יא, כד); יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה? תלמוד לומר: ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד? הווי אומר: רשות". אם כן המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו ונאמר לנו שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא וחייב בכל חיובי הטמאים: לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא לאכול קודש ולא לנגוע בו וכיוצא בזה - וזהו הציווי, כלומר: שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקירבתו באופן מסויים. וזכור עניין זה בכל מין ממיני הטמאה.	מצווה קסב: מצוות עשה להיות נבלה טמאה ומטמאה (עשה עג) מצוות עשה להיות הנבילה טמאה ומטמאה. שנאמר: "וכי ימות מן הבהמה וגו' הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" ויקרא יא, לט. מראי מקומות: מסכת כלים פרק א'; חולין דפים ע', קי"ז; רמב"ם הלכות אבות הטומאות פרקים א'-ב'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ד.
162	קסב. שלא לאכול שרץ הארץ שלא לאכול שרץ הארץ, שנאמר (ויקרא יא מא) וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. משורשי מצוה זו עם כל מה שבא באיסור המאכלות, כבר כתבתי למעלה (מצוה קנט) מה שידעתי, אין צורך להחזירו בכל אחת. מדיני המצוה כגון החילוק שחילקו זכרונם לברכה בשמונה שרצים האמורים בתורה משאר שרצים, שהם נחשים ועקרבים חיפושית ונדל וכיוצא בהן, שאמרו, ששמונה שרצים האמורים בתורה, שיעור חיוב אכילתן כשיעור טומאתן שהיא כעדשה, ושיעור האחרים בכזית, וכל השיעורין (עירובין ד א) הלכה למשה מסיני. ויתר פרטיה מבוארים במסכת חולין [י''ד סימן פד] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל כזית מתולעים שבארץ במזיד לוקה. ואם אכל משמונה שרצים, אפילו כעדשה - לוקה, בשוגג - פטור.	המצווה הקע"ו האזהרה שהוזהרנו מלאכול שרץ הארץ, כגון התולעים והחפושיות והטחביות, וזהו הנקרא: שרץ הארץ. והוא אומרו יתעלה: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא). והאוכל מהם דבר – חייב מלקות.	מצווה קסג: מצוות לא תעשה, שלא לאכול שרץ הארץ [לא תעשה צ] מצוות לא תעשה, שלא לאכול משרץ הארץ. שנאמר: "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" ויקרא יא, מא. מראי מקומות: חולין דף ס"ז; מעילה דף פ"ז; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ב' הלכות ו'-יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קע"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"א; שו"ע יורה דעה סימן פ"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"י.
163	קסג. שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדים בזרעים ובפרות שלא לאכול מיני שרצים דקים הנולדין בזרעים ובפירות מעת שיצאו וישרצו בארץ. והוא הדין כל זמן שנעשו בפרי בעודו מחובר לקרקע, אף על פי שלא יצאו ושרצו על הארץ, ששורץ על הארץ נקרא, מכיון שנעשה בפרי בעודו [בהיותו] מחובר. שנאמר (ויקרא יא מב) לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ואם יצאו על הארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי, שורץ על הארץ נקרא גם כן, מכיון שיצא. וכן הוא בספרא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השרץ. להביא את שפירשו על הארץ וחזרו. כלומר אף על פי שהם עכשיו בחורים שלהם, מכיון שיצאו על הארץ - נאסרו, ושרץ הארץ נקראין. בזה הפירוש שאני כותב בכאן, כי חיוב מיני השרצים דקים הוא מעת שיצאו בארץ ולא קודם לכן, אני מעלים עין ממה שכתב בו הרמב''ם זכרונו לברכה. אף על פי שייעדתי לאחוז דרכו. כי הוא כתב כאן בספר המצות שלו (ל''ת קעט) שהלאו הזה הוא מכיון שיצאו לאויר או הלכו על שטח הפרי. ויש לתמוה עליו הרבה בכך, כי בפירוש מצאנו בחולין (סז ב) שנשאר שם עניין זה בתיקו, כמו שבא שם בעי רב יוסף, פרשה לאויר העולם מהו? על גבי תמרה מהו? וגם הרב בעצמו כתב בחיבורו הגדול (מאכלות אסורות ב יד טז) שעניין זה הוא ספק ואין לוקין עליו, ועל כן הנחתי פירושו בכאן, וכתבתיו על דרך האמת. וגם כן מצאתי אחר כך שהרמב’’ן זכרונו לברכה יתמה עליו הרבה בשגגה זו. משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קנט). דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה השורץ על הארץ להוציא זיזין שבעדשים ותולעים שבכליסין והוא מן קטנית, ותולעים שבתמרים וגרוגרות, והוא הדין לכל התולעים הנעשים בפרות בתוכן אחר שנעקרו, ולא פרשו מתוכן, שאינן בלאו זה דשורץ על הארץ, והיו מותרין מן הדין, אלא שיש באוכל אותן שקוץ לנפש קצת. ואם יש בדבר ספק אם נעשו התולעים בפרות קודם שנעקרו או אחר כן, יבדוק אותם יפה. ואם הם דקים מאוד עד שאינו יכול לבדוק, ישהה אותן שנים עשר חודש, ואחר כך מותרין לאכול לכתחילה בלא בדיקה, מהכלל שידוע לרבותינו זכרונם לברכה שכל אותן תולעי הפרות אין מתקימין שנים עשר חודש. פירוש אינו מתקיים כלומר, כיון שעברו עליו שנים עשר חודש, הרי הוא כעפר גמור. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה הני תמרי דכדא בתר תרי עשר ירחי שתא שריין. ואם פרשו תולעי הפרות באוויר ולא נגעו בארץ, כגון שיצאו מן הפרי ונפלו לתוך פיו של אוכל, וכן אם פרשו ורחשו על גב הפרי, אם נדין גב הפרי כמו הארץ, וכן אם פרשה התולעת מן הפרי ונפל לארץ אחר שמתה, כל זה אסור מספק אם נדין ונאמר שיהיה כשורץ על הארץ או לא. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה תולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים משום שרץ, כי מבחוץ הם באים, אבל הנמצאים בהם בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרין. והנמצאים במעי הבהמה אסורין, שמבחוץ הם באים. ואף הנמצאים במוח הבהמה ובתוך בשרה, אסורין, לפי שאין שום דבר בבהמה שיהא מותר בלא שחיטה והן אינן בני שחיטה, ועוד שהתורה ריבתה אותן לאסור, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין (תולעים) שבבהמה. ואם תאמר שליל איך הוא מותר בלא שחיטה? מפני שהתורה התירה אותו כדדרשינן בגמרא מ"בבהמה... תאכלו". וכן התירו זכרונם לברכה במים שבכלים שהתליעו, או אפילו בבורות שיחים ומערות, כלומר כל מים מכונסין. ואמרו שאדם שוחה ושותה מהן כל זמן שלא פרשו התולעים למקום אחר. ואפילו פרשו לדופני הכלי או הבור, מכיון שחזרו לתוכו שותה ואינו נמנע, דמקום רביתיהו הוא. ומן הדומה שאפילו משום אל תשקצו אין בהם, וזהו אומרם שותה ואינו נמנע. ונראה שהטעם מפני שמצאו להם היתר מפורש מן הכתוב, כמו שדרשו זכרונם לברכה בימים ובנחלים - את שיש לו אכול ואת שאין לו אל תאכל. אבל בכלים ודומה לכלים, בין שיש לו בין שאין לו, מותר. וכן מדיני המצוה מה שאמרו (שם סז א) דלא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא מפני חשש תולעת שישאר בצותא ואחר כך יפול לכוס. ופירוש 'צבתא' הוא תבן שעל פני הכלי, ומכיון ששרץ בצבתא, דינו כשורץ על הארץ. ודיני בריה שאמרו זכרונם לברכה שאינה בטלה לעולם, כלומר אפילו נפלה באלף חלקים כמוה של היתר אינה בטלה בהם והכל אסור, דכי היכי דחשיבא לעניין מלקות דלוקין עליה בכל שהיא כדאיתא במסכת מכות חשיבא נמי לעניין איסורין דלא בטלה לעולם. ואף על גב דבירושלמי בתרומות פרק בצל אמרו, אורי ר' יוסי בר בון בחד עכברא חד לאלף; גמרא דילן עדיפא לן, דאמר "ואפילו באלף לא בטלא". ופירוש בריה - כלומר שום בעלי חיים ואפילו תולעת כל שהוא, כיון שיש בה חיות, זהו עיקר פירושו של בריה. וכן נמי אמרו זכרונם לברכה, שנקרא בריה, לעניין דלא בטיל לעולם ואפילו באלף, כל דבר שמתחלת ברייתו הוא אסור, והוא שלם כולו כברייתו. לאפוקי חסר אפילו כל שהוא, שאין לו דין בריה, ואין לוקין עליו אלא בכזית. והוא משל בעל החיים כמו גיד הנשה, שיש בו כל זה. לאפוקי כל פרי שאינו בריית בעל חיים, וכל כיוצא בו. ובגררה דבריה דאמרינן דחשיבא ולא בטלה, נאמר מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה פ''ג מ''ז) שכל דבר חשוב גם כן לא בטיל, כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית וככרות של בעל הבית. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב, דלאו דוקא שבעה דברים אלה, אלא כל דבר חשוב, אבל אלו היו החשובים בזמן חכמי המשנה זכרונם לברכה. וזה שאמרנו דבריה לא בטלא, והכונה לומר בין חיה בין מתה, דוקא בריה שהיתה אסורה מתחלת ברייתה, כגון בהמה טמאה או שרץ טמא, וכן גיד הנשה שגם הוא אסור מתחילת בריתו. אבל בהמה כשרה מתחילתה, דוקא בעודה חיה הוא דאינה בטלה, משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. אבל אחר שמתה ודאי ביטול יש לה. ואפילו שור גדול מת, אמרינן שהוא בטל, וזה יהיה אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותה. דאמר בגמרא (ביצה ג ב) גבי דברים חשובים דלא בטילי את שדרכן למנות שנינו, כלומר הדברים שדרכן של בריות למנות דרך חשיבות תמיד, שנינו שאין בטלות, כגון אותן שבעה המנויות למעלה, אבל שור אחד אין דרכן של בריות להחשיבו בלבם תמיד, לפי שאין ראוי לפי שעה, ולא קרובה הנאתו ללב בני אדם כמו אותן שבעה דברים. ואל תתפלא לומר חתיכה אחת ממנו הראויה להתכבד בפני האורחים תחשב ולא תבטל, וכולו ביחד יבטל, כי האמת כן הוא: שחתיכה אחת ממנו הנאתה קרובה ולב בני אדם קרובה אליה ומחשיבה, ועל כן אמרו בה שלא תבטל, ואף על פי שכולו מתבטל. ודע זה והבינהו. ויש מן המפרשים שאמרו, (יו''ד סי' קא ג) שדין חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלא לא נאמר אלא במבושלת כי אז ראויה להתכבד בה. ויש מהם שאמרו (שם), שאפילו בחיה נאמר. ומן המפרשים גם כן שאמרו, דלא נאמר חתיכה הראויה שאינה בטלה, אלא כשהיא אסורה מחמת עצמה, אבל אם נפל איסור בתוכה ונתן בה טעם, בטלה הויא, מפני שאין האיסור שבה ראוי להתכבד. ואף על גב דאשכחן שאפילו בחתיכת בשר שנפל בה חלב אמרו בעבודה זרה שאינה בטלה, שאני בשר בחלב, דתערובתן עושה אותה כחתיכה האסורה מחמת עצמה. ויתר רובי פרטי עניינים אלה בחולין ובעבודה זרה [י''ד סי' ק''ה] ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל במזיד בריה שלמה לגמרי טמאה, בין חיה בין מתה, ואפילו פחותה מן החרדל, ואפילו היתה סרוחה, ובין שהיתה על ידי זכר ונקבה או מכל העיפושין שבעולם ושרצה בארץ, מי שאכלה כולה, לוקה עליה, אבל חסרה אפילו רגל אחת, אינו לוקה עד שיאכל כזית ממנה.	המצווה הקע"ח האזהרה שהוזהרנו מלאכול בעלי החיים המתהווים בתוך הזרעים והפרות משיצאו וירמשו על פני אותו הזרע או אותו הפרי, אפילו מצאנום אחר כך בתוך האוכל – אסור לאוכלם, והאוכלם – לוקה, והוא אומרו: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם יא, מב). ולשון ספרי: "להביא את שפירשו לארץ וחזרו".	מצווה קסד: מצוות לא תעשה, שלא לאכול תולעת הפירות [לא תעשה צא] מצוות לא תעשה, שלא לאכול תולעת הפירות והזרעים. שנאמר: "לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" ויקרא יא, מב. מראי מקומות: חולין דף ס"ז; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ב' הלכות יד'-טז; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קע"ח, (עשה רמב"ן משיג בשורש ט'); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לא מנה זה וכללו בלאוין קל"ב; שו"ע יורה דעה סימן פ"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"ב.
164	קסד. שלא לאכול משרץ המים שלא לאכול משרץ המים, שנאמר (ויקרא יא מג) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. ושרץ המים ידוע עניינו, שהוא מבריות דקות השטות במים, והם נקראים שרץ המים. וזה הלאו מיוחד בהם מלבד הלאו המיוחד לדג טמא, שאין אלו בכלל דגים כלל, כי מין אחר בפני עצמו הוא לגמרי. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה במקרא הזה שעל זה בא ללמד. והרמב’’ן זכרונו לברכה חולק עליו בזה, וכתב כי הלאו הזה איננו לאו מיוחד על שום שרץ, אלא שהוא מן הלאוין הכוללים שאין לוקין עליהם, כמו "לא תאכל כל תועבה" הכתוב במשנה תורה (דברים יד ג) בתחלת הפרשיות של איסור בעלי החיים. וכן בכאן אמר בסוף כולן "אל תשקצו את נפשתיכם" בכל מהלכי האדמה שאסרתי. ויכנסו בזה איסור בהמה טמאה ואיסור עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ, כי כל האסור והמרוחק נכלל בשיקוץ, כמו "כי לא בזה ולא שקץ ענות עני" (תהלים כב כה). והאריכו על הלאו הזה שניהם זכרונם לברכה הרבה, וגלגלו בו מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרת מכות (טז ב) אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, וכל אחד יפרש בה הנראה אליו בעניין. ואם באתי לכתוב כל טענותם בדבר כמות שהן, יארך העניין עד שלא יכילנו קלף גדול ואצא מגדר מלאכתי זאת. ואולם לפי דעתי, עיקר מחלוקתם בעניין תלוי אם לוקין באיסור אחד שני מלקיות אם לא, שהרמב''ם זכרונו לברכה כתב בעיקרי המצוות שעשה, וקבע בה מסמרים שלא נלקה לעולם על עבירה אחת שתי מלקיות, ואפילו יבואו עליה בכתוב כמה לאוין. כאלו תאמר על דרך משל שיבואו בתורה בחמש מקראות או אפילו במאה לא תאכל חזיר, אם אכלו, לא ילקה לעולם באכילה אחת אלא מלקות אחת. ואף על פי שאותן הלאוין לא יבואו לדרוש מהן שום דבר רק לתוספת לאוין, אף על פי כן לא ילקה לעולם אדם על איסור אחד לבד רק מלקות אחת. ומצד השורש הזה הקבוע אליו היה לו לדחוק בפירוש אותה שמועה דגמרת מכות הרבה, ולפרשה שלא כפירוש כל המפרשים שקדמוהו. והוא בעצמו כתב, שלא ראה פירוש אדם שקדם לו שיפרשה כמוהו. וכלל פירושו בדבר הוא שיחזור לעולם, כי מה שאמרו שאדם לוקה באכילת בריה אחת הרבה לאוין, שיהיה באותה בריה תוספת עניין שיתייחד הלאו באותה תוספת. ולא שילקה לעולם מאיסור אחד לבדו שתי מלקיות, ואפילו נאמרו בתורה אלף לאוין כמו שאמרנו. ולכן יאמר הוא שהבריה שיחייבו עליה חכמים זכרונם לברכה הרבה מלקיות, היא כגון שתהיה בריה שיתחברו בגופה הרבה מינין, כגון שתאמר שתהיה תכונתה בעניין שאפשר לקרותה שרץ הארץ, ושרץ העוף כגון שיהיו לה כנפים, ושרץ המים שתשוט גם כן במים עם היותה מתעופפת באויר. כמו שנראה כן לפעמים בקצת מיני השרצים. ועל הדרך הזה, עם קצת דחק שידחק בפירושו, יפרש שמועה זו דגמרת מכות "אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש", וכו'. ויגע למצא בגוף בריה אחת ששה עניינים חלוקים. והרמב’’ן זכרונו לברכה לא נצטרך לכל זה. כי הוא יסבור שיש לנו ללקות על איסור אחד כמה מלקיות אם יתרבו עליו הלאוין בתורה, ולא יצטרכו לנו לדרשות אחרות, והירבה ראיותיו על זה, ראיות חזקות כראי מוצק לפי הדומה. ופירוש השמועה דגמרא מכות כפירוש הראשונים יפה. ולאו דשרץ המים, דריש ליה הרמב’’ן זכרונו לברכה ממה שכתוב בפרשת איסור דגים "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים וגו' שקץ הם לכם". וזה באמת יהיה דבר הלמד מעניינו, שבפרשה זו ידבר באיסור דגים שגדלים במים, ושם ידבר גם כן משרץ המים. שמענה בני, ואם תזכה בחר לך לדעתך, אלו ואלו דברי אלקים חיים הם. משורשי איסור המאכלים כתבנו למעלה (מצוה עג, וקנה). דיניה קצרים וכלל העניין כי כל אותן הבריות קטנות, כמו התולעים והעלוקה וכיוצא בהם שגדלים במים נקראים שרץ המים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל בריה אחת שלמה מהן, ואפילו קטנה ביותר - לוקה, ואם אינה שלמה, אינו לוקה עד שיאכל מהן כזית. ומכל מקום אסור לאכול מהן דבר תורה אפילו פחות מכזית. שחצי שיעור דאורייתא הוא אסור, אבל אין חיוב מלקות אלא על אכילת השיעור המקבל.	המצווה הקע"ט האזהרה שהוזהרנו מלאכול איזה שרץ שיהיה, בלי ייחוד [מין מסוים] בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אומרו יתעלה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (שם, מג). זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כעין איסור כולל. לפיכך האוכל דבר משרץ הארץ –לוקה שתים: אחת משום "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". וכן האוכל דבר משרץ העוף – לוקה שתים: אחת משום "שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". ואם אכל בעל חי אחד בלבד והיה אותו החי מעופף ושורץ על הארץ, כך שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ – יהיה חייב עליו ארבע מלקיות. ואם נוסף על כך שהוא גם משרץ המים – יהיה חייב עליו שש מלקיות: המלקות החמישית משום דג טמא שנאמר בו: "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא), והמלקות הששית משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ", לפי שהוא כולל גם שרץ המים. ואין לנו פסוק לאיסור שרץ המים חוץ ממה שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ". ולפי הכללים האלה אמרו בגמרא מכות: "אכל פוטיתא – לוקה ארבע; נמלה – לוקה חמש; צרעה – לוקה שש". זהו הפירוש שפירש כל מי ששמתי פירושו או ראיתי דבריו בעניין זה שהוא: אכל פוטיתא וכו'. וזה פירוש שאינו נכון, לא יהיה ולא יתקיים אלא בהפוך הכללים האמיתיים המבוארים בלשון התלמוד. והוא: שאם תתבונן במה שהקדמנו כאן תמצא שחייבו שלוש מלקיות מלאו אחד והוא: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ". וכבר נתבאר ביטול דבר זה, ושאין לוקין שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים, כמו שביארו בגמרא חולין. וכבר הקדמנו כלל זה וביארנוהו כמה פעמים, ויבואו לך ממנו דגמאות לקמן. והדבר הנכון שלא תסתפק בו ולא תשתבש הוא: שהאוכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ – לוקה שלוש בלבד: אחת משום שרץ העוף שנתבאר בו הלאו, ואחת משום שרץ הארץ שגם בו נתבאר הלאו, ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם', שגם שרץ המים נאסר בכלל "כל שרץ", ואם אכל שרץ הארץ בלבד – לוקה אחת משום שרץ הארץ. וכך גם על שרץ העוף – אחת משום שרץ העוף. וכך על שרץ המים לבדו – אחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ". ומחמת שלאו זה כולל שרץ הארץ לא ילקה על שרץ הארץ שתים, לפי שאפילו באו לנו אלף לאווין מפרשים כולם ב"שרץ הארץ" – אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד בעצמו, ואפילו אמר: שרץ הארץ לא תאכלו, שרץ הארץ לא תאכל, אלף פעמים – לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת. האם ראית שאלה שקבעו את הכלל המשובש הזה סוברים שהלובש שעטנז לוקה שתים כיון שבאו בו שני לאווין מפרשים? לא ראיתי שהם סוברים כן, אלא זה היה מוזר בעיניהם אילו אמרו מי שהוא, ואין דבריהם מוזרים בעיניהם באומרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים: אחת מחמת הלאו המפורש בו ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ'. וזה ברור בתכלית עד שלא יעלם אפילו מן החרשים והאלמים. אחזור להשלים את העניין שהתחלתי לבארו ואומר: שאם ארע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ויצא לאויר העולם, אף על פי שלא נגע בפני האדמה – הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו, כמו שביארנו במצווה שקדמה לזו, ואם רחש על פני הארץ ורמש בה – חייב על אכילתו שתים: אחת משום: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (שם, מב), ואחת משום: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד), ואם ארע נוסף לאלו שיהא פורה ורובה – חייב עליו שלוש מלקיות: השתים שהזכרנו לעיל, ושלישית משום: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (שם, מא) ואם נוסף לכך שיהא מעופף יתחייב עליו מלקות רביעית משום: "כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל". ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם שהוא מעופף, כמו שאנו רואים תמיד במינים רבים – יתחייב עליו חמש מלקיות, מלקות חמישית זו משום: שרץ המים, שבא לאו הכוללו והוא אומרו: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם" (שם, מג). ואם נוסף לכך שיהא חי מתהוה זה בעצמו גם עוף – יתחייב במלקות שישית משום: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (שם, יג). ואל תתמה על כך שיתהווה עוף מעיפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעיתים קרובות עופות מתהווים מן העיפושים והם יותר גדולים מן ה"בנדק". ואל תתפלא על שמין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף – כי אין זה דבר רחוק, שיהיו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה פירושי כל הראשונים שמנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וזה נכון לא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, שהיה עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים – ולפיכך חייבין עליה ארבע. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהוה מעיפוש הפירות שאינה פורה ורובה – חייב עליה אחת משום שרץ שפרש מן האוכל, ואחת משום: שורץ על הארץ, ואחת משום: רומש על הארץ, ואחת משום: שרץ העוף, ואחת משום: שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העיפוש, נוסף בה על אלו שהיא עוף ושרץ העוף. ואין מן הנמנע שתתהווה הצרעה או הנמלה וזולתן ממיני המעופפים והשורצים מן העיפושים ובתוך הפירות אלא אצל ההמון, שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה דבר ממנו אלא מזכר ונקבה כיון שהם רואים שהדבר כך על הרב. וזכור כללים אלו והבן עניין זה, לפי שהוא דבר דבר על אופניו (משלי כה, יא). וכבר ביארתי לך את עניינים שבהם תבחון ותאמר: בעל חי זה חייבים על אכילתו כך וכך מלקיות, וזה אין חייבין עליו אלא כך וכך. ומן הלשונות האלה יתבאר לך שהאוכל בעל חי שלם אין חוששין לשיעורו ואין אומרים בו "כזית", אלא אפילו אוכל יתוש – לוקה שלוש: משום שרץ השרץ, ומשום רומש, ומשום שרץ העוף. ואמרו עוד: המשהה נקביו – עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם. וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא, והוא כלי של מקיז דם – עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם. והוא הדין באכילת הלכלוכים ודברים המאוסים ושתיית דברים המגעילים, שנפש רוב בני אדם קהה מהם – כל זה מוזהרים עליו, אבל אין חייבים עליו מלקות, לפי שפשטיה דקרא אינו אלא בשרץ בלבד; אבל מכין אותו על אלו מכת מרדות. הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנו שפסוק זה, שהוא "אל תשקצו את נפשתיכם", למדנו ממנו איסור שרץ המים בלבד, שלא בא עליו לאו מיוחד חוץ מזה, והבן זאת.	מצווה קסה: מצוות לא תעשה, שלא לאכול שרץ המים [לא תעשה צב] מצוות לא תעשה, שלא לאכול שרץ המים. שנאמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ" ויקרא יא, מג. מראי מקומות: חולין דף ס"ז; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הלכה יב; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קע"ט, (עשה והרמב"ן משיג בשורש ט' וככלו בפרק וכל אשר אין לו סנפיר וגו' מכל שרץ המים שקץ הם, עיין סימן קנ"ז); שו"ע יורה דעה סימן ק"פ; ס פר מצוות קטן סימן רי"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קל"ב.
165	קסה. שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפוש שלא לאכול מן השרצים המתהוים מן העיפושים, אף על פי שאינן מין ידוע ולא יתהוה מזכר ונקבה, שנאמר (ויקרא יא מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ולשון ספרא (פר' שמיני יב ד) השרץ הרומש על הארץ - אף על פי שאינו פרה ורבה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה כי בשרץ הנולד מזכר ונקבה נאמר "שורץ", ואשר הוא נעשה מן העיפוש נאמר עליו "רומש". והרמב’’ן זכרונו לברכה הקשה עליו מן המקרא דכתיב, וכתב כי בכולן נאמר רומש ושורץ. השורש ידוע. דיניה קצרים שכל פרטיה יכנסו בכלל אחד, שנאסרו לנו כל שרצי העיפושים שבעולם הרומשים בארץ, חוץ משרצי עיפושי הפרות שנעשו שם אחר שנעקרו, שרצי עיפושי המים שבכלים, הכל כמו שאמרנו למעלה (מצוה קסג). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה, ואכל בריה מכל העיפושים שבאשפות ובכל המקומות, אפילו קטנה שבקטנות, מכיון שאכלה והיא שלמה, לוקה עליה, ואם אינה שלמה, שיעורה בכזית כמו שאמרנו.	המצווה הקע"ז האזהרה שהוזהרנו מלאכול השרץ המתהווה מן העיפושים, אף על פי שאינו מין מסוים ואינו נולד מזכר ונקבה, והוא אומרו: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (שם, מד). ולשון ספרא: "'השרץ הרמש על הארץ' – אף על פי שאינו פורה ורובה", וזהו החילוק שיש בין אמרו "השרץ השרץ על הארץ" ובין אמרו "השרץ הרמש". לפי שהשרץ השורץ – הוא השרץ שיש בו כוח המוליד את המין והרי הוא משריץ על הארץ; והשרץ הרומש – הוא השרץ המתהווה מן העיפושים שאינו מוליד כמוהו, וגם האוכל ממנו – לוקה.	מצווה קסו: מצוות לא תעשה, שלא לאכול רמש המתהווה מעפוש [לא תעשה צג] מצוות לא תעשה, שלא לאכול רמשים. שנאמר: "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" ויקרא יא, מד. מראי מקומות: חולין דף ס"ז; רמב"ם הלכות מאכלות אסורות אסורות פרק ב' הלכה יג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קע"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול (לא מנה לאו זה) לאוין קל"ב; שו"ע יורה דעה סימן ק"פ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"ב.
166	קסו. מצות עניין טומאת יולדת לטמא היולדת. כלומר האשה כשתלד שתהיה טמאה לבעלה, וכל שכן לטהרות, שבעה ימים כשתלד זכר, ושבועים כשתלד נקבה, שנאמר (ויקרא יב ב ה) אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו'. משורשי המצוה הקדמה. אין ספק כי חוליי בני אדם יבואו או מפני מותר שבגוף או מפני חסרון או מצד הפסד שיקבל מאיזו סיבה שתהיה, כי באמת כל זמן שהטבע ישר בתכלית היושר, ולא קיבל הפסד דבר, לא יחלה הגוף, וחטא בני אדם יביאם להעדיף או להחסיר במה שצריך לטבעם, וייחלו. וכבר אמרנו באזהרת טרפה (מצוה עג) ואיסורי מאכלות (מצוה קמז קמח) כי האל ברוך הוא ריחק עמו אשר בחר מכל הדברים המזיקים את הגוף, בעבור היותו כלי לנפש היודעת יוצרה. וכמו כן מן השורש הזה הרחיקנו מן היולדת ומן הנידה והזבה ימים מספר, עד שיתנקו מאותו המותר שבהן, שהוא דבר רע ומחליא. וכמו שאמרנו כי כל מותר משורש מחלה הוא. על כן אמרו זכרונם לברכה (רש''י ויקרא שם), שאין אשה רואה דם שלא יהו ראשה ואבריה כבדים עליה, ואין ספק כי באותו המותר מחלה להן ולכל הקרב בהן שום קרבה, וכל שכן בתשמיש המיטה שהוא תכלית הקירבה החומרית. וגם הולד הנולד, בעוד שאותו המותר מתגבר עליה, מעותד לחלאים רעים. ומן השורש הזה שאמרנו מצד המותר, ציוותה התורה להיות טמאה מן הזכר שבעה, ומן הנקבה שבועים, שאין ספק כי מותרי היולדת נקבה גדולים מן היולדת זכר, לפי שהריון הזכר יורה חום בנקבה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נידה כה ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וידוע כי החום מותריו הם מעטים וימהר פעולתו לעולם, דבר מושכל הוא, ועל כן יספיק לנו בהריון הזכר נקיון של שבעה ימים. והריון הנקבה תורה על קרירות טבע הנקבה, ובקרירות ירבו המותרות, ולכן תצטרך שבועים לנקיון גופה. וכן מצאתי העניין אחרי כתבי זה להרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא יב ד), וזה לשונו בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלחה ברחם האם רבה מאוד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ולפיכך היא צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן, ומפני קרירותן, ובידוע כי החולאים הקרים צריכים בנקיונם אריכות זמן יותר מן החמים. עד כאן. ובדומה לזה יהיה העניין גם כן בנידה וזבה, כי הנידה תטהר לשבעת ימים ואפילו שופעת כל שבעה, ובלבד שתפסיק בשביעי מבעוד יום מדין תורה, והזבה צריכה שבעה נקיים, לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה, וזהו המשך הרקת דמים ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים. ואפשר לנו לומר שחולי הרקת הדמים בנשים מחודש לחודש היה כדי שלא תזוח דעתן הקלה עליהן או כדי להרחיק קרבתן קצת מן האדם שלא יהא רץ אחריהן כל הימים, כי יתגנו בעיניו קצת בדבר הלכלוך ההוא שידע בהן ולא ישגה תמיד באהבתן. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בנידה (לא ב) על צד הפשט. רצוני לומר שכוונו לגלות אחד מן התועלות הגדולות שיש במצוה, מלבד רוב עיקריה הגדולים והחזקים. וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן, כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה מזה לרוב התמדת הקרבתן ויתנו עיניהם בגופים אחרים, וכמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים. וכמו כן יספיק טעמם זה על צד הפשט ביולדת שלא תתנול בה מיד, ושמא תתגנה בעיניו ויקוץ בה, כמו שאמרנו בנידה. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל היולדות טמאות ואף על פי שלא ראו דם, שאי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל, והוא שתגמר צורתו טמאה טומאת לידה, ואפילו הפילה שליא או שפיר מלא מים או דם, הרי זו חוששת ללידה, דקימא לן אין שליא בלא ולד. ואף על פי שאין מוצאים עכשיו הולד בשליא, חוששין שמא נימוק בתוכו, ותשב מספק ימי טומאה של נקבה שהם שבועים, וימי טוהר של זכר שהם שלושים ושלושה יום ולא יותר, דמספק אזלינן הכא והכא להחמיר. וזה שאנו אומרים שצריכה לחוש לולד, דוקא שעברו עליה ארבעים יום משנתעברה, אבל לא עברו עליה ארבעים יום, אינה חוששת ללידה, ואפילו ביום ארבעים ממש, שיום ארבעים כלפני ארבעים הוא חשוב. ומכל מקום אף על פי שאינה חוששת ללדה, כלומר ולא יהיו לה ימי טוהר כמו ביולדת, חוששת היא מכל מקום לטומאת נידה. ואף על פי שילדה לידה יבשה, כלומר שלא ראתה דם כלל, אנו אומרים, מכיון שילדה אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם, ושמא היה מועט ונאבד, וכל אשה שיש לה ימי לידה לטומאה, יש לה ימי טוהר מדין תורה, וימי הטוהר הם שלושים ושלושה לזכר וששים וששה לנקבה. והעניין הוא כן: דין תורה, שהאשה אחר שילדה מונה שבעה ימים מיום שילדה, ובין שילדה מתחילת הלילה או בחצי היום או אפילו סמוך לשקיעת החמה, מונה אותו היום של לידה יום אחד ומשלים עליו ששת ימים, ובין רואה קצת ימים מן השבעה או כל השבעה, לערב של שביעי שהוא ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, ואפילו שופעת דם באותו ליל שמיני, טובלת וטהורה לבעלה, שהתורה התירה כל הדמים שתראה היולדת אחר שבעה ימים לזכר בתוך שלושים ושלושה יום, ואחר ארבעה עשר לנקבה בתוך ששים וששה יום. ועל זה אמרו זכרונם לברכה (נידה לה ב), כי מעין אחד הוא והתורה טימאתו והתורה טהרתו. כלומר שדמי הלדה שטימאה התורה ודמי הטוהר שטהרה התורה ממקום אחד הוא והוא מן המקור, שהוא מקום טומאה יוצאות שניהן, אלא שהתורה תתלה העניין בזמן, ותטמא הדם היוצא ממנה בזמן אחד ותטהר בזמן השני, וברוך היודע כל החכמה כי הכל עשה בטעם נכון ומחייב, והוא ברוך הוא ידע שעד אותו הזמן הדמים מזיקין ומשם ואילך לא יזיקו. ועכשו נהגו כל ישראל וגדרו עצמן לנהוג טומאה בדמי טוהר כמו בדמי טומאה. וכלל העניין שאין האשה עכשיו עולה מטומאתה לעולם עד שתעמוד שבעה ימים שלמים נקיים מכל דם ותתחיל למנותן מבערב. זהו כלל גדול, ועד היום נוהגים כן בכל מקומות ישראל הכשרים, ובזה נצלנו מכמה ספקות. ודיני הספקות המתחדשות לפעמים על היולדת, כגון אם תתחייב לישב על טומאת זכר או על טומאת נקבה, שפעמים תצטרך מתוך הספק לישב לזכר ולנקבה וגם לנידה. ודין המפלת כמין בהמה וחיה ועוף מה דינה, ואם פנים כפני אדם או אין פניהם כפני אדם מה דינה והמפלת כמין יבחושין, כמין שערות. והמפלת דמות אדם שיש לו כנפים של בשר, וכן המפלת דמות אדם בעין אחת וירך אחת. והמפלת זכר וסנדל עמו, והיא הבריה שאינה ניכרת אם זכר או נקבה. ודין האשה שיוצאת מלאה ובאה ריקנית והיא טועה בחשבונה. ויתר רובי פרטיה בעניני טומאתה, הכל במסכת נידה. ועניין דיני קרבנות, מפוזרין בהרבה מסכתות. ומהן הרבה בזבחים וערכין וכריתות וקנין ונגעים. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן לעניין שהיולדות טמאות. והעובר עליה ובא עליה במזיד בתוך הזמן המוגבל לאסור, או אפילו אחר זמן המוגבל, כל זמן שלא טבלה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו כמו בנידה, וכעניין שכתוב (ויקרא יב ב) כימי נידת דותה תטמא. וחייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.	המצווה המשלמת מאה הציווי שנצטווינו בטומאת היולדת ומצווה זו כוללת כל דיני היולדת.	מצווה קסז: מצוות עשה שתהא יולדת טמאה ומטמאה (עשה עד) מצוות עשה להיות היולדת טמאה ומטמאה. שנאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימם וגו'" ויקרא יב, ב. ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" ויקרא יב, ד. ואם נקבה תלד וטמאה שבועים וגו' וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" ויקרא יב, ה.]. מראי מקומות: שבת דף ס"ד; נדה דפים ל"ה, מ"ב, ע"א; מסכת זבים פרק ה'; רמב"ם איסורי ביאה פרק ד' הלכות ב'-ח' ופרק ו' הלכה א', פרק י', ופרק יא'. מטמאי משכב ומושב פרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ג; שו"ע יורה דעה סימן קצ"ד.
167	קסז. שלא יאכל טמא מן הקדשים שלא יאכל טמא מן הקודשים עד שיטבול ויעריב שמשו, ואם הוא טמא שצריך כפרה עד שיביא כפרתו, שנאמר (ויקרא יב ד) בכל קודש לא תגע. ולשון ספרא (תזריע א ח) בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא, מה מקדש הנכנס בו בטומאה ענוש כרת, אף האוכל קודשים בטומאה ענוש כרת. ואמרינן במכות (יד ב) בכל קודש לא תגע, אזהרה לאוכל, אתה אומר לאוכל או אינו אלא לנוגע, וכו' כדאיתא התם. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה צה) לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקודשיו, ולכן אין ראוי שיאכלום רק הטהורים, כי הטהרה מעלה וכבוד באדם, כידוע לכל מבין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לג ב) שהטומאה שחייבין עליה היא שנטמא בטומאה דאורייתא שחייבין עליה כרת, פירוש על ביאת מקדש וקודשיו כמו שכתבנו למעלה (מצוה קכג). ומה שאמרו זכרונם לברכה, (זבחים לד א) שאין חייבין על אכילת קודש שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו, כלומר האמורין, וכמו כן הורונו זכרונם לברכה (מעילה י א) שכל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול או נותר או משום טמא, עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי - חייבין עליו. ויתר פרטיה בפרק שלושה עשר מזבחים [הלכות פסולי המוקדשין פי''ח] ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליה ואכל כזית בשר קודש טהור, או בשר קודש טמא בעודנו טמא טומאה דאורייתא, במזיד קודם שיטבל, חייב כרת. בשוגג, מביא קורבן עולה ויורד, כמו שכתוב למעלה. ואם אכל אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו, כמו היולדת שצריכה להביא קורבן. וכן כל הצריך לכפרה - לוקה ואינו חייב כרת, שנאמר בעניין כרת זה (ויקרא ז כ) וטומאתו עליו, ופרשו זכרונם לברכה עד שתהיה כל טומאתו עליו. ואם היה טמא בטומאה של דבריהם, אינו לוקה. ואין צריך לומר שאין חייב כרת, אלא מכין אותו מכת מרדות.	המצווה הקכ"ט האזהרה שהוזהר הטמא מלאכול קודש. והוא אומרו ביולדת: "בכל קודש לא תגע" (ויקרא יב, ד). ולשון ספרא: "בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא – מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת, אף הקדש האוכלו בטומאה ענוש כרת". ולמד באמרו "לא תגע" באדם שאכל במזיד לפי הכלל שנתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה: "בכל קודש לא תגע". והוא אומרם בגמרא מכות: טמא שאכל את הקודש, בשלמא עונש כתיב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה" (שם ז, כ); אזהרה מנא לן? אתיא מ"בכל קודש לא תגע". ושם אמרו: "בכל קודש לא תגע" – אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע? תלמוד לומר: "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" – מקיש קודש למקדש: מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קודש דבר שיש בו נטילת נשמה; ואי לנגיעה – מאי נטילת נשמה איכא? אלא לאכילה. ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימר דנגיעה כאכילה. ומן הלשונות האלה יתבאר לך, שטמא שאכל את הקודש חייב כרת. במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; אבל אם הוא שוגג – הרי זה מקריב קרבן עולה ויורד. כמו שהזכרנו במצווה ע"ב ממצוות עשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.	מצווה קסח: מצוות לא תעשה, שלא יאכל טמא קדשים [לא תעשה צד] מצוות לא תעשה, שלא יאכל טמא קדשים. שנאמר: "בכל קודש לא תגע" ויקרא יב, ד. מראי מקומות: מכות דף י"ד; זבחים דפים ל"ג, ק"ו; נדה דף נ"ו; מסכת פרה פרק י"א; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח הלכות יג'-כד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קכ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ט.
168	קסח. מצות קורבן יולדת שתקריב היולדת קורבן כשישלמו ימי הטוהר לבן או לבת, והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואם היא עניה, תקריב שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, שנאמר (ויקרא יב ו) ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו', והיא מחוסרת כפרה עד שתקריב קרבנה. משורשי המצוה כדי שתתעורר מתוך הפעולה לתת הודאה לאל ברוך הוא שהצילה מחבלי יולדה שהוא דבר נס. ועוד אמרו זכרונם לברכה (נידה לא ב), שהאשה קופצת ונשבעת בעת ציריה שלא תזקק עוד לאיש, ולפיכך צריכה כפרה, ועל כן יקרא קורבנה חטאת, ונאמר בה (שם ח) וכפר עליה הכהן. מדיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין היולדת מביאה קרבנה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה אלא למחר, שהוא יום ארבעים ואחד, וכן ביום שמונים ואחד, שנאמר (שם ו) ובמלאת ימי טהרה, כלומר שיהיו שלמים לגמרי. ואם הביאתו בתוך ימי מלאת, (זבחים קיב ב) לא יצאת ידי חובתה. עבר זמן זה ולא הביאה כפרתה, מביאה לאחר זמן, וכל זמן שלא הביאה, אסורה לאכול בקודשים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (נגעים פי''ד מ''ג) הביא כפרתו, אוכל בקודשים. וכל מחוסרי כפרה, דינם שוה בזה. וכל מחוייבי קורבן, אין מקריבין קרבנן אלא מדעתן חוץ ממחוסרי כפרה (נדרים לה ב) שאין צריכין דעת בעלים. ויתר פרטיה במסכת נידה [הל' מחוסרי כפרה פ''א] ונוהגת בזמן הבית בנקבות. והעוברת על זה ולא קרבה קרבנה בטלה עשה, והיא מחוסרת כפרה ואסורה לאכול בקודשים, ואוי לה אם תמות קודם שתקריבנו, ותשא עונה על נפשה.	המצווה הע"ו הציווי שנצטווינו שכל יולדת תקריב קורבן. והוא: כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תר לחטאת. ואם היא עניה, מקריבה שתי תורים או שני בני יונה אחד עלה ואחד חטאת. וגם היא ממחוסרי כפרה עד שתקריב, כמו שאמר יתעלה: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'" (שם יב, ו).	מצווה קסט: מצוות עשה שתקריב יולדת קרבן כשתטהר (עשה עה) מצוות עשה שתקריב יולדת קרבן במלאת ימי טהרה. שנאמר: "ובמלאת ימי טהרה וגו' תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וגו'" ויקרא יב, ו. ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת" ויקרא יב, ח. מראי מקומות: כריתות דף ז'; מסכת קינים; רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"כ.
169	קסט. מצות עניין טומאת מצורע לטמא אדם מצורע. כלומר שמצוה היא עלינו שכל מי שיהיה מצורע שיבוא אל הכהן לשאול על צרעתו, והכהן יטמאנו או יטהרנו, והוא יתנהג על פי התורה הכתובה, כאשר יצונו הכהן, ולא יקח הדבר כחולי הבא במקרה, אלא יתן לב עליו וידע כי גודל עונו גרם אותו, שנאמר (ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ומצוה זו כוללת כל משפטי צרעת אדם מה שממנה טמא ומה שממנה טהור, ומה שממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך הסגר, ומה שצריך עם ההסגר גילוח או אינו צריך גילוח, כלומר תגלחת הנתק, ומלבד זה דינין הרבה. ועניין הצרעת הוא שילבין מקום אחד או הרבה מקומות בעור בשר האדם, ויהיו אותם המקומות לבנים הרבה עד שידמה הלבן שלהם ללבן קרום ביצה ולמעלה ממנו בלבנינות, אבל כל זמן שיהיה כהה למטה ממראה קרום ביצה, אין זה צרעת אלא בוהק הוא, כלומר חולי אחר שאינו ממין הצרעת כלל אלא כמיני הגרב ושאר מיני נגעים הנעשים באדם. וארבע מראות להן של צרעת הם בעור בשר האדם, השתים הן אבות והן שאת ובהרת, והשתים תולדות להן, כלומר שהן למטה בלבן מאלו השתים שנקראות אבות. וזהו אמרם זכרונם לברכה מראות נגעים שתים שהן ארבע, בהרת וספחתה, שאת וספחתה, ופירוש ספחתה כלומר תולדתה, שאין לשון ספחת אלא לשון טפלה. וארבע המראות אלו דימו אותן חכמים אחת לצמר לבן נקי וזהו שאת, ואחת לשלג וזהו בהרת, ואחת לסיד ההיכל והיא תולדת בהרת, ואחת לקרום ביצה והיא תולדת שאת. ארבע מראות אלה הם הטמאים ומצטרפין זה עם זה לטמא. וכל שאין מכיר אותן בחלוקיהן ושמותיהן (שבועות ו א) אינו דן אלא על פי מכיר, וכמו שנאמר למטה בדיני המצוה משורשי המצוה לקבוע בנפשותינו כי השגחת ה’ ברוך הוא פרטית על כל אחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם, כמו שכתוב (איוב לד כא) כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה. ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו, וכבר אמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב), כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב, ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן, שהוא העומד לכפרת החוטאים, ועם חברת המכפר אולי יהרהר בתשובה ויסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו עניניו במתון ויפשפש במעשיו (ברכות ה א), ולפעמים יסגר שני הסגרים שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלמה לגמרי, כאלו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזלתו, ואז יחדש בו ה’ ברוך הוא קצת סימנין שיסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי. וכל עניין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת לאחת. ולפי שהדעות רבות בהשגחת האל על כל ברואיו, יבואו בה הרבה פסוקים במקרא והרבה מצות להורות על העניין מהיותו פינה גדולה בתורתנו. שיש כיתות בני אדם יחשבו כי השגחת ה’ יתברך על כל המינין בפרט בין אנשים או כל שאר בעלי חיים. ויש מהן כתות יחשבו כי השגחת ה’ ברוך הוא על כל ענייני העולם בין בעלי חיים או כל שאר דברים, כלומר שלא יתנועע דבר אחד קטן בעולם הזה, רק בחפצו ברוך הוא ובגזרתו, עד שיחשבו כי בנפל עלה אחד מן האילן הוא גזר עליו שיפול, ואי אפשר שיתאחר או יקודם זמן נפילתה אפילו רגע, וזה דעת רחוק הרבה מן השכל. ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו ברוך הוא כלל בכל עניני העולם השפל, בין באנשים או בשאר בעלי חיים, והוא דעת הכופרים, רע ומר. ואנחנו בעלי הדעת האמיתים לפי מה ששמעתי, נשים השגחתו ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, שכל מין מן המינים הנבראים בעולם, יתקיים לעולם, לא יכלה ויאבד כלו, כי בהשגחתו ימצא קיום לכל דבר. ובמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג טו). וכן קבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי העניין כן. ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה, רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא, ויראה אליו ניגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי האל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו, וזהו עניין ההסגרין כמו שאמרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות שם) שאין מראות נגעים אלו שאמרנו מטמאין עד שיראו עמוקין מן העור, ולא שיהיו עמוקים ממש במישוש, אלא שייראו בו בראית העין, כעין מראה החמה שנדמית לרואים עמוקה מן הצל. ומה שאמרו (נגעים פ''ו מ''א) ששיעור הצרעת הוא כגריס הקלקי, כלומר שאם יראו בעור בשר האדם מאותן מראות כשיעור זה נקרא צרעת, אבל פחות מזה השיעור אין זה צרעת. והשיעור הזה הוא מקום מרובע בעור מחזיק שש שערות רוחב ושש אורך שהוא בתשבורת מקום שלושים ושש שערות. היה ברוחבו חמש שערות אפילו אורכו אמה, אין זה צרעת, דרוחב שש שערות בעינן. כל מקום שנאמר בתורה בהרת הוא הדין לארבע המראות. ושלושה סימני טומאה הן, שער לבן, מחית בשר חי, ופשיון. כיצד? מי שנולד בו שאת או ספחת או בהרת ובה שער לבן או מחיית בשר חי, כשיראנו הכהן יאמר לו מיד שטמא מוחלט הוא. לא היה בו שער לבן ולא מחיה, יסגירנו שבעת ימים. ואם פשה הנגע, יחליטנו מיד גם כן, שגם הפשיון הוא סימן טומאה, כמו שאמרנו. לא נולד בו אחד משלושה סימני טומאה בשבוע של הסגר ראשון, יסגירנו בשבוע שני. ואם נולד בו אחד משלושה סימני טומאה אלו, יחליטנו לטמאה ואם לאו, יטהרנו, שאין הסגר לצרעת עור בשר יותר משני שבועות. ואם אחר כך שטהר אותו יולד בו אחד משלושה סימני הטומאה, יטמאנו מיד גם כן, שאותם שלושה סימני טומאה לעולם מטמאין בין בתחילה בין אחר ההסגרין. נגע הצרעת שהיתה לבנה הרבה כמו הצמר הלבן והשלג, ואחר כך כהה, וחזרה כמראה קרום הביצה וסיד ההיכל, אין זה סימן טהרה כלל, אלא הרי היא בטומאתה ממש כמו בתחלה, עד שיכהה למטה מלהן קרום ביצה, ואז הוא נקרא בהק וטהור. ואם תשאל אם כן מהו שנאמר בתורה (ויקרא יג ו) והנה כהה הנגע בעור וטהרו הכהן? תשובתך, שזה נאמר בשכהה הנגע למטה מקרום ביצה, אבל בקרום ביצה ולמעלה ממנו אין זה כהוי שעדין מכלל מראות הטמאים הוא. ומה שנאמר ולא פשה הנגע בעור וטהרו, יורה שכל זמן שלא פשה כלל, ולא נולד בו אחד משאר סימני הטומאה שאמרנו, אף על פי שלא כהה אלא עמד בעיניו, מכיון שלא פשה, טהור הוא. ודיני המקומות שבאדם שאין מתטמאין משום צרעת, ודיני שערי מחיה ופשיון ושער לבן גם כן בכמה מטמא, ודיני נגעי הראש והזקן, ועניינו שהוא נפילת השער שבהם מעיקרו וישאר מקום פנוי וזהו נתק, ואין נתק פחות מכגריס. ודיני כיצד מגלחין אותן, וסימני טומאתו וטהרתו. ודין מה שאמרו שהכל מתטמאין בנגעים ואפילו קטן בן יומו והעבדים, אבל לא גוים ולא גר תושב. ודין מה שאמרו שהכל כשרים לראות הנגעים, אבל הטומאה והטהרה ביד הכהן. כיצד? כהן שאינו יודע לראות חכם ישראל רואהו ואומר לו לכהן אמור 'טמא' והוא אומר 'טמא', או אמור 'טהור' והוא אומר 'טהור'. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים (פרקים א ד ו) [הלכות טומאת צרעת פ''י]. ונוהגין דיני צרעת בזכרים ונקבות בכל זמן שיהיו כהנים בקיאין רואין אותן. כן נראה מדברי הרמב''ם זכרונו לברכה. ואף על פי שאי אפשר להביא קורבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קורבן בטהרתו מצרעתו, יביא קורבן. וכל מי שנצטרע ולא התנהג על פי התורה הכתובה במצורע, אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו, ביטל עשה זה, ומן האמת שיהיה עונשו שתדבק בו הצרעת לעולם. ולטובים ייטיב ה’ יתברך וירפא. וכבר כתבתי למעלה סדר ביום השמיני בטומאת שמונה שרצים מצוה קנ''ט, שהרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות דיני הטומאות כולן, כגון טומאת נבילות ושרצים ואוכלים ומשקין, נידה ויולדת וזבה וזב ושכבת זרע וצרעת אדם ובית ובגד וטומאת מת וטומאת ימי נידה וטהרתן, והוא כתוב בספר המצות שלו (עשין צו) ראיות ברורות בזה העניין מושכות כל לב שומען. ועם כל זה, מדרך הרמב''ם זכרונו לברכה לא נטה במנין, כאשר יעדתי בתחלת הבנין.	המצווה הק"א הציווי שנצטווינו בטומאת אדם מצורע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת אדם: מה ממנה טמא ומה ממנה טהור, מה ממנה צריך הסגר ומה שאינו צריך, ומה שצריך עם ההסגר - גילוח, כלומר: תגלחת הנתק - וזולת זה מפרטי דיניה ואיכות טומאתה.	מצווה קע: מצוות עשה שיהא המצורע טמא ומטמא (עשה עו) מצוות עשה שיהא המצורע טמא ומטמא. שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'" ויקרא יג, ב. מראי מקומות: מסכת נגעים; שבועות דף ב'; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק א' הלכות א'-ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ד.
170	קע. שלא לגלח שער הנתק שלא לגלח שער הנתק, שנאמר (ויקרא יג לג) ואת הנתק לא יגלח, כלומר אותו שער שעל מקום הנתק לא יגלח. ולשון ספרא (ויקרא ט ז) מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה, שנאמר ואת הנתק לא יגלח. והעניין שיכיר הכהן סימני הטומאה בשערות. משורשי המצוה לרמז שיסבול כל אדם איזה צער ואי זה עונש שיענישהו ה’ ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחינה מאת האל ברוך הוא שירפא מחץ מכותיו. וזה השורש יספיק גם כן ללאו דלא יקוץ בהרתו שבסדר כי תצא (מצוה תקפד). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה: כיצד מגלחים את הנתק? מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהיה מכיר הפשיון. ומה שאמרו גם כן שהתגלחת כשרה בכל אדם שנאמר "והתגלח" ומן הסתם משמע בכל אדם. ומה שאמרו שאין חייב עד שיגלח כל הנתק בתער. ויתר פרטיה מבוארים במסכת נגעים [הל' טומאת צרעת פ''י] ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם לראות הנגעים. ועובר עליה וגלח את הנתק, לוקה.	המצווה הש"ז האזהרה שהוזהרנו מלגלח שער הנתק והוא אומרו: "ואת הנתק לא יגלח" (ויקרא יג, לג). ולשון ספרי: "מנין לתולש סימני טומאה מתוך נתקו שעובר בלא תעשה? שנ': 'ואת הנתק לא יגלח'".	מצווה קעא: מצוות לא תעשה, שלא לגלח הנתק [לא תעשה צה] מצוות לא תעשה, שלא לגלח הנתק. שנאמר: "ואת התק לא יגלח" ויקרא יג, לג. מראי מקומות: מסכת נגעים; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק ח' הלכה ג', פרק י', פרק ל; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין שס"ב.
171	קעא. הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בפריעה ופרימה שיתנהג המצורע כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא יג מה) בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע, וכן כל שאר הטמאים גם כן צריכים להודיע את עצמן. ולשון ספרא (ויקרא יב ט) טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר וטמא טמא יקרא. והקריאה היא שיעשה בגופו עניין שיוכר לבני אדם בו שהוא טמא ויסורו ממנו. משורשי המצוה שיקח דמיון בנפשו בהרחקתו מבני אדם כי בסיבת החטא ירחק האדם מכל טוב, למען ישוב מדרכו הרעה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ערכין טז ב) הוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו, ובין אדם לחברו, ולפיכך מחוץ למחנה אהלו. ולכן ראוי שיקרא לכל אדם שיסורו ממנו. וכלל גדול בכל הדברים, במידה שאדם מודד בה מודדים לו (סוטה ח ב). ופירוש דבר זה לא ידעוהו רבים, כי יחשבו לפרש דבר זה אצל ה’ יתברך בדוגמת גמול בני אדם, שכל אחד ישלם את חברו גמול כפי הטובה שעשה עמו או כפי הרעה. ולא כן העניין אצל ה’ ברוך הוא חלילה, כי אין עם ה’ ברוך הוא כי אם טובה וחסד ורחמים לעולם, ובכל עת ובכל שעה טובו מוכן אל כל הראוי לקבלו, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד). ומה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה שם) אצלו ברוך הוא במידה שאדם מודד בה מודדין לו, הכונה לומר כי לפי מעשה האדם אם לטובה אם להפך, יתכן לקבלת הגמול, כי לעולם באותו העניין שישים כל מחשבותיו ויעשה מעשיו, בדוגמתו ממש תמשך עליו הברכה או ההפך. וכן אמר הכתוב (איכה ג לג) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. וכתיב גם כן (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. כלומר שהשם יתברך לא יחייב בריה מחפצו בחיוב, כי האל הטוב חפץ בטוב לעולם. אבל האדם הוא שמחייב את עצמו בנטותו מן הישר ויסיר מגופו ההכנות המכשירות אותו לקבל הטובה. והמשל על זה, ההולך על דרך ישר ופנוי מאבנים ומכל דבר המכשיל, ויש לדרך גדר קוצים מכאן ומכאן, ועבר אחד ונתחכך בגדר ונכוה, באמת אין לומר על האיש הזה שהשם חפץ בכויתו, אבל הוא הגורם, כי לא נזהר ללכת ביושר. וכמו כן בעל החטא מידת הדין תחייבנו על חטאו על כל פנים, ואין לומר עליו שהאל הטוב יחפץ בחיובו, אבל בהמנע ממנו הטוב מצד חטאו [ימשך] ימצא אליו הרע, וכעין דבר זה אמרו זכרונם לברכה (ב''ר פנ''א ג) אין דבר רע יורד מלמעלה. וכלל דברינו כי כל המקרה הרע המתחדש באדם, הוא פעולה המתחדשת באדם בהסתרת פני ה’ יתברך מן האיש, כלומר שהשם יתברך מסיר שמירתו מעליו מצד חטאו, עד שיקבל העונש הראוי לו לפי החטא, ואז יצוה מלאכיו לשומרו כאשר בתחילה. וכמו שכתוב: והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני וגו' (דברים לא יז). וכתב חכם אחד: ידענו כי ה’ אחד, והשנוי יבוא מהמקבלים, והשם לא ישנה מעשיו, כי כולם הם בחכמה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה ח ב) אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופדימה ותגלחת ראש וצפרים, כלומר שהמוסגר אינו פורע ופורם. ופירוש פורע גדול השער, ופורם שיקרע בגדיו. והטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים, והטהור מתוך החלט חייב בתגלחת וצפרים, אבל טומאת שניהם שוה לכל דבר. ועניני טומאתן במה וכיצד, ואם אסורין בשאלת שלום, ואם הן מותרין לשנות בעודן בטמאתן, ואם אסורין לספר ולכבס, ואם מותרין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ודין המצורעת כיצד דינה והנהגתה. ויתר פרטיה מבוארים בנגעים. ונוהגת בכל זמן שיהיו לנו כהנים וחכמים שיודעים הנגעים שראויין לטהר ולטמא. ועובר על זה ולא עשה בעצמו כמשפט הזה, ביטל עשה זה.	המצווה הקי"ב הציווי שנצטווינו לעשות הכר במצורע כדי שיפרשו ממנו. והוא אומרו יתעלה: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (שם יג, מה). והראיה שזוהי מצוות עשה היא אומרם בספרא: "לפי שנאמר ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (שם כג, י), יכול אף על פי [שהוא] מנגע? ומה אני מקים: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע" בכל אדם חוץ מכהן גדול, תלמוד לומר: "אשר בו הנגע" - אף כהן גדול יהיו בגדיו פרומים, קרועים, וראשו יהיה פרוע, יגדל פרע". ברור אם כן, שפרימה או פריעה של כהן גדול בלא תעשה, והכלל הוא אצלנו: 'כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב; ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה'. וכיון שמצאנו שהם אומרים, כי כהן גדול אם נצטרע פורע ופורם, הרי ראיה שזו מצוות עשה. וכבר נמסר לנו בקבלה, שגם שאר טמאים צריכים לעשות לעצמם הכר, כדי שיפרשו בני אדם מהם. ולשון ספרא: "טמא מת ובועל נידה וכל המטמאין את האדם מנין? תלמוד לומר: וטמא טמא יקרא". עניינו: כל טמא צריך להכריז על עצמו שהוא טמא, והוא: שישים לעצמו הכר המראה שהוא טמא ושהנוגע בו נטמא, כדי שייבדלו ממנו. וכבר נתבאר שהכר זה של מצורע אינו חובה לנשים כלל, והוא אומרם: "האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת", אבל עוטה על שפם ומודיעה על עצמה כשאר הטמאים.	מצווה קעב: מצוות עשה מצוות פריעה ופרימה במצורע (עשה עז) מצוות עשה שהמצורע מוחלט יקרע את בגדיו ויגדל שער ראשו ויכסה ראשו כאבל ויקרא ויודיע שהוא טמא. שנאמר: "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" ויקרא יג,מו. מראי מקומות: פסחים דף פ"ז; ערכין דף ט"ז; מגילה דף ח'; מועד קטן דפים ז', ט"ו; סוטה דף כ"ג; חולין דף ע"ח; מסכת נגעים פרק י"ג; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י' הלכה ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קי"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ה.
172	קעב. מצות עניין נגעי בגדים לעשות בנגע בגדים כמשפט הכתוב בפרשה. שנאמר (ויקרא יג מו) והבגד כי יהיה בו נגע וגו'. ומצוה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים איך יטמאו ואיך לא יטמאו, ומה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה ורחיצה וטהרה. משורשי המצוה שרצה האל בטובו הגדול ליסרנו כאשר ייסר איש את בנו (דברים ח ה). כי זה העניין איננו בטבע, אבל מופת הוא באומה הקדושה, למען ילמדו ויקחו מוסר בהשתנות הכלים המיוחדים לתשמישם, והם הבגדים של צמר ופשתים, כי בהם רוב תשמיש בני אדם, וישובו מתוך כך מדרכם הרעה טרם תזרח הצרעת גם בגופם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרא תזריע יג א) שאין מטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים בלבד, ושיעור טומאתן כגריס כשיעור באדם. ושלושה סימני טומאה יש בהם (נגעים ג ז) ירקרק, אדמדם, פשיון. פירוש ירקרק ירק שבירקין ככנף הטואס. ואדמדם אדם שבאדמים כמו הזהורית. ודיני הפשיון (שם יא ז) ודין ירק שפשה אדם, או אדם שפשה ירק. ודין כל כלי ראוי להתטמא שאמרו זכרונם לברכה (שם יא) שהוא מטמא בנגעים אף על פי שאינו מטמא במדרס הזב, כמו קלעים של ספינה והפרוכת ושבכית של שבכה ומטפחות סופרים והאבנט ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס וכל כיוצא בהן. ואין צריך לומר שאר הכלים כגון כרים וכסתות. ויתר פרטיה מבוארים בטהרות. והרוב מהן במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פי''ב]. ונוהגת בבגדי זכרים ונקבות. והעובר עליה ולא התנהג בעניין זה כדין הכתוב בפרשה, ביטל עשה.	המצווה הק"ב הציווי שנצטווינו בטומאת בגד מנגע, ומצווה זו כוללת כל דיני צרעת בגדים: איך מיטמאים ואיך מטמאים, מה מהם צריך הסגר או קריעה או שריפה או רחיצה וטהרה וזולת זה, מכל מה שנאמר בכתוב וממה שבא בקבלה.	מצווה קעג: מצוות עשה לדון טומאת צרעת בגדים (עשה עח) מצוות עשה לדון דין נגעי בגדים שיהיו טמאים ומטמאים. שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו'" ויקרא יג, מז. מראי מקומות: מסכת נגעים פרק י"א; זבחים דף צ"ה; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרקים י"ב-"ג; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ח.
173	קעג. מצות הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים להיות הטהרה מן הצרעת, בין צרעת אדם או בגד או בית, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהן כל מה שכתוב בעניין שנאמר (ויקרא יב ב) זאת תהיה תורת המצורע וגו' כל הפרשה. ושלושת מינין של טהרה הוזכרו בתורה. ואלו הן מים, וזה המין של מים יכלול טהרת כל טמא, כלומר שאי אפשר לכל טמא לעלות מטומאה כי אם במים. והמין השני מי נידה, והוא המין של הטהרה המיוחד בטומאת מת. והמין השלישי, עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. וזה המין מיוחד לצרעת. קצת רמז בעניני טהרתו של מצורע בדברים אלו הודיעונו חכמים על צד הפשט. שאמרו זכרונם לברכה (פסיקתא דרב כהנא יד) שהעניין הוא לקבוע בנפשו של מצורע, שאם היה טרם בוא עליו החולי גבה לב כמו הארז על דרך משל שהוא אילן גבוה, ישפיל עצמו כאזוב. נאמרו בטעם צפרים (ערכין טז ב) הוא עשה מעשה פטיט, כלומר שהרבה דברים בלשון הרע, לפיכך יקריב צפרים שהם מצפצפים תמיד. ובשני התולעת איני יודע, ונזכר שאמרו זכרונם לברכה עליו דבר. ואפשר גם כן שהוא רמז שישפיל עצמו ויהיה הרמז מצד השם של תולעת. ובטעם המים שיטהרו כל טמא, אחשוב על צד הפשט כי העניין הוא כדי שיראה האדם את עצמו אחר הטבילה כאלו נברא באותה שעה, כמו שהיה העולם כולו מים טרם היות בו אדם, וכמו שכתוב (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויתן אל לבו בדמיון כי כמו שנתחדש בגופו יחדש גם כן פעלותיו לטוב, ויכשיר מעשיו וידקדק בדרכי ה’ ברוך הוא. ועל כן אמרו חכמים שלא תכשר הטהרה במים שבכלי, רק במים חיים או מכונסין שהן על קרקע ולא בכלי. מכל מקום כדי לתת אל לבו במחשבה כאלו העולם כולו מים, והוא נתחדש בעלותו מהן, כמו שאמרנו. ואם יהיו המים בכלי או אפילו עברו על כלי, לא יתכן העניין הזה שאמרנו אל מחשבת הטובל. כי יש גבול אל כל אשר הוא בכלי שהוא מעשה ידי אדם, ועל כן לא יחשוב בטבלו בכלי כאילו כל העולם מים כאשר בתחלה, ושהוא נתחדש לשעתו. והשומע ישמע והחדל יחדל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד א) כיצד מטהרין את המצורע? מביא מזרק של חרש שהוא חדש, ונותן לתוכו רביעית מים חיים הראויין לקדש אותם למי חטאת. ושיעור זה (סוטה טז ב) מדברי סופרים. ומביא שתי צפרים חיות טהורות לשם טהרת המצורע, שנאמר (ויקרא יד ד) ולקח למטהר. ושוחט את הברורה שבשתיהן על המים שבכלי חרש וממצא עד שיהיה הדם ניכר במים, וחופר וקובר הצפור השחוטה בפניו, ודבר זה קבלה מפי השמועה. ונוטל עץ ארז, ומצותו שיהא ארכו אמה ועביו כרביע כרע מכרעי המיטה. ואזוב שאין לו שם לוי לא יהא פחות מטפח. ושני תולעת משקלו שקל, ואם טעמו פסלו כצביעת התכלת שנפסלו בטעימה. וכל השיעורין הלכה. ולוקח עם שלושתן הצפור החיה. וארפעת מינין אלה מעכבין זה את זה. ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולין, וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית, ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהן, ומזה שבע פעמים על גב ידו של מצורע ומשלח הצפור. וכיצד משלחה? עומד בעיר וזורקה חוץ לחומה ואינו הופך פניו לאהלים ולא לעיר אלא למדבר, שנאמר אל מחוץ לעיר אל פני השדה. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה, אפילו מאה פעמים. ואחר כך מגלח הכהן את המצורע. וכיצד מגלחו? מעביר תער על בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה ושאר כל הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר (שם שם ט) את כל שערו. אם כן למה נאמר ראשו וזקנו וגבות עיניו? לרבות כל כיוצא בהן ולמעט שער שבתוך החוטם לפי שאינו נראה. ואחר כך מכבס בגדיו וטובל ויטהר בכך מלטמא בביאה ומלטמא במשכב ומושב ויכנס לפנים מן החומה. ומונה שבעת ימים, והוא אסור בשבעת הימים אלו בתשמיש המיטה, שנאמר מחוץ לאהלו מלמד שאסור בתשמיש המיטה, אבל מצורעת מותרת בתשמיש המיטה. כל שבעת הימים אלו עדיין הוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע ואינו מטמא במשא, שהרי הוא אומר (שם ט) והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו, מלמד שהיה מטמא בגדים. וכשם שהיה מטמא בגדים במגע, כך מטמא אדם במגע, שכל המטמא אדם מטמא בגדים, ושאינו מטמא אדם אינו מטמא בגדים. (כלים א א) וביום השביעי מגלחו הכהן תגלחת שניה כתגלחת ראשונה, ומכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא אחרים, והרי הוא ככל טבולי יום ואוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקודשים. שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום, ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה. ואלו באנשים וכל השאר אפילו נשים, ואלו בכהנים וכל השאר אפילו על ידי ישראל. ואותו כהן שטמאו מצוה (לטהרו, שנאמר) (שם יג נט) לטהרו או לטמאו. ויתר פרטיה במסכת נגעים. ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים כן פרש הרמב''ם זכרונו לברכה, ועובר עליה ולא עשאה כמשפט, ביטל עשה.	המצווה הק"י הציווי שנצטווינו שהטהרה מן הצרעת תהיה על ידי המעשה המפרש במקרא. והוא: עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים, ושיעשה בהם כל מה שנזכר. ובמעשה הזה עצמו יטהר האדם והבית, כמו שבאר הכתוב. הנה נתבאר לך, שמיני הדברים המטהרים מן הטומאה לפי תורתנו, הם שלושה מינים: אחד כללי ושנים המיוחדים לשני מינים ממיני הטמאות. הכללי הוא הטהרה במים, שכל טמא לא תושג לו הטהרה אלא אחר שיטהר במים; והמין השני - מי נדה, והוא דבר מיוחד לטומאת מת; והמין השלישי עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים ומים חיים. והוא דבר מיוחד לצרעת. וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו, כלומר: טהרת מצורע הראשונה - במסכת נגעים.	מצווה קעד: מצוות עשה מצוות טהרת מצורע (עשה עט מצוות עשה לטהר מצורע המוחלט ביום טהרתו. שנאמר: "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'" ויקרא יד, ב. מראי מקומות: מסכת נגעים פרק י"ד; סוטה דף ט"ז; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י"א; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"י; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ו.
174	קעד. מצות תגלחת מצורע ביום השביעי שיגלח המצורע את כל שערו והיא הטהרה השניה כמו שאמרו זכרונם לברכה בנגעים שנאמר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו', ואמרו זכרונם לברכה (שם ד) שלושה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים. ולוים צריכים תגלחת כמצורע, וזה היה במדבר. משורשי המצוה קצת מן הטעם שאמרנו למעלה (מצוה קעג) במים כדי שיראה האדם כאלו היום נברא והיום מתחיל שערו לצמח ויחדש מעשיו לטוב, כי בהיות האדם מנוקה מכל שער אז ינקה יפה מכל לכלוך, ולכן ראוי לו לעלותו מטומאת צרעתו לעשות בעצמו מעשה הנקיות בכל כוחו, כדי שינקה מעשיו גם כן בכל כוחו ויהפכם מרעה לטובה ולהכשיר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה טז א) כיצד הוא הגלוח? מעביר תער על כל בשרו הנראה, ואפילו בית השחי ובית הערוה וכל שאר הגוף עד שיעשה כדלעת, שנאמר את כל שערו. וכשהוא מגלח בשתי התגלחות אינו מגלח אלא בתער, ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות, לא עשה כלום. ויתר פרטיה במסכת נגעים [הלכות טומאת צרעת פ''י] ואמר הרמב''ם זכרונו לברכה בזו המצוה (עשה קיא) וזהו לשון המעתיק: ואבאר עתה מה הסיבה אצלנו בתגלחת מצורע מצוה בפני עצמה והבאת קרבנותיו מצוה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר (מצוה שעז), אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת, וזהו שהמצורע אין קשר לתגלחתו עם הבאת הבאת קרבנותיו, ותכלית המגעת מתגלחתו בלתי התכלית המגעת מהבאת קרבנותיו. וזהו שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ובפרק ששי מנזיר (מד ב) אמרו מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה טהר מלטמא בשרץ, כמו שהתבאר בסוף נגעים (יד ג) וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסרי כפורים כמו שנתבאר שם. והוא תכלית תגלחתו טהרתו מלטמא בשרץ, הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו תשלום כפרתו כשאר מחוסרי כפרה, כלומר זב והזבה ויולדת. וכבר קדם לנו לשון מאמרם (כריתות ח ב) ארבעה מחוסרי כפרה, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המלאכה ההיא בכללה כמו התגלחת והבאת הקורבן יתירו לו שתית היין, ולא יספיק האחד מהם בלתי האחר, ותגלחת קשורה בקורבן והקורבן תלוי בתגלחת, ובקבוצם תגיע התכלית באחת והוא שיתרו לו הדברים שהיו נמנעים ממנו בימי נזרו. ובפרק ששי מנזירות (מו ב) אמרו, גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. והנה התבאר שהתגלחת היא מתנאי הזבח, והזבח מתנאיה. ובתוספתא (נזיר פ''ב) נתבאר כמו כן שהנזיר שכלו לו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים עד שיעשה המלאכה ההיא כלה, והיא תגלחת טהרה כמו שהתבאר בפרק ששי מנזיר (מה א ב) והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד, ויקריב הקרבנות כפי מה שבא בכתוב, ואתה תמצאם בסוף המצות (עשין קיא) יקראו הבאת הקרבנות תגלחת ובבאור אמרו בפירוש המשנה (שם יא ב) הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ירצה לומר בזה שיביא קרבנות נזיר ויקריבם בעדו. הנה התבאר לך שהתגלחת נופלת על הבאת הקרבנות. והטעם בזה, היותה חלק מהם כמו שבארנו, ובקבוצם יוסר דין הנזירות וישתה הנזיר יין, אמנם תגלחת טומאה היא מדקדוק, פירוש מעניין המצוה ולא מצוה בפני עצמה, כמו שבארנו במה שקדם, עד כאן. ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן שיש כהנים חכמים גדולים ראויים להורות בצרעת. והעובר עליה ולא גילח - ביטל עשה, והוא טמא.	המצווה הקי"א הציווי שנצטווה המצורע להתגלח, וזו לו הטהרה השניה, כמו שנתבאר בסוף נגעים והוא אומרו יתעלה: "והיה ביום השביעי יגלח" (ויקרא יד, ט). וכבר הזכרנו מקדם את דבריהם: "שלושה מגלחין ותגלחתן מצווה: הנזיר והמצורע והלוויים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף נגעים. וכאן אבאר לך מאיזה טעם מנינו תגלחת מצורע מצווה בפני עצמה והבאת קורבנותיו מצווה בפני עצמה, ולא עשינו כן בנזיר, אלא קבענו תגלחתו והבאת קורבנותיו כמצווה אחת. שהמצורע, אין קשר בין תגלחתו להבאת קורבנותיו, והתכלית המשגת מתגלחתו אינה התכלית המשגת מהבאת קורבנותיו, לפי שהמצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו. ובפרק ו' מנזירות אמרו: "מה בין נזיר למצורע? אלא שזה טהרתו תלויה בימיו, כלומר: הנזיר, ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו": אם גילח המצורע ונשלמה תגלחתו השניה - טהר מלטמא כשרץ, כמו שנתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כיפורים עד שיביא קורבנותיו כשאר מחוסרי כיפורים, כמו שנתבאר שם. לכן, תכלית תגלחתו היא טהרתו מלטמא כשרץ, בין שהביא קורבנותיו ובין שלא הביא; ואילו תכלית הבאת קורבנותיו היא להשלים כפרתו כשאר מחסרי כפרה, כלומר: זב וזבה ויולדת. וכבר הזכרנו קודם לכן את דבריהם: "ארבעה מחסרי כפרה", ושם נתבאר, שאין הנזיר מחוסר כפרה, אלא אותם המעשים בכללותם, כלומר: התגלחת והבאת קורבן - מתירים לו לשתות יין. ואין אחד מהם מספיק בלעדי השני, אלא התגלחת קשורה בקורבן והקורבן קשור בתגלחת, ובכולם יחד תושג התכלית האחת, והיא: שיתירו לו דברים שהיו אסורים עליו בימי נזירותו. ובפרק ו' מנזירות אמרו: "גילח על הזבח ונמצא פסול - תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו". הנה נתבאר לך, שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ונתבאר עוד בתוספתא: "שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין ולהיטמא למתים" עד שיעשה כל אותו המעשה, והוא תגלחת טהרה, כמו שנתבאר בפרק ו' מנזירות, והוא שיגלח פתח אהל מועד ויזרוק שערו תחת הדוד ויקריב את הקורבנות, כמו שנתבאר בכתוב. ואתה תמצא שחז"ל ברוב המקומות קוראים להבאת הקורבנות 'תגלחת'. ובפירוש אמרו במקומות במשנה: "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר", הכוונה בזה: שיביא קורבנות נזיר ויקריבם עליו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא ביטוי להבאת הקורבנות. והטעם בכך, שהם חלק ממנה, כמו שביארנו, ועל ידי הכל יחד יסתלק דין הנזירות וישתה הנזיר יין. אבל תגלחת טומאה הרי היא מהלכות המצווה, כמו שביארנו לעיל.	מצווה קעה: מצוות עשה שיגלח המצורע כשיטהר (עשה פ) מצוות עשה לגלח המצורע המוחלט ביום השביעי לטהרתו. שנאמר: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו'" ויקרא יד, ט. מראי מקומות: מסכת נגעים פרק י"ד; סוטה דף ט"ז; נזיר דף מ'; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרק י"א הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קי"א (עשה וע"ש הטעם למה מנה תגלחת מצורע והבאת קרבנותיו לשני מצוות, ובסימן שע"ח תגלחת הנזיר והבאת קרבנותיו מצווה אחת); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ז.
175	קעה. מצות טבילה לטמאים שנטבול במי מקוה ואז נטהר מאיזה מין ממיני הטומאות שנטמאנו בו, שנאמר (ויקרא יד ט) ורחץ את בשרו. ובאה הקבלה מים שכל בשרו עולה בהן, ושיערו חכמים שהן ארבעים סאה, וזהו שיעור מקוה. ומן התורה בין שיהיו המים שאובין או שהמשיכו אותן מן המעינות או מן הגשמים הכל כשר, שהתורה אמרה מקוה מים מכל מקום, אבל חכמים פסלו כל מקוה שמימיו שאובין, ולא עוד אלא אפילו עברו בכלי שלם בעת שממשיכין אותן לתוך החפירה, פסלוהו. וזה השיעור של ארבעים סאה, בעינן במי מקוה אפילו להטביל בו מחט, לדעת קצת מפרשים אבל במים נובעין, כלומר מים היוצאים ממעינות, אין להם שיעור כלל, אלא כל זמן שיתכסה האדם כל גופו בהן ביחד או שיתכסו בו הכלים הטמאים ביחד, ראוי לטבל בו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ עשה קט) ואין כונתנו באמרנו שהטבילה מצות עשה, שיהיה מצוה על כל טמא שיטהר על כל פנים, כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית, וכן כל מי שיש לו גג שחייב לעשות לו מעקה. אבל העניין הוא שהודיעתנו התורה שמי שירצה להיטהר מטומאה לא יתכן לו זה אלא בטבילה במים, וצותנו לקבל העניין ולעשותו כן כשנרצה להיטהר, אבל אם ירצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה זמן רב, הרשות בידו. תוספת ומכל מקום אין זה ממידת החסידים ואנשי מעשה להיותם מטמאים בטמאתם, כי הטומאה מאוסה, והטהרה אהובה, ונפשו של אדם מתעלה ומזדככת בטהרה, עד כאן. ולשון ספרא (אחרי מות ה ג) ורחץ את בשרו, יכול גזרת מלך? תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה, כלומר שאין האדם מצוה להטהר, אבל כשירצה להטהר, מצוה עליו לעשות זה המעשה לטהרתו. משורשי מצוה הזו של טהרת המים מה שכתבנו למעלה בראש הסדר (מצוה קעג) להשיב את הילדים כפשטן של דברים כדרך הפשטנים עד שיגדלו ויבינו את אשר יבינו. ועוד נאמר בעניין, שיש בטבילה רמז אל הטובל שינקה נפשו מכל חטא, כמו שטבע המים לנקות כל דבר המתכבס בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שמי מקוה ראויים להטהר בהם מכל טומאה, כגון נידה וזבה ושאר כל הטומאות של אדם וכלים חוץ מטומאת זב לבד, לפי שהכתוב פרש בו לבד מים חיים לטהרתו, פירוש מים נובעים. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה שאף על פי שטבילת קצתם ביום לא תשלם טהרתם עד הערב השמש, כמו שכתוב במים יובא וטמא עד הערב וטהר, ושצריך לטבול גופו מגולה, כלומר שנוגע לשטח המים כולו, כלומר, שלא יהא שום דבר חוצץ בין כל הגוף והמים. ואם טבלו בבגדיהם בדיעבד עלתה להם טבילה, מפני שהמים באין בהן, וגם הנידה בדין זה דיעבד ומותרת לבעלה, והוא שלא יהיו הבגדים מהודקים יותר מדאי. וכל חייבי טבילות טבילתן ביום, חוץ מנידה ויולדת שטבילתן בלילה, ובעל קרי טובל והולך מתחלת הלילה עד הערב השמש. ודיני חציצה שאמרו זכרונם לברכה כי דבר תורה אם היה דבר חוצץ חופה את רוב האדם או רוב הכלי, לא עלתה להם טבילה, והוא שיקפיד האדם בדבר, אבל אם אינו מקפיד, עלתה לו טבילה, ואם הדבר החוצץ אינו אלא על מעוטו, אפילו מקפיד עלתה לו טבילה דין תורה, אבל מדברי סופרים שכל דבר החוצץ ואפילו כל שהוא אם מקפיד עליו לא עלתה לו טבילה, גזרה מעוטו משום רבו שהוא אסור מן התורה כשמקפיד, ואם היה דבר החוצץ חופה רובו, אף על פי שאינו מקפיד, לא עלתה לו טבילה, גזרה רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד שאסור דבר תורה. נמצא לפי זה שאם היה דבר חוצץ על מעוטו ואינו מקפיד, עלתה לו טבילה אפילו מדרבנן, דהשתא יש בדבר תרתי לטיבותא. ודיני מקואות רבים, ודין מים שאובין בכמה פוסלין המקוה, וכיצד, ובאיזה כלי יקראו המים שאובין, שאלו שאבוה בכלי נקוב כמוציא רמון, אין אלו נקראים מים שאובין, שאין עליו תורת כלי מעתה. ואפילו סתמו הנקב סתימה שאינה יפה כגון שנתנו בו אבן או פרי לפי שעה שאינו סותמו סתימה יפה שעדין ישארו בו נקבים וסדקים בכונס משקה, גם בזה שמעתי ממורי שלא תקרא שאובה וראויה לטבול בה. ודין חקק הכלי עד שלא קבעו או קבעו ואחר כך חקקו, וכמה חקק ראוי לפסול, והחילוק שבין כלי חרס לשאר כלים, שכלי חרס אינו פוסל עד שיהיה החקק כדי לקבל רביעית, וכלי עץ פסול בכל שהוא. ומה שאמרו (שבת יד א) שאין המקוה נפסל לא בשנוי הריח ולא בשנוי הטעם אלא בשנוי מראה בלבד, וכל דבר שאין עושין בו מקוה, לכתחילה פוסל את המקוה בשנוי מראה, כגון היין והחלב והדם ומי כל פרות גם כן, אבל נפלו מהם למקוה ולא שנו מראיו, אינם פוסלין, דדוקא במים שאובין גזרו ואמרו דשלושה לגין מהן פוסלין, אבל לא מי פרות עד שישתנה מראה המים בעבורן (עי' מקואות ז ה). ודיני חציצות רבים. [סיכום דיני טבילת נשים] וסוף הדברים, הכלל הצריך אלינו זהו, מדין תורה היתה צריכה כל אשה לעין כל גופה סמוך לטבילתה שלא יהא דבר חוצץ בגופה ודיה, ועזרא ובית דינו תקנו שתהא חופפת בכל מקום שער שבה במים חמים ומסרקת או מפספסת שערותיה בידיה או במסרק אם יש לה יפה יפה, כדי שאם היו שערותיה נקשרים תתיר אותם, ובנות ישראל החמירו על עצמן לשטוף כל גופן בחמין, וכל המשנה ממנהגן ימתח על העמוד. וחפיפה זו צריכה סמוך לטבילה, כלומר שלא תתעסק בדבר אחר בינתים. ומכל מקום אם נזדמנה לאשה טבילה בלילי שבת ויום טוב התירו אפילו לכתחילה שתהא חופפת ביום וטובלת בלילה. וכן מפני חשש שיכנסו המים בכל מקום שבגופה אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שצריכה האשה לעמוד בשעת טבילה בעניין שתהא נראית כאורגת וכמינקת את בנה שעומד תחת הדד, וצריכה להזהר גם כן בטבעות שבידה והצמידים אם הם מהודקים ליטלם מידיה בשעת טבילה, וכן הרצועות שבראשה להתירן, ותדיח את פיה ושיניה, שאף על פי שכל המקומות שבבית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים, צריכין הם להיותם ראויים לביאת מים. ומעשה היה (שם סו ב) באשה שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכוה חכמים טבילה אחרת. טבלה ונמצא עליה שום דבר חוצץ, כגון בצק או זפת או דם יבש וכיוצא בהן, מכל הדברים שמנו חכמים שחוצצין אפילו כטפת חרדל, כל זמן שמקפדת עליו ודרכה להעבירו, לא עלתה לה טבילה, ואפילו היה הדבר החוצץ תחת הציפורן ואפילו כנגד הבשר, מכיון שמקפדת, חוצץ. ולפיכך נהגו בנות ישראל ליטול צפורנן בשעת טבילה. ויתר רובי פרטיה של דיני חציצות ודיני מקואות וטבול יום, מבוארים במסכת מקואות ובמסכת טבול יום. ונוהגת מצוה זו של טבילה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמצוה עליהם כשירצו להטהר מטמאתן שיטבלו במים כעניין שאמרנו במים ראויין, ושלא יהא בהן דבר חוצץ, ויתר העניינים שכתבנו. אבל מכל מקום אין המצוה שיטהרו עצמן על כל פנים אם רצו להשאר בטומאתן, אלא אם כן בא ליכנס למקדש או לאכול קודשים, וזהו בזמן הבית, כי אז בזמן ההוא אם עשה כן, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שעליו באוכלו קודש בטומאה והכנסו למקדש, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קסז).	המצווה הק"ט הציווי שנצטווינו לטבול במי מקווה ואז נטהר מכל מין ממיני הטומאה שנטמאנו בו. והוא אומרו יתעלה: "ורחץ במים את כל בשרו" "ויקרא טו, טז), ובא בקבלה: "מים שכל בשרו עולה בהם, והוא שיעור מקווה", אלא אם היו מים נובעים, שלהם אין שעור, כמו שיתבאר בהלכות מצווה זו, ומתנאיה, שהמים שיטהר בהם הזב בלבד יהיו נובעים, כמו שאמר בו הכתוב: "במים חיים" (שם שם, יג). ואין הכוונה באומרנו שהטבילה מצוות עשה, שכל טמא חייב לטבול בהכרח, כדרך שכל המתעטף בטלית חייב לעשות ציצית, או שכל מי שיש לו בית חייב לעשות מעקה - אלא כוונתי בכך לדין טבילה שאנו נצטווינו שכל הרוצה להיטהר מטומאתו לא יתכן דבר זה אלא בטבילה במים, ואז יטהר. ולשון ספרא: "ורחץ במים, יכול גזרת מלך? תלמוד לומר: ואחר יבוא אל המחנה - מפני הטומאה". הריהו רומז לכלל הזה שביארתי לך: שזה דין בלבד למי שרוצה להיטהר שיעשה כך - ודין זה הוא המצווה; אבל לא שנחייבהו טבילה דווקא, אלא הרוצה להישאר בטומאתו ולא יכנס למחנה שכינה איזה זמן -[יוכל לעשות] רשאי. וכבר ביאר ספר האמת שכל מי שנטמא וטבל שהוא טהור, אלא שאין טהרתו שלמה עד שיעריב שמשו, וכן בא גם בפירוש המקבל, שצריך לטבל וגופו חשוף ושטחו נוגע במים. אמרו: "כל בשרו - שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים". הנה נתבאר לך, שמצווה זו - והיא מצוות טבילה - כוללת דיני המקווה ודיני החציצה ודיני טבול יום. ומצווה זו מבארת במסכת מקואות ובמסכת טבול יום.	מצווה קעז: מצוות עשה שיטבול טמא במי מקוה (עשה פב) מצוות עשה שיטבול טמא בארבעים סאה מים ליטהר. שנאמר: "ורחץ את בשרו במים" ויקרא יד, ט. מראי מקומות: מסכת מקוואות; רמב"ם הלכות מקואות פרקים א', ז'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ח; שו"ע יורה דעה סימנים קצ"ז, קצ"ח, ר"א.
176	קעו. מצות קורבן מצורע כשיתרפא מצרעתו שיקריב כל מצורע קורבן כשירפא מחוליו, והוא שלוש בהמות: אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לאשם ועוד לוג שמן. ואם הוא עני, כבש אחד לאשם ועישרון סולת ולוג שמן ושתי תורים או שני בני יונה, האחד חטאת והאחד עולה. שנאמר (ויקרא יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת, וכתב בפרשה שאחר זה (שם כא) ואם דל הוא וגו'. וזה המצורע נקרא מחוסר כפרה עד שיקריב זה הקורבן. וארבעה מחוסרי כפרה הן: זה שאמרנו, וזב, וזבה, ויולדת. והעניין שנקראו מחוסרי כפרה הוא לומר, שכל אחד מהם אף על פי שטהר מטומאתו וטבל והעריב שמשו ביום השביעי, עדיין הוא חסר כפרה זו, ואינו יכול לאכול בקודשים עד שיקריבנה ביום השמיני. ואל יקשה עליך למה אנו מונין קורבן כל אחד מארבע אלה מצוה אחת, ולא נכללו כולן במצוה אחת, שנאמר שיקריבו ארבעה מחוסרי כפרה ואחר כך יהיו מכפרין, כמו שאנו אומרים בטהרת מי מקוה שיטבל כל טמא ואחר כך יטהר, ואין אנו מחלקים בעניני הטומאות לחשב טהרת כל אחת מצוה. כי העניין הוא מפני שקורבנות ארבעה אלה אינם שוים, ונמצא שהדבר שישלים כפרתו של אחד מהם לא ישלים כפרת האחר, ולכן ימנו כל אחד מצוה, מה שאין כן במי מקוה שהטהרה שוה בכולם, כן תירץ הרמב''ם זכרונו לברכה. משורשי עניין הקורבן כתבנו למעלה (מצוה צה) על צד הפשט, כי בו דמיון להשפיל יצר הגוף החוטא ולהגדיל מעלת הנפש, ולכן המצורע חייב בו, כי הצרעת לא יהיה באדם רק מצד המשכו אחר תאוות הגוף או בדבור או במעשה, וראוי להתיסר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שכל מחוייבי קורבן אין מקריבים אחרים קרבנן אלא מדעתן, חוץ ממחוסרי כפרה שאין צריכים דעת בעלים. ומפני כן אמרו שאדם מביא קורבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה, ומאכילן בזבחים. ויתר פרטיה מבוארים בהרבה מקומות בגמרא, ועיקר בזבחים בפרק שני, וערכין פרק שני, ובסוף נגעים וקנין [ה' מחוסרי כפרה פ''ד]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבנו בזמנו, ביטל עשה.	המצווה הע"ז הציווי שנצטווינו שכל מצורע יקריב קורבן אם נרפא מנגעו, והן שלוש בהמות: עולה וחטאת ואשם ולוג שמן. ואם הוא עני - מקריב כבש לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת, וזהו הרביעי ממחוסרי כפרה והוא אומרו יתעלה: "וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים וכבשה אחת" (שם יד, י). ואם יאמר מישהו: מדוע אינך מונה קורבן מחוסרי כפרה כולם כמצווה אחת, כיון שיש להם עניין אחד הכוללם, והוא חיסור הכפרה, ואז זה היה מין ממיני הטהרה מן הטומאה והיית אומר: המצווה הפלונית - הוא הציווי שנצטווינו שלא תשלם טהרת מקצת הטמאים, והם זב וזבה ויולדת ומצורע, עד שיקריבו קורבן, שהרי כן אתה מונה טהרה במקווה מצווה אחת - יתחייב בה איזה טמא שיהיה, ואינך חושש למין הטמאה שנטמא בה - כך היית יכול למנות קורבן מחוסרי כפרה כמצווה אחת, ולא תחוש למין טומאתו?! השם יודע ועד שכך היה צריך להיות בהחלט, אילו היה קורבן כל אחד מארבעת מחוסרי כפרה אלו קורבן אחד שאין בו שינוי, כמו טהרה במים שהיא מין טהרה וחובה על כל טמא; אבל מכיוון שנשתנו קורבנותיהם כמו שאתה רואה, צריך למנות כל קורבן לבדו בהכרח, כי הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה אינו הדבר שבו נשלמת טהרתו של זה. והרי זה כמו מי נידה ומי מקווה וארבעה מינין שבמצורע שהן שלוש מצוות, אף על פי שכולן לטהרת טמאים כמו שאבאר. וארבעת מחוסרי כפרה אלו כבר נתבארו דיניהם ודיני קורבנותיהם בכללות ובפרטות בפרק א' ופרק ב' מכרתות ופרק ב' מערכין וזבחים ופרק ח' מנזירות וסוף נגעים ומסכת קנים ובמקומות רבים המפוזרים בתלמוד, אלא שרובם ככולם במקומות שהעירנו עליהם.	מצווה קעו: מצוות עשה מצוות קרבן מצורע כשיטהר (עשה פא) מצוות עשה שיביא המצורע המוחלט קרבנות ביום השמיני. שנאמר: "וביום השמיני יקח שני כבשים וכבשה אחת" ויקרא יד, י. מראי מקומות: כריתות דף ח'; מסכת נגעים פרק י"ד; נזיר דף ס'; רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק ב' הלכה ג', פרק ד', והלכות שגגות פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רכ"א.
177	קעז. מצות עניין טומאת בית שיהיה בו נגע לטמא בית מנוגע. כלומר שנעשה בבית שיהיה בו צרעת כמשפט הכתוב בפרשה, כמו שנאמר (ויקרא יד לה) ובא אשר לו הבית וגו'. כמו שכתוב שם, ושנחזיק מי שנכנס לבית בטמא, כמו שכתוב בפרשה (שם מו) והבא אל הבית יטמא וגו'. ומצוה זו כוללת כל עניני טומאת הבית, איזה צריך הסגר או הריסה בקצת הקירות או בכולן. וזה העניין של צרעת ההווה באבנים שמעתי שאיננו דבר טבעי, אבל הוא עניין מופתי. יבוא לפעמים לבתי ישראל להוכיחם, כי מאהבת ה’ אותם יודיעם מוסרו במה שהוא חוץ לגופם כדי שיחזרו בתשובה טרם יתחייבו לענוש אותם בגופם. וכן היה העניין שאם לא עשה תשובה יתפשט הנגע גם בבגדיו, לא הרגיש עדיין, יתפשט גם בגופו. ועוד אמרו זכרונם לברכה כי בתחילה כשכבשו הארץ הביא ה’ יתברך בקצת בתים נגע צרעת לטובתם, כדי שיהרסו הבית ויתגלה להם מטמון שטמנו שם האמוריים, ואף על פי שהיה אפשר להודיעם זה על ידי נביא מבלי נגע, ידוע הוא שהאל יעשה נסים לבני אדם דרך סתר כמו שכתבנו למעלה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נגעים יד ג) ששיעור נגעי בתים כשני גריסין זה בצד זה, ושלושה סימני טומאה בבית ירקרק אדמדם ופשיון, וכולן מפורשים בכתוב. ושני המראות מצטרפין זה עם זה לשיעור שני גריסין, וכל השיעורין הלכה למשה מסיני. וכשיראה נגע בבית, אפילו חכם שיודע שהוא נגע, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי אלא 'כנגע', כי לכהן ניתן לטמא ולטהר נגעים ולא לאדם אחר. ואין בית אפל מטמא בנגע לפי שאין פותחין בו חלונות לראות בו נגע, שנאמר 'נראה לי', ופרשו רבותינו זכרונם לברכה: לי ולא לאורי. שמא תאמר יראה את הנגע בנר, הראיה בנר אינה שלמה, ולפיכך בית אפל אינו מטמא לעולם בנגע. וכן אין הבית מטמא בנגע עד שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, שאין קרוי בית בפחות מכן, והתורה אמרה 'בית'. וכן בעינן שיהא לו ארבעה כתלים ובנוי על הארץ באבנים ועצים ועפר. שנאמר את אבניו ואת עציו ואת כל עפר, והלבנים והשיש אינן חשובים כאבנים. וירושלים וחוצה לארץ גם כן אין בהם דין טומאת בתים, שנאמר בבית ארץ אחזתכם. וחוצה לארץ אינה אחוזה, וירושלים גם כן לא נתחלקה לשבטים, ולפיכך אינה בכלל אחוזתכם. ויתר פרטיה בנגעים [הלכות טומאת צרעת פי''ד]. ונוהגת בבית של זכר או נקבה בארץ ובכל זמן שיש כהנים ראויים לדבר. והעובר עליה, ביטל עשה.	המצווה הק"ג הציווי שנצטווינו בטומאת בית מנוגע, ומצווה זו כוללת כל טומאת בתים: איזה מהם צריך הסגר או נתיצת מקצת הקירות או נתיצת כולו, במה מטמא ואיך מטמא.	מצווה קעח: מצוות עשה טומאת נגעי בתים (עשה פג) מצוות עשה לדון דין טומאת נגעי בתים. שנאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וגו'" ויקרא יד, לד. מראי מקומות: מסכת נגעים פרק י"ג; רמב"ם הלכות טומאת צרעת פרקים יד' - טו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רל"ט.
178	קעח. מצות עניין טומאת זב להיות טמא ומטמא שיהא הזב טמא ומטמא את אחרים, שנאמר (ויקרא טו ב ג) איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' וזאת תהיה טומאתו וגו'. ובא הפירוש 'מבשרו' כלומר, זב מפי האמה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה כי יהיה זב, יכול זב מכל מקום יהא טמא? תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון דין טמא בזב וטמא בזבה, מה זבה מן המקום שהיא מטמאה, וכו'. ועניין זיבה הוא שיוצא מן האדם מפי האמה כעין ליחה ואין לו ביציאתו תאווה ולא הנאה. ואמרו זכרונם לברכה (נידה לה ב) שהוא דומה למי בצק של שעורים, וכמו כן דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע אינו כן, כי הוא ידמה ללובן ביצה שאינה מוזרת, וזהו החילוק בהן להכיר בין זה לזה. וצוה הכתוב שכל מי שיקרה בו עניין זה שיצא ממנו זיבה, שיהא טמא ומטמא עד שיטהר, ובא הפירוש, שאינו טמא משום ראיית פעם אחת לבד, אלא בשתי ראיות, כלומר שיזוב ממנו אותו עניין שתי פעמים, בין סמוכין או חלוקין, ובלבד שיהיו ביום אחד, ושלא יזוב בפעם אחת ממש. ואין לו שיעור, אלא אפילו כל שהוא. וזהו אמרם זכרונם לברכה (מגילה ח א) מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלוש וקרא טמא, הא כיצד? שתים לטומאה ושלוש לקורבן, כלומר שאף על פי שהוא טמא בשתים, לא יתחייב להביא קורבן בטהרתו עד שלוש. ומכל מקום אם ראה ראיה אחת אורכה כשלוש ראיות שנמצא מתחלתה ועד סופה כשתי טבילות ושני ספוגין, הרי זו נחשבת כשלוש ראיות ומביא קורבן. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא הרחיקנו מאוד מן המותרות וצונו להיות קדושים וישרים בעניין המאכל והמשתה ובכל שאר ענייני האדם. ואין ספק כי עניין הזיבה יקרה באדם בצאתו מדרך הישר בהתמדה במאכליו ושיקויו, ויגדל בגופו מתוך כך אותו המותר הסרוח המאוס והטמא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין ב ב) דרכה דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה. והודיעתנו התורה שהאדם שיהיה בו כן, נקרא טמא, והטומאה שם כולל כל דבר נמאס ונאלח. ובהרחיקנו מזה, נקנה בנפשנו מידת היושר וההשויה בכל דעתינו ובכל כוחנו. ומזה העניין הוא שאינו טמא בראיה אחת, לפי שלא נתחזקה בגופו אותה הלחה כל כך. והמיעוט הזה איננו הוראה להיותו מורגל הרבה לצאת מדרך הישר, וכיון שכן, אין ראוי לטמאו במועט, כי האדם בנוי בעניין שאי אפשר לו בשום צד להנצל שלא לצאת מקו הישר כלום, אבל בצאתו הרבה אז יקרא אשם וראוי להיותו טמא. ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ב) בשבעה דרכים בודקין את הזב במאכל ובמשתה, בקפיצה, במשא, בחולי, במראה, בהרהור. כלומר, ואם ארע לו מפני זה - אינו טמא, לא תסתר טענתנו זאת בזה, כי העניין הוא שיש לנו לבדוק אם נהיתה הזיבה בו בדרך מקרה של פעם אחת ואין לטמאו בה, או נהיתה בו חזקה בגופו מתוך הרגל רע שהורגל פעמים רבות וראוי לטמאו. וכן כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (בפי' לתורה ויקרא טו יא) וזה לשונו: וטעם טומאת הזוב מפני היותו חולי כבד מן החולאים הנדבקים. עד כאן. ואלו נהיה מצד המקרה, כלומר מאחת מן הדרכים הידועים, לא יהיה חולי נדבק ואין ראוי לטמאו. וזאת הבדיקה אין עושין אותה כי אם בראיה שנייה, לפי שאין טומאת זיבה אלא בשתי ראיות, כמו שאמרנו, שכן בא לנו הפירוש האמתי. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהזב מטמא המשכב והמושב והמרכב בחמשה דרכים, ואלו הן עומד, יושב, שוכב, נתלה, נשען. ופירוש מרכב הוא אותו הלוח שהוא ככלי העשוי לרכיבה הנקרא ארצון (רש''י ויקרא טו ט) שאין לומר שיהא אותו שיושבין עליו, דאם כן, הינו מושב וזה דבר ברור. ויתר פרטים רבים מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת זבים [הלכות מטמאי משכב ומושב פ''ז] ונוהג עניין זה, שבעל זיבה נקרא טמא, בכל מקום ובכל זמן אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו מקדש ולא טהרות, אין לנו לחשב טומאת הזב במצוה נוהגת, לפי שאין לנו לעשות בעניין הזיבה שום דבר. ובזמן הבית נוהג להביא עליה קורבן. והעובר עליה ונכנס למקדש או אכל קודש קודם שיטהר, ביטל עשה מלבד שיש עליו עונש, כמו שכתוב למעלה (מצוה קסז).	המצווה הק"ד מצווי שנצטווינו בטומאת הזב, ומצווה זו כוללת כל דיני הדברים שבהם הוא נעשה זב, ובאיזה אופן הוא מטמא לזולתו.	מצווה קעט: מצוות עשה מצוות טומאת הזב (עשה פד) מצוות עשה שיהא הזב טמא ומטמא. שנאמר: "איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו מזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טמאתו הוא" ויקרא טו, ג-ד. מראי מקומות: מסכת זבים; מגילה דף ח'; זבחים דף קמ"ג; ערכין דף ג'; כריתות דף ח'; נדה דף ס"ה; רמב"ם מטמאי משכב ומושב פרק א', ופרקים ה'-ט'. מחוסרי כפרה פרקים ב'-ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"מ.
179	קעט. מצות קורבן זב כשיתרפא מזובו להקריב הזב קורבן אחר שיתרפא מזובו, שנאמר (ויקרא טז יג יד) וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו'. והקורבן ההוא הוא שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, והוא נקרא מחוסר כפרה עד שיקריבהו. משורשי המצוה מה שכתבנו למעלה (מצוה צה), כי עניין הקורבן לרמז להשפלת יצר הגוף המתאוה ולעלות נפש השכל, ולכן כשנתרפא הזב ראוי לו להכיר רע תאותו, ולהישיר גופו בכל כוחו ובעניין הקורבן יתחיל לקחת מוסר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לה ב) שקורבן מחוסר כפרה אינו צריך דעת בעלים, כמו שכתבנו למעלה (מצוה קעו). ויתר פרטיה מבוארים במקומות שכתבנו למעלה בקורבן מצורע. ונוהגת בזמן הבית. והעובר עליה ולא הקריב קורבן, ביטל עשה, והוא מחוסר כפרה, וחבל על רישיה אי מאית וישא עונו בגופו.	המצווה הע"ד הציווי שנצטווינו שכל איש זה אם נרפא מזיבתו יקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תורים או שני בני יונה אחד חטאת והאחד עלה". וזהו קורבן הזב, והוא מחוסר כפרה עד שיקריבנו והוא אומרו יתעלה: "וכי יטהר הזב מזובו וגו' וביום השמיני ייקח לו שתי תורים וגו'" (ויקרא טו, יג-טו).	מצווה קפ: מצוות עשה שיקריב הזב קרבן כשיטהר (עשה פה) מצוות עשה שיקריב זב בעל שלש ראיות קרבן. שנאמר: "וביום השיני יקח לו שתי תורים וגו' אחד חטאת והאחד עולה" ויקרא טו, יד-טו. מראי מקומות: מסכת זבים; מגילה דף ח'; רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק א' הלכה ה'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"ח.
180	קפ. מצות עניין טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא להיות שכבת זרע טמא ומטמא, שנאמר (ויקרא טו טז) ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. משורשי המצוה לפי שעניין זה לא יקרה רק מצד מחשבות התאוות הגופניות, הודיעתנו התורה השלמה כי הגוף נקרא טמא בהן, כי עיקר היותו בעולם אינו רק להבין במושכלות ולעבוד בוראו, לפיכך כשיקרה בו אותו דבר שמראה בו הטיתו אל התאוה החומרית, ראוי לעמוד יום אחד בטומאתו כדי שתתנקה מחשבתו יפה ואחר כך יטהר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה מג ב) ששיעורו לנוגע בכעדשה ולרואה הקרי בכל שהוא, ואחד רואה קרי באונס או ברצון טמא, וזרע של קטן אינו מטמא, וזרע אדום אינו מטמא אלא לבן, וכל זרע שאין האדם מרגיש בו לא בתחילה ולא בסוף, אינו טמא, והמהרהר בלילה וראה ששמש בחלום, ועמד ומצא בשרו חם, אף על פי שלא ראה שכבת זרע, טמא. ויתר פרטיה מבוארים במסכת זבים [ה' מחוסרי כפרה פ''א] ונוהגת טומאת שכבת זרע בכל מקום ובכל זמן. אבל עכשיו בעוונותינו, שאין לנו לא מקדש ולא קודשים, אין אנו צריכין להזהר בעניין הטומאה. ואף על פי כן עזרא תקן טבילה לבעלי קריין כדי שיהיו נקיים וטהורים יותר במחשבתן, ולא יהיו בני אדם מצויין עם נשותיהן כתרנגולין. ובזמנו לא היה אדם מתפלל ושונה בתורה עד אחר טבילה. ובזמן הזה פסקו בגמרא (ברכות כב א) דבטלוה חכמים לטבילותא. ואין אדם נמנע מעתה מלהתפלל ולשנות גם להניח תפלין בשביל קרי. ואפילו לנטילותא, דהיינו הדחת הגוף בתשעה קבין מים, גם כן בטלו, ועכשו לא יטבלו ולא ידיחו כלל. ואמנם בעל נפש המטהר לקריו גם היום מידה טובה ומשובחת היא לו ותבוא עליו ברכה. ויודע דרך הטהרה ורוב טובה, יחזיק בה.	המצווה הק"ה הציווי שנצטווינו בטומאת שכבת זרע, ומצווה זו כוללת כל דיני שכבת זרע.	מצווה קפא: מצוות עשה שיהא שכבת זרע טמא ומטמא (עשה פו) מצוות עשה שתהא שכבת זרע טמא ומטמא. שנאמר: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וגו' וטמא עד הערב" ויקרא טו, טז. מראי מקומות: שבת דף פ"ו; מסכת כלים פרק א'; נדה דפים כ"ב, ל"ה, מ"ג; רמב"ם הלכות אבות הטומאות פרק ה' הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ז; שו"ע אורח חיים סימן פ"ט.
181	קפא. מצות עניין טומאת נידה שטמאה ומטמאה להיות הנידה טמאה ומטמאה אחרים. שנאמר (ויקרא טו יט) וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. שורש המצוה וקצת פרטיה, נכתב כמנהגנו בלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) בעזרת השם. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ולא התנהג עמה בטומאה, וכן היא שנהגה בעצמה מנהג טהרה, ביטל עשה זה מלבד העונש שיש בה, כמו שנכתוב למטה בעזרת השם.	המצווה הצ"ט הציווי שנצטווינו בטומאת הנידה. ומצווה זו כוללת טומאת נידה וכל דיניה.	מצווה קפב: מצוות עשה שתהא נדה טמאה ומטמאה (עשה פז) מצוות עשה שתהא נדה טמאה ומטמאה. שנאמר: "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה וגו'" ויקרא טו, יט. מראי מקומות: נידה דפים מ"א, מ"ג, נ"א, נ"ו; מסכת כלים פרק א'; רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק ים א'-ו'. והלכות איסורי ביאה פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה צ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"א; שו"ע יורה דעה סימן קפ"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רצ"ג.
182	מצווה קפג: מצוות עשה שתהא זבה טמאה ומטמאה (עשה פח) מצוות עשה שתהא זבה טמאה ומטמאה. שנאמר: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו'" ויקרא טו, כה. מראי מקומות: נדה דפים ל"ה, ס"ו, ע"ב; מגילה דף מ'; רמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק א', והלכות אסורי ביאה פרק ו' ופרק יא'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ק"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רמ"ב; שו"ע יורה דעה סימן קפ"ג, קצ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן qימן רצ"ג.	קפב. מצות עניין טומאת זבה שטמאה ומטמאה להיות הזבה טמאה ומטמאה, שנאמר (ויקרא טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו'. רמז שורש המצווה כתבתיו ביולדת (מצוה קסו) כי עניין הריחוק מהן וטומאתן, מפני המחלה שבהן שמזקת הרבה בני אדם, וכל שכן השוכב אותן, כי לפי רוב קרבתו עמהן, ההזק יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה עב ב) שאחד עשר יום הם שהם בין נידה לנידה. כלומר שהאשה נעשית בהם זבה, כך היא הלכה למשה מסיני. ופירוש הדבר כך הוא שכל אשה בעת שתראה דם בתחילת ראיתה תקרא נידה. ועניין הנידות כך דינו שאם תראה יום אחד דם, או אפילו שבעה ימים רצופים, כל זמן שתפסק הדם ביום השביעי מבעוד יום, טובלת לערב, דהינו הלילה שמחרתו יום שמיני לתחלת ראיתה. ואחר טבילתה טהורה לבעלה. ואחר שבעת ימי הנידות אם תראה דם בתוך אחד עשר יום אחר השבעה, יקרא אותו הדם דם זיבה, ודינו כן, שאם תראה ממנו יום אחד, בין שתראה בתחלת הלילה או בסוף היום, משמרת יום אחד כנגדו וטובלת, וטהורה לבעלה לערב. וטבילתה אפילו ביום משתנץ החמה, וזאת היא זיבה קטנה. וכן אם תראה דם שני ימים ותפסק בשלישי, דינה כמו כן לשמור יום אחד, ובכן יספיק לה אפילו לשני ימים ותטהר. וזאת גם כן תקרא זבה קטנה. ואם תראה דם בתוך אחד עשר יום אלו שלושה ימים רצופים, תקרא זבה גדולה וצריכה לישב שבעה ימים נקיים, ואחר כך טובלת וטהורה לבעלה. ואחר אחד עשר יום אלו אם תראה, חוזרת לתחלת נידות ויש לה שבעה ימים כדין נידה, כמו שאמרנו למעלה. וכן יהיה הדבר לעולם, שאחר הנידות יש לה אחד עשר יום שבהן נעשית זבה. ואחר שעברו אותן האחד עשר יום אינה נעשית זבה לעולם עד שיעברו עליה שבעה ימי נדות. ומפני שכבר טעו בזה אחרים וחשבו שהחשבון הוא שתמנה שבעה ימים של נידות ואחד עשר יום של זיבות, ושבע של נידות, ואחד עשר של זיבות, וכן לעולם, הארכתי בעניין לומר שאינו כן, אלא לעולם אין ימי זיבה אלא אחד עשר יום אחר שבעה של נדות ולא אחר כך לעולם עד שתחזר לתחלת הנידות. רצוני לומר שאם תעמד ולא תראה אחר האחד עשר יום אפילו שנה, אין לה דין זבה עד שיעברו עליה שבעת ימי נדות. ויתר פרטיה במסכת זבים ובמסכת נידה גם כן קצת מדיני זיבה [י''ד סימן קפ''ג]. ובלאו דנידה בסדר אחרי מות (מצוה רז) נכתוב בעזרת ה’ מה שנהוג היום בעניינים אלה. והעובר על מצוה זו והוא מקל בעניינים אלו ובעניין טמאתה, ביטל עשה זה, מלבד העונש שהשוכב עמה הוא בכרת, כמו שנכתוב בלאו דנידה בעזרת השם.	המצווה הק"ו הציווי שנצטווינו בטומאת זבה, ומצווה זו כוללת הלכות הדברים שבהם היא נעשית זבה, ואיך מטמאה זולתה אחר שנעשתה זבה.
183	קפג. מצות קורבן זבה כשתתרפא מזובה שתקריב הזבה קורבן כשתתרפא מזובה, והוא שתי תורים או שני בני יונה, שנאמר (ויקרא טו כח כט) ואם טהרה מזובה וגו'. וביום השמיני תקח לה שתי תורים. שורש מצוה זו וקצת פרטיה כעין מה שכתבנו למעלה בקורבן הזב. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, כי מפני כן נחשב לשתי מצוות שתי קרבנות אלו של זב ושל זבה, ואף על פי שהם קורבן אחד ממש, מה שלא עשינו כן בשאר קרבנות הרבה, שאין אנו חוששין למנות מצוה בפני עצמה כל קורבן וקורבן בשביל חילוק המביאים אותן כל זמן שהקורבן אחד, לפי שטומאתן של אלו אינה שוה כלל, שהאיש מטמא בלובן והאשה מטמאה באדום, ובהפך לא יטמא זה ולא זה. וכיון שהם חלוקים כל כך ראוי למנותם לשתי מצוות. ואין דומה עניין זה כלל לעניין מצורע ומצורעת שהוא נחשב למצוה אחת, שהצרעת דבר שוה בכולן. והביא ראיה קצת לדבריו ממה שאמרו בכריתות (ח ב) ארבעה מחוסרי כפרה, ואלו הן הזב והזבה והיולדת והמצורע, הרי שחשבו זב וזבה בשנים, לפי שחלוקים בחולין, ומצורעת ומצורע כאחת לפי שהחולי שוה בשניהם. ונוהגת בזמן הבית. והעוברת ולא תקריב קרבנה כשתתרפא מזובה, ביטלה עשה זו, מלבד שהיא מחוסרת כפרה.	המצווה הע"ה הציווי שנצטווינו שכל אשה זבה, אם נתרפאה מן הזיבות, תקריב קורבן, וקורבן זה הוא: "שתי תורים או שני בני יונה". וזהו קורבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: כיון שקורבן הזב כקורבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקורבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקורבן חטאת וקורבן אשם ודאי וקורבן אשם תלוי וקורבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקורבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?! ידע [המקשה] שקורבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קורבן חובה במצב מסוים. אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד; אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קורבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קורבן; ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קורבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפירוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת. והראיה הברורה לזה אומרם בכריתות: "ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם: הזבה והזבה והיולדת והמצורע" הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תיקח לה שתי תורים וגו'" (שם טו, כח-כט).	מצווה קפד: מצוות עשה שתקריב זבה קרבן כשתטהר (עשה פט) מצוות עשה שתקריב זבה גדולה קרבן ביום שמיני. שנאמר: "וביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' אחד חטאת ואחד עולה" ויקרא טו, כט-ל. מראי מקומות: מסכת כריתות פרק א' ופרק ב'; רמב"ם הלכות מחוסרי כפרה פרק א' הלכות א'-ד'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ע"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין רי"ט.
184	קפד. שלא יכנסו הכהנים בכל עת במקדש וכל שכן זרים שלא יכנסו הכהנים בכל עת אל המקדש אלא בעת העבודה. שנאמר (ויקרא טז ב) ואל יבוא בכל עת. ויזהיר בכאן כהן גדול מהכנס בבית קודשי הקודשים ואפילו ביום הכפורים אלא בזמן העבודה, וכן יכנס באזהרה כהן הדיוט מהכנס בהיכל כל השנה אלא בזמן העבודה. ויהיה באור עניין המניעה לומר שכל כהן לא יכנס במקום שהוא ראוי אלא בזמן שהוא ראוי להכנס בו, דהיינו בשעת העבודה. ולשון ספרא: 'ואל יבוא בכל עת' - זה יום הכפורים, 'אל הקודש' - לרבות שאר ימות השנה, 'מבית לפרכת' - להזהיר על כל הבית. יכול כל הבית במיתה? תלמוד לומר 'אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות'. הא כיצד? אל פני הכפרת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה. ובגמרא מנחות אמרו זכרונם לברכה (כז, ב) על ההיכל בארבעים. משורשי המצוה שיקבעו המשרתים בנפשותם גדולת המקום ומעלתו ותהיה יראתו תמיד על פניהם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שכהן גדול אינו נכנס לקודש הקודשים אלא ביום הכפורים שנכנס ארבע פעמים ולא יותר, שאם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים, וכהן הדיוט נכנס בהיכל לעבודה בכל יום. וכל הנכנס להיכל שלא לצורך עבודה, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, כגון שיכנס אפילו להשתחוות, לוקה. ואינו חייב מיתה, שנאמר אל פני הכפרת ולא ימות, על קודש הקודשים במיתה ועל שאר הבית בלאו. זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בלאו הזה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קמט, קנ) דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה שאמר, שהכניסה בבית שלא לעבודה בפרוע ראש וקרוע בגדים מעלה היא מדבריהם, ואם כן לדעתו כל שנכנס להשתחוות אפשר שאינו במלקות כלל, ואיסור זה דאל יבוא יהיה בביאה ריקנית לגמרי, לפי שזה זלזול לכבוד הבית להיכנס בו חינם. ויתר פרטיה מבוארים במנחות ובספרא [הלכות ביאת מקדש פ''ב]. ונוהגת בזמן הבית בכהנים ואפילו עכשיו שלא בזמן הבית אמרו זכרונם לברכה (מגילה כח א) שמוזהרים אנו שלא להכנס למקדש, ודרשו הדבר מדכתיב (שם כו לא) והשמותי את מקדשיכם. ולא אמר מקדשיכם אשים שממה, דמשמע קדושתן עליהן אפילו כשהן שוממין. וכיון שכן, יש לי למנות איסור זה בכלל אסורין הנוהגין היום.	המצווה הס"ח האזהרה שהוזהר כהן גדול מלהיכנס למקדש בכל עת [משום] כבוד למקדש ויראה לפני השכינה. והוא אומרו יתעלה: "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" (ויקרא טז, ב). ויש בלאו זה חילוק גבולות, והוא: שכהן גדול הוזהר מלהיכנס לקודש הקודשים אפילו ביום הכפורים אלא בזמן הידוע לעבודה. וכן כל כהן מוזהר מלהיכנס להיכל בכל ימות השנה זולתי בזמן העבודה. וקיצור עניין הלאו הוא: שכל כהן לא יכנס למקום שרשאי להיכנס לשם אלא בשעת עבודה, בין כהן גדול בפנים בין כהן הדיוט בחוץ. ואם עבר על לאו זה, ונכנס שלא בשעת העבודה, אם נכנס לקודש הקודשים – הרי זה חייב מיתה; ואם נכנס להיכל – הרי זה חייב מלקות. ולשון ספרא: "ואל יבא בכל עת" – זה יום הכפורים; "אל הקדוש" – לרבות שאר כל ימות השנה; "מבית לפרוכת" – להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה – תלמוד לומר: "אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות". הא כיצד? אל פני הכפורת במיתה, ועל שאר כל הבית באזהרה". ובגמרא מנחות אמרו בפירוש: "על ההיכל בארבעים".	מצווה קפה: מצוות לא תעשה, שלא יכנסו כהנים בכל עת למקדש [לא תעשה צו] מצוות לא תעשה, שלא יבא כהן בכל עת למקדש. שנאמר: "ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת" ויקרא טז, ב. מראי מקומות: מנחות דף כ"ז; מסכת כלים פרק א'; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב' הלכות א'-ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"ג.
185	קפה. מצות עבודת יום הכפורים שיעשה כהן גדול כל מעשה יום הכפורים על סדר הקרבנות והוידויין ושלוח השעיר ושאר העבודה כמו שכתוב בפרשה, שנאמר (ויקרא טז ג) בזאת יבוא אהרן אל הקודש וגו' כל הפרשה. משורשי המצוה שהיה מחסדי האל על בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו שאלו יתקבצו עוונות הבריות שנה בשנה, תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלוש או יותר ויתחייב העולם כליה. ועל כן ראה בחכמתו ברוך הוא לקיום העולם לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים. ומתחלת בריאת העולם ייעדו וקדשו לכך. ואחר שיעדו האל ברוך הוא אותו היום לכפרה, נתקדש היום וקבל כוח הזכות מאתו יתעלה עד שהוא מסייע בכפרה, וזהו אמרם זכרונם לברכה בהרבה מקומות (יומא פה ב) ויום הכפורים מכפר, כלומר שיש כוח ליום הכפורים בעצמו לכפר בעבירות קלות. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע, א) שביום הזה היו מקריבין תמיד בשחר ותמיד בין הערבים כסדר כל יום ויום, ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות, ושעיר לחטאת, ונעשה בחוץ, והוא נאכל לערב. ועוד מקריבין יתר על זה פר בן בקר לחטאת והוא נשרף ואיל לעולה, ושניהם משל כהן גדול. ואיל הבא משל צבור האמור בפרשה זו, הוא האיל האמור בחומש הפקודים בכלל המוסף, והוא הנקרא איל העם. ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים, אחד היו מקריבין חטאת והוא הנשרף והשני שעיר המשתלח. נמצאו כל הבהמות הקרבין ביום הצום - מלבד שעיר המשתלח שהוא אינו קרב - חמש עשרה: שני תמידין ופר, ושני אילים, ושבעה כבשים כולן עולות, ושני שעירי חטאת, אחד נעשה בחוץ ונאכל לערב והשני נעשה בפנים ונשרף. ועוד פר בן בקר לחטאת. עבודת כל חמש עשרה בהמות אלו הקרבות ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד, אחד כהן המשוח בשמן המשחה או המרובה בבגדים. ואם היתה שבת, אף מוסף אין מקריב אותו אלא כהן גדול. וכן שאר העבודות של יום, כגון הקטורת של כל יום והטבת הנרות - הכל בכהן גדול נשוי, שנאמר (שם יא) וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. ויתר כל העבודות וחליפת בגדים מבגדי לבן לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן, וחמש טבילות שהיה טובל ביום זה ועשר פעמים שמקדש ידיו ורגליו, ועניין ההפרשה שמפרישין אותו קודם ליום הצום שבעה ימים, והכבוד שהיו נוהגין בו, והוידויין שהיה אומר, וכל שאר דיני יום זה הכל במסכתא הבנויה על זה, והיא מסכת יומא [הלכות עבודת יוה''כ פ''א]. ונוהגת כל מצוה זו בזמן הבית ועכשיו בעוונותינו שאין לנו לא מקדש ולא כהן גדול ולא בגדי שרד ולא קרבנות, נהגו כל ישראל לעבוד ביום זה בתפילות ובתחנונים, וכמו שכתוב (הושע יד ג) 'ונשלמה פרים שפתינו'.	המצווה המ"ט [נצטווינו בעבודת יום הכיפורים] הציווי שנצטווינו בעבודת היום, כלומר: כל הקורבנות והוידויין שנצטווינו ביום צום כפור לכפר בהם כל העונות, כמו שאמר הכתוב. והיא כל החוקה האמורה ב'אחרי מות'. והראיה שהכל מצווה אחת, אומרם בסוף פרק ה' מכיפורים: "כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר, הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום". וכבר נתבארו כל דיני מצווה זו במסכת המיוחדת לה, והיא מסכת יומא.	מצווה קפו: מצוות עשה שיעשה כהן גדול עבודת יום כפור (עשה צ) מצוות עשה שיעשה כהן גדול עבודת יום כפור. שנאמר: "בזאת יבא אהרן אל הקודש וגו'" ויקרא טז, ג. מראי מקומות: מסכת יומא, ועיין דף ח'; רמב"ם הלכות עבודת יום הכפורים; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה מ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ר"ט.
186	קפו. שלא לשחוט קודשים חוץ לעזרה שלא לזבוח קודשים חוץ לעזרה. וזה יקרא שוחט בחוץ, שנאמר (ויקרא יז ג ד) אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' דם שפך ונכרת. ואין האזהרה לנו מזה הכתוב, כי הכתוב הזה לא יפרש כי אם העונש, וקיימא לן לא ענש אלא אם כן הזהיר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שהאזהרה בזה נלמדה בהקש, כדאיתא בגמרא זבחים, שאמרו זכרונם לברכה שם השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העליה. פירוש "עליה" - שריפה באש. והקשו שם, בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת, אזהרה השמר לך פן תעלה עולותיך (דברים יב יג), כדרבי אבין דאמר רבי אבין אמר רבי אלעא כל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא מצות לא תעשה. אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב ואל פתח אהל מועד וגו', אלא אזהרה מנא לן? ואחר יגיעה רבה אמרו שם, כי הכתוב אמר 'שם תעלה' ו'שם תעשה', מקיש עליה לעשיה (כריתות ג, ב) מה עליה ענש והזהיר, אף עשיה ענש והזהיר. פירוש עשיה תכלל הכל בין זביחה בין שריפה. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא קבע מקום לישראל להביא שם קרבנותם ולהכין שם לבבם אליו, ומתוך קביעות המקום והגדלתו ויראתו אל לב בני אדם, נפשם מתפעלת שם לטוב, והלבבות מתרככים ונכנעים לקבל שם מלכות שמים שלמה, על כן מנענו ה’ יתברך מעשות מעשה הקרבנות רק במקום ההוא, כדי שתהא כפרה שלמה לנו. וכלל הדברים כי כל אשר צונו לטוב לנו, כמו שכתב, כי האל חפץ בטובת בריותיו בטובו הגדול, ואמר כי מי שיקריב חוץ לאותו המקום הנבחר דם יחשב לו. והעניין הוא כי ה’ לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף על פי שאינו כשפיכות דם האדם למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשוחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק שעבר על מצות בוראו, ולכן ענשו הכתוב בכרת. דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים שם) שאם שחט בחוץ אף על פי שהעלה בפנים חייב, לפי שהשחיטה והעליה בכל אחד לאו בפני עצמו. ולאו דעליה בסדר ראה אנכי, (מצוה תלט). ואין אדם חייב אלא על שחיטת קודשים הראוים לקרב על המזבח, אבל השוחט בחוץ אחד מאיסורי מזבח, הרי זה פטור שנאמר (ויקרא יז ד) לפני משכן ה’ כל שאינו ראוי לבוא אל משכן השם, אין חייבין עליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלושה עשר מזבחים [ה' מעשה הקרבנות פרק י''ט]. ונוהג איסור זביחה בחוץ בכל מקום ובכל זמן. שאפילו השוחט בהמה היום לשם קודשים חייב, והכי אמרינן בגמרא במסכת זבחים (קז, ב) במעלה בחוץ בזמן הזה, רבי יוחנן אומר חייב, וכן הלכה. והעובר עליה ושחט קודשים בחוץ במזיד חייב כרת. ואף על פי שלא העלה אותן, מעת ששחטן חייב, וכן אמרו זכרונם לברכה (שם קו ב) חייב על השחיטה וחייב על העליה. ואם עבר ושחט בשוגג, חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.	המצווה המשלימה תשעים האזהרה שהוזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקודשים בחוץ וזה נקרא: "שוחט בחוץ", וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה – שניים. וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה. והוא אומרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (שם, ג-ד). והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו. וזה לשון גמרא זבחים: השוחט והמעלה בחוץ – חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה. בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה; - 'השמר לך פן תעלה עולותיך'. וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" – אינו אלא מצוות לא תעשה; אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן? ואחר משא ומתן מרובה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו: "שם תעלה ושם תעשה" – מקיש עליה לעשיה: מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר. יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עולותיך" – וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש; ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" – זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה. ודע שהשוחט בחוץ בשוגג – חייב גם הוא חטאת קבועה. וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קודשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה – חייב כרת. ובפירוש אמרו: "המעלה בחוץ בזמן הזה, ר' יוחנן אומר: חייב". וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.	מצווה קפז: מצוות לא תעשה, שלא לשחוט קרבן חוץ לעזרה [לא תעשה צז] מצוות לא תעשה, שלא לשחוט קדשים חוץ לעזרה. שנאמר: "איש איש אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וגו'" ויקרא יז, ג-ד. מראי מקומות: זבחים דף ק"ו; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ח, פרק י"ט; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה צ'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ג.
187	קפז. מצות כיסוי הדם לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר (ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר. משורשי המצוה לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם (מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר, והנפש נשפך לפנינו. ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקורבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן, לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכסוי דם העופות בכולן. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פג, ב) שכיסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזומן ובשאינו מזומן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו'. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה, ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא, אינו צריך, דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פירושו ואפילו מקצת דמו (שפ פג ב). וצריך המכסה לתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו (שם כח, א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו. ומי שראה ששחט ולא כסה חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו (ויקרא יז יד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה (שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל. ויתר פרטיה בחולין בפרק כסוי הדם [י''ד סי' כ''ח]. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף ביטל עשה.	המצווה הקמ"ז הציווי שנצטווינו בכסוי הדם בעת שחיטת העוף או החיה. והוא אומרו יתעלה: "ושפך את דמו וכיסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' מחולין.	מצווה קפח: מצוות עשה לכסות דם שחיטת חיה ועוף (עשה צא) מצוות עשה לכסות דם שחיטה חיה או עוף הטהורים. שנאמר: "חיה או עוף וגו' ושפך את דמו וכסהו בעפר" ויקרא יז, יג. מראי מקומות: מסכת חולין פרק ו'; רמב"ם הלכות שחיטה פרק י"ד; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קמ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ס"ד; שו"ע יורה דעה סימן כ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קנ"ו.
188	קפח. שלא להתעדן באחת מכל העריות שלא נתעדן באחת מכל העריות. והן קרובות ואשת איש ונידה, ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו. שנאמר (ויקרא יח ו) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. ופרשו, כאלו אמר לא תעשה שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה. וכן דרשו זכרונם לברכה לא תקרבו לגלות, אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, אין לי אלא נידה בבל תקרב ובל תגלה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר לא תקרבו לגלות, ושם נאמר (שם כט) ונכרתו הנפשות העושות, שמא תאמר יהיו חייבים כרת על הקריבה לבד? תלמוד לומר 'העושות' ולא 'הקרבות'. ונכפל הלאו באיסור זה באמרו (שם כו) ולא תעשו מכל התועבות, שיכלול כל עניינים אלה שהם תועבת ה’ יתברך, כלומר שהעושה אותן ירחק מן הטובה, ומסיר מעליו השגחת ה’ ברוך הוא. וזהו פירוש תעוב ה’ יתברך בכל מקום לפי מה ששמעתי. וגם כן מה שכתוב בסוף העניין, כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם (יח כז) ואקוץ בם (כ כג). העניין לומר, שהמדה מגונה מאוד, וכל דבר רע ומאוס ביותר יכנה הכתוב כאלו ה’ יתברך שונא אותו, והכל על עניין שאמרנו, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום כדי לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע. ולשון ספרא (שם ח ח) כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען וגו', יכול לא יבנו בנינים כמותם? תלמוד לומר ובחוקתיהם לא תלכו, לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולא בנינותיהם. ושם נאמר: מה היו עושין? האיש נושא איש ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים. משורשי המצווה הרחקת הזימה כתבתי בפרשת וישמע יתרו בלאו דלא תנאף (מצוה לה) מה שידעתי. וזאת המצוה גם כן מאותו השורש היא, שנמנעו מלהתקרב עם הערוה שום קרבה, לפי שידוע כי הקרבה סיבה אל גלוי ערוה, ימשכו (ימצאו) כמה תקלות וכמה הפסדין כמו שכתבתי שם. ואמנם אותו הטעם יספיק באשת איש, אבל בקרובות עדיין צריכין אנו לטעם אחר, ובאזהרת ערות אם (לקמן מצוה קצ) נכתוב בו מה שנדע בעזרת השם. מדיני המצוה מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסרו, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביופיה, ואפילו בעודה נידה, מפני שהיא מותרת לו לאחר זמן, וחזקה בישראל שיצרו מסור בידו בכגון דבר זה שתלוי בזמן. ודוקא במקום מגולה שבה התירו להסתכל בעודה נידה, אבל לא במכוסה כדי שלא ילבשנו יצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה גם כן, שאסור להסתכל אפילו בשערה של אשה האסורה לו, ואפילו לשמוע קולה לכוונה שיהנה בה אסור, ואפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה, כלומר בבגדים נאים שדרכן לעשותן מבגדים צבועים אסור להסתכל בהן, כל זמן שמכיר האשה הלובשת אותן, לפי שמתוך ראיית המלבוש יבוא להרהר בה. והרחיקו גם כן שלא לשאול בשלום אשת איש כלל, ואפילו על ידי בעלה. ורבו פרטי הריחוקין שהזהירו עליהן בעניין זה. אבל כלל הדבר הוא, שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור, ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד. וכעניין זה היה מוכיח הנביא אנשי דורו באמרו להם (ירמיהו ה ח) איש אל אשת רעהו יצהלו. כלומר, לפי דרכם שנראה כאלו אינם מתכונים לכך, ירמזו לנשי רעיהם רמיזות של ניאוף, ומגביהים קולם בעניין שישמעו אותן הנשים ויתעורר יצרם אל אהבת הנואף. ואין באפשר להגיד פרטי העניינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהיא קלה, ולכן הזכירו זכרונם לברכה מהם קצת, ובשאר יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו לפי מה שימצא את גופו, כי ה’ יראה ללבב. ומכל מקום, לפי הדומה, מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה אכפת לי אם אסתכל בנשים, כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה (סוכה נב, א) באמרם כי היצר בתחילה חלש מאוד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאוד. ואל יבטיחך יצרך, ואם אלף ערבים יתן לך. וזה שאתה מוצא קצת מעשים בגמרא מראים סותרים דברי אלה, כלומר שאפילו במה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה בנשים לא היו קצת מהן חוששין, אין זה סתירה כלל לדברי, דבמקום מצוה הוא דוקא שהיו מקילין קצת, כמו שמצינו (ברכות כ, א) ברבי יוחנן דהוה יתיב אשערי טבילה כדי שיסתכלו בו הנשים וילדו בנים נאים כמותו, והוא לא היה מסתכל בהן חלילה. ורבי (כתובות יז, א) ורב אחא דהוה נקיט כלתא אכתפיה, למצוה שהיה עושה כן כדי לשמחה, וקצת עניינים כיוצא באלו. ועוד שהם זכרונם לברכה היו כמלאכים שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצות, והיתה מפורסמת כונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצות. אבל אנחנו עכשו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל, אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט, ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שימצא את גופו מוכן. כמו שאמרנו, שאם הוא מוצא את עצמו שצריך גדר, אף על המותר יגדור עצמו, כמו שמצינו (קדושין פא, ב) אחד מן החכמים שאמר הזהרו בי מפני בתי. ואף על פי שמותר לאדם להתיחד עם בתו, כמו שנכתוב בעזרת השם, לפי שעניין זה קשה מאוד ויצר הרע חזק בו. על כן צריך כל אדם להרבות בשמירה. ואם יחשוב האיש בפגעו באשה נאה כי גיהנם פתוח בין ריסי עיניה, ובאש תמיד תוקד כל הקרב אליה, ויחזיר כל מחשבותיו אל הדברים האלה לא תהיה לו לפוקה. ואמרו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) שאם אין כוח בידו להמית היצר ולהרחיק מחשבתו ממנו, שיקרא קריאת שמע או יעסוק בתורה, והודיעונו שעל כל פנים ימות בכך, כמו שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא א), שאם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש וגו'. ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה במצוה זו, שאסור להתיחד עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נידה שמותרין, חוץ מחתן שפרסה אשתו נידה קודם שיבעל. ומותר להתיחד עם הזכר ועם הבהמה שלא נחשדו ישראל על כך. כשארע מעשה אמנון ותמר (ע''ז לו, ב) גזר דוד ובית דינו על יחוד דפנויה. שמאי והלל גזרו על יחוד גויים. והתירו זכרונם לברכה (קדושין מא, א) להסתכל בפני פנויה למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם עד שיראנה כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. ויתר פרטי המצוה מבוארים בהרבה מקומות בתלמוד בפזור [א''ה סימן כא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות. ועובר עליה וקרב אל הערוה קרוב בשר כדי שיהנה ממנה, במזיד ובהתראה לוקה. ואם עבר על שאר הדברים שאסרו זכרונם לברכה להרחקה, כגון השחוק וקלות ראש, והתרו בו ולא נמנע, היו מכין אותו מכת מרדות. והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב שלא נמנה לאו זה דקריבה במנין הלאוין, שכל הרחקת הקריבה, דרבנן היא. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה אמר רבי יוסי ברבי בון היא 'בל תקרב' היא 'בל תגלה', כלומר שאין בקריבה לאו, אלא לאו דגלוי. ויתר ראיותיו רבות בספרו במצוה שמ''ז.	המצווה השנ"ג האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלי ביאה, כגון החיבוק והנישוק וכיוצא בהן מפעלות שאדם נהנה בהן. והוא אומרו יתעלה באזהרה על זה: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה" (שם, ו), כאילו אמר: לא תתקרבו אליהם קרבה המביאה לגלות ערווה. ולשון ספרא: ",לא תקרבו לגלות ערווה', אין לי אלא שלא יגלה, מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: 'ואל אשה בנידת טומאתה לא תקרב' (שם, יט). אין לי אלא נידה בל תקרב ובל תגלה, ומנין בכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו? תלמוד לומר: 'לא תקרבו לגלות ערוה'". ושם נאמר: "ונכרתו הנפשות העשת", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לא תקרבו' יכול יהו חייבין כרת על הקריבה – תלמוד לומר 'העשת', לא הקרבות. וכבר נכפל הלאו באיסור הדברים המכוערים האלה ואמר: "לבלתי עשות מחקות התועבת" (שם, ל). אבל אמרו: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו" (שם, ג), אינו מזהיר בשני לאווין אלו מחוקות התועבת בלבד, אלא מזהיר בהם מהתועבות עצמן שביאר אחר כך, כלומר שהביא שני לאווין כלליים על כל העריות. וכאשר הזהיר על מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען – וזה כולל כל מה שהיו עושים, הזימה ועבודת האדמה ומרעה המקנה וישוב בארץ גם כן, לפיכך חזר וביאר שאותם המעשים שהזהרתיך מהם הם אלו ואלו: ערוות לא תגלה וערוות לא תגלה, וכמו שביאר בסוף העניין ואמר: "כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ" (שם, כז). ולשון ספרא: "יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו כרמים כמותם – תלמוד לומר: 'ובחקותיהם לא תלכו' (שם, ג), לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם". ושם אמרו: "ומה היו עושין? האיש נושא איש והאשה נושאה אשה ואשה נשאת לשני אנשים". הנה נתבאר שהלאווין האלה שהם כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו הם אזהרה על ביאת כל העריות על דרך הכלל, וחזר וכפל את הלאו בהן, כל ערווה לבדה. וכבר ביארנו אנו את כל דיני המצווה הזאת בפרק ז' מסנהדרין בפירוש המשנה וביארנו שלוקין עליהם. וממה שאתה צריך לדעת, שכל אשה שחייבים על ביאתה כרת – הרי הנולד מאותה הביאה שיש בה חיוב כרת נקרא: ממזר, הוא שקראו ה' ממזר, בין שאותה הביאה בזדון בין בשגגה – הולד ממזר, חוץ מן הנידה בלבד שהולד ממנה אינו ממזר אלא נקרא: בן הנידה. וכבר נתבאר עניין זה בפרק ד' מיבמות.	מצווה קפט: מצוות לא תעשה, שלא ליקרב לעריות אפילו בלא ביאה [לא תעשה צח] מצוות לא תעשה, שלא לקרב לעריות אפילו בלא ביאה. שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" ויקרא יח, ו. מראי מקומות: שבת דפים י"ג, ס"ד; קדושין דף ע' ע"ש; יבמות דף ס"ב; עבודה זרה דף כ'; סנהדרין דף ע"ז; נדה דף י"ג; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קכ"ו; שו"ע אבן העזר סימנים כ"א-כ" ד; ועיין פירוש המשנה לרמב"ם פרק ז' סנהדרין.
189	קפט. שלא לגלות ערות אב שלא יגלה אדם ערות אביו. כלומר, שלא ישכב אותו משכבי אשה. שנאמר (ויקרא יח ז) ערות אביך לא תגלה. וזאת האזהרה נוספת בשוכב את אביו על האזהרה הכוללת משכב זכור בכל אדם, שנאמרה (לקמן מצור רט) במקום אחר, כמו שנאמר (שם כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (נד, א) ערות אביך לא תגלה, אביך ממש. ושאלו שם האי מ'ואת זכר לא תשכב משכב נפקא', והשיב המשיב כדי לחייבו שתים, וכדרב יהודה דאמר רבי יהודה גוי הבא על אביו חייב שתים. ושם בארו ואמרו, מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקורבן. והאי דקאמר גוי, לישנא מעליא נקט, כלומר שלא רצה להזכיר העניין המגונה בישראל כיון שאפשר להעמידו בגוי שאף הן מצוין בעריות, אבל הוא הדין בישראל שחייב שתים באביו. כלומר, שאם שכב אותו בשוגג, חייב להביא שתי חטאות. עניין האזהרה זו נגלה הוא, אין להאריך בשורשה, כי הכיעור הגדול הזה ראוי להרחיקו מבני אדם ולענוש עליו העובר עונש גדול, ולכן יחייבנהו בסקילה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהחיוב הוא בהכנסת העטרה מיד ולא קודם לכן. והוא הדין בכל העריות שהחיוב בהן בהכנסת העטרה מיד, חוץ מן הבא על השפחה שהחיוב בה בגומר ביאתו. ויתר פרטיה, בסוף הסדר נודיע מקומן עם פרטי שאר כל העריות בעזרת ה’. ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אביו, מכיון שהכניס ראש העטרה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, בשוגג מביא שתי חטאות בזמן הבית. אחד משום לאו דאביו ואחד משום לאו דזכר.	המצווה השנ"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האב, והוא אומרו: "ערות אביך לא תגלה" (ויקרא יח, ז). וגם העובר על לאו זה –בסקילה, עד שיהיה הבא על אביו חייב משום שוכב עם זכר ומשום מגלה ערות אביו. ובגמרא סנהדרין נתבאר שממה שנאמר: "ערות אביך לא תגלה – אביך ממש". והקשו שם ואמרו: "האי מ'ואת זכר לא תשכב' נפקא? "והשיבו: "לחייבו שתים וכדרב יהודה דאמר: גוי הבא על אביו חייב שתים". ושם בארו ואמרו: "מסתברא מלתיה דרב יהודה בישראל ובשוגג ולקרבן, והאי דאמר "גוי" לשנא מעליא", כלומר: שאם שגג באביו – יביא שתי חטאות כמי ששגג בשתי עריות; ואין כן השוגג בזכור דעלמא, שאינו מביא אלא חטאת אחת.	מצווה קצ: מצוות לא תעשה, שלא לגלות ערות אביו [לא תעשה צט] מצוות לא תעשה לגלות ערות האב במשכב זכר. שנאמר: "ערות אביך וגו' לא תגלה" ויקרא יח, ז. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם איסורי ביאה פרק א'. שגגות פרק ד' הלכה א', ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין פ"ט.
190	קצ. שלא לגלות ערות אם שלא יגלה הבן ערות האם, שנאמר (ויקרא יח ז) אמך היא לא תגלה ערותה. בטעם איסור הקרובות כתב הרמב''ם זכרונם לברכה (מו"נ ג מט) שהעניין הוא לפי שהתורה תרחיק המשגל מבני אדם, לבד מה שצריך לפריה ורביה או למצוה, ולכן אסרה לנו התורה הקרובות, לפי שהכשלון ימצא בהן יותר מפני שהן מצויות אצלו תמיד. והרמב’’ן זכרונו לברכה (בפי' עה''ת אחרי יח ו) אמר כי הטעם הזה חלוש מאוד, שיחייב הכתוב כרת על אלה מפני המצאם אצלו תמיד, ויתיר מצד אחר שישא אדם אחד מאה נשים אם ירצה או אלף, ואמר הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו: אבל כפי הסברא כי יש בעניין סוד מיסודות היצירה דבוק בנפש, והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו, עד כאן. ואני ראיתי להרמב''ם זכרונו לברכה שכתב עוד טעם אחר בעניין, על צד הפשט לדעתי אמר, כי תרחיק התורה שלא יעז פניו האדם לבוא על האשה שראוי לנהוג בה כבוד, וידחק לפרש רובן על הצד הזה, כלומר, מטעם מידת הבושת, הכל כמו שבא בספרו, יארך העניין אם באנו לכתוב הכל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאיסור האם הוא אפילו היתה אנוסת אביו, שהרי מכל מקום אמו היא, וכן מה שאמרו שהבא על אמו שהיא אשת אביו, כלומר, שלא היתה אנוסתו, חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, ואין חילוק בזה בין שבא עליה בחיי אביו או לאחר מותו, דלעולם אשת אביו נקראת, וחייב בה שתים, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו רבותינו זכרונם לברכה, לגדר איסור זה של אם, אם אמו, כלומר זקנתו, וכן אם זקנתו, עד מעלה מעלה אפילו אלף דור, אם יהיה באפשר לראותן כולן אסורות מדברי סופרים. וכן אסרו לגדר האם אם אביו שהיא זקנתו מצד אב, וכן אם זקנתו עד מעלה מעלה לעולם, וכן אסרו לגדר זה של אם אם אבי אביו בלבד, ואם אבי אמו בלבד. ויש שפרשו, שגם אלו אסורות למעלה לעולם. ואם תשאל למה יתפשט האיסור עד למעלה בראשונות כדעת הראשון יותר מבשתי אלו האחרונות? הטעם לפי שהראשונות תקרבנה אל איסור האם, שהוא עיקר האיסור, שהרי יש בהן זקנה אסורה, דהינו אם האם ואם האב, ועל כן ראוי לגזור בהן אפילו עד למעלה, אבל בשתי אלו האחרונות אין בהן זקנה אסורה, וכיון שאין העניין מתקרב לאמות שהוא עיקר האיסור, ראו זכרונם לברכה, כי די לנו שנגזר בשתי אלו לבד. ודברי פי חכמים חן (קהלת י יב). ואלו שאסורות מדרבנן נקראות שניות, כלומר, שהן שניות לאותן עריות שאסרה התורה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן ועובר על זה ושכב עם אמו, במזיד חייב כרת, ובעדים נסקל. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות לוקה מכת מרדות. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות בעניין השניות, כי ישראל גדרו גדר בעניין השניות, אבל שאר האומות אין אסור עליהן אלא האם לבד.	המצווה הש"ל האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האם, והוא אומרו: "אמך הוא לא תגלה ערוותה" (שם יח, ז). והעובר על לאו זה – בכרת. ואם נתקימה העדות עליו – נסקל אם היה מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה קצא: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אמו [לא תעשה ק] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על אמו. שנאמר: "ערות אמך לא תגלה" ויקרא יח, ז. מראי מקומות: יבמות דף כ"א; סנהדרין דף כ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכות א'-ב'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ל; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ב; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן שי"ג.
191	קצא. שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו שלא לגלות ערות אשת אב ואף על פי שאינה אמו. שנאמר (ויקרא יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה. משורשי המצוה מה שכתבנו בעניין הקרובות (מצוה קצ). ועוד יש לנו לומר, כי הטעם בזה לפי שיהיה בדבר קלון אצל אביו. וכבר כתבנו במצות כבוד אב (לג) התועלת הנמצא לנו בכבוד האבות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נג, א), שאשת אביו אסורה מן התורה בין מן הארוסין פירוש מן הקדושין, בין מן הנשואין, בין בחיי אביו ואפילו גרשה, בין אחרי מותו. וכן מה שאסרו (יבמות כא, א) לגדר אסור זה, אשת אבי אביו. כלומר אשת זקנו אף על פי שאינה זקנתו. וכן אסרו גם כן אשת אבי זקנו, וכן אשת אבי אם זקנו. וכן עד מעלה מעלה אפילו עד יעקב. ואסרו גם כן לגדר איסור זה אשת אבי אמו בלבד. והטעם, לפי שעיקר איסור זה הוא מצד אבות דהינו אשת אב, על כן החמירו זכרונם לברכה יותר בצד האבות, ואמרו שיהא אסור למעלה עד לעולם. ובצד האם לא גזרו אלא באשת אבי אמו לבד, והוא כעין החילוק שכתבנו למעלה באיסור האם. ויתר פרטיה הם במקומות שנכתוב למטה בסוף הסדר (מצוה ריא). וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין נקראת אשת אביו אלא על ידי בעילה, ובישראל אפילו בקידושין, וכן בעניין השניות שאין איסור שניות באמות כמו שאמרנו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את אשת אביו במזיד חייב כרת, ובעדים ובהתראה נסקל, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית. ואם שכב עם אחת מן השניות היה לוקה מכת מרדות.	המצווה השל"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת אב, והוא אומרו: "ערוות אשת אביך לא תגלה" (שם, ח), והעובר על לאו זה – בכרת. ואם נתקימה עליו העדות – בסקילה אם היה מזיד; ובשוגג, מקריב חטאת קבועה. הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, כמו שנתבאר בסנהדרין.	מצווה קצב: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשת אביו [לא תעשה קא] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על אשת אביו. שנאמר: "ערות אשת אביך לא תגלה" ויקרא יח, ח. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה א'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"א; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו.
192	קצב. שלא לגלות ערות אחותו בכל צד שהיא אחותו שלא לגלות ערות אחות, בין שהיא אחות מאב לבד לבין שהיא אחות מאם לבד, ובין שהיא אחות מאנוסת אביו ובין שהיא אחות מאם מן הזנות, בכל צדדין אלו נקראת אחות, וחייבין עליה, שנאמר (ויקרא יח ט) ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ. ואם תאמר אם כן מה זה שנאמר בתורה (שם יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה, ולמה היה צריך זה המקרא, והלא משום אחותו חייב עליה? באמת זה המקרא לא נאמר אלא כדי שישים בת אשת האב כשתהיה אחותו ערוה בפני עצמה, וכמו שנכתוב למטה במקומו (במצוה קצו). ונמצא שהבא על אחותו שהיא בת נשואת אביו שחייב שתים, משום ערות אחותו ומשום ערות בת אשת אביו. ואם בא עליה בשוגג חייב להביא שתי חטאות. משורשי איסור הקרובות. כתבנו בערות אם (מצוה קצ) מה שידענו בהם. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מג, ב), דדוקא בת אשת אביו שהיא אחותו, כלומר, שהולידה אביו, היא אסורה עליו, אבל בת אשת אביו שאינה אחותו, כגון שאשת אביו היה [היתה] לה בת מאיש אחר, זו אינה אסורה כלל אלא מותר לו לאדם לישא אותה לכתחלה, ולא גזרינן אטו אחותו שאין כאן מקום לגזרה כלל. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ושכב את אחותו במזיד חייב כרת לבד. כלומר שאין בה מיתת בית דין, אבל בעדים והתראה בית דין מלקין אותן כדין כל חייבי כריתות שלוקין, ובשוגג מביא חטאת קבועה. וזאת מן העדיות שנצטוו עליהם כל בני העולם בכלל, אבל חילוק יש בה בין ישראל לשאר האומות, שבשאר האומות אין אסור עליהם אלא אחותם מאם לבד, ובישראל בין מאם בין מאב. וכלל זה יהיה בידך בכל מה שנצטוו האומות שכל זמן שהם תחת ידינו, עלינו לעשות דין בהם בעברם על מצותם. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו) בלאו דלא יהיה שהדין שלהם לעולם היא מיתה בין מזידין בין שוגגין, ושאין צריכין התראה, אבל שני עדים או הודאת פיהם צריכין. ומן הדומה שאף על פי שהם אינם כשרים להעיד על ישראל ראויים היו להעיד זה על זה, וכן הורה זקן (הל' מלכים ט י''ד).	המצווה השל"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על האחות, והוא אומרו: "ערוות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערוותן" (שם, ט). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ובשוגג – חטאת קבועה.	מצווה קצג: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחותו ואפילו מאנוסת אביו [לא תעשה קב] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחותו בין מן האב לבד או מן האם לבד ואפילו מזנות. שנאמר: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה הערותן (כתרגומו)" ויקרא יח, ט. מראי מקומות: יבמות דף כ"ב; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ד, ק"ה; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קצ"ט.
193	קצג. שלא לגלות ערות בת הבן קצג. שלא לגלות ערות בת הבן שלא לגלות ערות בת הבן, שנאמר (ויקרא יח י) ערות בת בנך וגו' לא תגלה. ולפי הדומה כי האיסור הוא בין שהבן כשר או אפילו ממזר בנו הוא מכל מקום, ובין שבת הבן גם כן כשרה או אפילו ממזרת. שורש איסור הקרובות, כתבתיהו באיסור ערות אם (מצוה קצ). מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמותכב, א) לגדר איסור זה, והיא בת בת בנו בלבד, וכן בת בן בנו בלבד. ויש אומרים, שאין הפסק לאיסורים אלו לעולם כי כל יוצאי ירכו של אדם אסרו עליו עד סוף כל הדורות. ויתר פרטיה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את בת בנו במזיד ויש עדים חייב שריפה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בסנהדרין (עה, א) ואם אין עדים חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה בזמן הבית, ואם שכב את בת בנו וכן כל שאר השניות לוקה מכת מרדות.	המצווה השל"ד האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת הבן, והוא אומרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (שם, י).	מצווה קצד: מצוות לא תעשה, שלא לבא על בת בנו [לא תעשה קג] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על בת בנו. שנאמר: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" ויקרא יח, י. מראי מקומות: סנהדרין דפים ע"ה, ע"ו; יבמות דף צ"ז; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ז'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ח; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ט.
194	קצד. שלא לגלות ערות בת הבת שלא לגלות ערות בת הבת. שנאמר (ויקרא יח י) או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה. כל דיניה כדין בת הבן, ושניות לה גם כן בת בת בתו, וכן בן בתו. ויש שאומרין, שאין להם הפסק לעולם.	המצווה השל"ה האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת הבת, והוא אומרו: "ערות בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה" (שם).	מצווה קצה: מצוות לא תעשה, שלא לבא על בת בתו [לא תעשה קד] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על בת בתו. שנאמר: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" ויקרא יח, י. מראי מקומות: סנהדרין דפים ע"ה, ע"ו; יבמות דף צ"ז; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ז'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ד, של"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ט; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"י.
195	קצה. שלא לגלות ערות הבת שלא לגלות ערות הבת. וזאת לא נתבארה בלשון התורה שיאמר הכתוב ערות בתך לא תגלה. ומפני כן לא בא עליה כתוב מפורש לפי שאין צורך בו, דכיון שאסרה התורה בת הבן ובת הבת שהן רחוקות ממנה, אין צריך לומר שהיא אסורה דקל וחומר הוא. ועוד למדוה זכרונם לברכה מגזרה שוה, דאי מקל וחומר גרידא הוה ילפינן לה לא היה אדם נדון עליה, דקימא לן אין עונשין מן הדין. משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שיכלנו דרך כלל בכל העריות. דיני מצוה זו כלומר, איך למדוה זכרונם לברכה ומאי זה כתוב? בגמרא יבמות הוא, שאמרו שם (ג, א) בתו מאנוסתו עיקר אסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא אמר ליה רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה אתיא 'זמה' - 'זמה' כלומר, שהכתוב אמר בבת הבן ובבת הבת 'ערותך הנה', ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה לשון 'הנה', כמו שכתוב בסוף הפרשה (ויקרא יח יז) 'שארה הנה', מה להלן מפורש שנאסרה בתה, שהרי בפירוש נכתבה שם, אף כאן שאסר הכתוב בת בנו, הוא הדין לבתו, אף על פי שלא פרשה הכתוב, דגמרינן לה בגזרה שוה זו. ועוד למדו זכרונם לברכה מכח גזרה שוה זו באי זו מיתה נדון הבא על בתו או על בת בנו ובת בתו, ואף על פי שאין משפט המיתה כתוב במקרא של ערות אשה ובתה ובת ובת בתה, למדוה זכרונם לברכה ממנו אחר שנלמד בו ממקום אחר. ומאי זה מקום אחר נלמד בו? ממה שכתוב (שם כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא, באש ישרפו אותו ואתהן. ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עה, ב) מה התם באשה ואמה, דכתיב בהו בהן זמה בשריפה, אף הכא באשה ובתה ובת בנה ובת בתה, דכתיב בהו שארה הנה זמה היא נדון בשריפה. ומעתה אחר שמצאנו כי משפט אשה ובתה ובת בנה ובת בתה בשריפה מכח גזרה שוה זו דזמה זמה, יש לנו ללמד גם כן כי משפט הבא על בתו ובת בנו ובת בתו בשריפה, לפי שכבר למדנו ממנו איסור על בתו בגזרה שוה דהנה הנה, וכיון שלמדנו ממנו דבר אחד, נלמד ממנו עוד כל שאר הדינין שבו, ונאמר שמשפט הבא על בתו גם כן בשריפה. ועל כיוצא בזה, יאמרו בגמרא (יבמות עח, ב) דון מינה ומינה כלומר, כשנלמד כתוב אחד מחברו, לא לדבר אחד שבו לבד נלמדהו אלא לכל משפטיו נלמדהו ממנו. ואף על פי שאותן משפטים שבו אינם כמשמעותו של כתוב בעצמו אלא שנלמדם מכתובים אחרים, אף על פי כן כל מה שיש בו בין מגופיה דקרא בין שנלמד בו ממקום אחר נלמד ממנו. ואמרו זכרונם לברכה בגמרא כריתות (ה, א) אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, שהרי בתו מאנוסתו, אחד מגופי תורה היא ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שוה, אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה, כלומר, שבשתי גזרות שוות אלו למדנו אסורה ומשפטה, וכמו שפרשנו. אבל בתו מנשואתו מפורש הוא במקרא מדכתיב (שם יח יז) ערות אשה ובתה ואין חילוק בין שהיא בתו ובתה או מאיש אחר, וזה מדבר בנשואה, מדכתיב 'אשה', דמשמע לשון אישות, וכתיב נמי לא תקח, וקיחה משמע גם כן דרך אישות, אבל גבי בתו מאנוסתו ובת בנו ובת בתו לא כתיב אלא לא תגלה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה: הבט אמרם זכרונם לברכה 'לא למדה הכתוב', ולא אמרו 'ולא למדנוה', לפי שאלה העניינים כולם הם קבלה מהשליח עליו השלום, שמסר הפירוש אל הזקנים, וזה אומרם על זה גוף תורה. והביאו לרב זכרונו לברכה לכתוב דבר זה העיקר הקבוע לו, שאין בחשבון תרי''ג המצות אלא מה שמפורש בכתוב, או מה שיאמרו זכרונם לברכה עליו בפירוש שהוא מן התורה, אבל לא כל מה שנלמד בשלוש עשרה מידות. וכבר סתר הרמב’’ן זכרונו לברכה עניין זה בראיות ברורות. דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) נכתב מקומן עם כל העריות בכלל. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ושכב את בתו מאנוסתו במזיד ויש עדים - נדון בשריפה, בלא עדים - חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה. ואם שכב את בתו מנשואתו חייב שתי חטאות, אחת משום בתו, ואחת משום ערות אשה ובתה, שאין חיוב ערות אשה ובתה אלא בנשואי הראשונה, שהרי בפירוש כתב בהן לא תקח, בין במקום האזהרה עליהן בין במקום העונש, ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (יבמות צז, א) כי מדין התורה הוא, שאם אנס אדם אשה מותר היה לישא בתה, אלא שחכמים זכרונם לברכה גדרו גדר ואסרו הדבר, ואמרו שמי שנאף אשה אסור לישא אחת מן השבע נשים קרובותיה הידועות כל זמן שהזונה קיימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן, והוא מתיחד עמה ולבו גס בה ויבוא לידי עברה שיבעל הערוה. ולא עוד, אלא אפילו נטען על אשה, הרי זה לא ישא אחת מקרובותיה עד שתמות זו שנטען עליה. ומכל מקום אם כנסה לזו שקרובה לאותה שזנתה עמו אין מצריכין אותו להוציאה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קדושין יב, ב) בעניין זה, שכל מי שנטען על ערוה או שיצא לו שם רע עמה, לא ידור עמה במבוי אחד ולא יראה באותה השכונה. אנס אביו או בנו או אחיו אשה, או פיתה אותה, הרי זו מותרת לו לישא אותה, שלא נאסרו אלא דרך אישות, ולא החמירו זכרונם לברכה גם כן לעשות גדר לאחר משום זנות של קרובו.	המצווה השל"ו האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הבת עצמה, וזה לא נתבאר בלשון התורה, לא נאמר לנו: ערוות בתך לא תגלה; אלא שתק ממנה מחמת פשטות העניין, לפי שכבר אסר בת הבן ובת הבת – כ"ש הבת. ובגמרא יבמות אמרו: "בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה ואתיא זמה זמה", כלומר: שהוא אמר בבת בנך ובת בתך 'ערותך הנה' (שם, י), ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה 'שארה הנה זמה היא' (שם, יז), כשם שבאיסור אשה ובת בנה ובת בתה נאסרה בתה, כך באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה גם בתו. ואמר בעונש: "אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), וכן גם אשה ובת בנה ובת בתה בשרפה, לפי שנאמר בהן 'הנה' כמו שנאמר באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות: "אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי 'בתו' אחד מגופי תורה, ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה". והתבונן באומרם: לא למדה הכתוב, ולא אמרו לא למדנוה, לפי שכל הדברים האלה קבלה מפי השליח והוא פירוש מקובל, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה, ולא שתק הכתוב מלהזכירה אלא מפני שאפשר ללמדה בגזרה שווה. וזהו עניין אומרם: "לא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה". ומספיק אומרם "גוף תורה". היוצא מכל מה שקדם כאן שהעובר על בתו או בת בתו או בת בנו – בשרפה; ואם לא נודע או שלא נתקיימה עליו העדות – בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג באחת מהן – מקריב חטאת קבועה.	מצווה קצו: מצוות לא תעשה, שלא לבא על בתו מק"ו [לא תעשה קה] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על בתו מראי מקומות: יבמות דף ג', כריתות דף ה', סנהדרין דפים נ"א, ע"ה, ע"ו; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק'; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ח.
196	קצו. שלא לגלות ערות אחותו מן האב והיא בת אשת אביו שלא לגלות ערות בת אשת אביו כשתהיה אחותו. כלומר שהיא בת אביו, שאלו בת אשת אביו שאינה אחותו כבר אמרנו למעלה (מצוה קצב) שמותר לשא אותה לאשה לכתחלה. אלא פירושו, בת אשת אביו והיא אחותו, שנאמר (ויקרא יח יא) ערות בת אשת אביך לא תגלה. וכבר כתבתי למעלה בערות אחות, שהלאו הזה בא כדי שישים אחותו מנשואת אביו ערוה בפני עצמה, וכעין מה שאמרנו באמו (מצוה קצ), שאם היא אשת אב חייב בה שתים משום אם ומשום אשת אב. והראיה מה שאמרו זכרונם לברכה ביבמות (כב, ב) תנו רבנן הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, חייב משום אחות ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן אמרי מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך וגו', ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, שמע מנה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו. נמצא שהשוכב עם אחותו שהיא מאנוסת אביו אין בה אלא לאו אחד, והשוכב עם אחותו שהיא מנשואת אביו יתחייב שני לאוין, ובשוגג חייב להביא שתי חטאות. ומשפטי ה’ צדקו, כי אחר שתרחיק התורה קרבת האחות ראוי להחמיר באותה שהיא אחות גמורה, רוצה לומר מן הנשואין, כי היא נקראת אחות אמה. וכעניין זה כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה (אחרי מות יח ט). דיני המצוה בסוף הסדר (מצוה ריא) תראה היכן הם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר על זה ושכב את אחותו מנשואת אביו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא שתי חטאות, כמו שאמרנו.	המצווה השל"ג האזהרה שהוזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו. והוא אומרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא). לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה. והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו. וזה לשונם: אמרו בפ"ב מיבמות: "תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו – חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו, ר' יוסי ביר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן? אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' – 'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי? שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו". והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו – בכרת, בלבד אם היה מזיד; ובשוגג מקריב חטאת קבועה.	מצווה קצז: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחותו בת אשת אביו [לא תעשה קו] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על אחותו בת אשת אביו. שנאמר: "ערות בת אשת אביך וגו' לא תגלה ערותה" ויקרא יח, יא. מראי מקומות: יבמות דף כ"ב; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ד, ק"ה; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו.
197	קצז. שלא לגלות ערות אחות אב שלא לבוא על אחות האב, שנאמר (ויקרא יח יב) ערות אחות אביך לא תגלה וגו'. משורשי העריות כתבנו מה שידענו (לעיל קצ). מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאיסור אחות אב, בין שהיא אחות לאביו מן האב בלבד או מן האם לבד, ובין שהיא אחותו מן הנשואין בין מן הזנות, שכל אחת מאלו מכל מקום אחות אביו נקראת. ואין כאן מקום לשניות. דיני המצוה בסוף הסדר תראה מקומן. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אחות אביו במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה.	המצווה הש"מ האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האב, והוא אומרו: "ערות אחות-אביך לא תגלה" (שם, יב). והעובר על זה אם היה מזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה קצח: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אביו [לא תעשה קז] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אביך. שנאמר: "ערות אחות אביך לא תגלה וגו'ויקרא יח, יב. מראי מקומות: יבמות דף נ"ד; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות איסור ביאה פרק ב' הלכה ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"מ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ו; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש'.
198	קצח. ערות אחות אמך לא תגלה שלא לבוא על אחות אם, שנאמר (ויקרא יח יג) ערות אחות אמך לא תגלה וגו'. כל ענינה, כמו אחות אב (מצוה קצז).	המצווה השמ"א האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האם. והוא אומרו יתעלה: "ערות אחות-אמך לא תגלה" (שם, יג). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה קצט: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אמו [לא תעשה קח] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אמו. שנאמר: "ערות אחות אמך לא תגלה" ויקרא יח, יג. מראי מקומות: יבמות דף נ"ד; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות איסור ביאה פרק ב' הלכה ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ז; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש'.
199	קצט. ערות אחי אביך לא תגלה שלא לבוא על אחי האב. ומן הדומה שאין הפרש בין שיהיה אחי אביו מן האב או מן האם, בין מן הנשואין בין מן הזנות, שנאמר (ויקרא יח יד) ערות אחי אביך לא תגלה, ואחי אביו נקרא מכל מקום. ואף על פי שהבא על כל זכר חייב משום ואת זכר לא תשכב וגו', זה הלאו הוא נוסף במי שבא על אחי אביו, ואם יהיה שוגג יתחייב על שתי חטאות משום לאו דבא על הזכר, ולאו דבא על אחי אביו, וכמו שאמרו גם כן באביו (במצוה קפט). ובגמרא סנהדרין אמרו זכרונם לברכה (נד, א) הבא על אחי אביו חייב שתים לדברי הכל. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם אחי אביו שניהם נסקלים, השוכב והנשכב, אם שניהם מזידין ובעדים והתראה, ואם אין עדים שניהם בכרת, ובשוגג חייב האחד שתי חטאות כמו שאמרנו, שהבא על אחי אביו שחייב שתי חטאות, והאחד חטאת אחד.	המצווה השנ"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחי האב, והוא אומרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה" (שם, יד). עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו. ובגמרא סנהדרין אמרו: הבא על אחי אביו – חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה". ודע שעניין אמרי "נתקימה העדות" הוא: שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלושה שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין. ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן הכרת בלשון התורה. והוא אומרו אחר שמנן: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (שם כט). וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה. אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו מקצתן בסקילה ומקצתן בחנק ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה ומהם מפורשים בכתוב. וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין. וכבר נתבאר בריש כריתות שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה – חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי. ועניין אומרם "חטאת קבועה" הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה. ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת – אותה החטאת – חטאת קבועה. חוץ משני חטאים שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד"; ואותם שני החטאים הם טומאת מקדש וטמאת קדשיו. כוונתי באמרי טומאת מקדש: טמא שנכנס לעזרה; וטומאת קודשיו: טמא שאכל בשר קודש. וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת, חוץ מחטא אחד, והוא: המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת. וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין – איזו מיתה שתהיה – הרי אותו אדם בכרת גם כן אם לא המיתו אותו בית דין או שלא ידעו בו, חוץ מעשרה שהם מחייבי מיתת בית דין ואין עליהם כרת, והם: מסית, ומדיח, ונביא שקר, ומתנבא בשם עבודה זרה, וזקן ממרא, ובן סורר ומורה, וגונב נפש מישראל, ורוצח, ומכה אביו ואמו, ומקלל אביו ואמו כל אחד מאלו אם נתקימה עליו העדות – נהרג; ואם לא ידעו בו או שלא היה אפשר לבית דין להרגו – הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת. דע כללים אלו וזכרם.	מצווה ר: מצוות לא תעשה, שלא לגלות ערות אחי אביו [לא תעשה קט] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחי אביו במשכב זכר. שנאמר: "ערות אחי אביך לא תגלה" ויקרא יח, יד. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ב'. והלכות שגגות פרק א' ופרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שנ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ'; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו.
200	ר. ערות אשת אחי אביך לא תגלה שלא לבוא על אשת אחי האב, וזאת נקראת בכתוב 'דודתו' לפי שהיא אשת דודו, שנאמר (ויקרא יח יד) אל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואזהרה זו היא מכיון שנתארסה לדודו, כלומר, שנתקדשה לו, ואין צריך לומר אחר שנשאת לו, ובין בחיי דודו ואפילו גרשה, ובין אחר מיתתו (יבמות צז א). משורשי המצוה כתבנו למעלה (מצוה קצ). דיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב), שאחי אביו נקרא לעניין איסור זה של אשתו כשהוא אחי אביו מצד אב, אבל אחי אביו מצד אם אינו באיסור זה של אל אשתו לא תקרב מדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו אפילו אשת אחי אביו מצד אם, כדי להרחיקנו הרבה שלא לגע לאיסור תורה. וכן אסרו גם כן אשת אחי אמו, בין שהוא אחיה מצד אב לבד או מצד אם לבד, ואף על פי שאשת אחי אמו אינה אסורה כלל דבר תורה, מפני שאסרה התורה אשת אחי אביו מצד אב שנקרא דודו, הוסיפו הם באיסור לגדר כל אחד מאלו הדומים לו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחי אביו מצד אב בחיי דודו במזיד ויש עדים, מיתת שניהם בחנק, שכן הוא הדין הבא על אשת איש בחנק, ואם שכב אותה אחרי מות דודו, במזיד חייב כרת, ואם יש עדים לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה, כמו שידוע לנו דכל שבזדונו כרת בשגגתו חטאת. ואם שכב את אשת אחי אביו מצד אם, או את אשת אחי אמו, בין מצד אב או מצד אם, במזיד מכין אותו מכת מרדות, בשוגג פטור.	המצווה השמ"ב האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת אחי האב, והוא אומרו: "אל אשתו לא תקרב דדך היא" (שם יד). והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.	מצווה רא: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשת אחי אביו [לא תעשה קי] מצוות לא תעשה, שלא לבא על דודתו (היא אשת אחי אביו). שנאמר: "אל אשתו לא תקרב דודתו היא" ויקרא יח, יד. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"י; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ג.
201	רא. ערות כלתך לא תגלה שלא לבוא על אשת הבן, שתהיה אשתו מן הארוסין, וכל שכן מן הנשואין, בין בחייו ואפילו גרשה, בין אחר מותו, בכל עניין זה נקראת אשת בנו, ואסורה עליו, שנאמר (ויקרא יח טו) ערות כלתך לא תגלה. ומן הדומה שהחיוב אפילו בבן ממזר, בנו הוא מכל מקום, אבל בן שפחה ונכרית אין זה נקרא בנו לשום דבר. שורש איסור העריות, כתבנוהו (מצוה קצ). מדיני המצוה כגון מה שאסרו זכרונם לברכה (יבמות כא, ב) לגדר זה כלת בנו, וכן כלת בן בנו עד סוף העולם, ואסרו גם כן כלת בתו בלבד. והטעם כעין מה שאמרנו למעלה, לפי שהאיסור בא בכתוב בכלתו גזרו הם בכל הכלות הבאות מחמת הבן, וגזרו מחמת בתו בלבד, ודי לנו בכך, ואלו נקראות שניות. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את כלתו במזיד ויש עדים והתראה בסקילה, ואם אין עדים בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב את כלת בנו או בן בנו עד סוף העולם או כלת בתו, מכין אותו מכת מרדות.	המצווה השמ"ג האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת הבן, והוא אומרו: "ערות כלתך לא תגלה" (שם, טו). והעובר על זה – בסקילה. ואם לא נתקימה העדות או שלא נודע – הרי הוא בכרת אם היה מזיד; ובשוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה רב: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשת בנו [לא תעשה קיא] מצוות לא תעשה, שלא לבא על כלתו (היא אשת בנו). שנאמר: "ערות כלתך לא תגלה" ויקרא יח, טו. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות איסור ביאה פרק ב' הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ג; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן שי"ד.
202	רב. ערות אשת אחיך לא תגלה שלא לבוא על אשת אחיו, שנאמר (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. ואחד אחיו מאביו לבד או מאמו לבד, ובין מן הנשואין ובין מן הזנות אשתו ערוה עליו, שאחיו נקרא מכל מקום. ומכיון שארסה נקראת אשת אח ואסורה, וכל שכן אחר שנשאה, ובין בחיי אחיו ובין אחר מותו היא אסורה עליו משום אשת אח, חוץ מאשת אח שלא הניח בן, שהתורה צותה על זו בפירוש שישאנה האח, וזאת היא מצות יבום כמו שנפרש בעזרת ה’ (מצוה תקצח). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשת אחיו חייב כרת אם היה מזיד, ואם שגג חייב להביא חטאת קבועה. וזה יהיה אחר מות אחיו ונשארו לו בנים, או אחר שגרשה, שאלו בחייו בעודה תחתיו, ידוע הוא שדין השוכב את אשת איש מיתתו בחנק. ואין באיסור אשת אח מקום לאסור שניות.	המצווה השמ"ד האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אשת האח, והוא אומרו: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (שם, טז). והעובר על לאו זה, בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.	מצווה רג: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשת אחיו [לא תעשה קיב] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על אשת אחיו (בין מן האב בין מן האם ואפילו מזנות). שנאמר: "ערות אשת אחיך לא תגלה" ויקרא יח, טז. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ט; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ב.
203	רג. ערות אשה ובתה לא תגלה שלא לגלות ערות אשה ובתה, שנאמר (ויקרא יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה. ובא הפירוש שאין החיוב אלא כגון שנשא האחת תחלה, ואחר כך כשבא על השניה הוא מתחייב, אבל אם לא נשא אחת מהן לא יתחייב עליהן, לפי שכתוב בהן לשון אישות וקיחה, דמשמע על ידי נשואין. דהכי משמע לן לשון 'קיחה' בכל מקום, לשון נשואין. אבל חכמים גזרו גדר ואמרו, שאם נאף אדם עם אשה אסור לישא בתה כל השבע נשים קרובותיה כל זמן שהזונה קימת, מפני שהזונה באה לבקר אותן ולבו גס בה ושמא יבוא לידי עבירה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב את אשה ואת בתה שניהם נשרפין, הוא ואותה ששכב [עמה] אחרונה, שאין לראשונה חטא שהרי בהיתר נשאה, ואם בא על השניה אחר מיתת אשתו הראשונה הרי אלו בכרת, ואין בהן מיתת בית דין, שנאמר במקום אחר בסדר קדושים תהיו (כ יד) באש ישרפו אתו ואתהן. ופרש רבי אליעזר בסנהדרין (סו, ב) באש ישרפו אותו ואחת מהן, דהינו האחרונה, כמו שאמרנו. ודוקא כששתיהן קימות, שכן בא הפירוש. אבל כשאין שתיהן קימות אין שם שריפה, אלא שהן בחיוב כרת במזיד, ובשוגג מביא חטאת קבועה. ורבי עקיבא מפרש שם, אותו ושתיהן, וכגון שנשא השתים באיסור, וימצא זה כשנשא הבת ואמה ואם אמה. ושם מתבאר במאי פליגי.	המצווה השל"ז האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובתה. והוא אומרו: "ערות אשה ובתה לא תגלה" (שם יח, יז). והעובר על זה, והוא שתהיה אחת מהן אשתו ובא על האחרת – חייב שרפה אם נתקימה עליו העדות; והוא בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג מקריב חטאת קבועה.	מצווה רד: מצוות לא תעשה, שלא לישא אשה ובתה [לא תעשה קיג] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשה ובתה. שנאמר: "ערות אשה ובתה לא תגלה" ויקרא יח, יז. מראי מקומות: סנהדרין דף ע"ו, יבמות דף צ"ו; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ז'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"א; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ה.
204	רד. ערות אשה ובת בנה שלא לגלות ערות אשה ובת בנה. וכבר אמרנו שאיסור זה הוא לעולם בנשואי הראשונה, שנאמר (ויקרא יח יז) את בת בנה. לא תקח. מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בן בנה, והיא מכלל השניות, כמו שאמרנו, שכל שאסורה מדברי סופרים תקרא שניה. וכן אסרו אם אם אבי אשתו בלבד. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בנה בנשואי הראשונה, שניהם נשרפים בחיי הראשונה, ואם מתה הראשונה שניהם בכרת במזיד, בשוגג מביאים חטאת קבועה. ואם שכב את השניה לוקה מכת מרדות מדרבנן.	המצווה השל"ח האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובת בנה, והוא אומרו: "את-בת בנה" (שם). וגם זה בשרפה וכרת אם היה מזיד, או חטאת קבועה אם היה שוגג.	מצווה רה: מצוות לא תעשה, שלא לישא אשה ובת בנה [לא תעשה קיד] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשה ובת בנה. שנאמר: "את בת בנה לא תקח וגו'ויקרא יח, יז. מראי מקומות: סנהדרין דף ע"ו, יבמות דף צ"ו; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ז'. והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ב; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ו.
205	רה. שלא לגלות ערות אשה ובת בתה שלא לגלות ערות אשה ובת בתה. וכבר אמרנו שאיסור זה בנשואי הראשונה שנאמר (ויקרא יח יז) ואת בת בתה לא תקח וכו'. ולשון קיחה משמע לן לשון נשואין. מדיני המצוה מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר זה בת בת בתה בלבד, ואם אם אם אשתו בלבד, ואם אב אם אשתו בלבד. כלל העניין של איסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה, כי התורה תאסר לאדם מלשא שש קרובות של אשתו מלבד האחות, שלוש למעלה, דהינו אמה ושתי זקנותיה, ושלוש למטה דהינו בתה ובת בתה ובת בנה, וחכמים הוסיפו עליהן גם כן לגדר שש אחרות, ארבע למעלה ושתים למטה, כי כן יאות העניין להיות בהכרח, כי שתי הזקנות גוררות ארבע אחרות לגדר להן, אבל בת בנה ובת בתה אי אפשר להן לגדר אלא שתים כמותן, והאם והבת אין להוסיף עליהן לגדר, שהרי יש נשים אסורות מן התורה למטן ולמעלן עין בדבר כי כן הוא בהכרח. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב אשה ובת בתה שניהם נשרפים בחיי ראשונה, ואם מתה ראשונה שניהם בכרת במזיד, ובשוגג מביאין חטאת קבועה. ואם שכב את השניות היו מכין אותו מכת מרדות.	המצווה השל"ט האזהרה שהוזהרנו מלצרור אשה ובת בתה. והוא אומרו יתעלה: "ואת בת-בתה לא תקח" (שם). והוא בכרת ובשרפה אם היה מזיד; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה רו: מצוות לא תעשה, שלא לישא אשה ובת בתה [לא תעשה קטו] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אשה ובת בתה. שנאמר: "ואת בת בתה לא תקח וגו'" ויקרא יח, יז. מראי מקומות: סנהדרין דף ע"ו, יבמות דף צ"ו; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א', ופרק ב' הלכה ז', והלכות אישות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, של"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ג; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"ז.
206	רו. ערות אשה ואחותה שלא לבוא על שתי אחיות. כלומר, שלא ישא אדם שתי אחיות ביחד ולא אפילו זו אחר זו בחיי הראשונה, ואפילו גרשה לראשונה שנאמר (ויקרא יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרר לגלות ערותה עליה בחייה. פירוש ואשה עם אחותה ביחד, לא תקח, לצרר לשון צרה, כלומר שלא תעשה האחת צרה לחברתה. 'בחייה', בא ולמד שאפילו גרשה לראשונה לא ישא אחותה, וזהו לשון בחייה כלומר, כל זמן שהיא בחיים. אבל אחר מות האחת אין ספק שמותר לשא האחרת, והינו מה שאמר הכתוב בחייה. וכן השוכב דרך זנות עם האחות אחר שנשא הראשונה או קדשה, גם כן בכלל האיסור, כי בנשואי הראשונה הקפידה תורה (יבמות צז א). משורשי המצוה עניין העריות כתבנו למעלה (מצוה קצ) מה שידענו. ועוד אומר לי לבי בעניין זה שאסר הכתוב לשא שתי אחיות, כי אדון השלום יחפץ בשלום כל בריותיו, וכל שכן בשלום אותן בריות שהטבע והשכל מחייבין להיות שלום ביניהם ולא קטטה ותחרות תמיד כל היום. מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות נד, ב) שאחות אשתו נקראת בין אחותה מאמה בין אחותה מאביה, בין מן הנשואין, בין מן הזנות. ופרשו גם כן, שהאיסור יחול מכיון שיקדשנה, וכדמשמע לן לשון קיחה באשה לעולם, כמו שאמרנו. וכן מה שאסרו זכרונם לברכה לגדר איסור זה אחות זקוקתו, פירוש זקוקתו כגון מי שהיה לו אח ומת ולא הניח בנים, שהוא חייב לשא אשתו מן התורה או לחלוץ לה, כמו שבא המצוה בכתוב בפירוש (מצוה תקצז תקצט) וזאת האשה שהיא זקוקה לאח, כלומר, שהיא ברשות האח לשא אותה אם ירצה, כי מן השמים הקנוה לו, תקרא זקוקתו. ואסרו זכרונם לברכה (שם מא, א) מלשא אחותה, מכיון שהיא זקוקה אליו, אף על פי שלא קדשה ולא עשה בה שום עניין. וכן אסרו עליו (שם מ, א) גם כן לגדר זה אחות חלוצתו, כלומר, אפילו אחר שחלץ לה, אסרו עליו מלשא אחותה, כמו שאסר הכתוב אחות גרושתו, כמו שפרשנו, כן אסרו גם כן אחות חלוצתו, שהחליצה כעין גט היא. ומכל מקום איסור אחות חלוצתו ואפילו אחות זקוקתו קימא לן אלבא דהלכתא דמדרבנן הוא, כי התורה לא אסרה כי אם אחות נשואתו או ארוסתו אבל הזקוקה לו, אף על פי שמן השמים הקנוה לו אין אחותה בכלל איסור תורה, אלא שהם זכרונם לברכה אסרוה לו שלא לגע לאיסורא דאורייתא. ומפני שאיסור זה הוא מדבריהם, כמו שאמרנו, הקלו בעניין קצת לפעמים, עד שאמרו זכרונם לברכה (שם מא, א) כי אחד מן היבמין שקדש אחות יבמתו, שאומרים לו המתן אל תגרשנה ואל תשאנה עד שייבם אחיך או יחלץ ליבמה זו הזקוקה לכולכם. חלץ לה אחיו או יבמה או שמתה היבמה - הרי זה יכנוס ארוסתו. אבל אם מתו האחים כולם מוציא את ארוסתו בגט ויבמתו בחליצה. ואם מתה ארוסתו, בין שמתה קודם מיתת האחין בין שמתה לאחר מיתתם, חזרה היבמה להתרה, רצה חולץ רצה מיבם. ובמצות יבום נכתב עוד מעט בעניינים אלה (מצוה תקצח), כמנהגנו בעזרת השם, שאין כאן מקומן. ונוהגת אזהרה זו בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושכב עם האחות, בין על ידי נשואין, בין דרך זנות, בחיי הראשונה במזיד חייב כרת, ואם יש עדים והתראה לוקה, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם שכב עם אחות זקוקתו או אחות חלוצתו היה לוקה מכת מרדות דרבנן. ומכל מקום, אין אשתו דהיינו האחות שנשא ראשונה אסורה עליו מפני נשואי שניה או מפני שזנתה, אלא אשתו מותרת לו, וזאת השנית תלך לה. ואפילו נשאה על ידי חופה וקדושין אינה צריכה ממנו גט, שאין קדושין תופסין בעריות להצריכן גט, אבל מכל מקום מתחייב העושה בהן מעשה הקדושין, שהתורה אמרה לא תקח, ומשמע לשון קדושין, ואף על גב דאם עבר ולקח, כלומר, שקדש, לא מהני ליה כלומר, שאינה לקוחתו לשום דבר ואינה צריכה ממנו גט, מכל מקום נתחייב בכך כמו שאמרנו. וזה הדין אינו באחיות לבד, אלא אף בכל שאר העריות הוא, שאם נשאן בחזקת היתר ונמצאו עריות, שאינן צריכות גט מן הטעם שאמרנו, שאין קידושין תופסין בעריות. וכן אם נשא או עבר ונאף עם אחת מן השש נשים שאמרנו למעלה (מצוה רב) שהן עריות עליו מן התורה מחמת אשתו, אינן אוסרות אשתו עליו אלא ילכו להן בלא גט, ותשאר אשתו מותרת לו, כמו שאמרנו, זולתי באחות ארוסתו שהחמירו חכמים ואסרו אף הראשונה מפני השניה, שאמרו זכרונם לברכה (שם צד, ב) שאם ארס אדם אשה, כלומר, שקדשה ואחר כך נשא אחותה, ששתיהן אסורות עליו וצריכות ממנו גט. ומפני מה אמרו כן ולא אמרו שישא הראשונה והשנית תלך לה בלא גט כמו שכתוב למעלה, לפי שחשו חכמים שמא יאמרו הבריות אחר שלא היה בראשונה אלא קדושין לבד, כי באותן קדושין היה שום תנאי, ועל כן נשא השנית, ובדין נשאה, ולפיכך הצריכו בה גט, ואחר שהצריכו באחרונה גט מפני זה החשש שאמרנו, היו צריכים לאסור גם כן ארוסתו הראשונה, כדי שלא יאמרו הבריות נשא אחות גרושתו.	המצווה השמ"ה האזהרה שהוזהרנו מלבוא על אחות האשה בחיי האשה. והוא אומרו יתעלה: "ואשה אל-אחתה לא תקח" (שם, יח). והעובר על לאו זה במזיד – חייב כרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה רז: מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אשתו בחיי אשתו [לא תעשה קטז] מצוות לא תעשה, שלא לבא על אחות אשתו בחיי אשתו. שנאמר: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחיה" ויקרא יח, יח. מראי מקומות: יבמות דפים נ"א, צ"ז; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק ב' הלכה ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ק"ח; שו"ע אבן העזר סימן ט"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ש"א; וכל העריות הנ"ל עיין ביבמות פרק א', פרק ג', פר ק ח', פרק ט"ו; ובסנהדרין פרק ו', פרק ט', פרק י"א; מכות פרק פ"ג; קדושין פרק ד'; כריתות פרק א'; רמב"ם הלכות אישות; והלכות איסורי ביאה; והלכות שגגות פרק א', פרק ד', פרק כ'.
207	רז. שלא לבוא על אשה נידה שלא לבוא על אשה בעת שהיא נידה, שנאמר (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. וזמן נדותה נמשך שבעה ימים, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה. ובין שתראה פעם אחת בהן או שופעת כל השבעה נידה היא (נידה עג א). וכל זמן שלא תטבול אף אחר השבעה היא נידה לעולם, כי בימים וטבילה תלה הכתוב, שנאמר בטמאים ורחצו במים. ואמרו זכרונם לברכה, בנין אב לכל טמא, שהוא בטומאה עד שיטבול. וכן גם כן דרשו זכרונם לברכה (שבת סד, ב) 'תהיה בנדתה' - תהא בנדתה עד שתבוא במים. ועניין הנדות הוא, כי יש בנשים עניין שיזוב דם מהן דרך ערוותן בכל חודש וחודש שני ימים או שלושה או יותר עד שבעה. וצוה הכתוב, דבין שיזוב הדם ממנה יום אחד לבד או אפילו כל השבעה יהיה הדין שוה בהן, שאם זב כל שבעה ופסק מבעוד יום בשביעי, טובלת לערב שהוא ליל שמחרתו יום שמיני, וטהורה. וכן אם לא זב אלא יום אחד מכל השבעה, ואפילו דם טפה כחרדל, מצפה שבעת ימים, ולערב שהוא ליל שמיני טובלת וטהורה לבעלה. משורשי הנידה כתבתי בפרשת זאת תהיה על עניין זבה (מצוה קסו קפב) מה שידעתי. וכלל העניין כי ה’ יתברך ירחיק מעמו אשר בחר כל טומאה וכל לכלוך וכל נזק, גם כן אמרתי שם מה יהיה העניין לפי הדומה שהחליאן ה’ יתברך לנשים בחולי זה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (נידה לב, א) שהאשה מטמאה בנידה ואפילו ביום לדתה, מה שאין הדין כן בזבה שאין האשה מטמאה בזיבה עד עשרה ימים, ודבר זה מפי השמועה. וכל הנשים בכלל איסור זה ואפילו שפחות כנעניות, מכיון שהן בכלל המצות הרי הן כישראליות לעניין זה. אבל הנשים של אומות העולם מן התורה אינן בכלל איסור נדות וזיבות, אלא מדרבנן, שגזרו עליהן בין בזכרים בין בנקבות שיהיו כזבין לכל דבריהם. וזה שאמרו בגמרא (עבודה זרה לו, ב), שהבא על הגויה חייב עליה משום נשג''ז, פירוש, נידה, שפחה, גויה, זונה. וזה החיוב אינו אלא מדרבנן באיש ישראל, אבל באיש כהן, חייב עליה מדאורייתא משום זונה, ולוקה עליה. ומה שאמרו זכרונם לברכה גם כן (נידה יט, א) שחמשה מראות דמים הן שטימאה התורה, ושאר מראות הדמים טהורים, העניין הוא, לפי שחכמים ידעו בחכמתן שכל דם שאינו מאותן חמשה מראות, אינו בא ממקום טמא, כי מקום ידוע באשה שהדם הבא ממנו בלבד טמא הוא הנקרא מקור, ובלשון חכמים קרוי חדר. ובימיהם היו בקיאים בכל חכמה, היו הנשים מראות דמן לחכמים ומטהרין אותן או מטמאין לפי מה שהן, ובאותן הימים היו כל הנשים נוהגות בדין תורה לנדות ולזיבות, שהזבה היתה יושבת שבעה ימים נקיים, והנידה טובלת בליל שמיני, ואפילו שופעת כל שבעה, מכיון שפסק הדם בשביעי מבעוד יום. ומשרבו הצרות נתמעט לבן של חכמים ויודעי התורה ולא רצו לסמוך בדעתן לדון מראות הדמים בכלל, ולפיכך עכשו בזמן הזה כל שיש בו מראה אדמומית כלל או מראה שחרות, בין שהוא עמוק הרבה או כהה, כלומר, שאינו עמוק – טמא. אבל הירוק והלבן, אף על פי שהוא עבה כמו דם, הרי זה טהור. ונאמנת (שם כ, ב) אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו. ואם אמרה ירוק או לבן היה - מטהרין לה. וכשבא רבי וראה שנתמעטה החכמה בעולם ואין החכמים בקיאין במראות הדמים, וכי הנשים היו נוהגות בדין תורה שהיו מונות ימי הנידה לנידה, וימי זיבה לזיבה, חשש לדבר שמא לפעמים תראה האשה דם שהוא מן התורה טהור, ומפני שלא תמצא חכם שיכיר בו, תחוש לו מן הספק ותשב עליו, ואם אתה מנהיגה בדין תורה, הרי שתהיה מונה מאותו יום שתתחיל לראות שבעה ימים, ובליל שמיני אף על פי ששפעה כל שבעה, אם פסקה ביום שביעי, טובלת לערב, כמו שאמרנו למעלה. ונמצא לפעמים שבאים עליה לידי איסור כרת, כי יש לחוש שמא כל הדם שראתה כל ששה ימים הוא דם טהור ושל יום השביעי היה דם טמא, והיא התחילה למנות שבעת ימי נדות מיום ראשון שראתה. והיה לה להתחיל ולמנותם מיום שביעי כי הוא התחלת נדותה, שהיה דם טמא. ועל ידי טעות זו באה לטעות הרבה פעמים מנידה לזבה ומזבה לנידה, שתהא סבורה להיות בימי נדות ותהא בימי זיבות. לפיכך עמד רבי ותיקן (שם סו, א) שכל אשה שרואה יום אחד תשב ששה ימים נקיים, וכן אם ראתה שני ימים תשב גם כן ששה נקיים. שכל זמן שאינה רואה יותר משני ימים, כשהיא יושבת עליהן ששה ימים נקיים אין בהן מקום ספק מעתה, שאם אותן הימים שניהם בימי נידה הם לסוף שבעה טהורה היא, ואם שניהן בימי זיבה הם לא היתה צריכה אלא יום אחד, ואפילו הראשון בימי זיבה והשני בימי נידה אין בכך כלום, שהרי היא יושבת אחר מכן ששה נקיים, והאחד מאותן ששה נקיים עולה לאותו יום של זיבה, ואף על פי שכולן בימי נידה הן, שהלכה היא ימי נידה שאינה רואה בהן עולים לימי זיבה. ואם ראתה שלושה ימים, תיקן הוא שתהא יושבת שבעה נקיים, מפני שיש לחוש שכל השלושה בימי זיבה היו, והרי היא זבה גדולה שצריכה לישב שבעה נקיים מדין תורה. זאת היתה תקנתו של רבי. ועם תקנה זו לא נשאר שום ספק בעניין. ואחר תקנה זו הוסיפו עוד בנות ישראל והחמירו על עצמן (שם סו, א) שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, כלומר אפילו בראיה אחת, היו יושבות שבעה נקיים, שלא רצו לחלק בין רואה דם יום אחד או שנים לרואה שלושה ימים. ואין עניין החומרא שהחמירו הם משום דם מועט כחרדל, כי מדין תורה אין חילוק לעניין ימי נדות בין דם מועט לדם מרובה, כי לעולם צריכה לישב שבעת ימים רצופים, כמו שאמרנו. אבל החומרא היא שעשו עצמן כזבות אפילו בראיה אחת. וחומרא זו שקבלו על עצמן היא מוזכרת בהרבה מקומות בתלמוד. ונראה מתוך כך, שחכמים ראו חומרתן טובה וצריכה, והודו לדבריהם. ונמצא שכל הנשים היום, אפילו בראיה אחת דינן כזבות גדולות וצריכות לספר שבעה ימים נקיים, וכן כל אשה שמצאה כתם במקום שראוי לחוש לו, אף על פי שהכתמים מדרבנן, כי מן התורה אין אשה מתטמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה, שנאמר (ויקרא טו יט) דם יהיה זבה בבשרה. כלומר, שתרגיש אותו, אף על פי כן כבר החמירו חכמים על הכתמים והצריכו ספירת שבעה עליהם והפסק טהרה. ולפיכך אם מצאה כתם כשיעור האוסר במקום שראוי לחוש בו, צריכה לישב עליו גם כן שבעה נקיים. ומאימתי האשה מונה שבעה ימים נקיים? ממחרת יום שפסק הדם לגמרי. כיצד, ראתה שני ימים או שלושה, בודקת עצמה תדיר, אם פסק הדם ביום שני או ביום שלישי אפילו בשחרית, אינה מונה שבעה מאותו יום שפסק הדם בו, אלא למחר בודקת עצמה פעם אחרת ומתחלת לספור שבעה מאותו היום. ובמה דברים אמורים? שראתה שני ימים או שלושה או עוד, אבל אם לא ראתה אלא יום אחד, אף על פי שבאותו היום בדקה עצמה והפסיקה בטהרה, אינה מונה מיום המחרת, שחזקת היום הראשון כולו טמא, והוחזק מעין פתוח כל אותו היום, וחוששין שמא דמיה חזרו לה לאחר בדיקתה ושפעה כל הלילה, ואין יום שני זה לראיתה מן המנין, ואפילו בדקה עצמה מבערב חוששין שמא עם סלוק ידיה ראתה, אלא אם כן היו ידיה בין עיניה כל בין השמשות, כלומר, שבדקה עצמה והניחה העד בפנים מבעוד יום ועמד שם בין השמשות עד הלילה ולא מצאה עליו דם כלל, בעניין זה אפשר שנאמר שתתחיל למנות מיום המחרת. והמוצאה כתם, אין מחמירין בה כל כך שנצריך אותה יום הפסק טהרה מלבד היום שמצאה בו הכתם, כמו שאמרנו ברואה יום אחד לבד, אלא ודאי מכיון שבדקה עצמה אחר שמצאה הכתם ומצאה טהור, מונה שבעה נקיים חוץ מאותו יום שמצאה הכתם, כלומר, שמתחלת מנינה למחרתו של יום שמצאה בו הכתם, כדין אשה שראתה דם שני ימים או שלושה, כמו שאמרנו למעלה. כל שבעה ימים (שם סח, ב) צריכה האשה בדיקה לכתחילה בכל יום ויום, ובדיעבד אם בדקה יום ראשון בלבד, שהוא מחדת יום שהפסיקה, ושוב לא בדקה אפילו עברו עליה כמה ימים אחר השבעה בודקת עצמה ביום באשון אלא ביום הפסקה בלבד, ליום שביעי בודקת עצמה ודיה, וטובלת בליל שמיני. לא בדקה עצמה לא ביום ראשון ולא ביום שביעי, אפילו בדקה בליל שמיני, אף על פי שהפסיקה בטהרה מקודם לכן, אין עולין לה כלל אותן שבעה ימים שעברו, מכיון שלא בדקה בהן לא בתחילה ולא בסוף. וצריכה למנות מעת שבדקה שבעה ימים נקיים. ואפשר שעיקר דבר זה מכיון שהתורה צותה (שם כח) וספרה לה ואחר תטהר. ומכיון שלא בדקה לא בתחילה ולא בסוף אין כאן ספירה. ובדיקה זו צריכה האשה לעשותה בצמר גפן נקי הנקרא בלעז קוטון, או בצמר לבן נקי ורך, או בבגד פשתן ישן שמחמת ישנו הוא רך. וכולן יהיו לבנים, כדי שיהא ניכר יפה בהן כל מראה אדמימות (נידה יז א). ואלה הבגדים שבודקת פהן, נקרא בתלמוד עדים. וכשבודקת, צריכה להכניס העד בכל חורין וסדקין שבאותו מקום, ואם מצאה עליו אחר כן שום מראה אדום - טמאה. כל בדיקה שאינה עשויה כך אינה בדיקה, אפילו הכניסה העד באותו מקום ולא בדקה בחורין ובסדקין, אינה בדיקה יפה, שאין זה קרוי אלא קינוח, וכל שכן שאין שינוי חלוקה עולה לה לבדיקה. שבעה ימים נקיים אלו צריכין שיהיו רצופים, שלא תפסק טומאה ביניהם, אפילו ישבה לה כל הימים ולא ראתה, וביום השביעי אפילו מבערב ראתה, הרי זו סותרת כל מנינה וצריכה לספר אחר כך שבעה ימים נקיים רצופין. ודיני שעורי הכתם (שם נח, ב) ובאיזה עניין תולה בכתם או אינה תולה, ומי שיש לה מכה באותו מקום אם תולה בה דמיה עד שתחיה המכה, ועניין קטנה שנבעלה והדם שותת ממנה מה דינה (שם סד ב), ודם בתולים שדנו אותו חכמים כדם נידה (שם סה ב), ודיני הוסתות רבים, ודין פרישה מן האשה סמוך לוסתה שהיא העונה, כלומר, אותו היום או אותו הלילה שהיא רגילה לראות בהן אסורה בתשמיש, מדכתיב (שם לח) והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ובא הפירוש, שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, אבל אחר שעברה עונת הוסת מותרין לשמש. ועניין ההרחקה מן האשה שצוו זכרונם לברכה (שבת יא, א) בעניין הנדות כדי שלא יכשל אדם בעבירה, והוא שלא יאכל אדם עם אשתו נידה בקערה אחת, ולא יושיט דבר מידו לידה (שם יג א), ולא ידבר עמה דברים של הרגל עברה, וכיוצא בדברים אלו. ועניין טבילתן שהצריכו אותן חכמים לטבול בלילה, ואף על פי שטבילת הזבה אפילו ביום מדין תורה, והן כולן היום כזבות, אף על פי כן אמרו חכמים שטבילת כולן בלילה משום סרך בתה, וכמו שמפורש העניין בגמרא. ובמקום דוחק, כגון שדלתות מדינה ננעלות בלילה וכיוצא בזה, התירו לטבול אפילו ביום, ומכל מקום אסורה לשמש עד הלילה, שמא תראה ותסתור כל מנינה ונמצא שבא על הטמאה, לפי שטהרתה תלה הכתוב בימים וטבילה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ושכב את הנידה במזיד, מכיון שהערה בה חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ובן הנידה אינו נקרא ממזר אלא ולד פגום. ובלאו דלא יבוא ממזר נבאר זה בעזרת ה’ בסדר כי תצא (מצוה תסה).	המצווה השמ"ו האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הנידה בזמן טמאתה, כלומר: כל שבעת הימים, והוא אומרו: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (שם, יט); וגם כל זמן שלא תטבול אחר שבעת הימים היא נידה. והעובר על לאו זה אם היה מזיד – חייב כרת; ובשוגג – חייב חטאת קבועה.	מצווה רח: מצוות לא תעשה, שלא לבא על נדה [לא תעשה קיז] מצוות לא תעשה, שלא לבא על הנדה. שנאמר: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" ויקרא יח, יט. מראי מקומות: מסכת נדה; מכות דף י"ד; שבועות דף י"ח; כריתות דף ה'; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרקים ד' - יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קי"א; שו"ע יורה דעה סימנים קפ"ג- ר'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רפ"ז, רפ"ח, ר v"ג.
208	רח. שלא ניתן מזרעו למלך שלא ניתן קצת מבנינו להעבירם לפני עבודה זרה, שהיו עושין בני אדם בזמן מתן תורה, שהיה שמו מולך, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך, כלומר מקצת זרעך. ונכפלה האזהרה במקום אחר, דכתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש. וכך היו עושין, האב מוסרו לכומרים לשם שיקוצם כעין מה שכתוב בקרבנות כשרים, (ויקרא טו יד) ונתנם אל הכהן. ואפשר שהכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המלך, ואחר כך מחזירין אותו לאב, ומבעירין אש גדולה לפני המלך, והאב היה לוקח בנו ומעבירו בלהב האש. וכך אמרו בירושלמי: אינו חייב עד שימסר לכומרים ויטלנו ויעבירנו. ודעת הרב רש''י זכרונו לברכה (סנהדרין סד, ב) והרמב''ם זכרונו לברכה (עכו''ם ו, ג) שלא היה שורפו, אלא העבודה היתה להעבירו לבד, ומכיון שהעבירו כמו שהיה דרכם להעבירו חייב. ודעת הרמב’’ן זכרונו לברכה (לויקרא יח כא) שהיה מעבירו בלהב עד שנשמתו יוצאת, וראיותיו בפירוש החומש שעשה. רמז משורשי ריחוק עבודה זרה דרך כלל כתבתי למעלה בו מה שידעתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). והעניין הזה של עבודה זרה זו של מלך, לפי שהיתה עבודה רעה ביותר והיו אדוקין בה הרבה באותו זמן, נתיחדה בה אזהרה מלבד כל האזהרות עבודה זרה הרבה בתורה, וזה נאמר לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה. אבל לפי הנראה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה (ויקרא כ ה) לא נצטרך לזה, כי הוא סובר שעניין מחודש יש בעבודה זו של מולך מכל שאר עבודה זרה, שבכל עבודה זרה לא יתחייב העובדה בשלא כדרכה אלא בארבע העבודות הידועות, אבל בעניין זה של מולך יתחייב העושה מעשה זה של מולך בכל עבודה זרה, ולפיכך נתיחדה האזהרה בו. ולפי שהעניין מכוער ביותר, החמירה התורה בו כל כך לחייב העושה כן בכל עבודה זרה, אף על פי שאינו דרכה בכך. זהו הנראה לי מכלל דבריו. וזה העניין שאין החיוב בא אלא במקצת הזרע ולא בכולו, אפשר שהיה מפני שהכומרים השקרנים היו מבטיחין אבי הבן כי על ידי תקרובת בן זה, יצליח שאר זרעו בכל אשר יפנה, ותהיה הברכה והטובה מצויה בביתו, ולרוב תרמיתם, לא רצו מתחילה לקבוע החוק רק במי שישאר לו זרע מלבד אותו שהוא נותן להם, פן ימאנו מלשמוע אליהם, הן לשרפו לגמרי, הן להעבירו בתוך הלהב, כדעת קצת המפרשים, ולמען יבטיחו גם כן על הברכה והטובה בנשארים, ויתפתו אליהם מתוך כך הפתאים, ולכן לא חייבה התורה בעניין, רק כשהוא כעין עבודתן ולא בצד אחר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סד א) מסר ולא העביר, העביר ולא מסר פטור, ושאינו חייב עד שיעביר מקצת זרעו ויניח מקצתו, כמו שאמרנו. ושחייב בין על זרעו כשר, בין על זרעו פסול, ושחייב על כל יוצאי ירכו, בנים או בנות, בין בנים או בני בנים, עד לעולם, אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו פטור. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה במזיד ויש עדים והתראה, נסקל בזמן שדנין דיני נפשות, ואם אין עדים והתראה חייב כרת, ובשוגג חייב להביא חטאת קבועה. וכבר כתבתי למעלה בסדר וישמע יתרו (מצוה כו), שאיסור עבודה זרה הוא על כל בני העולם כולו בכלל.	המצווה השביעית האזהרה שהוזהרנו מלמסור מקצת בנינו לנעבד שהיה מפורסם בזמן מתן תורה שהיה שמו מולך. והוא אומרו יתעלה: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא). עבודת עבודה זרה זו הייתה, כמו שנתבאר בפרק ז' מסנהדרין, שמבעיר אש ומלבה אותה, ולוקח מקצת בניו ומוסרו בידי המתעסק בעבודת אותו הנעבד, ומבעירו על אותה האש מצד לצד. וכבר נכפל הלאו על מעשה זה ואמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י). והעובר על לאו זה במזיד – חייב סקילה, וכרת אם לא נסקל; ובשוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.	מצווה רט: מצוות לא תעשה, שלא ליתן מזרעו למולך [לא תעשה קיח] מצוות לא תעשה, שלא ליתן מזרעו למולך. שנאמר: "ומזרעך לא חתתן להעביר למולך" ויקרא יח, כא. מראי מקומות: סנהדרין דף ס'; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פ"ו הלכות ג'-ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ז'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין מ'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ס"ד.
209	רט. שלא לבוא על הזכרים שלא לבוא על הזכרים, שנאמר (ויקרא יח יז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, ונכפל זה הלאו בזה העניין בעצמו במקום אחר דכתיב (דברים כג יח) ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אןנקלוס "ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה", פירוש: שפחה כנענית, אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות. וראיתי להרמב’’ן זכרונו לברכה (דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו ד'לא יהיה קדש' יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש 'קדש', והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים, כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר 'מבני ישראל' לומר, שאין אנחנו מזהרים מזה באומות, שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הוזהרנו עליו, לפי שלא הוזהרנו באחרים זולתנו אלא בעניין עבודה זרה בלבד. ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם? ושמא תאמר מדכתיב (שם ז ג) לא תתחתן בם, זה אינו, שהרי מפורש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאלו בגיותן לא שיך בהו לשון חתון, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ במקומו בסדר ואתחנן (מצוה תכ ז). אבל אפשר לומר, שנלמד איסור לשפחה בכלל איסור כל האומות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים (קידושין סח, ב), מדכתיב (שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חייבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפירוש בפרשה (ויקרא יח ב) דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפורש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך. נמצא לפי דברינו, כי פירוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר. והרמב’’ן זכרונו לברכה יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזומן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו. להרמב''ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה העניין: וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (נד, ב) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טרוף נמאס ומכוער הוא מאוד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבודת בוראו לא ראוי להתנול במעשים מכוערים כאלה. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה (שם עו, ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאורייתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלוש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאורייתא ומכין אותו מדרבנן. ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב (יבמות פג ב), על דרך נקבותו פטור מדאורייתא, ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן. ואנדרוגינוס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה שלא למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור. ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד, בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, בין ישראל או שאר כל האומות. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (איסורי ביאה יד, יח) שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל איסור עריות של קרבה, שהם מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן איסור בהמה שוה בכל אדם.	המצווה הש"נ האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הזכור, והוא אומרו: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (שם, כב). וכבר נכפל הלאו בעניין זה בעצמו ואמר: "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג, יח), וזוהי הסברא הנכונה שלאו זה נכפל לחיזוק, לא שהוא אזהרה לנשכב; וממה שאמר: "לא תשכב" נלמדה אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין נתבאר שר' ישמעאל הוא שעושה "לא יהיה קדש" אזהרה לנשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד – חייב שתים לדעת ר' ישמעאל, ור' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתורה: "ואת זכר לא תשכב" – קרי ביה: לא תשכב. לפיכך הבא על הזכור והביא זכור עליו בעלם אחד – לדעתו אינו חייב אלא אחת. אמרו בטעם עניין זה: לא תשכב ולא תשכב - חדא היא, ולדעתו בא "לא יהיה קדש" לחיזוק, כמו שאמר: "לא תנאף" והוא אזהרה לאשת איש, כמו שביארנו, ואמר: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך", ורבים כמו זה כמו שביארנו בכלל התשיעי. והעובר על לאו זה - בסקילה. ואם לא נסקל – הרי הוא בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג- מקריב חטאת קבועה.	מצווה רי: מצוות לא תעשה, שלא לבא על הזכר [לא תעשה קיט] מצוות לא תעשה, שלא לבוא על הזכר. שנאמר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה" ויקרא יח, כב. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א' הלכות יא'-טו'. והלכות שגגות פרק ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"נ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ד; שו"ע אבן העזר סימן כ"ד.
210	רי. שלא לשכב עם בהמה שלא לשכב עם הבהמות, בין שבא האיש על הבהמה או שהביא בהמה עליו הכל בכלל (סנהדרין נד ב), ובכלל הבהמה חיה גם כן, שנאמר (ויקרא יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך. משורשי המצוה שהשם ברוך הוא חפץ שיהיו כל המינין שברא בעולמו עושין פירות למיניהן, וכמו שבא בכתוב בתחלת הבריאה, שכתוב בכל מין ומין 'למינהו'. ומהיות חפצו ברוך הוא בזה, לא תמצא הברכה וגדולה במה שהוא בהפך. כמו שידוע לנו בפרדות שבאות מתערובת שני מינין, שאינן פרות ורבות. וכן כל אילן המורכב משני אילנות, לא יצלח לעשות פרי כמוהו. וכל שכן במין האדם שהוא מבחר מכל המינים, שאין ראוי שיתערב במין הבהמה הפחות והגרוע. מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה שאין חילוק בזה בין בהמה גדולה לקטנה, שנאמר 'ובכל בהמה', כלומר אפילו ביום לידתה. ואין חילוק בין הבא עליה כדרכה או שלא כדרכה בכל עניין, כיון שהערה בה, כלומר, כשהכניס ראש העטרה, או שהערת הבהמה בו, שניהן נסקלים, הוא והיא, אם הוא גדול, כלומר שהגיע לכלל עונשין, והוא מזיד. אבל בשוגג אין הבהמה נסקלת. ואם יש לו מתשע שנים ויום אחד ומעלה, הבהמה נסקלת על ידו והוא פטור עד שיגיע לכלל עונשין. ומכל מקום ראוי ליסרו. ואם הוא פחות מתשע שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידו. ויתר פרטיה בסוף הסדר נכתב מקומן בעזרת השם. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה במזיד ויש עדים והתראה נסקל, כמו שאמרנו, ואם אין עדים, בכרת. בשוגג חייב להביא חטאת קבועה בזמן הבית.	המצווה השמ"ח האזהרה שהוזהרנו מלבוא על הבהמה, בין זכרים בין נקבות, והוא אומרו: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" (שם, כג). והעובר על זה בזדון – חייב סקילה, ואם לא נסקל – הרי הוא בכרת; ואם היה שוגג – מקריב חטאת קבועה.	מצווה ריא: מצוות לא תעשה, שלא לבא על בהמה [לא תעשה קכ] מצוות לא תעשה, שלא לבא על בהמה ושלא להביא בהמה עליו. שנאמר: "ובכל בהמה לא תתן שכבתך" ויקרא יח, כג. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; בבא קמא דף נ"ה; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א' הלכות טז'-יח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ה; שו"ע אבן העזר סימן כ"ד.
211	ריא. שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות שלא תשכבנה הנשים עם הבהמות, שנאמר (ויקרא יח כג) ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, שזו מצוה בפני עצמה בחשבון המצות, ואינה נכנסת בכלל המצוה שלפניה, לפי שאיסור הזכר לבוא על הבהמה ואיסור האשה שלא תביא הבהמה עליה שני איסורין חלוקין הן, ולולי הלאו שבא עליהן בפירוש, לא היו נלמדים זה מזה. והביא ראיה ממה שאמרו זכרונם לברכה בפרק ראשון מכריתות (ב א) שלושים ושש כריתות יש בתורה, ומנו אותם, ומנו בכללן הבא על הבהמה לאחד, והאשה המביאה הבהמה על עצמה לאחר, עם היותם מונים שם כללי הענינים. שורש מצוה זו עם שלפניה בכלל. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נה, א) שהאשה גדולה, כלומר שהגיעה לכלל עונשין שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד שהביאה בהמה עליה, בין גדולה בין קטנה, כיון שהערת בה, בין כדרכה בין שלא כדרכה שתיהן נסקלות, היא והבהמה. ואם האשה קטנה, כלומר פחותה משתים עשרה שנים ויום אחד, הבהמה נסקלת והיא פטורה וראוי ליסרה. ואם היא פחותה משלוש שנים ויום אחד, אפילו הבהמה אינה נסקלת על ידה. ויתר פרטיה עם פרטי כל העריות הכתובים בסדר זה, בין עניין האיסור שבהן וחלוקיהן בין חלוקי משפטי העוברים, הכל במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות ובמקומות מן יבמות וכתבות וקדושין. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה שאלה העריות שכתבנו בהן שהן בכרת, בא עליהן הכרת בלשון התורה מבואר, וכמו שאמר הכתוב אחר מנינם, "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". וכמו כן כל אשר כתבנו בהן שהעובר עליהן חייב מיתת בית דין, הוא כמו כן לשון התורה. אמנם התחלפה המיתה, ואמרנו בקצתן סקילה ובקצתן חנק ובקצתם שריפה, יש מהן מן הכתוב ויש מהן בקבלה. וכל העריות כולן שהיה אחד גדול ואחד קטן - הגדול חייב והקטן פטור, כמו שאמרנו למעלה. וכן אם היו שניהם גדולים, והאחד ישן, הישן פטור, אף על פי שאפשר שנהנה קצת בעודו ישן. ובכל העריות, וכן בכל שאר העבירות שיבוא עליהם חיוב בית דין, צריך שיהיו שם שני עדים כשרים או יותר מתרין בעובר, ורואין אותו בעיניהם עובר על העבירה. ומכל מקום בעניין איסור העריות הורונו חכמים (מכות ז א) שאין צורך שיראו העדים עניין הניאוף לגמרי, כלומר שיראו את המעשה הרע כמכחול בשפופרת, אלא מכיון שיראו אותם כמנאפים, כלומר זה בזה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה. ועוד אמרו זכרונם לברכה (קידושין פ, א) בעניין גם כן, שכל מי שהוחזק בשאר בשר, נהרג על פי החזקה, אף על פי שאין ראיה ברורה על הקרבה אלא חזקה לבד, שבני אדם אומרים, פלוני בן פלונית הוא או אחי פלניתא או אביה, ומלקין ושורפין וסוקלין וחונקין על זו החזקה. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן. והעוברת עליו והביאה בהמה עליה חייבת סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה היא בכרת, ובשוגג חייבת להביא חטאת קבועה. וכבר אמרנו שבכל שוגג אין הבהמה נסקלת, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה בטעם סקילת הבהמה כדי שלא יאמרו בני אדם זו היא שנכשל בה פלוני, זה לא נאמר אלא במזיד, כי הוא הכשלון הגדול, אבל שוגג קצת אונס יש בו. נמצא לפי דברינו, שאין אסור על הגוים משום ערוה, אלא אם ואשת אב ואחות מאם ואשת איש, כמו שכתבנו בסדר וישמע יתרו (מצוה לה). וזכור ובהמה, והעבדים אינם בכלל איסור עדיות של קרבה, ומותרין אפילו באמם ואחותם, וכמו שכתבנו למעלה לפי שכבר יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו. ועוד אמרו זכרונם לברכה בטעם זה (יבמות סב, ב), שהעבד הכנעני אין לו חייס, כלומר שהרי הוא כבהמה לעניין זה, והכתוב מורה על זה מדכתיב (בראשית כב ה) שבו לכם פה עם החמור. ודרשו זכרונם לברכה עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חייס. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל דלא שיך בהם גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורים מן הנידה, ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשים שבתורה. ובפירוש דרשו זכרונם לברכה 'ואשה כי תהיה זבה' (ויקרא טו יט) בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשוחררת. ואמרו זכרונם לברכה (שם כב, א) שאם נתגיר אחד מן האומות, וכן עבד שנשתחרר, הרי הן כקטן שנולד, וכל שאר בשר שהיה להן מתחילה בגיותן או בעבדותן אינן שאר בשר להן כלל, ומותר להן לישא אותן אפילו הן אמם או אחותם, זהו מדין תורה. אבל חכמים אסרו הדבר כדי שלא יאמרו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותקנו הדבר כן שאם היה נשוי כשהוא גוי או עבד לאמו או לאחותו, מפרישין אותן, לפי שאלו היו אסורות אפילו בגיות. אבל אם היה נשוי לשאר העריות, ונתגירו הוא והן, אין מפרישין אותן, לפי שאין כאן חשש שיאמרו שבא מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי שאר העריות מותרות היו בגיותן. ומן הטעם הזה לא גזרו זכרונם לברכה בגר אלא בשאר האם אבל לא בשאר האב, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה (שם צז, ב), שגר מותר לשא בתו שנתגירה, וכן אשת אחיו מאביו אבל לא מאמו, וכן מותר באשת בנו, ומותר לו לישא שתי אחיות מן האב אבל לא מן האם. וכן השניות כולן לא גזרו עליהם בגרים. והעבדים שנשתחררו הרי הן כגרים, וכל מה שמותר להן מותר להן והוא הדין באיסור.	המצווה השמ"ט האזהרה שהוזהרו הנשים מלהביא עליהן בהמות. והוא אומרו יתעלה: "ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה" (שם), וגם זו מצווה בפני עצמה ואינה נכללת במצווה שקדמה לה. כי באוסרו על הזכרים לבוא על הבהמות לא נאסר על הנשים להביא בהמות עליהן, לולא הלאו המיוחד שבא בכך. ובתחילת כרתות אמרו: "שלושים ושש כרתות יש בתורה", ומנו אותן ומנו בכללן הבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה עליה, אף על פי שמנו שם כללי עניינים כמו שביארנו בפירושנו. הנה נתבאר שהיא מצווה בפני עצמה מכלל מצוות לא תעשה. והעוברת על לאו זה – בסקילה. ואם לא נתקימה העדות – הרי היא בכרת אם הייתה מזידה; ואם הייתה שוגגת – מקריבה חטאת קבועה.	מצווה ריב: מצוות לא תעשה, שלא תביא אשה בהמה עליה [לא תעשה קכא] ומצוות לא תעשה, שלא תביא אשה בהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה. שנאמר: "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה" ויקרא יח, כג. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ד; בבא קמא דף נ"ה; רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א' הלכות טז'-יח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שמ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין צ"ו; שו"ע אבן העזר סימן כ"ד.
212	ריב. מצות יראת אב ואם לירא מהאבות. כלומר, שיתנהג האדם עם אמו ואביו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו, שנאמר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תיראו. ולשון ספרא: איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא סותר את דבריו. משורשי המצוה כתבתי במצות כיבוד האבות בפרשת וישמע יתרו (מצוה לג). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, א) עד היכן מוראת אב ואם? שאפילו הכוהו וירקו בפניו לא יכלים אותם, ואף על פי כן צוו חכמים לבל יכה אדם את בנו הגדול, לפי שיש בדבר משום ולפני עור לא תתן מכשול (מצוה רלב), ומנדין על כך. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין שם ב) בחומר מצוה זו, שאפילו נטרפה דעת האב והאם, שישתדל הבן לנהוג עמהם דרך כבוד לפי דעתם. אבל אם נשתטו ביותר, יכול להניחם ויצוה אחרים עליהם להנהיגם כראוי אם יש לו. והממזר חייב בכבוד האבות ומוראם (יבמות כב, ב) אף על פי שפטור מן המשפט על מכתם וקללתם. והורונו זכרונם לברכה (ב''מ לב, א) בעניין זה, שאם יצוו האבות לעבור על דברי תורה, ואפילו על מצות דרבנן, שאין שומעין להם. ויתר פרטיה, במקומות בגמרא, והרוב בקדושין לפי דעתי (יו''ד סי' ר''מ). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות ועובר עליה והקל ביראתם, ביטל עשה זה, אלא אם כן עשה מדעת האב ובמחילתו, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.	המצווה הרי"א הציווי שנצטווינו לירא את ההורים, ושנחשבם כמעלת מי שיראים ממנו שיעניש, כמו המלך, ונתנהג עימהם כמו שנתנהג עם מי שיראים ממנו, וחוששים פן יעשה להם דבר בלתי רצוי. והוא אומרו יתעלה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, ג). ולשון ספרא: "איזהו מורא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא יסתור את דבריו". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בקידושין.	מצווה ריג: מצוות עשה איש אמו ואביו תיראו (עשה צב) מצוות עשה לירא מאב ומאם. שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו" ויקרא יט, ג. מראי מקומות: קידושין דף ל'; כתובות דף ק"ג; רמב"ם הלכות ממרים פרק ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רי"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קי"ג; שו"ע יורה דעה סימן ר"מ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ז'.
213	ריג. שלא לפנות אחר עבודת אלילים לא במחשבה ולא בדבור ולא בהבטה שלא לפנות אחר עבודה זרה במחשבה או בדבור ולא אפילו בראיה לבד, כדי שלא יבוא מתוך כך לעבוד אותה, שנאמר (ויקרא יט ד) אל תפנו אל האלילים. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יא) אם פונה אתה אחריהם, אתה עושה אותן אלהות, כלומר אם אתה מתעסק בעניניה, כלומר להרהר אחרי השגעוונות אשר יאמרו המאמינים בה, שמזל פלוני או כוכב פלוני יעשה פעלה כן, וכן בקטורת פלונית או בעבודה פלונית, או תביט תמיד בצורות שעושין עובדיה כדי לדעת איכות עבודתה, מכל זה יהיה סיבה, שתהיה נפתה אחריה ותעבדה. ובפירוש נאמר שם בספרא, שאפילו ההבטה לבד אסורה, שאמרו שם רבי יהודה אומר: אל תפנה לראותן. והעניין מן הטעם שאמרנו, שהוא סיבה לראות אותה ולטעות אחריה, וכן כדי שלא יבטל חלק מהזמן ויתעסק באותם ההבלים. והאדם איננו נברא רק לעסוק בעבודת בוראו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה בשבת פרק שואל אדם מחברו (קמט, א) ודיוקני עצמה אפילו בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר רבי יוחנן אל תפנו אל מדעתכם. ונכפל לאו זה, כלומר באיסור המחשבה בעבודה זרה במקום אחר, שנאמר (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם וגו'. כלומר שאם ירבה לבך לחשוב בה, יהיה סיבה לנטותך מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ועוד נאמר בזה העניין (שם ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית וגו'. שאין העניין שלא ישא האדם ראשו ויביט בשמים, אבל הכונה בדבר שלא יביט בהם בעין הלב לדעת כוחן ועניינן כדי לעבדן, וכמו שנאמר במקום אחר (שם יב ל) ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני וגו'. שימנענו הכתוב מלשאול על איכות עבודתה, לפי שכל זה הוא סיבה לטעות בה. שורש ריחוק עבודה זרה ידוע לכל אדם. דיני המצוה ופרטיה יתבארו בהרבה מקומות בגמרא בפיזור, שהזהירונו בו זכרונם לברכה (ברכות יב ב) שלא להרהר במחשבת עבודה זרה. ואמרו זכרונם לברכה, שלא מחשבת עבודה זרה בלבד אסורה, אלא כל מחשבה הגורמת לו לאדם לעקור דבר מן התורה. ובפירוש הזהיר הכתוב על זה דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם. ואמרו זכרונם לברכה (קידושין מ, א) שאין הקדוש ברוך הוא מחשב לישראל מחשבת עבירה כמעשה, חוץ ממחשבת עבודה זרה, שהיא נחשבת לו לאדם כמעשה [הלכות ע''א פ''ב]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ופנה אחר עבודה זרה בדרך שיהא עושה בה מעשה לוקה.	המצווה העשירית האזהרה שהוזהרנו מלפנות אל עבודה זרה ולהתעסק בענייניה. כלומר: לעיין וללמוד אותן ההזיות וההבלים שאומרים מיסדיה, שרוחנית פלונית מורידים אותה באופן כך וכך, והיא עושה כך וכך; והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו כך וכך, והוא עושה מעשה פלוני, וכיוצא בדברים אלו. שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות הוא ממה שמעורר את הפתי לדרוש בהם ולעבדם. והפסוק שבו הזהרנו על עניין זה הוא אמרו: "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא יט, ד). ולשון ספרא: "אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלהות". ושם אמרו: "ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן". כלומר: אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם. ובפרק "שואל אדם מחברו": כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת; ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: אל תפנו - אל מדעתכם". וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה. והוא אומרו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא, טז), כלומר: אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה. ואמר עוד בעניין זה עצמו: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'" (שם ד, יט), כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו לראותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמיחסים להם עובדיהם. וכן אמרו: "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (שם יב, ל) – הזהיר מלשאול על איכות עבודתה אף על פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה - חייב מלקות. וכבר נתבאר זה בסוף פרק א מערובין, כשאמרו: "לוקין על ערובי תחומין דבר תורה" והביאו ראיה מאמרו: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט); והקשו ואמרו: היאך ילקה על לאו שבא בלשון "אל" ולא בא בלשון לא? והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שבא בלשון 'אל' אין לוקין עליו, אלא מעתה "אל תפנו אל האלילם" הכי נמי דלא לאקי?! הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו.	מצווה ריד: מצוות לא תעשה, שלא לפנות אחר עבודה זרה [לא תעשה קכב] מצוות לא תעשה, שלא לפנות אחר עבודה זרה. שנאמר: "אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט,ד. מראי מקומות: שבת דף קמ"ט; ספרא; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב' הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה י'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין י"ד.
214	ריד. שלא לעשות עבודת אלילים לא לעצמו ולא לזולתו שלא לעשות עבודה זרה למי שיעבדה, בין לעצמו בין לזולתו, ואפילו יהיה המצוה לעשותה עובד אלילים שנאמר (ויקרא יט ד) ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ואמרו זכרונם לברכה בספרא (קדושים א יב) אפילו לאחרים. ושם נאמר העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר משום לא תעשו, ומשום לא לכם וגו'. שורש רחוק עבודה זרה ידוע. דיניה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ע''ז נא, ב) מה בין עבודה זרה של ישראל לעבודה זרה של גוי? עבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, שנאמר (דברים ז כה) פסילי אלהיהם תשרפון באש וגו'. משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד, שנאמר (שם כז טו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים שבסתר, שהן עבודתה. ומשמשי עבודה זרה, בין של גוי או של ישראל, אינן אסורין עד שישתמשו בהן לעבודה זרה. והעושה עבודה זרה, אף על פי שהוא לוקה, שכרו מותר, ואפילו עשאה לגוי, שהיא אסורה משנגמרה אפילו קודם שתעבד, מכל מקום אינה אסורה עד שתגמר, ומכוש אחרון שגומרה אין בו שוה פרוטה. ויתר רובי פרטיה, במסכת עבודה זרה. ונוהגת איסורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר ועשה עבודה זרה לזולתו, בין עשאה לגוי או לישראל, לוקה מלקות אחת. ואם עשה לעצמו לוקה שתי מלקיות כמו שאמרנו, ושניהם משום העשיה לבד לכוונת עבודה, ואף על פי שלא עבדה.	המצווה השלישית האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה זרה אפילו לזולתנו. ואפילו זה המבקש [אותנו] לעשותה הוא גוי. והוא אומרו יתעלה: "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד). ולשון ספרא: ואלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים. ושם אמרו: העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות, כלומר: שהוא עובר על עשיתה בידו ואפילו היא לאחרים, כמו שנתבאר במצווה שלישית זו. וגם עובר על שרכש עבודה זרה והרי היא ברשותו, אף אם זה שעשאה לו הוא אחר, כמו שקדם במצווה ב', לפיכך לוקה שתי מלקיות. וכבר נתבאר דין המצווה הזאת עם מה שלפניה במסכת עבודה זרה.	מצווה רטו: מצוות לא תעשה, שלא לעשות עבודה זרה לעבדה [לא תעשה קכג] מצוות לא תעשה, שלא לעשות עבודה זרה לעבדה אפילו לנכרי. שנאמר: "ואלהי מסכה לא תעשו לכם." ויקרא יט, ד מראי מקומות: ספרא; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג' הלכות ט'-יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ג'; (עשה ועיין השגת הרמב"ן לא תעשה ה'); רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין כ"א; שו"ע יורה דעה סימן קמ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קס"א.
215	רטו. שלא לאכול נותר שלא לאכול נותר, והוא מה שנשאר מבשר הקודשים מקורבן שקרב כמצותו אחר זמן הראוי לאכלו, שנאמר במלואים (שמות כט חו) לא יאכל כי קודש הם. ובא הפירוש על זה (מעילה יז, ב) כל שבקודש פסול, ליתן לא תעשה על אכילתו, וזה ירמוז הכתוב באמרו כי קודש הם, זה הנסתר שהוא 'הם', הוא כולל כל מה שנפסל מן הקודשים. ואין לנו ללמוד בכך שנחשב הפיגול והנותר ללאו אחד, כי שני שמות הן, וכמו שכתבתי למעלה באיסור הפיגול בסדר צו (מצוה קמד). ומצינו שבאו בהם שני כתובים לגבי העונש, דכתיב בפיגול בסדר צו (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל וגו', וכתיב בתריה והנפש האוכלת עונה תשא. ונשיאות עון זה הוא כרת, כמו שנלמד בגזרה שוה מנותר, וכתיב הכא גבי נותר (שפ יט ו ח) והנותר עד יום השלישי פיגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה’ חלל ונכרתה וגו'. ועל כן, אף על פי שאזהרת שניהם ממקרא אחד, לא נמנע מפני כן לחושבם שני לאוין. וכן אמרו במעילה (יז, ב) הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה, מפני שהן שני שמות וכו' כמו שמפורש שם, שיש דברים שאין מצטרפין בהן ויש שמצטרפין בהן. משורשי המצוה כתבתי באיסור פיגול מה שידעתי. מדיני הנותר מה שאמרו זכרונם לברכה (זבחים לה, א) אכל מן העור או מן המרק או מן התבלין או מן האלל או מן המראה או מן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים ומן החרטם, מביצי העוף, מן הנוצה - אינו חייב כרת. וכן בדם (שם מה, ב) אין חייב בו משום נותר, וכן בלבונה והקטורת והעצים, וכמו שכתבנו בפיגול. אבל מן השליל או מן השליא חייב כרת. וכן מה שאמרו (שם א) כי קודשי הגוים, כלומר נדרים ונדבות שמקבלין מהן אין בהן משום נותר ופיגול. ויתר פרטי איסור הנותר וגם הפיגול, יתבארו בהרבה מקומות מסדר קודשים [הלכות פסולי המוקדשין פרק א]. ונוהג איסור זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. ועובר עליו ואכל כזית נותר במזיד חייב כרת, בשוגג חייב להביא חטאת קבועה, וכן הדין אם אכל כזית מנותר ופיגול ביחד, דלעניין אכילה מצטרפים הן.	המצווה הקל"א האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הנותר והוא מה שנשאר מבשר הקודשים אחר הזמן הקבוע לאכילתם. ולא באה בלשון התורה אזהרה מפרשת לאסור אכילתו, אלא נתבאר בתורה חיוב הכרת למי שאוכל נותר. והוא אומרו בפרשת קדושים בהזכירו קרבן השלמים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף, ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, ואוכליו עוונו ישא כי את קודש ה' חילל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם יט, ו-ח) הנה נתבאר שהוא בכרת אם הוא מזיד; ואם אכל בשוגג – חייב חטאת קבועה. הנה העונש מפורש בכתוב; אבל האזהרה היא ממה שאמר במלואים: "וזר לא יאכל כי קודש הם" (שמות כט, לג). כינוי זה, שהוא "הם", הוא כולל גם כל מה שנתקלקל מן הקודשים ואסור לאכלו – כנותר. ובמעילה אמרו על מה שאמרה המשנה: "הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות". אמרו: לא שנו אלא לטומאת הידים דמדרבנן; אבל לעניין אכילה מצטרפין. דתניא: ר' אליעזר אומר: "לא יאכל כי קודש הם – כל שבקודש פסול, לתן לא תעשה על אכילתו". והפיגול והנותר הם מפסולי המוקדשין ולפיכך כל אחד מהם מוזהרים על אכילתו על פי אמרו: "לא יאכל כי קודש הם". וכבר נתבאר עונש הנותר שהוא כרת.	מצווה רטז: מצוות לא תעשה, שלא לאכול נותר [לא תעשה קכד] מצוות לא תעשה, שלא לאכול נותר מקרבן אחר זמן אכילתו. שנאמר: "והנותר וגו' עונו ישא וגו'" ויקרא יט, ז-ח. מראי מקומות: מעילה דף י"ז; זבחים דף נ"ו; מכות דף י"א; כריתות דף ב'; רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק י"ח; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קל"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין של"ו.
216	רטז. להניח פאה בשדה להניח פאה מן התבואה, שנאמר (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר לא תכלה פאת שדך. ופירוש 'גר' - זה גר צדק, וכן כל גר האמור במתנות עניים, שהרי כתוב במעשר עני (דברים כו יב) לגר ליתום ולאלמנה. וזה ודאי גר צדק הוא מן הסתם, שעדיו בצדו, והוא הדין לכל מתנות עניים. ואף על פי כן אמרו זכרונם לברכה (גיטין נט, ב) שאין מונעין אותן מעניי עובדי גוים מפני דרכי שלום. ועניין הפאה הוא שיניח האדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה, ואין לשיור זה שיעור מן התורה, אבל חכמים נתנו שיעור בדבר (פאה א, ב) והוא חלק אחד מששים. משורשי המצוה כי ה’ ברוך הוא, רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה, ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי (מצוה טז) כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה’ בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים, תראה בנפשו שבע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי ה’ יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין. והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים, אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם בה כי רעבו, יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סוטה ח, ב) במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. וזה העניין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלז, א), שאחד הקוצר או התולש חייב בפאה, ואף על פי שהכתוב אומר 'ובקצרכם' - קוצר לאו דוקא, ואם עבר וקצר הכל (ב''ק צד, א) נותן מעט מן הקצור לעניים. ומה שאמרו זכרונם לברכה (חולין קלא, א), שאין במתנות עניים אלו טובת הנאה לבעלים, אלא הם נוטלין אותן בעל כרחם. ודין מאימתי כל אדם מותרין בהם. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קלד, ב), שאם אין עניים שיטלו הפאה שמותר לבעל השדה ליטלה, שנאמר לעני ולגר, ודרשו זכרונם לברכה ולא לעורבים ולעטלפים. וכלל זה נתנו ז''ל בחיוב הפאה, בין בפאה של תבואה או של אילן: כל אוכל שגדולו מן הארץ, ונשמר ונלקט כולו כאחד, ומכניסין אותו לקיום, כגון התבואה והקיטנית והחרובין והאגוזים ושקדים וענבים וזיתים ותמרים, וכל כיוצא באלו שיש בהן חמש דרכים אלו שאמרנו - חייב בפאה. אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין, מפני שאינן אוכל; וכן כמהין ופטריות פטורין לפי שאינו נשמר; וכן תאנים אינן חייבין לפי שאין לקיטתן כאחד; וכן הירק פטור לפי שאין מכניסין אותו לקיום (עי' שבת סח, א). וכן מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב הפאה אלא לאחר שהביאו הפרות שליש, ושאין מניחין הפאה אלא בסוף השדה כדי שידעו העניים מקומה (שבת כג א). ודין האחין שחלקו השדה מה דינם (פאה ג ה) בפאה, וכן השותפין שחלקו, ודין המוכר מקומות משדהו לאנשים, ודין (שם ד א) עני אחד אומר לחלק הפאה ביניהם וחבריו אומרים לבוז, ששומעין לאחד ואפילו כנגד כמה, לפי שהוא אומר כהלכה, ודין (שם שם ה) באיזה עונות ביום מחלקין הפאה, ודין (שם שם ג) עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שפרש טליתו עליה, ודין עניים העומדים על הפאה שאם בא עני ונטלה זכה בה. לפי שאין עני זוכה בלקט שכחה ופאה ולא כל אדם בסלע של מציאה עד שיגיע לידו, וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם א, ב) שאדם חייב להוסיף בפאה לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע. ויתר רובי פרטיה, במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת פאה. ונוהגת מן התורה בזכרים ונקבות בין בישראל בין בכהן ולוי, ובארץ ישראל דוקא, ובזמן שישראל שם כתרומה וכמעשרות, כדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (תרומות א, כו) שאמר כי תרומה ומעשרות אינן נוהגין אלא בארץ ובזמן שישראל שם דוקא, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר שופטים במצות הפרשת תרומה גדולה (מצוה תקז), ומדרבנן נוהגת אפילו בחוצה לארץ. וכתב הוא זכרונו לברכה (מתנות עניים א, יד) שיראה לו דהוא הדין לשאר מתנות עניים שהן כולן נוהגות בחוצה לארץ מדברי סופרים, והעובר עליה ולא הניח פאה בארץ בזמן שהיא בישובה ביטל עשה זה, וחייב לתת מן הפירות שיעור הפאה לעניים. ואם אבדו או נשרפו כל הפרות קודם שיתן מהם כלום לעניים, לוקה משום לאו ד'לא תכלה פאת שדך', מכיון שאין בידו עוד לתקן הלאו. אבל כל זמן שיש בידו מן הפרות, נותן מהן ופטור בכך, לפי שהלאו הזה הוא לאו הניתק לעשה, וכן לאו דלקט (מצוה ריט), כמו שהתבאר בפאה ובמכות.	המצווה המשלמת ק"כ הציווי שנצטווינו להניח פיאה מן התבואה והפרות וכיוצא בהן והוא אומרו יתעלה: 'תעזוב אתם' (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר הפיאה. וכבר נתבאר בגמרא מכות, שהפיאה היא לאו שניתק לעשה. הלאו- הוא אמרו: 'לא תכלה פאת שדך'; והעשה - הוא אמרו: 'לעני ולגר תעזב אותם'. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ.	מצווה ריח: מצוות עשה לעזוב פאה בשדה לעניים (עשה צג) מצוות עשה לעזוב הפאה לעניים. שנאמר: "לעני ולגר תעזור אותם" ויקרא יט, י. מראי מקומות: מסכת פאה; בבא קמא דף צ"ד; מכות דף ט"ז; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרקים א' -ג; רמב"ם, ספר המצוות עשה ק"כ; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין נ"ו; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
217	ריז. שלא לכלות הפאה בשדה שלא לקצור כל הזרוע, אבל יעזוב ממנו שארית לעניים בקצה השדה, שנאמר (ויקרא יט ט) לא תכלה פאת שדך בקצרך. וזה הלאו ניתק לעשה, שנאמר (שם י) לעני ולגר תעזב אתם וגו' כלומר, שאם עבר וקצר כל השדה, שיתן לעניים מן הקצור שיעור פאה, והוא חלק אחד מששים מדרבנן שחייבונו כן, אבל מן התורה אין לה שעור, כדתנן (פאה א א): אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'. משורשי המצוה ודיניה וכל עניניה, כתבתי למעלה במצות עשה שבסדר זה (מצוה רטז) מה שידעתי בה.	המצווה הר"י האזהרה שהוזהרנו מלקצור כל הזרוע, אלא יניח ממנו שארית לעניים בפאת השדה. והוא אומרו יתעלה: "לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב). ולאו זה נתק לעשה, לפי שאם עבר וקצר כל הזרוע, יתן לעניים כשיעור הפאה מן הקציר. והוא אומרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" (שם) כמו שביארנו במצוות עשה. והפאה חובה גם לאילן כמו שהיא חובה לשדה. ומצווה זו חובה מן התורה בארץ ישראל בלבד. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא שחוברה לה.	מצווה ריז: מצוות לא תעשה, שלא לכלות פאת השדה [לא תעשה קכה] מצוות לא תעשה, שלא לכלות פאת השדה בקצרו את שדהו. שנאמר: "לא תכלה פאת שדך לקצור וגו'ויקרא יט, ט. מראי מקומות: מסכת פאה; בבא קמא דף צ"ד; מכות דף ט"ז; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א' הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ר"י; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ד; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
218	ריח. לעזוב הלקט בשדה לעזוב הלקט לעניים, והוא מה שנופל מתוך המגל בשעת קצירה או מתוך היד בשעת תלישה, שנאמר בלקט (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזב אותם. משורשי המצוה כתבתי במצות הפאה (מצוה רטז) מה שידעתי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה): שבולת אחת או שתים לקט, שלוש אינם לקט, כלומר, שאם נפלו שלוש שבלים או יותר ביחד מיד הקוצר, שלושתן לבעל השדה, שאין דין לקט אלה במועט, ודוקא שנפל הלקט מן הקוצר בלא אונס (שם ד, י). אבל הכהו קוץ בידו ונפל, אין זה לקט, וספק לקט – לקט, שנאמר (תהלים פב ג) עני ורש הצדיקו, צדק משלך ותן לו. ודין תבואה הנמצאת בחורי הנמלים, ודין (שם ה, ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. ויתר פרטיה מבוארים במסכת פאה. ולעניין באיזה מקום נוהגת, ומי חייב בה, ועונש העובר עליה, הכל כמו בפאה.	המצווה הקכ"א הציווי שנצטווינו להניח את הלקט והוא אומרו: "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם" (שם כג, כב). וגם זה לאו שנתק לעשה, כמו שנתבאר במסכת מכות לגבי פאה. וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה. ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ.	מצווה רכ: מצוות עשה לעזוב הלקט לעניים (עשה צד) מצוות עשה לעזור לעניים הלקט. שנאמר: "לעני ולגר תעזוב אותם" ויקרא יט, י. מראי מקומות: מסכת פאה פרק ד', פרק ה', פרק ח'; בבא קמא דף צ"ד; מכות דף ט"ז; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קנ"ז; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
219	ריט. שלא לקחת שיבולים הנופלים בשעת הקציר שלא לקחת שיבולים הנופלות בשעת הקציר, אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט ט) ולקט קצירך לא תלקט, וזה גם כן ניתק לעשה כמו שבארנו בפאה (מצוד ריז). וכל עניין מצוה זו גם כן תמצא לקמן במצוה עשה של לקט (מצוה רכא).	המצווה הרי"א האזהרה שהוזהרנו מלקחת השיבלים הנופלות בשעת הקצירה, אלא ינחו לעניים. והוא אומרו יתעלה: "ולקט קצירך לא תלקט" (שם). וגם זה נתק לעשה, כמו שביארנו בפאה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.	מצווה ריט: מצוות לא תעשה, שלא ילקוט בעל הבית לקט [לא תעשה קכו] מצוות לא תעשה, שלא ילקוט בעל הבית הלקט. שנאמר: "ולקט קצירך לא תלקט" ויקרא יט, ט. מראי מקומות: מסכת פאה פרק ד', פרק ה', פרק ח'; בבא קמא דף צ"ד; מכות דף ט"ז; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רי"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ה; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
220	רכ. מצות הנחת פאת הכרם להניח פאה בכרם, ופאה זו של כרם הוציאה הכתוב בלשון עוללות. כלומר, שנצטוינו שנשאיר כל העוללות בכרם לפאה, וזהו דכתיב (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אתם. אחר שזכר וכרמך לא תעולל, זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה בעוללות הכרם שהם במקום פאה שבשאר אילנות. והרמב’’ן זכרונו לברכה, לא פרש כן. ובלאו ד'וכרמך לא תעולל' שהוא בסדר זה (מצוה רכא), אכתוב עיקר מחלוקתם בארוכה. ועוד אבאר שם פאה בכל האילנות מנין, וכל עניני המצוה, כמנהגי בעזרת השם.	המצווה הקכ"ג הציווי שנצטווינו להניח לעניים את השאריות הנשארות בכרם בשעת בציר פרותיו, והן הנקראות עוללות. וגם בהן אמר הכתוב: "לעני ולגר תעזוב אתם" (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר את העוללות, וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה. ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.	מצווה רכב: מצוות עשה לעזוב העוללות לעניים (עשה צה) מצוות עשה לעזוב לעניים העוללות. שנאמר: "לעני ולגר תעזור אותם" ויקרא יט, י. מראי מקומות: מסכת פאה פרק ז'; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א' הלכות יז'-כז'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קנ"ט; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
221	רכא. שלא לכלות פאת הכרם שלא לכלות כל פרות הכרם בעת הבציר, אבל יניח מהם פאה לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) וכרמך לא תעולל, וזהו פאת הכרם, כן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה. ועוד אמר כי מה שכתוב (דברים כד כ) לא תפאר אחריך בזיתים, יורה גם כן על פאת הזית, כי פאת הזיתים נקראים פארות, ופאת הכרם עוללות. ומשניהם נלמד לכל האילנות. והרמב’’ן זכרונו לברכה השיג עליו בזה ואמר, כי כולו טעות, ואמר כי לאו ד''וכרמך'' מיוחד דוקא בכרם, והוא שנניח בה כל הענבים הקטנים שאין להם כתף ונטף, ופירוש כתף פסיגין זה על גבי זה. נטף, תלויות כולן ויורדות. ונמצא לפי זה שעוללות הן הענבים הקטנים הנמצאים בכרמים לפעמים, הנקראין בלע''ז גטימא''ש, וזהו דבר מועט בודאי לפי הנראה בכרמים שלנו. וכן אמרו זכרונם לברכה (פאה ז, ד) איזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף. ומלבד חיוב זה של עוללות, יש עלינו חיוב להניח פאה. ובפאת הכרם לא בא עליה כתוב מבואר אלא דגמרינן 'אחריך' 'אחריך' מזיתים, וכדאמרינן בגמרא חולין (קלא, א) בפירוש ארבע מתנות שבכרם: הפרט והעוללות השכחה והפאה. שנים שבאילן: השכחה והפאה. וגמר שם פאה בכרם מדכתיב בה (שם כא) לא תעולל אחריך. ואמר רבי לוי: אחריך - זו שכחה, כלומר מה שישאר אחריך, דהינו שכחה. ופאה גמרינן אחריך אחריך (שם כ) מזיתים, דכתיב בזית כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך, ותנא דבי רבי ישמעאל שלא תיטול תפארתו ממנו, דהיינו פאה. וילמד הרמב’’ן ז"ל פאה בכל האילנות מזית, שחייב הכתוב בה פאה בפירוש, ומכרם שלמדנוהו מלשון אחריך. ואמר הוא זכרונו לברכה, כי הרמב''ם ז"ל כתב העניין בתיקון בחיבורו הגדול. ומכלל מחלוקתם זה אין לנו תוספת וגרוע בחשבון הלאוין, שאין המחלוקת אלא שהרמב''ם ז"ל יפרש לא תעולל לפאה, והרמב’’ן ז"ל מפרש אותו לעוללות ממש, וילמד מלשון 'אחריך' פאה בכרם, כמו שכתבנו דגמרינן אחריך אחריך מזיתים. וזה הלאו גם כן ניתק לעשה, שאם עבר וכילה הכל, שחייב לתת העוללות לעניים [מתנות עניים פ''ד]. משורשי המצוה ודיניה כתבתי למעלה בסדר זה במצות פאה בקצת, ושם כתוב באיזה מקום נוהגת היא וכל שאר מתנות עניים, ושפרטי מצות פאה מבוארים במסכת פאה. ועוד יש לנו לכתוב כאן מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ז ז) בעוללות. שאם היה הכרם כולו עוללות, כולו הוא לעניים, שנאמר וכרמך לא תעולל, ודרשו זכרונם לברכה אפילו כולה עוללות. ואין העניים זוכים ליקח העוללות עד שיתחיל בעל הכרם לבצור כרמו, שנאמר כי תבצר כרמך לא תעולל.	המצווה הרי"ב האזהרה שהוזהרנו מלכלות את הכרם בשעת בצירתו. והוא אומרו יתעלה: "וכרמך לא תעולל" (שם יט, י), אלא יונחו האשכולות הדומים לקצות לעניים. אבל אין דבר זה בשאר האילנות ואפילו הדומים לכרם, לפי שהאזהרה באומרו: "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך" (דברים כד, כ) היא, שלא יקח את השכחה, ומן הזית נלמד הדין בשכחה לשאר האילנות. וגם זה נתק לעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.	מצווה רכא: מצוות לא תעשה, שלא יקלוט בעל הבית עוללות [לא תעשה קכז] מצוות לא תעשה, שלא יבצור בעל הבית עוללות הכרם. שנאמר: "וכרמך לא תעולל" ויקרא יט, י. מראי מקומות: מסכת פאה פרק ז'; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א' הלכות יז'-כז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רי"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ז; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
222	רכב. מצות הנחת פרט הכרם לעזוב פרט הכרם לעניים, והוא מה שיתפרד ויפול מן הענבים בשעת בצירה, שנאמר (ויקרא יט י) לעני ולגר תעזוב אותם, אחר שזכר "ופרט כרמך לא תלקט". ובלאו דלא תלקט (מצוה רכג) שלאחר זה אכתוב כל עניני המצוה בעזרת השם.	המצווה הקכ"ד הציווי שנצטווינו להניח לעניים מה שנשר ונפל מן הענבים בשעת הבציר, והוא אומרו: "ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם" (שם). וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו במסכת פיאה. ואינה נוהגת מן התורה אלא בארץ.	מצווה רכד: מצוות עשה לעזוב הפרט לעניים (עשה צו) מצוות עשה לעזוב הפרט לעניים. שנאמר: "לעני ולגר תעזוב אותם" ויקרא יט, י. מראי מקומות: מסכת פאה פרק ז'; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א' ופרק ד' הלכות ט"ו, ט"ז; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קכ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"ס; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
223	רכג. שלא ללקט פרט הכרם שלא ללקט פרט הכרם אבל נעזוב אותם לעניים, שנאמר (ויקרא יט י) ופרט כרמך לא תלקט. והוא הגרעינים הנושרין בשעת קטיפת הענבים, והוא הדין לשאר האילנות הדומין לכרם, שנתחייבנו שלא ללקט הגרעינין הנושרין. רמז משורשי המצוה כעניין שכתבנו למעלה בפאה (מצוה רטז). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (פאה ו, ה) איזהו פרט? זה גרגיר אחד או שני גרגרים הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה, אבל שלושה גרגרין שנפלו בבת אחת אינו פרט. היה בוצר ומשליך לארץ כשמפנה האשכולות אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט, וכן אשכול שלם שנפרט שם הרי הוא פרט. והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שבוצר הרי זה גוזל את העניים (פאהז ה). ויתר פרטיה, במסכת פאה [יו''ד סימן שלב]. ועניין המצוה באיזה מקום נוהגת ובמי, כתוב למעלה במצות פאה (מצוה רטז רכ).	המצווה הרי"ג האזהרה שהוזהרנו מלאסוף את הגרגרים הנופלים מן הכרם בשעת בצירתו, אלא ינחו לעניים, והוא אומרו: "ופרט כרמך לא תלקט" (ויקרא יט, י). וגם זה נתק לעשה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.	מצווה רכג: מצוות לא תעשה, שלא ילקוט בעל הבית פרט הכרם [לא תעשה קכח] מצוות לא תעשה, שלא ילקוט בעל הבית פרט הכרם. שנאמר: "ופרט כרמך לא תקלט" ויקרא יט, י. מראי מקומות: פאה פרק ז'; רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק א' הלכות ט"ו-ט"ז; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רי"ג, מצוות עשה קכ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"ז; שו"ע יורה דעה סימן של"ב.
224	רכד. שלא לגנוב שום ממון שלא לגנוב שום ממון, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תגנבו, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פו א), שזה אזהרה לגונב ממון. ועניין הגנבה הוא כמו שפרשנו בסדר משפטים (מצוה נד). שורש מצוה זו ידוע כי היא מן המצות שהשכל מחייבם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) שאסור מן התורה לגנוב אפילו על מנת להחזיר או על מנת למקט, כלומר להכעיס בעל הגניבה ולהבהילו לשעה ולהחזיר לו הדבר אחר כך. וכן אמרו בספרא (קדושים ב א ב) לפי שנאמר בגניבה (שמות כב ג) 'שנים ישלם' - למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר 'לא תגנבו'. לא תגנבו אפילו על מנת למקט, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה. ודין הגונב סלע מכיס חברו או מביתו והחזיר הדבר הגנוב למקומו לדעת בעליו או שלא לדעתו מה דינו, ובאי זה צד מנין פוטרו, והחילוק שיש בעניין זה בין דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמות, למה שאין בו רוח חיים, וכמו שבא בבבא קמא פרק עשירי (קיח, א). ומה שאמרו (שם ב) שאסור לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עברה, וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו, ולפיכך אמרו זכרונם לברכה שאין לוקחין מן הרועים צמר, חלב וגדיים, וכן אין לוקחין משומרי עצים או פרות אלא במקומות ידועים, וכן אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים ידועים, ודרך כלל אמרו, וכולם שאמרו 'הטמן!', אסור ליקח מהם. ומה שאמרו (שם קטו, א) כי לגנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק, ומחזיר הלוקח ממנו הכלי בלא דמים, והוא יעשה דין עם הגנב, אבל אם אינו מפורסם יש בו תקנת השוק, ומחזיר בעל הגנבה מעותיו ללוקח ונוטל כליו, ואחר כך יעשה הוא דין עם הגנב. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (גניבה א א) וזה לשונו. כל הגונב משוה פרוטה ולמעלה, עובר על לא תעשה, שנאמר לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי ואחד הגונב את הגדול או את הקטן, עד כאן. ויתר פרטיה, בקמא פרק עשירי ובמקומות אחרים [ח''מ סי' שמח]. ונוהג איסור בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על לאו זה וגנב - חייב לשלם, כמו שמפורש בכתוב. אם גנב דינר או כסות או חמור או גמל משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חברו. ותשלומי כפל נוהגין בכל דבר חוץ משור ושה, שיש בהן צדדין שמשלמין עליהן ארבעה וחמשה, כגון שטבח ומכר, כמו שבא בכתוב מבואר. וכשמשלם כפל או ארבעה וחמשה בשור ושה, דוקא שהעידו עליו עדים ושילם על פיהם בבית דין. אבל מודה מעצמו פטור עם תשלום הקרן לבד, שנאמר (ויקרא כב יח) אשר ירשעון אלהים ישלם שנים, ודרשו זכרונם לברכה (שם סד ב) פרט למרשיע את עצמו. והוא הדין לכל קנסות, שהמודה בהן פטור. וכבר כתבתי למעלה (מצוה מט) שאין דנין דיני קנסות אלא בארץ.	המצווה הרמ"ד האזהרה שהוזהרנו מלגנוב ממון, והוא אומרו: "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא) ובמכלתא: "לא תגנבו – הרי אזהרה לגונב ממון". והעובר על לאו זה – חייב בתשלומין שהזכיר הכתוב: או תשלומי כפל, או תשלומי ארבעה וחמישה, או החזרת הקרן בלבד. ובספרא: "לפי שנאמר בגנבה: 'שנים ישלם' (שמות כב, ג) למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תגנבו' על מנת למקט" כלומר: כדי להרגיז את הנגנב ולהביאו במבוכה, ואחר כך תחזיר לו: ",לא תגנבו' על מנת לשלם לו תשלומי ארבעה וחמשה". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא קמא.	מצווה רכה: מצוות לא תעשה, שלא לגנוב שום חפץ או ממון [לא תעשה קכט] מצוות לא תעשה, שלא לגנוב שום חפץ או ממון. שנאמר: "לא תגנובו" ויקרא יט, יא. מראי מקומות: בבא קמא פרק ז'; סנהדרין דף פ"ו; רמב"ם הלכות גניבה פרקים א'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ה; שו"ע חושן משפט סימן שמ"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"א.
225	רכה. שלא נכחש על ממון שיש מאחר בידינו שלא נכחש במה שהופקד בידינו ובכל מה שיש לזולתנו עלינו, שנאמר (ויקרא יט יא) לא תכחשו. ובא הפירוש (שבועות לז ב), שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא (קדושים ב ג) לפי שנאמר וכחש בה ונשבע על שקר. למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר ולא תכחשו. גם זאת מן המצות שהשכל מעיד בהן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ ה ב) שהכופר בפיקדון פסול לעדות, ואף על פי שלא נשבע. ואמרו בגמרא ודוקא דאמרי סהדי דההיא שעתא הוה פיקדון בביתיה. פרטיה מבוארין במקומות ממסכת שבועות (לז, ב) [ח''מ סימן צ''ד]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וכיחש בעמיתו בדבר שבממון עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, אבל אין בו מלקות.	המצווה הרמ"ח האזהרה שהוזהרנו מלכפור בחובות שאנו חייבים ובפקדונות שהפקדו אצלנו, והוא אומרו: "ולא תכחשו" (שם יט, יא), ונתבאר שבממון הכתוב מדבר. ולשון ספרא: "לפי שנאמר: 'וכחש בה ונשבע על שקר' (שם ה, כב) למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תכחשו'". וכבר ידעת שהכופר בפיקדון פסול לעדות אף על פי שלא נשבע, לפי שעבר על אמרו יתעלה: "לא תכחשו". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת שבועות.	מצווה רכו: מצוות לא תעשה, שלא לכפור בפקדון [לא תעשה קל] מצוות לא תעשה, שלא לכחש ממון. שנאמר: "ולא תכחשו" ויקרא יט, יא. מראי מקומות: ספרא פרשת ויקרא; רמב"ם הלכות שבועות פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"מ; שו"ע חושן משפט רצ"ד.
226	רכו. שלא לישבע על כפירת ממון שלא נשבע על ההכחשה, שנאמר (ויקרא יט יא) ולא תשקרו, כלומר שאם כפר איש בפקדון, עבר על לא תכחשו. ואם נשבע לו על הכפירה אחר כך, עבר על ולא תשקרו, שכן בא לנו פירוש זה הכתוב שהוא להזהיר על הנשבע בכפירת ממון. וכמו שבא בספרא (קדושים ב ג) ולא תשקרו. מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שם ה כב) ונשבע על שקר, למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר לא תשקרו. ונתבאר במסכת שבועות (כא, ב), שכל מי שישבע שבועת שקר על כפירת ממון, עובר בשני לאוין משום ולא תשבעו בשמי לשקר, ומשום ולא תשקרו איש בעמיתו. משורשי איסור השבועה לשקר, כתבתי בפרשת וישמע יתרו במצות לא תשא (מצוה לב). ודיני מצוה זו בפרק חמישי משבועות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ושיקר ונשבע על הכפירה במזיד לוקה, ואף על פי שאין בו מעשה מחומר השבועה חייבתו התורה מלקות.	המצווה הרמ"ט האזהרה שהוזהרנו משבועת שקר שאנו נשבעים לכפור חוב הקבוע עלינו, והוא אומרו: "ולא תשקרו איש בעמיתו" (שם יט, יא), כגון: אם כפר בפיקדון – הרי עבר על אמרו יתעלה: 'לא תכחשו'; ואם נשבע על כפירתו – עבר על אמרו: 'לא תשקרו'. ובספרא: ",ולא תשקרו' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'ונשבע על שקר' למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: 'לא תשקרו'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' משבועות. ושם נתבאר שהנשבע שבועת שקר על כפירת ממון – עובר בשני לאווין: משום "לא תשבעו בשמי לשקר" (שם, יב) ומשום "לא תשקרו איש בעמיתו".	מצווה רכז: מצוות לא תעשה, שלא לישבע שקר על כפירת ממון [לא תעשה קלא] מצוות לא תעשה, שלא לשבע בשקר על כפירת ממון. שנאמר: "ולא תשקרו איש בעמיתו" ויקרא יט, יא. מראי מקומות: ספרא; שבועות דף ל"ו; רמב"ם הלכות שבועות פרקים ז'-ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רמ"א; שו"ע חושן משפט סימן רצ"ד.
227	רכז. שלא לישבע לשקר שלא נשבע לשקר, שנאמר (ויקרא יט יב) ולא תשבעו בשמי לשקר. ופרשו זכרונם לברכה (שבועות כא, א) שזה הכתוב יזהיר על שבועת ביטוי. ושבועת ביטוי. היא מה שנאמר בתורה (שם ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים: שתים להבא ושתים לשעבר. כגון שנשבע על דבר שנעשה או לא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שיעשה אותו או לא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לאדם לעשותם, בין להבא או לשעבר. כיצד לשעבר? אכלתי או לא אכלתי, וכן זרקתי או לא זרקתי אבן לים. וכיצד להבא? אוכל או לא אוכל, או אזרוק או לא אזרוק. אבל בדברים שיש בהן מונע מן התורה, אין שבועת ביטוי נוהגת בהן, שאין השבועה חלה אלא על דבר הרשות, שאם רצה עושהו ואם רצה לא יעשהו, שנאמר להרע או להיטיב, אבל בכל דבר מצוה, חיוב עליו לעשותו. לפיכך אין שבועת ביטוי חלה עליו, בין להבא בין לשעבר. כגון שנשבע לקיים מצוה ולא קיימה, וכן אם נשבע שקיים מצוה והוא לא קיימה, דכמו שאין חיוב חל בדבר מצוה להבא, כן אינו חל עליו לשעבר. וכן מתבאר העניין במקומו בשבועות (כז, א). ומן הטעם הזה שאמרנו, שאין חיוב השבועה חל אלא במה שהוא ברשותו לעשות, פטרו זכרונם לברכה גם כן משבועת ביטוי כל הנשבע להרע לאחרים, מפני שהוא מצוה שלא להרע לחברו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שבועות ה, טז) כי יראה לו שהוא לוקה מכל מקום משום שבועת שוא. והנשבע להרע לעצמו, אף על פי שאינו רשאי, חייב משום שבועת ביטוי אם לא הרע. נשבע להיטיב לאחרים בדבר שהוא בידו לעשות ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי. ויתר רובי פרטי השבועות ועניין היתרן, יתבאר הכל יפה במסכת הבנויה על זה, והיא מסכת שבועות. וכבר כתבתי יותר מזה בעניין מצוה זו והארכתי במצות לא תשא בסדר וישמע יתרו (מצוה לב). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה אם היה מזיד, לוקה, ודוקא בעדים והתראה, כמו שידוע בכל המצות. ואם הוא שוגג, חייב להביא קורבן עולה ויורד. וכן אמרו שם בשבועות (שם ב) זו היא שבועת ביטוי, שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קורבן עולה ויורד. וזה שאמרו ''זו היא'', אין שם חידוש אחר אלא מצד שהקורבן הוא עולה ויורד.	המצווה הס"א האזהרה שהוזהרנו שלא לעבור על שבועת ביטוי. והוא אומרו יתעלה: "ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). ושבועת ביטוי היא שנשבע על דברים שאפשר לנו לעשותם או שלא לעשותם בלי מניעה מצד הדת על דבר מהם שנעשהו או שלא נעשהו – הרי אנו חייבים לקיים מה שנשבענו עליו, והוזהרנו מלעבור על אותה השבועה. שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר". ובגמרא שבועות אמרו: "איזוהי שבועת שקר? נשבע להחליף". ותקנו את זה ואמרו: "אימא: נשבע והחליף". כלומר: שנשבע על דבר ועשה הפך ממה שנשבע עליו. ושם נתבאר בפרק ג משבועות וגם במסכת תמורה, ששבועת שקר – היא אי קיום שבועת ביטוי. והוא אומרם: "שבועת שקר היכי דמי?" כלומר: איך היא שבועת שקר שאין בה מעשה? לפי שזוהי כוונת הדברים שקדמו שם: "אי נימא שלא אוכל – ואכל, התם מעשה עבד; אלא דאמר: אוכל - ולא אכל, ההוא מי לקי, והא אתאמר עלה וכו'". העובר על לאו זה, אם הוא מזיד – לוקה; ואם הוא שוגג – מביא קרבן עולה ויורד, כמו שביארנו במצווה עב ממצוות עשה. והוא אומרו בפרק ג' משבועות: "זוהי שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד". ושם נתבארו דיני מצווה זו. ודע, שזה שאמרתי במצווה זו שהמזיד בה חייב מלקות, אין זה מורה שיש איזו עברה שחייבים עליה מלקות אפילו בלי זדון, אלא כל מקום שתשמעני אומר על איזו עברה שחייבים עליה מלקות – בין במה שקדם ובין במה שיבוא לקמן – דע שאינו חייב בכך אלא אם הוא מזיד דווקא, בעדים והתראה, כמו שנתבאר מתנאי העדים וההתראה במסכת סנהדרין; אבל השוגג או האנוס או המוטעה – אינו חייב כלל, לא מלקות ולא כרת, כל שכן מיתת בית דין. וזה נוהג בכל המצוות, ודע זאת. אבל נבאר במקצת המצוות ונאמר, שהמזיד חייב מלקות או מיתה, לפי שהוא חייב קרבן אם הוא שוגג באותו חטא – לפי שלא כל חטא חייבים על שגגתו קרבן; אבל כל מה שחייבים עליו כרת או מלקות ומיתת בין דין אין חייבים בכך אלא בעדים והתראה. וידוע שההתראה אינה אלא להבחין בין שוגג למזיד. ודע כלל זה ואל תבקש ממני לחזור עליו.	מצווה רכח: מצוות לא תעשה, שלא לישבע שקר בשביעת ביטוי [לא תעשה קלב] מצוות לא תעשה, שלא לשבע שבועת בטוי לשקר. שנאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר" ויקרא יט, יב. מראי מקומות: שבועות פרק א', פרק ג'; רמב"ם הלכות שבועות פרק א'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ס"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רל"ט; שו"ע יורה דעה סימן רל"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ח.
228	רכח. שלא לעשוק שלא נחזיק במה שיהיה בידינו מזולתנו דרך אונס או דרך דחיה ורמאות, כמו אנשי און שדוחים בני אדם לאמור להם לך ושב כדי לסבב שישאר להם מה שבידם מזולתם. וזאת היא מידה רעה ביותר, והרחיקתנו תורתנו השלמה ממנה, והזהירה בכך בזה המקום, דכתיב (ויקרא יט יג) לא תעשוק את רעך. כי מחזיק ממון מזולתו בזה העניין שאמרנו, נקרא עושק. ובכלל עושק הוא גם כן כל שהוא חייב לחברו ממון מעויין [מוגדר] ועושק אותו, כגון כובש שכר שכיר וכיוצא בו. דלא בעינן שיבוא ממש ממון מיד העשוק ליד העושק, אבל כל שיש אצלו תביעת ממון מעויין, והוא דוחה אותו מחמת אלמות שיש בו, או כל צד רמאות, נקרא עושק. ואף על פי שהעושק והגזלה והגנבה עניין אחד הוא, עם היות שהמעשה חלוק זה מזה, כי כוונת שלושתן שלא יקח האדם ממון מזולתו משום צד, לפי שבשלושה דרכים אלו יחמסו בני אדם זה את זה, פרטן הכתוב כולן, והזהיר בכל אחד בפני עצמו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה במציעא פרק המקבל (קיא, א) רבא אמר זהו עושק זהו גזל, ולמה חילקן הכתוב? לעבור עליו בשני לאוין. ופירוש עניין זה ועיקר הטעם לפי דעתי הוא משני צדדין: האחד, שכל מה שרצה האל ברוך הוא להרחיק ממנו לטובתנו ריחוק גדול, הירבה לנו בו אזהרות רבות. ועוד לנו תועלת נמצא בריבוי האזהרות. והוא כמו שאמרו זכרונם לברכה (מכות כג, ב), שרצה המקום לזכות את ישראל, ולפיכך הירבה להם מצות. והכוונה להם באומרם מצות גם על האזהרות, שהרבה להם אזהרות הרבה במה שהיה אפשר להודיע באזהרה אחת. כמו בכאן, שהיה אפשר להזהירנו דרך כלל, לא תקחו ממון מזולתכם שלא כדין. ונתרבו האזהרות לנו בדבר, כדי שנקבל שכר הרבה על הפרישה מן העבירה. וכמו כן בכל מקום שאמרו זכרונם לברכה לעבור עליו בהרבה לאוין, כן נפרש הדבר. שאין לפרש חלילה שירצה ה’ יתברך לבוא בעלילה על בריותיו, ולכן שירבה הנקם עליהם, כי חפץ ה’ ברוך הוא וברוך שמו לזכות בריותיו, לא לחייב, אבל יזרז אותם זרוז אחר זרוז למען ילמדו יקחו מוסר, ויזכו בהתרחקם מן העבירה זכות רב. וזה הטעם ליודעי דעת - דבש וחלב. שורש המצווה ידוע, כי היא מן המצוות שהשכל מחייב אותן. דיני המצוה בבבא קמא, ועיקר בפרק תשיעי ובפרק עשירי [ח''מ סימן שנט]. ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן והעובר עליו ועשק את חבירו, עבר על לאו זה, והוא לאו הנתק לעשה, כלומר שישיב החמס אשר בכפיו וירצה את חבירו על שהקניטו והכעיסו. וכבר הודיעונו זכרונם לברכה (ברכות לב א) שגדול כוח בעלי תשובה. והרב הצרפתי (סמ''ג לרבינו משה מקוצי ל''ת קנו) כתב בחשבון המצות, מכיון דאשכחן דאמר רבא דעושק וגזל חד הוא, לא נמנה לאו דעושק במנין הלאוין, והוא ימנה במקום זה ולא יהיה כקרח וכעדתו. כלומר שלא נחזיק במחלוקת. ולדעתנו אנו אין כונת רבא שלא ימנו בשני לאוין, אלא לעבור בגזל בשני לאוין, ובעושק גם כן, ומכיון שעניינן חלוק, נמנה אותם בשני לאוין, כמו הגזלה והגנבה, שאף על פי שעניין שניהם הוא שלא נקח ממון מזולתנו, אין ספק כי לשני לאוין הן נחשבין בתרי''ג מצות.	המצווה הרמ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהשתלט על החובות הקבועים עלינו לבל נחזיק בהם ולא נשלמם. והוא אומרו יתעלה: "לא תעשק את רעך ולא תגזל" (ויקרא יט, יג). והוא שהגנבה היא לקיחת דבר של הזולת בתחבולה ובהסתר, והזהרנו ממעשה זה באמרו: "לא תגנבו", כמו שביארנו; והגזל הוא לקיחת דבר של הזולת באונס וחזקה בגלוי כמו שעושים שודדי הדרכים, והזהרנו גם על מעשה זה באמרו: "לא תגזל"; והעשק הוא שיהא לזולתך אצלך חוב מסוים, כלומר: שנקבע לו אצלך ובאחריותך ממון ואתה מחזיק בו ואינך מוסרו לו בין דרך אונס בין שלא דרך אונס, אלא בלך ושוב או ברמיה. הזהרנו גם על מעשה זה באמרו יתעלה: "לא תעשק את רעך". ובפירוש אמרו בספרא: "לא תעשוק – עושק שהוא של ממון, ואיזה? זה הכובש שכר שכיר" וכן כל הדומה לו. והמשיל בשכר שכיר, לפי שהוא חוב הקבוע עליך אף על פי שלא מסר לך ממון משלו ולא בא לידך אתה ממנו שום ממון, ואף על פי כן, כיון שנקבע לו אצלך חוב הזהרת מלהחזיק בו. וכבר נכפל הלאו בעניין זה והביא לדוגמא דבר זה בעצמו ואמר: "לא תעשק שכיר" (דברים כד, יד), ענינו: לא תעשוק את השכיר לפי שהוא עני ואביון, כדרך שאמר בו: "ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא" (שם, טו). ולשון ספרי: "לא-תעשק שכיר ועני ואביון', והלא כבר נאמר: 'לא תגזל? מלמד שכל הכובש שכר שכיר – עובר משום בל תעשק, ובל תגזל, ובל תלין פעלת שכיר, ומשום ביומו תתן שכרו". ושם אמרו בפירוש עניין אמרו "עני ואביון" אמרו: "ממהר אני להפרע על ידי עני ואביון". והעובר על העשק דינו בעונש ודין הגזלן שווה. אמר יתעלה: "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא).	מצווה רכט: מצוות לא תעשה, שלא לעשוק [לא תעשה קלג] מצוות לא תעשה, שלא לעשוק את חברו. שנאמר: "לא תעשוק את רעך" ויקרא יט, יג. מראי מקומות: בבא קמא דף ע"ט; בבא מציעא דף י"א; בכורות דף י"ג; רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א' הלכה ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ו והוא מסופק אי למנאו בחשבון או לכללו בלאו דלא תגזול עיין לקמן בלאוין ד רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול סימן ט"ו; שו"ע חושן משפט סימן שנ"ט.
229	רכט. שלא לגזול שלא לגזול. כלומר, שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו, בכוח ובזרוע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזול. ובא הפירוש עליו, (ב''ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כורחו דרך אונס ובפרסום, כעניין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי. שורש המצוה ידוע שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו, כי בבוא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סיבה לחורבן הישוב. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשווה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו, והוא אסור דאורייתא. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א, ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (ב''ק קיט, א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמותר לאבד גופם, כגון המינין, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי, ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגלה במידות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך העון. דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק צח ב), שהגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש, פירוש קורה, ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו: נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כוח ביד חכמים בזה. ודין הגוזל חברו בישוב, ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו, ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקימא לן כרבי יצחק דאמר (ב''ק קיח, ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומניין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים. ודין הגוזל ומת, בין שהאכיל הגזלה לבנים קודם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חייבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חייבן היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן, שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם. ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם. ומה שאמרו (שם קיט, א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל. אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל, אף על פי שהוא מועט, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בבירור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול. ויתר דיני גזילה ודיני יאוש ושינוי רשות ושאר פרטיהן מבוארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא, וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל). ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו'. ואפילו ביטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזילה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שניתן לתשלומין, שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר, יוסיף החומש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א).	המצווה הרמ"ה האזהרה שהוזהרנו מלגזול והיא לקיחת דבר שאין לנו זכות בו באונס ובחוזקה בגלוי. והוא אומרו יתעלה: "לא תגזל" (ויקרא יט, יג). וכך פירשו בעלי הקבלה: "לא תגזל" – כעניין שנאמר: "ויגזל את החנית מיד המצרי" (שמואל-ב כג, כא). ולאו זה נתק לעשה והוא אומרו: "והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג) אלא שאפילו ביטל עשה שבה – אינו לוקה, שאין אדם לוקה ומשלם, לפי שהוא לאו שנתן לתשלומין; שאם שרף את הגזלה או זרקה לים – משלם מה שהייתה שווה; ואם כפר בה ונשבע – מוסיף חמש ומקריב אשם, כמו שנתבאר במקומו, וכן נתבאר בסוף מכות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' ופרק י' מבבא קמא.	מצווה רל: מצוות לא תעשה, שלא לגזול [לא תעשה קלד] מצוות לא תעשה, שלא לגזול מחברו בחזקה. שנאמר: "ולא תגזול" ויקרא יט, יג. מראי מקומות: בבא קמא דפים נ"ז, קי"ג; רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רמ"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"ז; שו"ע חושן משפט סימן שנ"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ע.
230	רל. שלא לאחר שכר שכיר שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (ב''מ קי, ב) שמדבר בשכיר יום, והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר עד בוקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד טו) ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש. ופירשו זכרונם לברכה שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה, שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה – מצוה בפני עצמה. ועניין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין. בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העיקר בכל המצות, כי עיקר גדול הוא בחשבון המצות. והוא העיקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב''ם זכרונו לברכה והרמב’’ן זכרונו לברכה. משורשי המצוה לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות, יאבד הגוף. ועל כן ציוונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר, באומרו (שם טו) ואליו הוא נושא את נפשו. ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב א) בעניין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חודש שכיר שבת, שכיר שנה שכיר שבוע - יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאומן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אומן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה. ודין שליח ששכר פועלים, מי עובר משום בל תלין: הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי, ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו, אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חייב לתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה. וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג כח) אל תאמר לרעך לך ושוב וגו'. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ב) טעם בזה, לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק תשיעי ממציעא [ח''מ סימן שלט]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ועיכב שכר שכיר עד אחר הזמן המוגבל, ביטל עשה ועובר על לאו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שנתן להישבון, שהרי חייב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא, א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין. וזה הדין דגר תושב מפורש במשנה פרק המקבל. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח.	המצווה הרל"ח האזהרה שהוזהרנו מלעשוק שכיר ומלאחר שכרו, והוא אומרו: "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר" (ויקרא יט יג). במה דברים אמורים? אם הוא שכיר יום שהוא גובה כל הלילה, שנאמר: 'עד בקר'; ואם הוא שכיר לילה – גובה כל הלילה וכל היום שלא תשקע החמה אלא כשכבר קבל שכרו, והוא אומרו: "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו). ולשון המשנה: "שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום", ואין אלו שתי מצוות, אלא מצווה אחת היא, ובא בה שני לאווין להשלים דין המצווה, והוא שמשני לאווין אילו ידענו מתי הוא זמן הגביה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא, ושם נתבאר שזה מיוחד בשכיר ישראל בלבד, שאם אחר שכרו – עובר בלא תעשה; אבל שכיר גוי – עובר עליו בעשה והוא אומרו: "ביומו תתן שכרו".	מצווה רלא: מצוות לא תעשה, שלא לאחר שכר שכיר [לא תעשה קלה] מצוות לא תעשה, שלא לאחר שכר שכיר. שנאמר: "לא תלין פעולת שכיר אתך וגו'ויקרא יט, יג. מראי מקומות: בבא מציעא דפים ק"י, קי"א; רמב"ם הלכות שכירות פרק י"א; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רל"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קפ"א; שו"ע חושן משפט סימן של"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ר"ס.
231	רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש. ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס. ולשון ספרא (קדושים ב יג) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כוח לדעת באי זה עניין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער. ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי משורשי המצוה שמנענו ה’ מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה (מו''ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כוח בדברי פי אדם. ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם 'לרוח ממללא', נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו, ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל. והרמב''ם זכרונו לברכה אמר בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. ועוד האריך בעניין בסיפרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל, עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה, א) שאסור לקלל בשום עניין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה, וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן, חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין. ומה שאמרו (שם לו, א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר (דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאוד. ומה שאמרו במכלתא לא תקלל חרש באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם: שהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים: בן נשיא שקילל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר [ח''מ סי' כו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקילל בשם או בכינוי אחד מישראל, במזיד ויש עדים והתראה - לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין (תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה, ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות - לוקין עליהן. והשנים האחרים הם: נשבע וממר, שמפורש בגמרא סנהדרין.	המצווה השי"ז האזהרה שהוזהרנו מלקלל איזה אדם מישראל, והוא אומרו: "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). ושמע ממני מה הוא עניין אמרו: חרש. כשהנפש מתעוררת להנקם מן המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון, לא תחדל להתעורר עד אשר תעניש את המזיק לפי אופן הנזק הנקבע בדמיון; ורק כשתענישנו תשוך אותה ההתעוררות ותעדר אותה הצורה מן הדמיון. יש שתענישהו בקללה ובזיון בלבד ותשוך, בדעתה את ערך הנזק שיגיע למזיק באותם הדברים ואת בושתו בהם. ויש שהדבר הוא גדול יותר ולא תשוך אותה התעוררות עד שיושמד כל רכושו, ואז תשוך, בדעתה את ערך הצער שהגיע לו באבדן רכושו. ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך, עד שתענישהו בגופו במיני מכות וחיסור אברים. ויש שיהא הדבר חמור יותר ולא תשוך אותה ההתעוררות, עד שיקח את נפש המזיק וישמידהו מן המציאות – וזוהי התכלית. ויש שתהיה התעוררות הנפש מועטת מכדי בקשת עונש המזיק מחמת קלות חטאו, עד שתשוך בצעקה וכעס עליו וקללה – אפילו לא ישמע אילו היה נוכח שם. וזה מפורסם ממעשי בעלי החמה והכעס שנפשם שוככת בשיעור כזה בחטאים הקלים מאד, אע"פ שלא ידע החוטא על כעסם ולא שמע קללתם. והיה עולה בדעתנו שכוונת התורה, שאסרה קללת אדם מישראל, היא: אם הוא שומע את זה, מחמת הבושה והצער המגיעים לו; אבל קללת החרש כיון שאינו שומע ואינו מצטער בכך, הרי אין חטא בדבר – לפיכך השמיענו שהוא אסור, והזהיר עליו, לפי שאין התורה מביטה על מצב המתחרף בלבד, אלא הביטה גם על מצב המחרף, שהוזהר שלא יעורר נפשו לנקמה ולא ירגילנה לכעוס. וכך מצאנו בעלי הקבלה [ש]הביאו ראיה לאסור קללת כל אדם מישראל ממה שנ': "לא תקלל חרש". ולשון ספרא: "אין לי אלא חרש, מנין לרבות את כל האדם? ת"ל: 'בעמך לא תאר', אם כן למה נאמר: 'חרש'? מה חרש מיוחד שהוא בחיים; יצא המת שאינו בחיים". ובמכילתא: ",לא תקלל חרש' – דבר הכתוב באומללין שבאדם". ומה שאמרנו לוקה –בתנאי שיקלל בשם, וכן אם קלל עצמו – לוקה. הנה נתבאר לך שהמקלל את חברו בשם – עובר בלאו אחד, והוא אומרו: "לא תקלל חרש"; והמקלל איזה דיין – עובר בשני לאווין ולוקה שתים; והמקלל נשיא – לוקה שלוש. ולשון המכילתא: "אני אקרא 'נשיא בעמך' אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ומה ת"ל: 'אלהים לא תקלל'? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו: יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים. בן נשיא שקלל את אביו – חייב עליו משום ארבעה דברים: משום האב, ומשום דיין, ומשום נשיא, ומשום 'בעמך' מכל מקום". הנה נתבאר מה שהזכרנו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ד משבועות.	מצווה רלב: מצוות לא תעשה, שלא לקלל ישראל אפילו חרש [לא תעשה קלו] מצוות לא תעשה, שלא לקלל אדם כשר מישראל. שנאמר: "לא תקלל חרש" ויקרא יט, יד. מראי מקומות: שבועות דף ל"ה; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"ו; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שי"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רי"א; שו"ע חושן משפט סימן כ"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ג; מקלל עצמו חשבו רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול ללאו בפני עצמו בלאוין רי" ב.
232	רלב. שלא להכשיל תם בדרך שלא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל נישיר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא ישר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשל. ולשון ספרא: לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחברו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו. וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד, ומזה הצד אמרו זכרונם לברכה (ב''מ עה ב), במלוה ולוה בריבית ששניהם עוברים בלפני עור וגו'. שורש המצוה ידוע כי תקון העולם ויישובו הוא להדריך בני אדם ולתת להם בכל מעשיהם עצה טובה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, בריש מסכת עבודה זרה (יד א) דאלפני מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן, ומפני כן פרשו שם (ו א), דכי בעיא לן בגמרא טעמא דמתניתין אי משום דאזיל ומודה אי משום לפני עור, דלא הוה מסתפק בטעמא דמתניתין אלא בלשאת ולתת עמהם, דיהיב ליה ישראל לגוי מידי דחזי לתקרובת, ובכי האי גונא אפשר דאיכא ביה משום 'ולפני עור', אבל שאר מתניתין כולה, כגון להלוות ולפורען ולהשאילן, משום דאזיל ומודה הוא אסורא, דמשום לפני עור לכא למימר, דשאלה בעינה הדרא. ולהלוותן ולפורען נמי, זוזי יהבינן להו וזוזי לא חזו לתקרובת, מאי אמרת, דילמא זבין בהו תקרובת, הוה ליה לפני דלפני, ובכי האי גונא לא מפקדינן, כמו שאמרו. וכן כל כיוצא בזה. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם טו ב), שאסור למכור כל כלי מלחמה וכל דבר שיש בו נזק לרבים, אלא אם כן מוכרן כי היכי דמגנו עלן. וכן אסור למוכרו לישראל המוכרן לעכו''ם, וכן לישראל לסטים, ואסור הכל משום ולפני עור. ויתר פרטיה במקומות מהתלמוד בפיזור [הלכות רוצח פי''א]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו, או סייע אותו בדבר עבירה, כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיוצא בזה, עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.	המצווה הרצ"ט האזהרה שהוזהרנו מלהכשיל זה את זה בסברא. והוא: שאם ישאלך עצה בדבר שאינו בקי בו, הרי באה האזהרה מלהטעותו ומלרמותו, אלא תורהו על הדבר שאתה חושבו שהוא נכון. והוא אומרו יתעלה: "ולפני עוור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). ולשון ספרי: "ולפני סומא בדבר – היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו". ואמר שלאו זה כולל גם מי שמסייע לדבר עברה או גורמה, לפי שהוא בא לאותו האדם שסימאה התאווה את ראייתו ונעשה עוור ועוזרו בתעייתו. או יכין לו סיבות עברתו ועל דרך זו אמרו על המלווה בריבית והלווה בריבית ששניהם עוברים משום "ולפני עור לא תתן מכשל", לפי שכל אחד מהם עזר לחברו והכשיר לו השלמת העברה. והרבה דברים מסוג זה אומרים בהם: עובר משום: "ולפני עור לא תתן מכשל". ופשטיה דקרא הוא מה שהזכרנו תחילה.	מצווה רלג: מצוות לא תעשה, שלא להכשיל תם בעצה [לא תעשה קלז] מצוות לא תעשה, שלא להכשיל לחברו בשום דבר. שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשול" ויקרא יט, יד. מראי מקומות: עבודה זרה דף ט"ו; רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י"ב הלכות יב'-יד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רצ"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קס"ח; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קע"א; שו"ע יורה דעה סימן קנ"א.
233	רלג. שלא לעוול המשפט שלא יעשה הדין עוול בדין. והעוול יהיה בכל עת שיעבור על מה שצותה לנו התורה בעניין הדין, אלא אם כן עשה ברצון בעלי הדין, ועל זה נאמר (ויקרא יט טו) לא תעשו עוול במשפט. שורש המצווה ידוע, כי במשפט צדק, יתקים ישוב בני אדם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות קה, א), שהמענה את הדין בכלל מעוול המשפט הוא. ומה שאמרו (אבות א א) הוו מתונים בדין, כדי שלא יבואו לעול המשפט. ואמרו זכרונם לברכה (יבמות קט ב) שראוי למי שדן להמלך עם גדול ממנו, אם הוא אצלו. ואמרו (אבות ד, ז) באזהרת עניין זה כל המונע עצמו מן הדין מונע ממנו איבה וגזל ושבועת שוא. וכל זה ללמדנו שהדבר צריך מתון וישוב הדעת הרבה, כדי שלא יטעו בדין. כי הרבה דברים יש בדינים, וחכם גדול צריך להיות בדין. וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב קעה, ב) הרוצה להתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין מקצוע בתורה גדול מהן, שהם כמעיין הנובע. והזהירונו גם כן (סנהדרין ח, א) שיהא חביב עלינו דין של פרוטה כדין של מאה מנה, לדון אותו לאמיתו. ומפני חומר הדין, שיבחו הרבה מי שיכול להטיל פשרה בין בעלי הריב, ועליו נאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו, שזהו משפט של שלום. וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, אי זהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זהו מצוע. ויתר רובי האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה בהשווית הדין, ושאר פרטי המצוה, הם בפיזור בסדר נזיקין, והעיקר במסכת סנהדרין [ח''מ סי' יז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם המשפט. והעובר על זה, ועשה עול במשפט, כלומר, שדן שלא כדין תורה לדעת - עבר על לאו זה, אבל אין לוקין עליו, דלאו שאין בו מעשה אלא דבור לבד, אין לוקין עליו, חוץ מאותן שמנינו למעלה (מצוה רלט). ועוד, שהרי כל הדן שלא כדין תורה דינו חוזר, ולפיכך אין לוקין עליו, וכדאמרינן בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות (לג א), שכל הטועה בדבר משנה, לעולם חוזר. והעניין לומר שכל הטועה לדון במה שהוא הפך כונת התורה, בלי ספק דינו בטל לגמרי, והרי הוא כאלו לא נאמר. ושם יתבאר שיש צדדין, שאם דן הדין בהפך האמת, שדינו דין וחייב לשלם מביתו למי שעיוות לו דינו. ומכל זה לא יתחייב מלקות, ואפילו עשה בו מעשה, וכגון שנשא ונתן ביד, מן הכלל שבידינו שכל לאו שנתן לתשלומין, אין לוקין עליו. [סיכום דיני דיינים שהורו וטעו בדינם] ואם לא שיארך העניין ונצא מגדר מלאכתנו, באנו לפרש בארוכה כל הצדדין שהדין חוזר, והצדדין שאינו חוזר וחייב הבית דין לשלם מביתו, והצדדין שאינו חוזר ופטור הבית דין לשלם. ומכללא דמלתא לפי הנראה: דכל היכא שדנו בלא קבלה [המתדיינים לא קבלו את הדיינים], ואיכא בעיר גדול מהם, וטעו, ואפילו בשיקול הדעת, דינם חוזר, והוא שלא נשאו ונתנו ביד. שאילו נשאו ונתנו ביד, אין דינם חוזר, אבל חייבין לשלם. בעניין אחר - אין דינם חוזר. והיכא שדנו ברשות, דלכא למימר דהוו פושעים כשבאו לדון, פטורים מלשלם. והיכא דלאו ברשות, אי נמי בכל צד דאיכא למימר דהוו פושעים כלל כשבאו לדון - חייבים לשלם. וכל היכא דאמרי דינם חוזר, אפילו אבד או נאכל הדבר שדנו עליו, פטורים מלשלם, אלא אם כן נשאו ונתנו בידם ממש, דכיון שכן, מדין מזיקין מיהת חייבים לשלם. הא לאו הכי פטורין. והא דאמרינן לעיל דכל שטועה בדבר משנה לעולם חוזר, פרש לנו מורי ישמרו אל, דלאו דוקא משנה ממש, אלא אף כל שהוא מפורש בתלמוד בדברי האמוראין שהוא הלכה, וטעה בה הדין גם זה טועה בדבר משנה יקרא. ועוד הפריזו על מידותם לומר עוד, שאפילו הטועה בדבר אחד שפסק אחד מן הגאונים או מן החכמים המפורסמים בינינו בחכמה, כטועה בדבר משנה משוינן ליה, אלא אם כן יאמר אותו הבית דין שאע''פ שהיה יודע ונזכר דעת אותו הגאון או החכם, לא יהיה דן כמוהו, ולא ישוב בשבילו מלדון דיניו כדעתו, והוא שיהא ראוי לכך.	המצווה הרע"ג האזהרה שהוזהר הדין מלעשות עוון בדין, והוא אומרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו). ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו.	מצווה רלד: מצוות לא תעשה, שלא לעשות עוול במשפט [לא תעשה קלח] מצוות לא תעשה, שלא לעשות עול במשפט. שנאמר: "לא תעשו עול במשפט" ויקרא יט, טו. מראי מקומות: תורת כהנים; סנהדרין דפים ו', ז'; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ה; שו"ע חושן משפט סימן י"ז וסימן כ"ה; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רל"א.
234	רלד. שלא לכבד גדול בדין שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין בשעת הריב, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים, שנאמר (ויקרא יט טו) ולא תהדר פני גדול. ואמרו בספרא (קדושים ד ג) שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא, היאך אביישנו, כלומר שלא אכבד אותו יותר מבעל דינו שאינו גדול כמוהו, לכך נאמר 'ולא תהדר פני גדול'. שורש המצווה ידוע, וכתבתיו בראש הסדר (מצוה רלה). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות ל, א) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדין, כי בהיותם לפני הבית דין, ראוי להם לעמוד כאלו הם לפני שכינה, כי רוח אלהים שוכן בתוך עדת דיני ישראל, כמו שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה (שם ב), שאם רצו להושיב בעלי הדין הרשות בידם, ובמה דברים אמורים? בשעת משא ומתן, אבל בגמר דין, מן החיוב הוא בעמידה, כמו שנאמר (שמות יח יג) ויעמוד העם על משה. אלא שנהגו בכל בתי דיני ישראל מאחר התלמוד להושיבם מפני המחלוקת. ואפילו העדים, שכתוב בהם (דברים יט יז) 'ועמדו שני האנשים' - נהגו גם כן היום להושיב (רמב''ם סנהדרין כא ה). ויתר פרטיה מבוארים במקומות מסנהדרין ושבועות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם המשפט. ועובר עליה וכיבד בעל דין אחד יותר מחברו, במזיד - עבר על לאו זה וביטל עשה שכתוב (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך. ומה שהתירו זכרונם לברכה בזה ביתרון החכם על עם הארץ, עם קצת שאר דיני המצוה נכתב לקמן במצוה הבאה בסמוך (מצוה רלה).	המצווה הרע"ה האזהרה שהוזהר הדין מלשאת פני אחד מבעלי הדין בשעת הדיון אפילו היה אדם נכבד מאוד וגדול המעלה, ואל יכבדנו הדיין אם בא לדין עם בעל דינו ואל יראה שהוא מגדלו ומכבדו. והוא אומרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו). ובספרא: "שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו, על אחת כמה וכמה שאינו מביישו – לכך נאמר: לא תהדר פני גדול". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות.	מצווה רלה: מצוות לא תעשה, שלא להדר גדול בדין [לא תעשה קלט] מצוות לא תעשה, שלא להדר פני גדול בדין. שנאמר: "ולא תהדר פני גדול" ויקרא יט, טו. מראי מקומות: כתובות דף ק"ו; שבועות דף ל'; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ער"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"ד; שו"ע חושן משפט סימן י"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ח.
235	רלה. מצוה שישפוט בצדק לשפוט בצדק, שנאמר (ויקרא יט טו) בצדק תשפט עמיתך, ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר, שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר. וכן אמרו בספרא (קדושים ד ד) שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות (שבועות ל א): תנו רבנן בצדק תשפוט עמיתך, שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בכלל מצוה זו, שכל איש שהוא חכם בדיני התורה וישר בדרכיו, שהוא מצווה שידין דין תורה בין בעלי הריב אם יש כוח בידו, ואפילו יחיד יכול לדון מדין תורה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ג, א) אחד דן את חבירו דין תורה, שנאמר בצדק תשפט עמיתך. וחכמים הזהירו (אבות ד ח), שלא יהא אדם דן יחידי. ועוד יש בכלל מצוה זו, שראוי לכל אדם לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב. שורש המצווה נגלה הוא כי בהשויית הדין יתישב העולם, ואם יכבד הדיין את האחד מבעלי הדין על האחר, יפחד בעל הריב מלהגיד כל טענותיו לפניו, ומתוך כך יצא המשפט מעוקל. ובמה שאמרנו שמצוה על החכם בדברי תורה והוא איש ישר לדון בין החולקים, שזהו בכלל המצוה, כמו כן, גם בזה תועלת, כי החכם והישר, ידין דין אמת. ואם הוא היודע לא ירצה לשפוט, ישפטום שאר בני אדם שאינם חכמים, ויטו הדין על האחד מבעלי הדין בלי ידיעה. גם במה שאמרנו שכל אדם חייב לדון חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יהיה סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעיקר כל כוונת המצוה להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין, ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ששני בעלי דין שהיה האחד לבוש בגדים יקרים והשני בגדים בלוים, אומרים למכובד הלבישהו כמותך, או לבש כמותו ואחר כך נדין ביניכם, כדי שתהיו שוין. ועכשו בזמננו לא ראינו בית דין שעשה כן. ועוד אמרו זכרונם לברכה (רמב''ם סנהדרין כא ג) שמצוה להושיבם בשוה, ולא האחד למעלה מחברו או האחד בישיבה והאחר בעמידה, רק בתלמיד חכם ועם הארץ שאמרו בהם מושיבין החכם, ואומרים לעם הארץ שב, ואם לא ישב אין מקפידין על כך (שם ה''ד). ואמרו זכרונם לברכה (שם ה''ו) שאם באו לפניך הרבה דינין, ויש ביניהן דין יתום ואלמנה, שמצוה להקדימן, שנאמר (ישעיהו א יז) שפטו יתום ריבו אלמנה. כלומר, שבדינם נצטוינו לזרז יותר מבדין אחרים. וכן אמרו זכרונם לברכה (כתובות קה ב), שדין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין אשה קודם לדין איש, לפי שבושת האשה מרובה. וכל זה שאמרנו בכלל 'בצדק תשפט' הוא. ועניינים אלו עם יתר פרטי המצוה, במקומות מפזרים בתלמוד, ומהן הרבה בסנהדרין ושבועות [ח''מ סימן יז]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים. שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות.	המצווה הקע"ז הציווי שנצטוו הדינים להשוות בין בעלי הדין ולתת לכל אחד מהם לומר דבריו בין שמאריך ובין שמקצר, והוא אומרו: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ובא הפירוש בספרא: "שלא יהא אחד מדבר כל צרכו, ואחד אומר לו: קצר דבריך". זהו אחד העניינים שכוללם ציווי זה. ויש בו עוד: שכל אדם מצווה לדון דין תורה אם הוא בקי בכך ובעלי הדין התחילו לטעון לפניו. ובפירוש אמרו: "אחד דן את חברו דבר תורה, שנאמר: בצדק תשפוט עמיתך". ויש בו עוד: שחייב אדם לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב ולחסד. וכבר נתבארו כוונות ציווי זה במקומות מפוזרים בתלמוד.	מצווה רלו: מצוות עשה לשפוט בצדק (עשה צז) מצוות עשה לשפוט בצדק. שנאמר: "בצדק תשפוט עמיתך" ויקרא יט, טו. מראי מקומות: שבועות דף ל'; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כ"א; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קע"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"ו; שו"ע חושן משפט סימן י"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רכ"ד.
236	רלו. שלא לרגל שנמנענו מרכילות, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל. והעניין הוא, שאם נשמע אדם מדבר רע בחברו, שלא נלך אליו ונספר לו 'פלוני מדבר כך וכך', אלא אם כן תהיה כונתנו לסלק הנזקין ולהשבית ריב. ואמרו זכרונם לברכה (כתובות מו, א) בפירוש 'רכיל' - רך לזה וקשה לזה. דבר אחר לא תהא כרוכל, מטעין דברים והולך. משורשי המצוה כי ה’ חפץ בטובת הבריות אשר ברא, וציוונו בזה כדי להיות שלום בינינו, כי הרכילות מביא לריב ומצה. פרטי המצוה ורוב האזהרות שהזהירונו זכרונם לברכה על הרכילות ועל לשון הרע שותפו, יתבארו במקומות מהתלמוד ובמדרשות בפיזור [ה' דעות פ''ז]. ובפירוש אמרו (ערכין טו ב) בלשון הרע, שממית האומרו והמקבלו ושנאמר עליו, והמקבלו יותר מכולן. והזהירו הרבה עליו עד שאמרו דרך משל (ב''מ נט ב): מאן דאית [ליה] זקיפא בדוקתיה, לא לימא זקוף ביניתא. ואמרו (ערכין טז א) כי בכלל אבק לשון הרע הוא המשבח חברו בפני שונאו, שנאמר (משלי כז יד) 'מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו'. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וריגל על לשונו, עובר על לאו, והוא כעובר על מצות מלך. ואין בו מלקות, לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להלקות, מלבד רצועה של עגל ושל פרות. [דיני מוסר] ואף על פי שאין בלאו הזה מלקות, לפי שאין בו מעשה, פעמים שיש בו אפילו חיוב מיתה, כידוע בדין מוסר. וזה הדין התירו חכמים לעשות אפילו בחוצה לארץ לתיקון העולם, מוטב ימות איש אחד ולא יזיק ויאבד לרבים גופם או אפילו ממונם. ואכתוב לך בני מעט ממה שיש בגמרא בעניין זה, ואם תזכה לדעת תראה הכל במקומו. גרסינן בפרק הגוזל בתרא (ב''ק קטז ב) ההוא גברא דאחוי כריא דחטי דבי ריש גלותא, חייביה רב נחמן לשלמה, וטעמא משום דינא דגרמי (שם קיז ב). ודוקא שהראה מעצמו, אבל מתוך האונס פטור, וכדתניא (שם קיז, א) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור. ופרשו מורינו זכרונם לברכה, דלא סוף דבר אנסוהו בגופו, אלא אפילו אנסוהו בממון שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חברו, והראהו, פטור, דכל מראה על ידי אונס פטור, ואינו חייב אלא במראה מעצמו. וכן כתב הרב רבי אברהם בר רבי דוד זכרונו לברכה. ואם נשא ונתן ביד חייב, ואפילו על ידי אונס נפשות. ואם תאמר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש? יש לומר מי אמרינן ליה ימות?! יתן וישלם קאמרינן ליה, ולא יציל עצמו בממון חברו. ואפילו בנרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים חייב, ואף על פי שלא שברן בכוונה אלא בלא כוונה, ובשעה שהיה בורח להנצל, וכל שכן נשא ונתן ביד שחייב בתשלומין. ואם לאחר שהראה מתוך האונס נשא ונתן ביד, משעה שהראה רואין את הדבר כאלו נשרף, ושוב אינו מתחייב עליו משום נשא ונתן. ומשום שהראה נמי אינו חייב, כיון שהראה מתוך האונס כדכתיבנא. והכי אמרינן התם: ההוא גברא דאחוי חמרא דרב מרי ורב פנחס בני דרב פפא, פירוש מתוך האונס. אמרי ליה דרי ואמטי, דרא ואמטי. ואסיקנא, דכיון דאוקמינהו עלויה, מקלא קליא ושוב אינו מתחייב עליו. והיכא דהראה מעצמו בלא טענת אונס, חייב מיתה ותשלומין, דגרסינן התם: ההוא גברא דהוה בעי דנחוי בי תבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב לא תעבד הכי. כלומר: התרה בו. לא הוה צאית. הוה יתיב רב כהנא קמיה דרב, קם רב כהנא שמטיה לקועיה. כלומר: הרגו. והכי מוכח הא דאמר ליה רב לרב כהנא האידנא מלכותא דפרסאי היא, וקפדי אשפיכות דמים. ואמרינן נמי בגמרא (שם קיט א), גבי מאן דאבעיא לן: ממון מוסר אם מותר לאבדו, ומהדרינן ליה, לא יהא ממונו חמור מגופו. אלמא דגופו מותר לאבדו. מיהו דוקא בשעת מעשה ועל ידי התראה, וכמעשה דרב כהנא. ואינו צריך שיקבל עליו התראה כשאר חייבי מיתות. ומי שמחזק למוסר, נראה שהוא כמותרה ועומד, ומותר להרגו בכל שעה. ודעת הרמב''ם זכרונו לברכה (חובל ומזיק ח י יא), שכתב בדין מוסר כך הוא: כיון שאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, ואפילו ממון קל, הרי זה התיר עצמו למיתה, ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור, אם העיז פניו ואמר לא כי אלא אמוסר, מצוה להרגו, וכל הקודם להורגו זכה. עשה המוסר אשר זמם ומסר, יראה לי שאסור להרגו, אלא אם כן הוחזק למסור, הרי זה יהרג שמא ימסור אחרים, עד כאן לשון הרב. הצריך התראה למי שאינו מוחזק למסור ושיקבל התראה, ולמי שהוא מוחזק למסור, נראה מתוך דבריו שאינו צריך התראה. ואין המוסר יכול לומר בשביל שפלוני מצר לי אני מוסרו ביד גוים, שאין זה פוטרו מעונשו. אבל המצר לציבור, מותר לציבור למוסרו ביד גוים, וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (שם הי''א). ואסור לאבד ממון מוסר, משום (איוב כז יז) רשע יכין וצדיק ילבש. כדאסיקנא בפרק הגוזל (קיט א).	המצווה הש"א האזהרה שהוזהרנו על הרכילות. והוא אומרו יתעלה: "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא יט, טז). אמרו: לא תהא רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר: לא תהא כרוכל מטעין דברים והולך. ובכלל לאו זה האזהרה על הוצאת שם רע.	מצווה רלז: מצוות לא תעשה, שלא ילך רכיל [לא תעשה קמ] מצוות לא תעשה, שלא להגיד לחברו דברים שכנגדו דבר עליו. שנאמר: "לא תלך רכיל בעמך" ויקרא יט, טז. מראי מקומות: ערכין דף ט"ו; כתובות דף מ"ו; סנהדרין דף ל"א; רמב"ם הלכות דעות פרק ז' הלכות א'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ט'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ד.
237	רלז. שלא לעמוד על דם רעים שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה, ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמוד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין (עג א) תניא: מנין לרואה את חברו שטובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטים באים עליו - שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר 'לא תעמד על דם רעך'. ולא מבעיא אצוליה בנפשיה דמחייב, אלא מטרח ומיגר נמי אגירי חייב. ועוד כללו רבותינו ז''ל באזהרה זו שלא לכבוש עדות כדי שלא יאבד חברו ממון. וכן הוא בספרא (סדר קדושים ד ח) מנין שאם נודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה, שנאמר ולא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראיתו טובע בנהר וכו'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו, שאתה חייב להצילו בנפשו? שנאמר לא תעמוד וגו'. שורש מצוה זו ידוע כי כמו שיציל האחד את חברו, כן חברו יציל אותו, ויתישב העולם בכך, והאל חפץ ביישובו, כי לשבת יצרה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין (עג א). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ונמנע מלהציל, ויש יכולת בידו, עבר על לאו, ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה, דקיימא לן אין לוקין עליו.	המצווה הרצ"ז האזהרה שהוזהרנו מלהמנע מהצלת נפש מישראל אם נראנו בסכנת מוות ואבדן ויש לנו יכולת להצילו, כגון: שהוא טובע במים ואנו מיטיבים לשחות ונוכל להצילו, או שגוי רוצה להרגו ואנו יכולים להסיר מה שבלבו או לדחות ממנו הזקו. ובאה האזהרה מלהתעכב להצילו באמרו יתעלה: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). ואמרו שגם הכופר עדותו נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד והוא יכול להחזירו לו בכך שיגיד את האמת. וכבר בא עוד בעניין זה: "אם לוא יגיד ונשא עונו" (שם ה, א), ולשון ספרא: "מנין אם יודע את לו עדות, שאין אתה רשאי לשתוק עליה? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין אם ראיתו טובע בנהר, ליסטים באין עליו, חיה רעה באה עליו – חייב אתה להצילו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'. ומנין לרודף אחר חברו להרגו שאתה חייב להצילו בנפשו? ת"ל: 'לא תעמד על דם רעך'". וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.	מצווה רלח: מצוות לא תעשה, שלא למנוע מלהציל חברו [לא תעשה קמא] מצוות לא תעשה, שלא למנוע מלהציל את חברו מסכנה. שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך" ויקרא יט, טז. מראי מקומות: סנהדרין דף ע"ג; רמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכה יד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רצ"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קס"ה; שו"ע חושן משפט סימן תכ"ו; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ע"ח.
238	רלח. שלא לשנוא אחים שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל. שנאמר (ויקרא יט יז) לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא: לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין (טז ב) בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה, וידע שהוא שונאו, אינו עובר על זה הלאו. אמנם הוא עובר על 'לא תקום ולא תטור', ועובר כמו כן על עשה, שנאמר (שם יח) 'ואהבת לרעך כמוך'. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר. שורש המצוה ידוע כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו, והיא סיבה לכל המסירות הנעשות בין אנשים, והיא המידה הפחותה והנמאסת תכלית המיאוס בעיני כל בעל שכל. פרטי המצוה ורובי האזהרות שהזהירונו רבותינו זכרונם לברכה עליה שלא להרגיל נפשנו במידה רעה זו, מבוארים בתלמוד בפזור ובמדרשים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקבע שנאה בלבו לאחד מכל ישראל הכשרים, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה. אבל בשנאת הרשעים, אין בו איסור, אלא מצוה לשנאתם אחר שנוכיח אותם על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהם, שנאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט.	המצווה הש"ב האזהרה שהוזהרנו מלשנוא זה את זה, והוא אומרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, יז). ולשון ספרא: "לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אבל אם גילה לו את השנאה, וידע זה שהוא שונאו – אינו עובר על לאו זה; אבל עובר הוא על "לא תקם ולא תטר" (שם יח). ועובר גם על עשה והוא אומרו: "ואהבת לרעך כמוך" (שם). אבל שנאת הלב – עוון חמור מן הכל.	מצווה רלט: מצוות לא תעשה, שלא לשנוא את חברו [לא תעשה קמב] מצוות לא תעשה, שלא לשנוא בלב אדם כשר מישראל. שנאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ויקרא יט, יז. מראי מקומות: ערכין דף ט"ו; רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ה'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן י"ז.
239	רלט. מצות תוכחה לישראל שאינו נוהג כשורה להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא: מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזור ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב''מ לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. וזה מלמד שבתחלת התוכחה שראוי לאדם להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב. משורשי המצוה לפי שיש בזה שלום וטובה בין אנשים, כי כשיחטא איש לאיש ויוכיחנו במסתרים יתנצל לפניו ויקבל התנצלותו וישלים עמו, ואם לא יוכיחנו ישטמנו בלבו ויזיק אליו לפי שעה או לזמן מן הזמנים, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב) ולא דיבר אבשלום עם אמנון. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין טז ב) שחיוב מצוה זו עד הכאה, כלומר שחייב המוכיח להרבות תוכחותיו אל החוטא עד כדי שיהיה קרוב החוטא להכות את המוכיח. ומכל מקום, אמרו זכרונם לברכה גם כן, שאם יראה המוכיח שאין בדברי תוכחותיו שום תועלת נמצא, מתוך גודל רשע החוטא, או שהוא אלם ורשע ביותר, ומתירא ממנו שלא יעמוד עליו ויהרגנו, שאינו חייב במצוה זו באיש כזה. וזהו אמרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע, לפי שיהיה בעניין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח. ומכל מקום יש להתישב לכל בעל נפש ולהשגיח הרבה בעניינים אלה, ולחשוב ולראות אם יהיה תועלת בדבריו אל החוטא שיוכיחנו, ויבטח בשם יתברך, כי הוא יעזרנו בהלחמו עם שונאיו, ואל ירך לבבו ולא יירא, כי ה’ שומר את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד. ואם ישוב החוטא יהיה לו בזה שכר גדול. ומי שבידו להשיבו ולמחות בו ולא מחה, הוא נתפש על חטאו. וזה דבר ברור מדברי רבותינו (שבת נה א), גם מן הכתוב. ועוד אמרו זכרונם לברכה שאפילו הקטן חייב להוכיח הגדול אם יראה הגדול הולך בדרך לא טוב. ויתר פרטי מצוה זו, נתבאר במקומות מפזרים בתלמוד [הל' דעות פ''ו]. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ולא הוכיח בעניין שאמרנו, ביטל עשה, ועוד שהוא מכת הרשעים שעושים כן.	המצווה הר"ה הציווי שנצטווינו למחות בעושה עבירה או במי שרוצה לעשותה ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו. ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה' ' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאומתנו לעבור. ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמונעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחייבת לקיים עונש. והוא אומרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז). גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל ניטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא יישאר בלב כלום. ולשון ספרא: "מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח? תלמוד לומר: הוכח תוכיח. יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות? תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא". וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קילל וזלזל אל ירפו ידיו ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: עד הכאה. ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפוזרים בתלמוד.	מצווה רמ: מצוות עשה להוכיח את החוטא (עשה צח) מצוות עשה להוכיח לחוטא. שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך וגו' [ויקרא, יט, יז. מראי מקומות: ברכות דף ל"א; שבת דף נ"ו; ערכין דף ט"ז; בבא מציעא דף ל"א; רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכות ו'-ט'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין י"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קי"ב.
240	רמ. שלא להלבין פני אדם מישראל שלא לבייש אחד מישראל. וזה העוון יקראו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג טו) 'מלבין פני חברו ברבים'. והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדשים ד ח) מנין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזור והוכיח? שנאמר 'הוכח תוכיח'. יכול אפילו פניו משתנות? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'. שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתביש החוטא כל כך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יומא פו ב), שלא בכל הדברים הוזהרנו בכך, אלא בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) על דרך אזהרה בעניין זה נוח לו לאדם, שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנא לן? מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמור בפרסום שממנו היא הרה, ולולא שמצאה הערבון והודיעה הדבר ברמז היתה נדונת בשריפה ולא הלבינה פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהגמרא בפיזור ובמדרשות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן ועובר עליה והלבין פני חברו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על העניין שאמרנו, עבר על מצות מלך, אבל אינו לוקה, לפי שאין בו מעשה. וכמה שלוחים למקום להפירע מעוברי רצונו.	המצווה הש"ג האזהרה שהוזהרנו שלא לבייש זה את זה, ועוון זה הוא שקוראים אותו: מלבין פני חברו ברבים. והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (שם, יז). ובספרא אמרו: "מנין אם הוכחתו אפילו ארבע וחמש פעמים, חזור והוכח? ת"ל: 'הוכח תוכיח'. יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות? ת"ל: ,ולא תשא עליו חטא'". אבל פשט הכתוב הרי הוא מזהיר, שלא תחשוב לו עוון בלבך, ושלא תזכרהו.	מצווה רמא: מצוות לא תעשה, שלא לבייש אדם מישראל [לא תעשה קמג] מצוות לא תעשה, שלא לבייש את חברו. שנאמר: "ולא תשא עליו חטא" ויקרא יט, יז. מראי מקומות: שבת דף נ"ד; ערכין דף ט"ז; בבא מציעא דף נ"ח; רמב"ם הלכות חובל פרק ג' והלכות דעות פרק ו' הלכה ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ו'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קכ"ו.
241	רמא. שלא לנקום שלא לנקום. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה העניין מנענו ה’ יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תיקום. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תיקום. ועל כגון זה הקש כל הדברים. משורשי המצוה שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה’ ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה’ ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה’. תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה ה’ יתברך שלום להם. דיני המצוה קצרים, כבר זכרנו רובן לפי הנראה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה וקבע בלבו לשנוא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו, עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סיבה לתקלה מרובה. אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. [סיכום העיקרון לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו] וכלל זה יהיה בידך: בכל מקום שנאמר 'לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה. ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר.	המצווה הש"ד האזהרה שהוזהרנו מלנקום זה מזה, והוא: כגון שעשה הוא מקודם איזה מעשה, ואז לא נחדל מלבקשו עד שנגמלהו כפועלו הרע, או נצערנו כמו שצער אותנו הזהיר ה' מכך. ואמר: "לא תקם" (שם, יח). ולשון ספרא: "עד היכן כוחה של נקימה? אמר לו: השאילני מגלך, ולא השאילו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך, אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני מגלך – לכך נאמר: לא תקם". ועל המשל הזה הקש בכל עניינים.	מצווה רמב: מצוות לא תעשה, שלא לנקום בחברו [לא תעשה קמד] מצוות לא תעשה, שלא לנקום מחברו. שנאמר: "לא תקום" ויקרא יט, יח. מראי מקומות: יומא דף כ"ג; רמב"ם הלכות דעות פרק ז' הלכה ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין י"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ק"ל.
242	רמב. שלא לנטור שלא לנטור, כלומר שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תיטור. ולשון ספרא (קדושים ד יא) עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר ולא תיטור. כל עניין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת.	המצווה הש"ה האזהרה שהוזהרנו מלנטור ואע"פ שלא ננקום, והוא: שנשמור את החטא שחטא לנו החוטא ונזכרנו לו. והוא אומרו יתעלה: "לא תקם ולא תטר". ולשון ספרי: "עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו השאילנו מגלך, ולא השאילו. למחר אמר לו: השאילני קרדמך, אמר לו: הילך, איני כמותך שלא השאלתני מגלך – לכך נאמר: לא תטר".	מצווה רמג: מצוות לא תעשה, שלא לנטור [לא תעשה קמה] מצוות לא תעשה, שלא לנטור שנאה בלב על חברו. שנאמר: "לא תטור את בני עמך" ויקרא יט, יח. מראי מקומות: יומא דף כ"ג; רמב"ם הלכות דעות פרק ז' הלכה ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, ש"ה; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין י"ב; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קל"א.
243	רמג. מצות אהבת ישראל לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך. ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא א) דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרא (קדושים ד יב) אמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה, כלומר, שהרבה מצות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון ולא בדברים, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצות אחרות תלויות בזה. ידוע הדבר לכל בן דעת. שורש המצוה ידוע כי כמו שיעשה הוא בחברו, כן יעשה חברו בו, ובזה היה שלום בין הבריות. ודיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג האדם עצמו לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק. ואם יספר עליו דברים, יספרם לשבח ויחוס על כבודו ולא יתכבד בקלונו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא. והמתנהג עם חברו דרך אהבה ושלום ורעות, ומבקש תועלתם ושמח בטובם, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): ישראל אשר בך אתפאר. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר עליה ולא נזהר בממון חבירו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי העניין שהזיקו, כמו שמפורש במקומו.	המצווה הר"ו הציווי שנצטווינו לאהוב זה את זה, כמו שאנו אוהבים את עצמנו, שתהיה חמלתי ואהבתי לבן דתי כאהבתי וחמלתי לעצמי בממונו ובגופו וכל מה שיש לו ומה שהוא חפץ. וכל מה שארצה לעצמי, ארצה לו כמוהו; וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידיד, לא ארצה בשבילו כמוהו. והוא אומרו יתעלה: "ואהבת לרעך כמוך" (שם שם, יח).	מצווה רמד: מצוות עשה לאהוב כל אדם מישראל (עשה צט) מצוות עשה לאהוב כל אחד מישראל כגופו. שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" ויקרא יט, יח. מראי מקומות: שבת דף ל"א; רמב"ם הלכות דעות פרק ו' הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ט'; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ח'.
244	רמד. שלא להרביע בהמה מין עם שאינו מינו שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר (ויקרא יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. ובבאור אמרו זכרונם לברכה, שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת ואז ילקה. משורשי המצוה כי ה’ ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך עניינו ראוי להיות מכוונות כוון העולם, וברוך הוא היודע, וזהו שנאמר במעשה בראשית (בראשית א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וראיתו ברוך הוא - ידיעתו והתבוננותו בדברים. כי הוא ברוך הוא לגודל מעלתו, אינו צריך לראיית העין אל הדברים אחר מעשה, כי הכל נגלה וידוע ונראה לפניו קודם מעשה כמו אחר מעשה. אבל התורה תדבר לבני אדם במלות מכוונות אליהם, ותכנה בשם דברים כדברים המכונים בהם, שאי אפשר לדבר עם בריה אלא במה שידוע אליו, כי מי יבין מה שאין בכוחו להבין? ועל כיוצא בזה אמרו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יט יח) כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלמות לעניינו שהוא צריך בעולמו, ציווה לכל מין ומין להיות עושה פרותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין, פן יחסר שלמותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם בצרוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק נד ב), דלאו דוקא בהמה לבד הוא באיסור זה, אלא אפילו חיה ועוף, כל שהרביען בשאינן מינן לוקה. ואפילו הרביע בהמה או חיה במיני חיה שבים לוקה עליהן, ואחד בהמה חיה או עוף שלו או של חברו לוקה עליהן. ומה שאמרו (ב''מ צא ב) שמותר להכניס שני מינין לסהר אחד, ואם רבעו זה את זה, אין זקוק להפרישן. ומה שאמרו (שם צ א) שאסור לישראל להרביע בהמתו כלאים על ידי גוי, וכן מה שאמרו שמי שעבר והרכיב בשאינו מינו, הנולד מהן הוא מותר בהנאה ובאכילה, ובלבד ששתיהן בהמות טהורות, וכל שהן שני מינין בכלל איסור זה אף על פי שדומין זה לזה, וכל שהן מין אחד, אף על פי שהאחד מדברי והאחד ישובי מותרין. אבל אוז הישוב ואוז הבר אינן בהיתר זה, לפי שהן שני מינין, שהישובי ביציו מבפנים, והמדברי ביציו מבחוץ. וכוי כלאים עם הבהמה וחיה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק. ובעניין איסור זה הכל הולך אחר האם, שאין חוששין לזרע האב כלל, לפי הנראה מפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה. ויש מפרשים אחרים שפסקו כי מפני שנסתפקו בעניין זה בגמרא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין, אזלינן ביה לחומרא לעולם. ולעניין אותו ואת בנו חוששין לזרע האב ואין שוחטין האב עם הבן אם אנו מכירין אותו, ולעניין הרבעה וחרישה והנהגה זה עם זה אין חוששין לזרע האב להיות נחשב מין אחד עם הבן כל זמן שהאם מין אחר. זהו העולה מן השמועה עם הפירוש הטוב בחולין פרק אותו ואת בנו. ושם הזכירו לנו בגמרא סימנים להכיר מן הפרדים שיהיו מאם אחת באזנים וזנב וקול, ואין ספק כי בהיות מין אימן של פרדים שוה, מן אביהם שוה גם כן, זה ידוע לכל אדם. ויתר פרטי המצוה במסכת כלאים [עי''ד סי' רצ''ז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה והרביע כלאים, והוא שהכניס כמכחול בשפופרת, לוקה מן התורה, ואם העלם זה על זה, או שעזרן בקול, מכין אותו מכת מרדות.	המצווה הרי"ז האזהרה שהוזהרנו מלהרביע כלאי בהמה, והוא אומרו: "בהמתך לא תרביע כלאים" (ויקרא יט, יט), ואם הרביע בהמה – לוקה, ובתנאי שירכיב בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת, ובפירוש אמרו בנואפים: עד שיראו כשהם מנאפין. ובכלאים: עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ואז ילקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מכלאים.	מצווה רמה: מצוות לא תעשה, שלא להרביע בהמה כלאים [לא תעשה קמו] מצוות לא תעשה, שלא להרביע בהמה חיה ועוף מין בשאינו מינו. שנאמר: "בהמתך לא תרביע כלאים" ויקרא יט, יט. מראי מקומות: כלאים פרק ח'; בבא קמא דף נ"ה; בבא מציעא דף צ"א; רמב"ם הלכות כלאים פרק ט' הלכות א'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רי"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רפ"א; שו"ע יורה דעה סימן רצ"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קס"ה.
245	רמה. שלא לזרוע כלאי זרעים ולא נרכיב אילן בשום מקום בארץ שלא לזרוע שני מיני זרעים, כגון חיטה ושעורה או פול ועדשה ביחד בארץ ישראל דוקא, שנאמר (ויקוא יט יט) שדך לא תזרע כלאים. ובא הפירוש עליו (קידושין לט א) שבשדה שיהיה לנו בארץ הכתוב מדבר (מצוה סב). משורשי המצוה כתבתי מה שידעתי במצוה הקודמת, וכן במצות מכשפה בסדר משפטים (מצוה סב). מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מו''ק בב) שאחד הזורע ואחד המנכש או המחפה בעפר כולן בכלל זריעה הן ללקות עליהן, ובין שחיפה אותן בידו או ברגלו או אפילו בכלי - על כולן לוקה. והזורען בעציץ נקוב כזורע בארץ ממש הוא (כלאים ז ח). ומה שאמרו שאין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויין למאכל אדם, אבל זרעים המרים, אפילו עומדים לרפואת בני אדם, אין בהן משום כלאי זרעים. וכלאי אילנות, הרי הן בכלל לאו זה של שדך לא תזרע כלאים. ואמנם אין האיסור בכלאי האילנות אלא דרך הרכבה, כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג וכן כל כיוצא בזה שהן שני מינין, אבל דרך זריעה, כגון לזרוע זרע אילן עם זרעים, דבר זה מותר אפילו לכתחלה, חוץ מן הכרם, כמו שנפרש בסדר כי תצא (מצוה תקמט) בעזרת השם. ואמרו זכרונם לברכה (כלאים ח, א) שהזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים, אף על פי שיש מלקות בכל אחד מאלו, הרי אלו מותרין באכילה, שלא נאסר אלא זריעתן בלבד. וכן התירו ליטע יחור של אילן שהרכב כלאים או לזרוע מזרע שנזרע כלאים. והזרעים נחלקים לשלושה חלקים ושלושה שמות, ואלו הן תבואה קטנית וזרעוני גינה. ויש מזרעוני הגינה קצתם שנקראין מיני ירק. ואף על פי שנאסרו לנו לערב כל שני מיני זרעים ואף על פי שהם משם אחד, כגון חיטה ושעורה ששניהן נקראין תבואה, וכן פול ועדשה אף על פי ששניהן נקראין קטנית, מכל מקום חילוק יש בהן קצת בשנוי השם, כיצד? שאם נתערב שלא בכונה חיטה עם שעורה חלק אחד ביתר מעשרים ושלושה, אין צריך לבור אותן, בפחות מכן יבור אותן. ואם נתערב באחד מזרעוני גנה, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין של זרעוני גנה. ותבואה וקטנית לעניין זה כמין אחד הוא, ושיעורן בעשרים וארבעה בתבואה. ואמרו זכרונם לברכה (שקלים א א) שבאחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכל אחד יוצא לגינתו ולשדהו ומנקה אותו מהם. וכל שהן שני מינין, אף על פי שדומין בצורתן, אסורין משום כלאים, וכל שהוא מין אחד, אף על פי שמשונין בצורתן מחמת שינוי המקומות או שינוי עבודת הארץ - הרי הוא כמין אחד. ודיני שיעורי ההרחקה הצריכה בין שני המינין רבים (כלאים ב, י), ושיעור הרחקת שני מיני ירק שלא יינקו זה מזה, אמרו זכרונם לברכה שהוא טפח ומחצה לכל אחד, שנמצא רוח שניהם שלושה טפחים. ומה שאמרו במשנה בכלאים פרק ג' (מ''א), והביאו אותה גם כן בשבת פרק אמר רבי עקיבא (פ''ד ב) שערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, זורעים לתוכה חמשה זרעונים, ולפי דברינו היה להם לומר תשעה, שמונה בארבע רוחותיה ואחד באמצע, אין זה קשה, שכבר תירצו אותה בירושלמי (שבת ט ב) כי בערוגה שבערוגות היא מתניא. והכלל העולה בידינו מדבריהם זכרונם לברכה בעניין כלאי הזרעים הוא, שכל זמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה, והוא טפח ומחצה כמו שאמרנו, אפילו נתערבו העלים אין חוששין להם. וכן כל זמן שיראו מובדלים זה מזה, שהטה עלין שבערוגה האחת לצד אחד ועלין שבערוגה שבצדה לצד אחר. אף על פי שהן יונקין זה מזה, אין חוששין ליניקתן, דבשניהם יחד הקפידה תורה, שיינקו זה מזה ותראה יניקתן לעיני הרואים להדיא. ובמה דברים אמורים שצריך הרחקה או דבר המבדיל, כשזרע בתוך שדהו, אבל אם היתה שדהו זרועה חטים, מותר לחברו לזרוע בצידה שעורים, שנאמר שדך לא תזרע כלאים. כלומר, שדך דוקא, שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים. ועוד למדו זכרונם לברכה (קדושין לט א) שדך - לומר דוקא בארץ הוא שנוהג איסור כלאי זרעים, אבל לא בחוצה לארץ. ואף על גב דלעניין הרכבת אילן, דנפקא ליה גם כן משדך, לא אמרו כן, אלא שנוהג בכל מקום, וכדאמר שמואל בפרק קמא דקדושין, דמקיש הרכבת אילן להרבעת בהמה שנוהג בכל מקום, כבר תירצו הדבר זכרונם לברכה שם בקדושין, ואם חפצך בני לדעת תראנו משם. ויתר פרטיה במסכת כלאים. ונוהג איסור כלאי זרעים, בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד כמו שאמרנו, אבל בחוצה לארץ מותר לערב הזרעים לכתחילה ולזרען, ואפילו בארץ אין האיסור אלא לישראל, אבל מותר לומר לגוי לזרוע לו כלאים, ומכל מקום אסור לקיימן לכשיגדלו בשדהו. וכל זה שאמרנו, דוקא בכלאי זרעים, אבל כלאי האילנות, כלומר ההרכבה שהיא אסורה בהן, נוהגת אפילו בחוצה לארץ. כמו שאמרנו. ואסור לישראל להניח הגוי להרכיב אילנו, אפילו בחוצה לארץ. והעובר על זה בין איש או אשה, וזרע כלאי זרעים בארץ ישראל, חייב מלקות, והמרכיב אילן באילן שאינו מינו, או ירק באילן או אילן בירק, אפילו בחוצה לארץ, וכל שכן בארץ, חייב מלקות גם כן.	המצווה הרט"ו האזהרה שהוזהרנו מלזרוע כלאים. והוא אומרו יתעלה: "שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא יט, יט). וכלאי זרעים אלו אין איסור לזרעם אלא בארץ ישראל, והזורעם שם – חייב מלקות דאוריתא; ובחוצה לארץ מותר. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים.	מצווה רמו: מצוות לא תעשה, שלא לזרוע שני מיני זרעים בשדה [לא תעשה קמו] מצוות לא תעשה, שלא לזרוע שני מיני זרעים בשדה שנאמר: "שדך לא תזרע כלאיים" מראי מקומות: כלאים פרק ח'; קדושין דף ל"ח; הלכות כלאיים פרק א' רמב"ם, לא תעשה רט"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רע"ט; שו"ע יורה דעה סימן רצ" ה, רצ"ו;
246	רמו. שלא לאכול ערלה שלא נאכל מפרות האילן תוך זמן ערלתו (ספרא קדושים ג ג) והן שלוש שנים ראשונות לנטיעתו, ואחד הנוטע נטיעה או יחור מן האילן, שנאמר (ויקרא יט כג) שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. משורשי מצוה זו כתבתי במצות נטע רבעי (מצוה רמז) בזה הסדר בשם הרמב''ם זכרונו לברכה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ערלה א, א) שהנוטע לסיג ולקורות פטור מן הערלה, דעץ מאכל כתוב, כלומר שלא יטע אותו לדעת שיאכל פרותיו, אלא שיהיה האילן סייג סביב גינתו, או לדעת שיעשה ממנו קורה לביתו. נטע לסייג או לקורה, וחזר וחשב עליו למאכל, חייב בערלה, כיון שערב בו מחשבת חיוב - חייב. ושומר הפרי חייב בערלה. וכמו שדרשו (ברכות לו ב): את פריו את הטפל לפריו. כלומר, שומר הפרי. ובתנאים הידועים לרבותינו זכרונם לברכה הוא שיאסר השומר העומד בפרי עד שעה שיגיע הפרי לכלל איסור ערלה. ועוד שיהא הפרי צריך אליו כל כך, דאי שקלת לה לשומר מאית פרא. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה, שהצלף חייב בערלה מן האביונות בלבד, אבל הקפריסין מותרין מזה הטעם שאמרנו, כי ידוע הוא, דאי שקלת לה לקפריס מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מאית פירא. ודין הנוטע לרבים, והנוטע למצוה, והנוטע בעציץ שאינו נקוב, שחייב בערלה, ודין ילדה שסבכה בזקנה (נדרים נז, ב), ויתר פרטיה מבוארין במסכת ערלה. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה וזה לשונו. דאיסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמנם לשון התורה הוא בארץ בלבד, עד כאן. לפי שבתורה נאמר בפירוש וכי תבואו אל הארץ ונטעתם. דמשמע דדוקא בארץ, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה בעניין הערלה (קדושין לט, א) כי כך נאמרה עליה ההלכה למשה מסיני: ודאה אסור, ספקה מותר, כלומר, שאין עניין איסורה כמו שאר איסורין שבתורה, שכל זמן שיתחדש עלינו ספק בדבר שהוא מן התורה, יש לנו לאסור אותו מספק, דקימא לן ספק איסור דאורייתא אסור, וכמו כן בארנו עם הפירושים הטובים, שספק הלכה למשה מסיני לחומרא. ובעניין איסור ערלה קבלנו כי בפירוש נאמר למשה, שיהא ספיקה מותר. וכיון שכן הוא, שאין איסור ערלה חל כלל בספיקא, ישראל שיש לו אילן של ערלה בגינתו, ובא חברו ואכל ממנו, אינו נזקק להודיעו כלל כי הוא ערלה. ובעניין זה מצאנו בגמרא שאמרו זכרונם לברכה (שם). ספק לי ואנא אכול כלומר שכל זמן שלא ידע האדם בודאי שהיא ערלה, שרי ליה למיכל מניה. והעובר על מצוה זו ואכל כזית מפרות האילן תוך שני ערלה, או אפילו משומר הפרי אותו הידוע שנאסר עמו, חייב מלקות.	המצווה הקצ"ב האזהרה שהוזהרנו מלאכול את הערלה, והוא אומרו: "שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (שם יט, כג). והאוכל ממנו כזית – לוקה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת עורלה. ואיסור אכילת העורלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני; אבל לשון התורה הוא בארץ ישראל בלבד.	מצווה רמז: מצוות לא תעשה, שלא לאכול ערלה [לא תעשה קמח] מצוות לא תעשה, שלא לאכול פירות אילן שלש שנים ראשונים לנטיעתו. שנאמר: "שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" ויקרא יט, כג. מראי מקומות: ערלה פרק א'; ראש השנה דף ב'; קדושין דף ל"ח; בבא בתרא דף כ"ד; הלכות מאכלות אסורות פרק י' הלכות ט'-י'; הלכות מעשר שני פרק י'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קמ"ו; שו"ע יורה דעה סימן רצ" c; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רט"ו.
247	רמז. מצות נטע רבעי להיות נטע רבעי כולו קודש. פירוש: כל פרות היוצאים באילן בשנה הרביעית לנטיעתו, הם קודש. כלומר, שהם נאכלים לבעלים כמו מעשר שני בירושלים, וזו היא קדושתן, שנאמר (ויקרא יט כג כד) ונטעתם כל עץ מאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה’. ובא הפירוש שהם לבעלים, ופירוש הלולים הוא, שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזהו יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי. ובספרי (נשא ו) דורש, שנטע רבעי הוא לבעלים, מדכתיב (במדבר ה י) ואיש את קודשיו לו יהיה שאמרו שם איש את קודשיו וגו', משך כל הקודשים ונתנם לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהו לבעלים. משורשי המצוה שרצה האל להיות האדם מתעורר להלל ה’ ברוך הוא בתחילת מבחר פרות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה’ יתברך וברכתו ויתברכו פרותיו, כי האל הטוב חפץ בטוב בריותיו, לכן צונו להעלותן ולאכול אותן במקום שבחר מימי קדם לעבודתו ברוך הוא, כי שם ציווה ה’ את הברכה. ומבחר פירות האילן הם היוצאים בשנה הרביעית. ועוד יש תועלת לאדם בהיותו מצוה לאכול במקום ההוא קצת פרותיו, כגון זה ומעשר שני וגם מעשר בהמה, כי מתוך כך יקבע מושבו או מושב קצת מבניו באותו המקום ללמד תורה שם, כי שם מורי התורה ועיקר החכמה, וכמו שנכתוב במצות מעשר שני (מצוה תעג) בעזרת השם. והרמב’’ן זכרונו לברכה (קדושים יט כג) כתב בטעם מצוה זו בפירושיו, כדי לכבד ה’ יתברך מראשית כל תבואתנו, ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי בשנה אחת הלולים לה’. והנה אין הפרי בתוך שלוש שנים ראוי להקריבו, לפי שהוא מועט, גם שאין נותן טעם בפריו טעם או ריח טוב, גם כי רוב האילנות לא יוציאו פרות כלל עד שנה רביעית לנטיעתן, ולכך נמתין לכולן. והמצוה הזאת דומה לבכורים. ועוד כתב כי אמת הדבר עוד, שהפרי בתחלת נטיעתו עד השנה הרביעית, רב הלחות דבק מאוד, מזיק לגוף ואיננו טוב לאכילה, כדג שאין לו קשקשת, והמאכלים הנאסרים בתורה שהם רעים גם לגוף. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות לה, א) שהרוצה לפדות נטע רבעי, פודהו כמו מעשר שני שהוא נפדה. כלומר, שפודה הפרות בכסף ומעלה הכסף לירושלים. ואם פודהו לעצמו, מוסיף חומש, שכן הוא הדין במעשר שני מדכתיב ביה (ויקרא כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו... אבל הפודה מעשר שני לאחרים, אין מוסיף חומש. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשר, שנאמר בו (שם יט כה) להוסיף לכם תבואתו. ודרשו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ג ו) עד שיעשה תבואה, כלומר, שהגיע לעונת מעשר, והוא שליש בישולו. ואין פודין אותו במחובר כמו מעשר, לדעת הרמב''ם זכרונו לברכה (מעשר שני פ''ט ה''ב). ואחרים פרשו דאפילו במחובר פודין אותו. והוא נקרא ממון גבוה כמו מעשר, ולפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם כן נתנו בעודו בוסר שעדיין לא חל עליו החיוב, כמו שאמרנו. ודינו בשאר הדברים, כגון אכילה, שתיה וסיכה כמעשר. ובמצות מעשר שני בפרשת ראה אנכי נאריך עוד בזה בעזרת השם. והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים, רצה פודהו יין, וכן הזיתים. אבל שאר הפרות, פודה אותן קודם שישתנו מבריתן. והפדיון הוא, שאומר פרות אלו יהיו מחוללין על כסף זה, והרי הן מחוללין בכך, ומעלה הכסף ואוכלו בירושלים. ואמר שמואל בגמרא (קידושין יא ב), שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אבל לא בפחות משוה פרוטה, שאין לו דין כסף לשום דבר. והוא הדין לפרות רבעי. וכרם רבעי אין לו שכחה ופאה (מעשרות ה, ג) ולא פרט ועוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים. ודין מה שאמרו זכרונם לברכה (ר''ה ט, ב) מאימתי מונין ראש השנה לרבעי, וכן מה שאמרו שכל שהוא חייב בערלה חייב ברבעי. ובמצות ערלה (מצוה רמו) נאריך בזה בעזרת השם, ונכתוב איזה אילן חייב בה ואי זה דבר שבאילן, וממנה נלמד לרבעי. ויתר כל פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממעשר שני [הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ''ט]. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית בארץ בזכרים ונקבות אבל לא בחוצה לארץ. וכן כתב הרמב''ם זכרונו לברכה: כשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא, עד כאן. וכל שכן בחוצה לארץ. ויש מרבותינו שהורונו היום שחיוב מצוה זו היא אפילו עכשו בארץ, ואפילו בחוצה לארץ נוהג כרם רבעי מדרבנן, ולפי זה צריך כל אדם עכשו לפדות פרות כרם רבעי שלו על שוה פרוטה או יותר. גם אמרו, שמברכין על הפדייה ואחר כך משליך הפדיון לים המלח, כלומר למקום האבד, כדי שלא יהנה בו בריה לפי שהוא קדוש היום מדרבנן, ואחר כך אוכל פרות כרמו. אבל נטע רבעי אינו נוהג כלל בחוצה לארץ אפילו מדרבנן. והעובר על מצוה זו ולא העלה הפרות לירושלים או פדיונן בזמן הבית, או שלא פדאן בארץ כדעת קצת המפרשים אפילו עכשו ביטל עשה זה, ולא חפץ בברכה, ומקימה יהיה ברוך.	המצווה הקי"ט הציווי שנצטווינו שיהא נטע רבעי כולו קודש והוא אומרו: "יהיה כל פריו קודש הילולים לה'" (שם יט, כד). ודינו: שיעלה לירושלים ויאכלוהו בעליו שם כמו מעשר שני, ואין לכוהנים בו כלום. ולשון ספרי: "ואיש את קודשיו לו יהיו" (במדבר ה, י) - "משך הכתוב כל הקודשים ונתנם לכהן ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בשלמות בפרק אחרון ממסכת מעשר שני.	מצווה רמח: מצוות עשה להיות נטע רבעי קודש (עשה ק) מצוות עשה להיות נטע רבעי קודש. שנאמר: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" ויקרא יט, כד. מראי מקומות: מעשר שני פרק ה'; קדושין דף נ"ד; ברכות דף ל"ה; ראש השנה דף ב'; רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה קי"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קל"ז; שו"ע יורה דעה סימןרצ"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רמ"ט.
248	רמח. שלא לאכול ולשתות כדרך זולל וסובא שלא להרבות באכילה ושתיה בימי הנערות בתנאים הנזכרים בבן סורר ומורה בכתוב עם מה שפרשו בו חכמינו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין. והאזהרה לנו על זה מדכתיב (ויקרא יט כו) לא תאכלו על הדם. שכן אמרו בפירוש בסנהדרין (סג, א) אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר לא תאכלו על הדם. כלומר, לא תאכלו אכילה שהיא מביאה לשפך דם, והיא אכילת זולל וסובא, שחייב על אותה אכילה רעה מיתה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (בסהמ''צ ל''ת קצ''ה). ואף על פי שזה הלאו הוא לאו שבכללות, כמו שבארנו בעיקר התשיעי, אינו רחוק כי כשיהיה העונש מפורש, כלומר עונש בן סורר ומורה, דהינו משפטו שהוא בסקילה מפורש בכתוב, איני חושש על האזהרה אם היא מן לאו שבכללות, ונתן טעם לדבריו כמו שכתוב בספרו מצות לא תעשה קצ''ה ובעיקר התשיעי. והרמב’’ן זכרונו לברכה (שם), תפש עליו הרבה בכאן. ואולם שניהם מודים, כי זה הלאו דלא תאכלו על הדם וכל כיוצא בו שכולל דברים רבים, כמו שנכתוב כאן, ואין עניינם וטעם איסורן שוה, אלא שהכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד, כי לאו שבכללות הוא נקרא, והלכה היא לאו שבכללות אין לוקין עליו. אבל הרמב''ם זכרונו לברכה יאמר, כי מפני כן יענש הבן מיתה באכילה זו אף על פי שאזהרה מזה הלאו, לפי שהכתוב גילה בפירוש שעונשו בסקילה במקום אחר, והוא באר בהקדמת ספרו שכל מה שיחייב הכתוב בו כרת או מיתת בית דין, הוא מצות לא תעשה, חוץ מפסח ומילה, שיש בהן כרת והן מצות עשה. ומן הכלל הזה יצא לו לרב, שאזהרת בן סורר ומורה, אף על פי שהיא למודה מלאו שבכללות, דינה כשאר אזהרות, מכיון שהכתוב פרש בו עונש מיתה. והרמב’’ן זכרונו לברכה, לא יחזיק בזה הדרך ולא יטה אליו, ולעולם יחזיק להיות האזהרה מפורשת על הלוקה או על המומת ולא מלאו שבכללות, ואפילו יפרש הכתוב מיתתו מאה פעמים, עדיין יאמר הרב לא ענש אלא אם כן הזהיר, ולאו שבכללות לא יחשבהו לאזהרה במקום מלקות, ממה שבידינו הלכה רווחת, אין לוקין על לאו שבכללות. ועל כן אמר הוא זכרונו לברכה, כי כבר העירו בגמרא: מאי זה מקרא למדנו להלקות בן סורר ומורה? ואמרו בסנהדרין (עא, ב) מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא, כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: למדנו מלקות במוציא שם רע, דכתיב ביה 'ויסרו אתו', מ'ויסרו' דכתיב בבן סורר, ו'בן' מ'בן', והיה אם בן הכות הרשע. ועוד בזה קושיא לרמב''ם זכרונו לברכה כמו שאמר בעיקר השני, שאין מלקין מכח גזרה שוה. ועוד הקשה על הרב מאמרו, כי הבן הסורר יתחייב מיתה על ריבוי האכילה, ולא חלק כלל להמיתו בין אכילה ראשונה לשניה. ובפירוש אמרו בגמרא בסנהדרין (שם, א) שאכילה ראשונה של בן סורר ומורה, אין עונשין מיתה אלא מלקות, כמו שאמרו (שם, ב) מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלושה, חזר ונתקלקל, נדון בעשרים ושלושה. ועוד כתב הוא זכרונו לברכה, וזה לשונו. והראוי להעלות מזה, שאכילה ראשונה נמנעת, ועונשה מלקות, והשניה עונשה מיתה, והן שתי מניעות בחשבון המצות, ונכללו בלא תאכלו על הדם, עד כאן. והנה אזכיר לך מן הדברים שפרשו לנו זכרונם לברכה שנכללין בלאו הזה: אמרו זכרונם לברכה שיש בו אזהרה לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה, וכן לאוכל בשר קודשים קודם זריקת הדם, וכמו שאמרו לא תאכלו הבשר ועדין דם במזרק, וכן למדו ממנו, שאין מברין על הרוגי בית דין, וכן סנהדרין שהרגו את הנפש, שאין טועמין כלום כל אותו היום, ושלא יטעם אדם כלום עד שיתפלל (ברכות י ב), וכן אזהרה לבן סורר ומורה כמו שאמרנו. משורשי המצוה לפי שרוב חטאות בני אדם יעשו בסיבת ריבוי האכילה והשתיה, כמו שכתוב (דברים לב טו) וישמן ישרון ויבעט. וכן 'שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו' וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה (ברכות לב, א) מי גרם לך שתבעטי בי? כרשינין שהאכלתיך. ודרך כלל אמרו מלי כריסא זני בישא, כלומר אחר מלוי הכרס, יביא בני אדם לעשות חטאים רעים. [המזון – עיסת החומר. המושכל – עיסת הנפש] והעניין הוא, לפי שהמזונות הם עיסת החומר, והתבוננות במשכל וביראת אלוקים ובמצותיו היקרות, הוא עיסת הנפש. והנפש והחומר, הפכים גמורים הם כמו שכתבתי בראש הספר. ועל כן בהתגבר עיסת החומר תחלש קצת עיסת הנפש. ומזה השורש היו מן החכמים זכרונם לברכה שלא היו נהנין במזונות רק למה שצריך להחיות נפשם לבד, וכמו שכתוב (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. ועל כן תמנענו תורתנו השלמה לטובתנו מהרבות באכילה ושתיה יותר מדאי, פן יתגבר החומר על הנפש הרבה עד שיחליאה ויאבד אותה לגמרי. ולכן להרחיק העניין עד תכלית, הוזהרנו על זה בעונש חזק, והוא עונש המיתה. זה הנראה לי בעניין. והוזהר האדם על זה בתחלת תוקף חום בחרותו ובראשית בואו בחיוב שמירת נפשו, והם שלושה חודשים הראשונים משהתחיל להביא שתי שערות עד שיקיף כל הגיד. ומאותו הזמן יקח מוסר לכל ימיו, כי מהיות דברי המזון עניין תמידי באדם אי אפשר לו זולתו, לא חייבתו התורה עליו בכל עת, רק שחרו מוסר בזמן אחד, להועילו לכל הזמנים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין ע, א) שאין בן סורר ומורה חייב עד שיגנוב משל אביו ויקנה בשר ויין בזול ויאכל אותן חוץ מרשות אביו בחבורה שכולם ריקנין ופחותין, ויאכל הבשר חי ואינו חי כדרך שהגנבים אוכלים, וישתה היין מזוג ואינו מזוג כדרך שהגרגרנים שותין, והוא שיאכל משקל חמשים דינר מבשר זה בלגמא אחת וישתה חצי לג מיין זה בבת אחת. ומה שאמרו שאם אכל אכילה זו המכוערת מבשר אסור או ביום שאסור באכילה ואפילו בתענית דרבנן שאינו חייב, שנאמר (דברים כא כ) איננו שמע בקולנו. מי שאינו עובר באותה אכילה אלא על קולם, יצא זה שעובר בה אף על דברי תורה. ומה שאמרו שאם אכל כל מאכל ולא אכל בשר בהמה, שתה כל משקה ולא שתה יין פטור, והטעם מן השורש שכתבנו למעלה, לפי שאין הטבע נמשך אחר שום דבר כל כך כמו באלו. ועניין כיצד דנין אותו, וכיצד מתרין בו, (שם עא, א) וכיצד מכריזין עליו. ומה שאמרו שאין נעשה דין סורר ומורה אלא כשהאב והאם שניהם רוצים בכך, שנאמר (שם יט) ותפשו בו אביו ואמו, ואם היה אחד מהם גידם או אילם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר 'ותפשו בו' ולא גידמין, 'והוציאו אותו' ולא חיגרין, 'ואמרו' ולא אילמין, 'בננו זה' ולא סומין, 'איננו שמע בקולנו' ולא חרשין. ומפני כל עניינים אלה הצריכים בו, היו מן החכמים שאמרו בגמרא כי מעולם לא נעשה דין סורר ומורה, ויש מי שהעיד שראה אותו וגם ישב על קברו. ומה שאמרו כי בתחילה מלקין אותו, שנאמר 'ויסרו אתו', ופרשו זכרונם לברכה 'ייסור' - זה מלקות. ויתר פרטיה, בפרק שמיני מסנהדרין. ונוהגת בארץ ישראל בלבד שאין דנין דיני נפשות אלא שם, ובבית דין של עשרים ושלושה לכל הפחות; ואין דין זה נוהג אלא בזכרים אבל לא בנקבות, שאין דרכן להמשך באכילה ושתיה כמו האנשים, וזהו שנאמר בן סורר ומורה ולא בת, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר עד שיהיה בן משעת הויה. והעובר על זה ונעשה בן סורר ומורה על פי כל הדברים שכתבנו, נסקל, והרי הוא ככל הרוגי בית דין, שממונם ליורשיהם, שאף על פי שאביו גרם לו סקילה, הרי הוא יורש כל נכסיו.	המצווה הקצ"ה האזהרה שהוזהרנו מלהיות שקועים במאכל ומשתה בגיל צעיר בתנאים האמורים בבן סורר ומורה. והוא אומרו יתעלה: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו). וביאור עניין זה שבן סורר ומורה מכלל מחייבי מיתת בית דין ומפורש בתורה שהוא בסקילה. וכבר ביארנו בהקדמת מאמר זה, שכל מה שחייב בו הכתוב כרת או מיתת בית דין הרי הוא מצוות לא תעשה, חוץ מן הפסח והמילה, כמו שביארנו. וכיון שדן את זה הזולל והסובא בתנאים האמורים בסקילה ידענו שזה מעשה שמוזהרים עליו בהחלט, והרי נתבאר העונש, ונשאר לנו לחקור על האזהרה לפי הכלל שלנו: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר. ולשון גמרא סנהדרין: "אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם", כלומר: לא תאכל אכילה הגורמת שפוך דם, והיא אכילת זה הזולל וסובא שחייב בו מיתה. ואם אכל אותה האכילה הרעה באותם הדרכים הבלתי רצויים – הריהו עובר על לאו, ואף על פי שזה לאו שבכללות, כמו שביארנו בכלל התשיעי, אין בכך כלום. שכיון שהעונש מפורש, לא נחוש לאזהרה אם היא מן הדין או מן לאו שבכללות. וכבר ביארנו את זה כמה פעמים וקדמו ממנו דגמאות. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.	מצווה רמט: מצוות לא תעשה, שלא להיות זולל וסובא [לא תעשה קמט] מצוות לא תעשה, שלא לאכול אכילת בן סורר ומורה. שנאמר: "לא תאכלו על הדם" ויקרא יט, כו. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ג; ברכות דף י'; רמב"ם הלכות ממרים פרק ז'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קצ"ה, ובשורש ט' לענין לאו שבכללות והרמב"ן חשב בבן סורר ומורה שני לאוין; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ר"כ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רי"ח.
249	רמט. שלא לנחש שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר (ויקרא יט כו) לא תנחשו. ונכפל במקום אחר, שנאמר (דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומנחש. ואמרו בספרי שופטים: 'מנחש' - כגון האומר נפלה פתי מפי, נפל מקל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי, וימנע מפני כן מעשות שום מעשה. ובספרא אמרו (קדושים ו ב) לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן, עד כאן. וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים כיון ששב מדרכו שהיה הולך, או צבי הפסיקו או עורב צועק עובר על ראשו, או כיון שראה דבר פלוני בתחילת היום לא ירויח היום, או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה. משורשי המצוה לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסיכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה’ יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת, על כן כי חפץ ה’ יתברך בטובתנו צונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבנו, כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב (במדבר כג כג), כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. פרטי המצוה בפרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ''ח). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה לוקה, ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה, בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתוב לוקה, הכונה היא בארץ הקדושה, שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.	המצווה הל"ג האזהרה שהוזהרנו מלנחש. כגון זה שאומרים ההמון: כיון שחזרתי מן הדרך לא אצליח במעשי; או: הדבר הראשון שראיתי היום הוא דבר פלוני, ודאי ארוויח היום דבר. ואופן זה נפוץ מאוד אצל המוני העמים הסכלים. וכל העושה מעשה על פי הניחוש – לוקה. לפי שאמר יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש" (דברים יח, י). וכבר כפל צווי זה ואמר: "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו). ולשון ספרי: "מנחש – כגון האומר: נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי". ובספרא: "לא תנחשו – כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם". וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת ובתוספת שבת.	מצווה רנ: מצוות לא תעשה, שלא לנחש [לא תעשה קנ] מצוות לא תעשה, שלא לנחש. שנאמר: "לא תנחשו" ויקרא יט, כו. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ה; שבת דף ס"ז; חולין דף צ"ה; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא' הלכות ד'-ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ל"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ"א; שו"ע יורה דעה סימן קע"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קל"ז.
250	רנ. שלא לעונן שלא לעונן, שנאמר (ויקרא יט כו) ולא תעוננו. ופירוש העניין כמו שאמרו בספרא (ו ב) שהוא לשון עונה, כלומר, שלא נקבע עונות לומר, שעה פלונית טובה לעשות בה מעשה פלוני, ויצליח כל העושה אותו באותה שעה. והעושה אותו בשעה פלונית לא יצליח, כמו שיאמרו המהבילים בעלי הכישוף. ונכפל הלאו בזה העניין בסדר שופטים דכתיב שם (דברים יח ב) לא ימצא בך וגו' מעונן. ובכלל לאו זה דמעונן אמרו זכרונם לברכה (סנהרין סה, ב), שהוא מעשה אחיזת עינים שיעשו בני אדם. וכמו שאמרו זכרונם לברכה 'מעונן זה האוחז את העינים'. ועניין זה הוא מין גדול מהתחבולה יחבר אליה קלות היד וגבורת מהירותה עד שיראה לבני אדם שיעשה המתחבל עניינים של פלא, כלומר שהם חוץ מן הטבע, כמו שיעשו תמיד המשתדלים בזה, שיקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדם לעיני האנשים, ואחרי כן יוציאו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר, ואחר כן יוציאוהו מפי אחד מהעומדים לפניהם, וכיוצא בעניינים אלו רבים. וכל אחד מהמעשים הרעים אלו, הוא אסור, והעושו נקרא אוחז העינים, והוא בכלל לאו דמעונן ולוקין עליו. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד אינו מין כישוף ממש, שאלו היה האסור בו משום לאו דמכשף, לא היינו מלקין עליו, משום דלאו דמכשף נתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר מכשפה לא תחיה. וקימא לן (עירובין יז ב) דכל לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, אין לוקין עליו. משורשי המצוה מה שכתבנו בלאו דמנחש בסמוך. ועוד הפסד גדול מאוד נמצא בזה, לפי שישובו אצל ההמון והנשים והנערים העניינים הנמנעים בתכלית המניעה אפשריים, ויערב לדעותם לקבל הנמנע, והיותו אפשר מבלתי היות העניין נס מאת הבורא, ואולי יצא להם מזה סיבה רעה לכפור בעיקר והכרת נפשם, והבן זה. פרטי המצוה שם בספרא ובמקומות בגמרא ובמדרשות (ס''ו שם). ונוהגת איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומגיד לבני אדם עונות שיעשו מעשיהם בהן כדי שיצליחו, וגם הוא עושה מעשיו לפי העונות - חייב מלקות, והאיש השואל אל היודע, אין עליו חיוב מלקות בשאלה לבד, עד שיכוון פעולתו אל העת הידוע ויעשה מלאכתו בה, ואז ילקה בעבורו מכיון שעשה מעשה.	המצווה הל"ב האזהרה שהוזהרנו מלכוון מעשינו בבחירת הזמנים על פי מערכות הכוכבים. והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונימנע מלעשותה. וזה אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם). וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו). ולשון ספרא: לא תעוננו – אלו נותני העתים. לפי שהוא נגזר מן "עונה", כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה. וגם העובר על לאו זה – חייב מלקות, כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן; אבל גם השאלה על דבר זה אסורה, נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה – הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה. ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים. ולשון חכמים: "מעונן – זה האוחז את העיניים". והוא סוג גדול מסוגי התחבולות, ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם, ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון – כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא אוחז את העינים, והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה. ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאוד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת.	מצווה רנא: מצוות לא תעשה, שלא לעונן [לא תעשה קנא] מצוות לא תעשה, שלא לעונן. שנאמר: "ולא תעוננו" ויקרא יט, כו. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ה; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"א הלכות ח'-ט'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ל"ב; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ"ג; שו"ע סימן קע"ט; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קל"ו.
251	רנא. שלא להקיף פאת הראש שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר (ויקרא יט כז) לא תקיפו פאת ראשכם. ופרשו זכרונם לברכה, שהעניין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אזניו ולפדחתו, כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם, וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (כ, ב) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו. משורשי המצוה כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל עניין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה, ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם, מפני שהיא למזכרת עוון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה, שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם, והם לא יגלחו כל הראש כלו, למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות (ה, א) שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (כ, ב), שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסיע, שניהם חייבים, אבל לא סיע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שעור. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (הל' ע''ז יב ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומותר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אזניו, ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור. ויתר פרטיה בסוף דמכות [יו''ד סימן קפ קפא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, בין גלחו בין נתגלחו פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קדושין לה, ב) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצות, בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חומרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק. ובגדר עניין זה אכתוב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצות הנשים, אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו: כל מצות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצות עשה שהזמן גרמא - נשים פטורות, חוץ מקידוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהן 'חוץ', כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר. והעובר על זה וגלח פאה אחת מן הראש חייב מלקות אחת, ואם גלח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת חייב שתי מלקיות. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצות, אף על פי שלוקה שתים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד, שאלו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחייבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מילה אחת ועניין אחד, באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצות הרבה, עד כאן לשונו.	המצווה המ"ג האזהרה שהוזהרנו מלגלח הצדעים. והוא אומרו יתעלה: "לא תקפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז). וגם הלאו הזה הוא כדי שלא להתדמות לעובדי עבודה זרה, לפי שכך היו עושים עובדי עבודה זרה שמגלחים צדעיהם בלבד. ולפיכך הוצרכו לבאר במסכת יבמות ואמרו: "הקפת כל הראש – שמה הקפה", שלא תאמר שתכלית האיסור הוא גילוח הצדעים והנחת שאר השער כדרך שעושים כמרי עבודה זרה, אבל אם מגלח הכל הרי אין בכך התדמות להם; לפיכך הודיענו, שאסור לגלח הצדעיים כלל בין לבדם בין עם כל הראש. וחייב מלקות על כל צדע מהם, ולפיכך לוקה שתים אם גילח כל ראשו. והטעם שלא נמנה אלו כשתי מצוות, אף על פי שלוקה שתיים, מפני שאין בהם שני לשונות תחת לאו אחד. שאילו אמר 'לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל', והיינו מוצאים שחייבו עליהם שתיים, כי אז היה אפשר למנותם כשתי מצוות. אבל הואיל והם בלשון אחד ועניין אחד – הרי הם מצווה אחת. אף על פי שבא הפירוש, שלאו זה כולל חלקים שונים מהגוף, ושהוא חייב על כל חלק מהם לבדו, אין זה מחייב שיהיו מצוות הרבה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ולאו זה אין הנשים חייבות בו.	מצווה רנב: מצוות לא תעשה, שלא להקיף פאות הראש [לא תעשה קנב] מצוות לא תעשה, שלא לגלח פאת הראש. שנאמר: "לא תקיפו פאת ראשיכם" ויקרא יט, כז. מראי מקומות: נזיר דף נ"ז; קדושין דף ל"ה; מכות דף כ'; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב' הלכות א'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מ"ג; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ"ז; שו"ע יורה דעה סימן קפ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ע"א.
252	רנב. שלא להשחית פאת זקן שלא לגלח פאת הזקן. שנאמר (ויקרא יט כז) ולא תשחית את פאת זקנך. וחמש פאות יש בזקן, ובכל אחת יש בה חיוב מלקות, אפילו נטלן כולן כאחת ובהתראה אחת, ואלו הן, לחי העליון והתחתון מימין, והעליון והתחתון משמאל הרי ארבעה, ושבלת הזקן, והוא מקום חיבור הלחיים למטה הנקרא בלעז מונטו''ן הרי חמשה. ולשון המשנה (מכות כ, א) ועל הזקן חמש שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטן. וכתב המעתיק בשם הרמב''ם זכרונו לברכה ובאה המניעה בזה באלה המילות ולא תשחית את פאת זקנך, ולא אמר ולא תשחית את זקנך ואף על פי שהכל יקרא זקן, ירצה לומר בזה שלא תגלח אפילו פאה אחת מכלל הזקן, ולוקין על כל אחת מלקות אחת, ואפילו גלחם בבת אחת כולן חייבין עליה חמש מלקיות. משורשי המצוה מה שכתבנו במצוה הקודמת להרחיק כל עניין עבודה זרה. וזה גם כן היה מנהג כומרי עבודה זרה להשחית פאת זקנם. ועוד כתב בזה, וזה לשון המעתיק: ואשר יחייב שלא ימנו חמש פאות שבזקן חמש מצות, הוא בעבור שבאה המניעה במלה נפרדת, והוא עניין נפרד, כמו שבארנו במצוה שלפניה, עד כאן. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כא, א), שאין החיוב אלא בגילוח של תער, שנאמר ולא תשחית - גילוח שיש בו השחתה דוקא, וזהו תער, כן פרשו זכרונם לברכה. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (ע''ז יב ז) ואם גילח במספרים, פטור. וכמו שנראה העניין כן במסכת נזיר. שאמרו שם (נח ב) אמר רב מקל אדם כל גופו בתער. ואוקמוה במספרים כעין תער, חוץ מבית השחי ובית הערוה דאף כן אסור. ויש מן הגדולים שהחמירו שלא להעביר תער על כל בשר. ויתר פרטיה מבוארים בסוף מכות (שם). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל הנקבות מותרות הן בהשחתת זקן אם יש להן שער בהן, כמו שכתבנו למעלה (מצוה רנא). וכן טומטום ואנדרוגינוס אסורין מספק.	המצווה המ"ד האזהרה שהוזהרנו מלגלח את הזקן, ויש בו חמישה חלקים: הלחי העליון מצד ימין, והלחי העליון מצד שמאל, והלחי התחתון מצד ימין, והלחי התחתון מצד שמאל, ושבולת הזקן. וכבר בא הלאו בלשון זה: "ולא תשחית את פאת זקנך" (שם), לפי שהכל נקרא זקן. ולא אמר ולא תשחית זקנך, אלא אמר: "ולא תשחית את פאת זקנך" רצונו לומר: לא תשחית אף פאה אחת מכלל הזקן. ובא הפירוש שהן חמש פאות, כמו שחילקנו אותן. וחייב חמש מלקיות אם גילח הכל, ואפילו גלחן בבת אחת. ולשון המשנה: "ועל הזקן חמישה: שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטן, ר' אליעזר אומר: אם נטלו כלן כאחת – אינו חייב אלא אחת". ואמרו בתלמוד: "אלמא קסבר ר' אליעזר לאו אחד הוא". הרי זו ראיה ברורה שתנא קמא סובר שהם חמישה לאווין וכך היא ההלכה. וגם זה היה דרך כומרי עבודה זרה, כמו שמפורסם היום על דרך כוהנים האירופים שהם מגלחים את זקנם. והטעם שאין למנותן כחמש מצוות – לפי שהלאו שבה נאמר בלשון יחיד והוא עניין אחד, כמו שביארנו במצווה שלפניה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.	מצווה רנג: מצוות לא תעשה, שלא להשחית פאות הזקן [לא תעשה קנג] מצוות לא תעשה, שלא להשחית פאת הזקן. שנאמר: "ולא תשחית את פאת זקנך" ויקרא יט, כז. מראי מקומות: נזיר דף נ"ז; קדושין דף ל"ה; מכות דף כ'; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"ב הלכות ז'-ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מ"ד; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ"ח; שו"ע יורה דעה סימן קפ"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ע'.
253	רנג. שלא נכתוב בבשרנו כתובת קעקע שלא לכתוב בבשרנו כתובת קעקע, שנאמר (ויקרא יט כח) וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם. והעניין הוא כמו שעושין היום ישמעאלים, שכותבים בבשרם כתב מחקה ותקוע שאינו נמחק לעולם. ואין החיוב אלא בכתב חקוק ורשום בדיו או בכחול או בשאר צבעונין הרושמים. וכן אמרו במכות (כא, א) קעקע ולא כתב, כלומר, שלא רשמו בצבע, כתב ולא קעקע, כלומר שרושם בשרו בצבע, אבל לא עשה שריטה בבשרו אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם. משורשי המצוה מה שכתבנו בהקפת הראש ובהשחתת זקן שהיא להרחקת כל עניני עבודה זרה מגופנו ומבין עינינו. וגם זה מן השורש הזה בעצמו שהיה מנהג הגוים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם כלומר, שהוא עבד נמכר לה ומורשם לעבודתם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שכל מקום שבגוף, בין מגולה בין מכוסה בבגדים, בכלל איסור זה. ויתר פרטיה, בסוף מסכת מכות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וכתב אפילו אות אחת בכל מקום שבגופו בעניין זה שאמרנו, שיהיה חקוק ורשום באחד ממיני הצבעים הרושמין לוקה. ואם רשמו בו אחרים אינו לוקה אלא אם כן סייע, מן הכלל הידוע לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.	המצווה המ"א האזהרה שהוזהרנו מלרשום בגופנו בצבעי הכחול והסקרא וזולתם, כדרך שעושים עובדי עבודה כמפורסם אצל הקבטים עד היום. והאזהרה על כך הוא אמרו יתעלה: "וכתבת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח); העובר על לאו זה – חייב מלקות, וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת מכות.	מצווה רנד: מצוות לא תעשה, שלא לכתוב קעקע בבשרו [לא תעשה קנד] מצוות לא תעשה, שלא לכתוב כתובת קעקע כבשרו. שנאמר: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם וגו'" ויקרא יט, כח. מראי מקומות: מכות דף כ"א; קדושין דף ל"ו; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"ב הלכה יא'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה מ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ס"א; שו"ע יורה דעה סימן ק"פ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ע"ב.
254	רנד. מצות היראה מן המקדש לירא מן המקדש, כלומר שנעמידהו בנפשותינו מקום הפחד והיראה, כדי שיתרככו לבבינו בבואנו שם להתפלל או להקריב קרבנות, שנאמר (ויקרא יט ל) ומקדשי תיראו. ופרשו זכרונם לברכה בספרא (קדושים ז ט) ובברכות (נד, א) כמו כן: איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ובמעות הצרורים לו בסדינו, ולא יעשנו קפנדריא, כלומר שיכנס בפתח אחד ויצא מפתח שכנגדו כדי לקצר הדרך לבד, ורקיקה מקל וחומר, ואין צריך לומר שאסור המקום ברקיקה. ובארו גם כן בסנהדרין (קא, ב) שאין ראוי כלל לשבת בעזרה, כי אם למלכי בית דוד, משום כבוד המלכות, שנאמר (שמואל ב ז יב) ויבוא המלך דוד וישב לפני ה’. ואמרו בספרא (שם ז) לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש. משורשי מצוה זו כתבתי למעלה (מצוה צה) במצות ועשו לי מקדש סדר ויקחו לי תרומה, ובמקומות אחרים. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (מגילה כח, ב) שאין אדם נכנס בכל הר הבית אלא לדבר מצוה. וכל מי שהשלים עבודה בבית ונסתלק מהלך אחורנית מעט מעט, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולוים מדוכנם כך הם יוצאים מן המקדש. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) אסור לאדם שיפנה או ישן לעולם בין מזרח למערב, מפני שההיכל הוא במערב, וכן אסור לאדם לבנות בית תבנית היכל, ואכסדרא תבנית אולם, וחצר תבנית העזרה, וכל זה למודאת המקום ויתר פרטי כבוד הבית ומוראו, במידות ותמיד [הלכות בית הבחירה פרק ז]. ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות שאף על פי שהמקדש חרב היום בעוונותנו, חייב כל אדם במוראו, ולא יכנס אלא במקום שהוא מותר להכנס בו בבניינו, ולא ישב אפילו בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח שנאמר (ויקרא יט ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו, ואמרו בספרא (שם ח) מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם. והעובר עליה ונהג קלות ראש בעניינים אלו שאמרנו ביטל עשה זה.	המצווה הכ"א הציווי שנצטווינו ליראה אותו הבית הנזכר מאוד מאוד עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה והרעדה - וזו היא מוראת מקדש. והוא אומרו יתעלה: "ומקדשי תיראו" (שמות יט, ל) והגדרת יראה זו כמו שהזכירו בספרא: "איזה הוא מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר. וכבר נתבאר בכמה מקומות בתלמוד, שאסור בהחלט לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; וכל זה לפי שאמר יתעלה: "ומקדשי תיראו" וזו חובה לעולם, אפילו בזמן הזה שהוא חרב בעוונותינו שרבו. ולשון ספרא: "אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש מנין? תלמוד לומר: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו - מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם". ושם אמרו עוד: "לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי שפקד על המקדש".	מצווה רנה: מצוות עשה לירא מן המקדש (עשה קא) מצוות עשה לירא מן המקדש. שנאמר: "ומקדשי תיראו" ויקרא יט, ל. מראי מקורות: בכות דף ס"ב; יבמות דף ז'; מגילה דף כ"ח; רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז' הלכות א'-י'; והלכות תפילה פרק יא'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה כ"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין קס"ד; שו"ע אורח חיים סימן קנ"א; שו"ע יורה דעה סימן קנ"א ; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ו'.
255	רנה. שלא לעשות מעשה אוב שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות. והעניין הוא, שמקטירין קטורת ידועה, ועושין מעשים ידועים, ובאותם העניינים ידמה לאדם שישמע דיבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא (קדושים ז י) אוב זה פיתום המדבר משחיו. משורשי מצוה זו מה שכתבנו באיסור מנחש ומעונן (מצוה רמט). ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העיקרית ואמונת ה’ יתברך, ויפנה אחר ההבל ויחשוב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבולות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכשר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, וכמו שכתוב (איוב לד יא) כי פועל אדם ישלם לו. ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בעניין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה. פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין [הלכות עבודה זרה פ''ו]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו ואם כיון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה.	המצווה השמינית האזהרה שהוזהרנו ממעשה האוב. והוא שמקטיר קטרת ידועה ועושה מעשים מסוימים, ונדמה לו שהוא שומע דיבור מתחת שחיו שעונה למה שישאל עליו – וזה מין ממיני עבודה זרה. והוא אומרו: "על תפנו אל האבת" (ויקרא יט, לא). ולשון ספרא: "אוב – זה פיתום המדבר משחיו". העובר על לאו זה במזיד – נסקל; ואם לא נסקל הרי זה בכרת; ואם הוא שוגג – חייב חטאת קבועה. כלומר: העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.	מצווה רנו: מצוות לא תעשה, שלא לעשות מעשה אוב [לא תעשה קנה] מצוות לא תעשה, שלא לעשות מעשה אוב. שנאמר: "אל תפנו את האובות" ויקרא יט, לא. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ה; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ו' הלכה א', ופרק יא' הלכה יד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ל"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ל"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן קלט; שו"ע יורה דעה סימן קע"ט.
256	רנו. שלא לעשות מעשה ידעוני שלא נעשה מעשה הידעוני, שנאמר (ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. ופרש הרמב''ם זכרונו לברכה, וזה לשונו שהעניין הוא שיקח עצם עוף ששמו ידוע, וישימהו בפיו ויקטר לו במיני קטורת וישביע השבעות ויעשה פעולות, עד שיתחבר לו עניין מחולי הנופל, כמו החולי הנקרא סובא''ת וידבר בעתידות. וכן אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סה, א) ידעוני מניח עצם ידוע בתוך פיו והוא מדבר מאליו. ואל תחשב שזה הוא לאו שבכללות, שהוא כבר הפרישם כשזכר העונש אמר אוב או ידעוני, וחייב על כל אחת משניהם סקילה וכרת למזיד, והוא אומרו (שם כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ולשון ספרא (קדושים י א) לפי שהוא אומר ואיש או אשה וגו', עונש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר אל תפנו אל האבות ואל הידעונים. כל עניין ידעוני יגיד עליו רעו אוב שכתבנו (מצוה רנה). ושם בסנהדרין פרק שישי יתבארו דיניו גם כן.	המצווה התשיעית האזהרה שהוזהרנו ממעשה הידעוני וגם הוא מין ממיני עבודה זרה, והוא: שיקח עצם עוף ששמו ידוע וישים אותו בפיו ויקטר בקטרת ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיהיה במצב הדומה למצב המתעלף ותבואהו תרדמה וידבר עתידות. אמרו: "ידעוני – מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו". ובא הלאו על עניין זה בלשון זה: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (שם). ואל תחשוב שזה לאו שבכללות – בכל אחד מהם סקילה וכרת למזיד. והוא אומרו יתעלה: "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו" (שם כ, כז). ולשון ספרי: "לפי שהוא אומר 'איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני', עונש שמענו, אזהרה לא שמענו – תלמוד לומר 'אל תפנו אל האבת ואל הידעונים'" (שם יט, לא); וגם העובר על לאו זה בשוגג – חייב חטאת קבועה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.	מצווה רנז: מצוות לא תעשה, שלא לעשות מעשה ידעוני [לא תעשה קנו] מצוות לא תעשה, שלא לעשות מעשה ידעוני. שנאמר: "אל תפנו וגו' ואל הידעונים" ויקרא יט, לא. מראי מקומות: סנהדרין דף ס"ה; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ו' הלכות א'-ב'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ט' וע"ש לענין לאו שבכללות; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ל"ז; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ק"מ; שו"ע יורה דעה סימן קע"ט.
257	רנז. מצות כבוד חכמים לכבד החכמים ולקום מפניהם, שנאמר (ויקרא יט) מפני שיבה תקום. ותרגם אונקלוס: מן קדם דסבר באוריתא תקום. והדרת פני זקן פרשו זכרונם לברכה (קידושין לב, ב) אין זקן אלא מי שקנה חכמה, וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן, הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו. משורשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה. ומזה השורש פרש איסי בן יהודה בגמרא בקדושין שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה שראוי לכבדו, מפני שברב שניו ראה והבין קצת במעשי ה’ ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד, והינו דאמר רבי יוחנן שם בקדושין הלכה כאיסי בן יהודה, וזה שאמרו (סנהדרין פה, א) בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין צריך לומר שמי שאינו חכם חייב בכבוד החכם, אלא אפילו החכם חייב בכבוד החכם, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ לג, א) תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה. ומה שבארו גם כן כי בכבוד הרב על התלמיד יש תוספת גדול על הכבוד שחייב לכל חכם אחר, והפליגו בזה עד שאמרו (אבות דטו) מורא רבך כמורא שמים. ובביאור אמרו אביו ורבו, רבו קודם בכבוד ובאבדה ובמשא ובשביה, אבל אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כרבו אביו קודם. ובפרק חלק (סנהדרין קי, א) אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (במדבר כו ט) בהצותם על ה’. ושם האריכו בעניין הרבה. ומה שאמרו זכרונם לברכה (קידושין לא, ב), במוראת רבו, שלא ישב במקומו ולא יכריע דבריו ולא יסתור דבריו ולא יורה בפניו לעולם, ואפילו תוך שנים עשר מיל עמו אסור להורות, ואם ראהו עובר על דברי תורה, כיצד ימנענו. והחילוק שבין רבו מובהק, כלומר שרוב חכמתו ממנו, לרבו שאין רוב חכמתו ממנו, ומאימתי חייב לעמוד מפני רבו ומפני חכם אחר, ובאי זה מקום ובאי זה עניין פטור מן הקימה. ויתר רובי פרטי עניינים אלה בקדושין פרק ראשון ובמקומות אחרים [יו''ד סי' רמד]. וכן מדיני המצוה העניינים שפטורין מהן החכמים מצד כבודם ומוראם, כגון בנינים וחפירות המדינה וכיוצא בהן, וכן המסין שמטילין המלכים על אנשי הארץ, בין מס שהוא קצוב על כל בני העיר יחד או שהוא קצוב על כל איש ואיש או שאינו קצוב כלל, מכל זה הם פטורים, שנאמר (הושע ח י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת.	המצווה הר"ט הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמוד מפניהם כדי להדרם. והוא אומרו יתעלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם שם, לב). ולשון ספרא: "תקום והדרת - קימה שיש בה הידור". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק א' מקידושין, ודע שאף על פי שמצווה זו חובה על כל אדם באופן כללי - כלומר: לכבד את החכמים, ואפילו חכם לחכם השווה לו, כמו שביארו באומרם: "תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה" - יש בה עוד ייחוד ותוספת על התלמיד, והוא: שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חובה לכל חכם, ועם הכבוד חייב במורא, לפי שכבר ביארו שחובתו כלפי רבו גדולה מחובתו כלפי אביו, שהרי חייבו הכתוב כבוד ומורא כלפיו. ובפירוש אמרו: "אביו ורבו - רבו קודם". וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלוקת: שיצא נגד פסק דינו וייפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו. ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דיבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך. ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצותם על ה' (במדבר כו, ט). כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג). וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלונותיכם כי על ה' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה). וכל זה ברור, לפי שמחלוקת קורח וריב ישראל ותרעומותם ומחשבתם הרעה לא הייתה אלא עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ועשה הכתוב כל דבר מהם כלפי ה'. ובפירוש אמרו: "מורא רבך כמורא שמים". וכל זה נלמד ממה שמצאנו שהכתוב ציווה לכבד את החכמים וההורים, כמו שנתבאר בלשונות התלמוד, לא שהיא מצווה בפני עצמה. והבן זאת.	מצווה רנח: מצוות עשה לכבד לומדי תורה וזקן (עשה קב) מצוות עשה לקום מפני שיבה ולכבד תלמיד חכם ולקום מפניו. שנאמר: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" ויקרא יט, לב. מראי מקומות: קדושין דפים ה', ל"ב; ערובין דף ס"ב; בבא מציעא דף ל"ג; סנהדרין דפים ה', ק"ט; רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרקים ה'-ו'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ט; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין י"ג; שו"ע יורה דעה סימנים ר"מ-רמ"ד; ספר מצוות קט ן חילק מצווה זו לשתים בסימן נ"א כתב לקום מפני זקן, ובסימן נ"ב כתב להדר פני זקן.
258	רנח. שלא להונות במידות וכל המידות בכלל שלא להונות במידות הלח והיבש ולא במאזנים, ובכלל מידות הוא גם כן מדידת הקרקעות, וכל דבר הנמדד בין בני אדם, כגון בגדים וכיוצא בהן, שנאמר (ויקרא יט לה) לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה. ופרשו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) כי משורה היא מידת הלח והיבש, והיא מידה קטנה ביותר, שהיא אחד משלושים ושלושה בלוג. ולמדנו מכאן, כי התורה הקפידה על המידות בכל שהוא כלומר, שאף על פי שבשאר גזלות לא תקפיד התורה אלא בפרוטה, בעניין המידות הקפידה בכל שהוא. ופירוש הכתוב כן: לא תעשו עול במשפט, ומהו המשפט ששנוי כאן? הוא המידה והמשקל והמשורה. ולמדו זכרונם לברכה (ספרא קדושים ח ה) מזה שהזכיר הכתוב בכאן משפט שהמודד נקרא דין, ואם שיקר במידה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול ומשקץ חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים האמורים בדין מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. ועוד הפליגו בחומר מצוה זו ואמרו (ב''ב פח, ב) כי גדול עונשה מעונש עריות שזה בין אדם למקום, וזה בינו לחברו. שורש המצוה ידוע, כמו שכתבתי למעלה במצות עשה בסדר זה (מצוה רנט). מדיני המצוה מה שאמרו (ב''מ סא, ב) שהמודד או השוקל בעול, אף על פי שהוא גונב בלי ספק אינו משלם תשלומי כפל אלא משלם לו מה שחסר מן המידה או המשקל. וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (שם נב, א) למשמרת מצוה זו שסלע שנפגמה מן הצד לא יעשנה משקל, שמא ייפגם ממנה יותר ויהיה המשקל חסר, ולא יניחנה במקום שיוכלו אחרים לעשותה משקל. ומה שהאריכו בזה לומר שאם חסרה ועמדה על מחצה בכוון יקים. ומה שאמרו עושה אדם מידותיו סאה וחצי סאה, וכו', אבל לא יעשה קבים, שלא תתחלף ברבע הסאה שהוא קב ומחצה, וכן במידות הלח עושה הין וחצי הין וכו', כדאיתא בבריתא בבבא בתרא (פט, ב). ומה שאמרו שהמודד את הקרקע בחבל לא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה. ומה שאמרו (שם קיז ב) שצריך כל אדם לדקדק הרבה במשיחת הקרקע, לפי שיש חלוקין הרבה במשיחת הקרקע בין ההר והגיא, ויש לעין בו גם כן בין העגולים והרבועים והאלכסונין. [עניינים המתבארים בספרי חכמת החשבון] ועוד הרבה עניינים המתבארים בספרי חכמת החשבון וגימטריאות שיחלקו בין זוית נצבה לזוית נרוחת וזוית חדה, ואלו שלוש צורותיהן (זוית נצבה, זוית נרוחת, וזוית חדה) ובין משולש שוה הצלעות והמשולש אשר שתי הצלעות בלבד שוות, והוא נקרא משולש שוה השוקיים ובין משולש שאין צלע מכל צלעותיו שוות הנקרא המתחלף הצלעות, ובין מרובע ריבוע שוה למרובע אורך, ומרובע מעויין מרובע דומה למעויין, וכמה צדדין באלו לא יכיל קלף גדול לרוב הצורות שעשו בזה בעלי חכמת התשברת והשיעורין הנקראין אלהנדסה בעניינים אלה. ומכל צד צריכין אנו להזהר הרבה במדידת הקרקעות. ותזכור עם זה כי הכללים שכללו חכמים זכרונם לברכה בעניני החשבון, כגון מה שאמרו (עירובין נז, א) כל אמתא ברבועא אמתא ותרי חמשי באלכסונא, וכן כל שיש בהקפו שלושה טפחים יש בו רחב טפח, וכן כמה מרובע יתר על העגול, רביע, וכיוצא בכללים אלו, שלא אמרו זכרונם לברכה על הכוון הגמור כי אם בקרוב, ולכן אל תסמך בזה בחלוקת הדברים בין בני אדם. ואל תתמה איך יכתבו דבר בלתי מכוון והם אנשי אמת, אשר אלקים נצב בעדתם, כי הם לא נצרכו אל החשבונות כי אם בחשבון תחומי שבת או בזריעת הכלאים ונטיעתם וכיוצא באלו הדברים, ובזה מה שלא כוונו בו מביא אותנו לידי חומרא ואינו מזיק לשום אדם בממונו, ואף על פי כן העידו ברוב מקומות אלו, שאין החשבון מדוקדק שם, שאמרו בכל מקום ומקום כפי הראוי בו, היינו דלא דק ולחומרא לא דק, וכיוצא בזה שהודיעונו בכל מקום, שלא נתלה בהם מיעוט השגחה וידיעה בדבר מכל הדברים. ויתר פרטי המצוה בבתרא ובמקומות אחרים [ח''מ סימן רל]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ושקר במידה במשקל ובמשרה עבר על לאו, אבל אין לוקין עליו, לפי שהוא נתן לתשלומין. וכתב הרמב''ם (גניבה ז, ח) זכרונו לברכה. שאם שיקר במידות, אפילו לגוי עובד עבודה זרה, עובר בלא תעשה וחייב להחזיר, וכן אסור להטעות הגוים בחשבון, שנאמר (ויקרא כה נ) וחשב עם קונהו אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך, והרי הוא אומר (דבוים כה טז) כי תועבת ה’ כל עושה עול מכל מקום.	המצווה הרע"א האזהרה שהוזהרנו מלרמות במדידת הקרקעות ובמידות ובמשקלות, והוא אומרו: "לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה). עניין הפסוק כפי שבא בקבלה: לא תעשו עוול במשפט המידה. והוא אומרם בביאור עניין לאו זה: "'לא תעשו עול במשפט', אם לדין – כבר אמור; אם כן למה נאמר במשפט? מלמד שהמודד נקרא דין". ושם אמרו: "במדה זו מדידת הארץ", כלומר מדידתה ותשברתה שיעשה את זה כפי מה שמחייבים מופתי ההנדסה בדיוק המידות וידיעת הדרכים הנכונים בהם, ואל יעשה את זה בדרכי השערה שאין בהם אמת כדרך שעושים רב הפקידים; ומשקל – כולל המשקלות והמאזנים.	מצווה רנט: מצוות לא תעשה, שלא לעשות עול במדה ובמשקל [לא תעשה קנז] מצוות לא תעשה, שלא לעשות עול במדות ומשקלות. שנאמר: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה" ויקרא יט, לו. מראי מקומות: בבא מציעא דפים ס"א, ק"ז; בבא בתרא דפים פ"ח, פ"ט, צ; רמב"ם הלכות גניבה פרקים ז'-ח'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה רע"א; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין קנ"א; שו"ע חושן משפט סימן רל"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"ג.
259	רנט. מצות צידוק המאזנים והמשקלים והמדות לצדק המאזנים והמשקלים והמידות ולישר אותם ולהשמר מאוד בם, שנאמר (ויקרא יט לו) מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם. ולשון ספרא (קדושים ח ז) מאזני צדק, צדק את המאזנים יפה יפה, כלומר שתהיינה המאזנים מיושרות. ויש בעניין המאזנים כוונין גדולים שאפשר לעשות בהם כמה מיני שקרים, ידוע הדבר. אבני צדק, צדק את המשקלות יפה יפה, גם במשקלות, גם כן אפשר לעשות בהן הרבה מיני שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ סא, ב) אני עתיד ליפרע ממי שטמן משקלתיו במלח. איפת צדק, צדק את האפות יפה, והין צדק, צדק את ההנין יפה. והאיפה היא מידת היבש, והין מידת הלח, והזהירתנו התורה בכל אחד ואחד מדברים אלו בפרט לחומר העניין, ואף על פי שהכל נכלל בכלל ולא תונו איש את עמיתו. ולשון ספרא (שם י) על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקבלו עליכם מצות מידות. ואמרו גם כן זכרונם לברכה (ב''מ שם): אני שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, אני עתיד ליפרע ממי שטמן משקלותיו במלח כדי להונות הבריות, שאין מכירין בהן. שורש מצות היושר והרחקת הגזל והתרמית מבין בני אדם ידוע לכל בן דעת. מדיני המצוה כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב פט, א) שאין עושין משקלות של בדיל ועופרת וכל שאר מיני מתכות, מפני שמעלין חלודה ומתחסרין, אבל עושין אותן של אבן וזכוכית וכיוצא בהן. והדברים שאמרו במדידת הקרקע, ומה שלמדונו בצורת המחק שקורין בלעז רשור''א, ואמרו (שם ב) גם כן שלא ירתיח במידת הלח בעת שמודד, ואפילו היתה מידה קטנה ביותר, שהרי מצינו, שהתורה הקפידה על המידות בכל שהוא, שנאמר לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה, והמשורה היא מידה קטנה ביותר שהיא חלק אחד משלושה ושלושים בלוג. והשיעורים שנתנו זכרונם לברכה באורך קנה המאזנים ובאורך החוטים, והחלוקים שאמרו בין מאזנים העשויין לשקל מין אחד למאזנים של מין אחר. ומה שאמרו שחייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מקום ומקום להיות מחזרין לצדק המאזנים והמשקלות, ויש להם רשות לקנס בממונו גם בגופו כל שנמצא עמו משקל חסר. ויתר פרטיה, בפרק חמישי מבתרא [ח''מ סימן רלא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות ועובר עליה ביטל עשה, מלבד שעבר על לאו דאונאה וגזלה וגנבה אם יש בה שוה פרוטה. ומה שיקשה בעניין יותר, כי המשקר במידות, לא יתן לב לכל הלוקחים ואינו יודע למי גזל שיחזיר אליו גזילתו, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ב''ב פח ב) קשה מאוד עונשן של מידות.	המצווה הר"ח הציווי שנצטווינו לצדק המשקלות והמאזנים והמידות ולהקפיד בדיוקם. והוא אומרו יתעלה: "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא יט, לו). ולשון ספרא: "מאזני צדק - צדק את המאזנים יפה יפה; וכבר ידעת, שאיפה מידת היבש; וההין - מידת הלח. וכל אלו עניינם אחד, אף על פי שנשתנו מיני המידות. לפי שהדבר הזה הנשקל או נמדד אינו אלא שיעור כמותו של דבר מסוים. וכל הסוגים האלה, כלומר: המאזנים והמשקלות ומידות היבש ומידות הלח, נקראים: מידות. והציווי, שנצטווינו להקפיד בדיוק השיעורין שמוסכם עליהם בכל סוג מהם - נקרא: מצוות מידות. ולשון ספרא: "על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות, שכל המודה במצוות מידות מודה ביציאת מצרים; וכל הכופר במצוות מידות כופר ביציאת מצרים". וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ה' מ[בבא] בתרא.	מצווה רס: מצוות עשה לצדק מאזנים ומשקולות ומדות (עשה קג) מצוות עשה לצדק המאזנים ומשקלות ומדות. שנאמר: "מאזני צדק אבני צדק והין צדק יהיה לכם וגו' (ויקרא יט, לו. מראי מקומות: בבא מציעא דפים ס"א, ק"ז; בבא בתרא דפים פ"ח, פ"ט, צ; רמב"ם הלכות גניבה פרק ח'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ר"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ע"ב; שו"ע חושן משפט סימן רל"א; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן רס"ג.
260	רס. שלא לקלל אב ואם שלא לקלל אב ואם, שנאמר (ויקרא כ ט) איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'. והאמת שעיקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק העונש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים (שמות כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. שם גם כן לא דבר אלא בעונש, וזהו שאמרו במכלתא: ומקלל אביו ואמו וגו', עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר אלהים לא תקלל. אם נשיא הוא הרי הוא בכלל ונשיא בעמך לא תאור, ואם בור הוא, הרי הוא בכלל לא תקלל חרש. הרי אתה דן בנין אב משלושתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים י ז) איש איש אשר יקלל, עונש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכלתא בשוה, ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלושה לאוין כתבתיו על מקרא זה שמדבר בעונש. וכמו כן כתבו הרמב''ם זכרונו לברכה במקלל אביו ואמו מות יומת שהוא מדבר בעונש. משורשי המצוה כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדינים. מדיני המצוה כגון מה שאמרו (סנהדרין פה, ב) שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחייהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחיהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו (שבועות לה, א) שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו (מכות סב) שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל, והאב שנתחייב שבועה אין הבן משביעו בשבועת האלה אלא משביעו שבועה, שאין בה אלה, ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון, והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר (דברים כז טז) ארור מקלה אביו ואמו. ויש לבית דין להכות העושה זה ולעונשו כפי הראוי. ויתר פרטיה, בפרק שביעי מסנהדרין [יו''ד סימן רמא]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חייב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לעניין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חייב על קללתן. וכן גר שהורתו שלא בקדושה, אף על פי שנולד בקדושה, כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעוברת אינו חייב על קללת אביו, וכשם שאינו חייב על קללת אביו, כך אינו חייב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו, את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחייב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע וניכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקלה. אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר. ועובר על זה וקיללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות; ואם קללם באחד מן הכנויין לוקה.	המצווה השי"ח האזהרה שהוזהר כל אדם ממנו מלקלל את הוריו. העונש מפורש בתורה, והוא אומרו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז), והוא מכלל הנסקלין ואפילו קילל אחד מהם בשם לאחר מותו במזיד – נסקל אבל האזהרה לא נתבארה בכתוב בפירוש, שלא אמר: לא תקלל אביך; אלא כבר קודם שבאה האזהרה מלקלל כל אדם מישראל – וזה כולל את האב וזולתו. ובמכילתא אמרו: ",מקלל אביו ואמו מות יומת', עונש שמענו, אזהרה מנין? ת"ל: אלהים לא תקלל'. אם דיין הוא אביך – הרי הוא בכלל אלהים; ואם נשיא הוא- הרי הוא בכלל נשיא; ואם בור הוא 'לא תקלל חרש'. הרי אתה דן בנין אב משלושתן וגו' עד הצד השווה שבהם שהם 'בעמך' ואתה מזהר על קללתם, אף אביך שבעמך אתה מזהר על קללתו". ובספרא: ",כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו' וגו' (ויקרא כ, ט) עונש שמענו, אזהרה לא שמענו! ת"ל: 'אלהים אל תקלל'", שווה ללשון המכילתא. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.	מצווה רסא: מצוות לא תעשה, שלא לקלל אב ואם [לא תעשה קנח] מצוות לא תעשה, שלא לקלל אב ואם. שנאמר: "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'ויקרא כ, יט. ונאמר: ומקלל אבין ואמו מות יומת" שמות כא, יז. מראי מקומות: סנהדרין דפים ל"ג, ס"ז, פ"ה; שבועות דף ל"ז; רמב"ם הלכות ממרים פרק ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה, שי"ח; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רי"ח; שו"ע יורה דעה סימן רמ"א.
261	רסא. מצוה שישרפו מי שיתחייב שריפה להיות בית דין שורפין באש, כלומר שנצטוו הבית דין לעשות משפט בשריפה במקצת עבירות, ואחת מהן היא הבא על אשה ואמה, שנאמר (ויקרא כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן וגו'. וכבר כתבתי למעלה בסדר אחרי מות במצות שלא לבוא על אשה ובתה (מצוה רג) באי זה עניין יתחייב אשר יקח אשה ובתה, ושאין בכלל החיוב אלא אחת, והיא האחרונה, ומה שכתוב 'ואתהן' - פירושו אחת מהן, שכן בא הפירוש במסכת סנהדרין (עו, ב), ואמרו שם שכן במקום פלוני קורין לאחת הן, וכו' כמו שכתבתי שם. משורשי איסור העריות, כתבתי למעלה באחרי מות (מצוה קצ) מה שידעתי ושמעתי בעניין. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נב, א) מצות הנשרפים שהיו משקעין אותו בזבל על ארכובותיו, ונותנין סודר קשה בתוך סודר רך, וכורך על צוארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומתיכין את הבדיל והעופרת וכיוצא בהן וזורק לתוך פיו, והיא יורדת ושורפת את בני מעיו. ויתר פרטיה, בפרק שביעי מסנהדרין. ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם המשפט ובארץ ישראל בלבד, כי היא מקום המשפט. ובית דין שעברו עליה ולא דנו החייב כדינו, ביטלו עשה ועונשם גדול, כי במשפט יתישב העולם. וכבר כתבתי למעלה בסדר משפטים מצות עשה זו (מצוה מז) כי הרמב’’ן זכרונו לברכה לא ימנה בחשבון המצות בספר שלו ארבע מיתות בית דין, ושם הבאתי קצת הטעם שכתב הוא בעניין.	המצווה הרכ"ח הציווי שנצטווינו לשרוף את העוברים על מקצת המצוות. והוא אומרו יתעלה: "באש ישרפו אתו ואתהן" (ויקרא כ, יד). ונעיר במצוות לא תעשה על המצוות שחייבים עליהן שרפה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' ממסכת סנהדרין.	מצווה רסב: מצוות עשה לדון בשריפה למחויב (עשה קד) מצוות עשה על הבית דין לדון בשריפה למחויב. שנאמר: "באש ישרפו וגו'" ויקרא כ, יד. מראי מקומות: סנהדרין דף נ"ה; רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ו הלכה ג'; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה רכ"ח; והרמב"ן משיג בשורש י"ד ע"ש; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין ק"ה.
262	רסב. שלא ללכת בחוקות הגוים שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים שנאמר (ויקרא כ כג) ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם. והוא הדין לכל שאר הגוים, כי העניין מפני שהם סרים מאחרי ה’ ועובדין עבודה זרה. ועניין המצוה הוא שלא נתנהג כהם במלבושינו וענינינו. וכמו שאמרו בספרא (יג ח) ובחקתיהם לא תלכו, שלא תלכו בנמוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון טטראות וקרקסאות והאסטריאות. וכל אלו הם מיני שחוק שהיו עושין בקבוציהם כשמתקבצין לעשות שגעונות וזנות ועבודת האלילים. ואמרו שם בחקת הגוי, רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים, רבי יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל ציצת הראש בהם ולא תספר קומי, כלומר שלא יגלח מן הצדדין ויניח שער באמצע, וזהו הנקרא בלורית. ונכפל זה הלאו במקום אחר במלות אחרות, שנאמר (דברים יב ל) השמר לך פן תנקש אחריהם. ולשון ספרי (ראה שם) השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה, תנקש אחריהם שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר הואל והן יוצאים בארגמן, אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בכלוסין אני אצא בכלוסין, והוא מין ממיני כלי זין הפָרָשים. ולשון ספרי הנבואה (בצפניה א ח) ועל כל הלובשים מלבוש נכרי. משורשי המצוה כדי להתרחק מהם ולגנות כל הנהגותיהם ואפילו במלבוש. מדיני המצוה כתבנו קצתם, והביאו זכרונם לברכה מאלו קצת עם יתר פרטיה פרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת (פ''ח) [י''ד סימן קע''ז]. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות והעובר על זה, ועשה דבר מאלו שזכרנו להדמות אליהם, חייב מלקות. והמתרחק מכל הנהגותיהם ומכל נמוסיהם, וישים כל לבו ומחשבותיו אל ה’ יתברך ובמצותיו היקרות - נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ (תהלים כה יג).	המצווה המשלימה שלושים האזהרה שהוזהרנו מללכת אחרי הכופרים ומלהתנהג כמנהגם, ואפילו במלבושם וכינוסיהם במסיבותיהם. והוא אומרו: "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם" (ויקרא כ, כג). וכבר נכפל לאו זה באמרו: "ובחקתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם. ולשון ספרא: "ובחקותיהם לא תלכו – שלא תהלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקים להם, כגון תרטיות וקרקסיות והאסתטריות – אלה הן מיני מסיבות שהיו מתכנסים בהם לעבודת האלילים; ר' מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים; ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. והעושה דבר מכל אלו – חייב מלקות. ונכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אומרו: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל). ולשון ספרי: "השמר" – בלא תעשה; "פן" – בלא תעשה; "תנקש אחריהם" שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר: הואיל והם יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בתלוסין, אף אני אצא בתלוסין – וזה מין ממיני תכשיטי הצבא. וידוע לך לשון ספרי הנבואה: "ועל כל הלובשים מלבוש נכרי" (צפניה א, ח). כל זה לשם הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגיהם – אפילו במלבוש. וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' משבת וגם בתוספתא שבת.	מצווה רסג: מצוות לא תעשה, שלא ללכת בחוקות הגויים [לא תעשה קנט] מצוות לא תעשה, שלא ללכת בחוקות הגויים. שנאמר: "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם" ויקרא כ', כג. מראי מקומות: בבא קמא דף פ"ג; סוטה דף מ"ט; רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י"א הלכות א'-ג'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ל'; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ'; שו"ע יורה דעה סימן קע"ח.
263	רסג. שלא יטמא כהן הדיוט במת, זולת בקרובים המבוארים בכתוב שלא יטמא כהן הדיוט במת זולתי בקרובים המבוארים בכתוב. שנאמר (ויקרא כא א) לא יטמא בעמיו, כלומר כל אחד מן הכהנים לא יטמא לנפש מת, ואף על פי שנפש טובה לא תמות, יכנה הכתוב הגוף בשם הנפש, כי הוא העיקר. משורשי המצוה לפי שהכהנים נבחרו לעבודת ה’ ברוך הוא, כמו שאמר הכתוב קדושים יהיו לאלהיהם, על כן הרחיקם מן המת. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קנט), שעניין הטומאה דבר נמאס ונאלח, וגוף האדם המת, פרשו חכמים שהוא אבי אבות הטומאה, כלומר שיש לו טומאה חזקה עד מאוד למעלה מכל טומאה. והעניין הוא כי בהיפרד מעליו צורת השכל החיה הטובה וישאר הוא לבדו, בשגם הוא בשר פחות וגרוע ומשתוקק אל הרעות, וגם ברעתו רבה החטיא הנפש היקרה בעודה שוכנת אצלו, על כן ראוי שיטמא כל סביביו בהתפשט מעליו כל הודו, שזהו נפשו, ולא נשאר בו כי אם החומר הרע. וראוי באמת למשרתי ה’ יתברך להתרחק ממנו, זולתי לקרובים שהותר להם, כי אחיהם בשרם הוא. וכל דרכי התורה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, ולא רצתה לצערם כל כך כי יחם לבבם על הקרוב המת, שלא יוכלו להתקרב תוך האהל אשר הוא בתוכו, ולשפוך את רוחם ולהשביע נפשם בבכי עליו. וראיתי רמז אל הטעם הזה שכתבתי בטומאת המת, שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין. ולפי הדומה כי הכונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם, אבל סיעם לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה, ועל גוום ישכון אור זרוע לעולם. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמת מטמא במגע ובמשא ובאהל, וטומאת משא למדוה זכרונם לברכה מקל וחומר מטומאת נבילה. וטומאת מגע האמורה בכל מקום, בין במת בין בשאר המטמאין, עניינה הוא, שיגע האדם בטומאה עצמה, בין בידו, בין ברגלו, או בשאר גופו, אפילו בלשונו נגיעה היא. והרמב''ם זכרונו לברכה כתב (טומאת מת א ג) שאפילו נגיעה בצפורן או בשיניים נגיעה היא, וכגוף הם נחשבים. וטומאת משא האמורה בכל מקום, הוא שישא אדם הטומאה אף על פי שלא נגע בה, אפילו היה בינו לבינה כמה כלים, הואיל ונשאה נטמא. ואחד הנושא אותה בידו או בכל דבר שבגופו הרי זה בכלל נושא וטמא. ומסיט בכלל נושא הוא גם כן. וכיצד הוא ההסט? כגון שיש בראש קורה טומאה, מכיון שהניע האדם הקורה בשום צד, הואיל ומכוחו הנידה, ואף על פי שהטומאה בראש האחד של קורה, והאדם הנידה בראש האחר, הרי זה מסיט וטמא, וטומאה זו וכל כיוצא בה היא טומאת הסט האמורה בכל מקום. וטומאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה משום נגיעה, שאין בית הסתרים בכלל נוגע, מטמאה היא משום דין נושא, שהנושא בבית הסתרים נושא נקרא וטמא. ואין מתטמא במשא בלא נגיעה אלא האדם בלבד, ולא הכלים. וטומאת אוהל אינה זולתי בטומאת מת בלבד ולא בשאר הטומאות. והצרעת אף על פי שמטמאה בביאה אינה מטמאה באוהל, והמת מטמא באהל, בין אדם בין כלים או אוכלין ומשקין, ואחד האדם שנכנס כולו באוהל המת או אפילו מקצתו, כגון שהכניס שם ידו או ראשי אצבעותיו או חוטמו, הרי זה נטמא כולו. והנפלים אף על פי שלא נתקשרו אבריהם מטמאין. וכזית בשר מן המת, ואבר אחד שלם שנחתך מן האדם, אף על פי שאין בו כזית בשר, כל אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל. ואבר נקרא כל אחד ממאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, שבכל אחד ואחד מהם יש בשר גידים ועצמות. ואין השינים מן המנין. עצמות המת אף על פי שאין עליהם בשר, אם היתה נכרת בהן צורת האדם מטמאין אפילו באוהל. ואלו הן העצמות, שאמרו זכרונם לברכה שמטמאין אפילו באהל: השדרה, והגולגולת, ורוב בנינו של גוף ורוב מנינו, כלומר רוב מנין העצמות ושדרה וגולגלת שאמרו דוקא כשהן שלמות, אבל חסרה שדרה אפילו חוליא אחת, וגולגלת כסלע אין מטמאין באהל, ושתי שוקיו של אדם וירך אחת, זהו רוב בנינו. חסר כל שהוא אינו מטמא באהל. ורוב מנינו הוא מאה עשרים וחמשה עצמות מן מאתים ארבעים ושמונה אברים שיש באדם, ושאר עצמות שאין בהן רוב בנין ורוב מנין, אם יש בהן רבע קב עצמות מטמאין אפילו באהל, ואם לאו אין מטמאין באהל. וטומאת המת היא שבעת ימים. ויתר פרטיה, מבוארים בסדר טהרות, וברוב במסכת אהלות [יו''ד סימן שעב]. ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בכל מקום ובכל זמן, אבל לא בנקבות, שכן בא הפירוש: אמר אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בעמיו, בני אהרן דוקא ולא בנות אהרן. וכהן העובר על זה ונטמא לשום מת, חוץ מששה מתי מצוה, במזיד - לוקה.	המצווה הקס"ו האזהרה שהוזהר כהן הדיוט מלהטמא לשאר מתים חוץ מן הקרובים המפורשים בכתוב. והוא אומרו יתעלה: "לנפש לא יטמא בעמיו" (שם כא, א). והעובר על לאו זה ונטמא לזולת חמישה מתי מצווה – חייב מלקות. ולאו זה אינו חל על הנשים; בא בקבלה: ",בני אהרן' – ולא בנות אהרן".	מצווה רסד: מצוות לא תעשה, שלא יטמא כהן למת [לא תעשה קס] מצוות לא תעשה, שלא יטמא כהן הדיוט למת. שנאמר: "לנפש לא יטמא בעמיו" ויקרא כא, א. מראי מקומות: יבמות דף ס'; מכות דף כ"א; נזיר דף מ"ב; רמב"ם הלכות אבל פ"ג, והלכות טומאת מת פרקים א'-ה'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה קס"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין רל"ד, רל"ה (הוציא מפסוק זה שני לאוין שלא יטמא ושלא יכנס לאהל המת); שו"ע יורה דעה סימנים שס"ט עד שע"ד; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן פ"ט'.
264	רסד. מצות עניין טומאת הכהנים לקרוביהם. ובכללה שיתאבלו כל אחד מישראל על ששה מקרוביהם הידועים. שיטמאו הכהנים למתים הנזכרים בתורה, שנאמר (ויקרא כא ג) לה יטמא, וזה מצות עשה, שכן בא הפירוש עליו, וכן הוא מפורש בספרא (אמר א יב) לה יטמא - מצוה, לא רצה לטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ולולי שקבלנו מחכמינו הפירוש כן, היתי סבור לומר שיהיה רשות: אם רצה מטמא, ואם לא רצה אינו מטמא, לפי שהכתוב מנעו מלטמא לשאר הקרובים. והייתי אומר, שבאלו הנזכרים בפרשה, הרשהו להטמא אם ירצה, על כן בא לנו הפירוש עליו, שאין זה רשות אלא מצוה. והזכירו חכמים זכרונם לברכה (זבחים ק, א), מעשה שבא ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה לטמא, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כרחו. וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה: וזאת בעצמה היא מצות אבול [=אבלות]. כלומר, שכל איש מישראל חייב להתאבל על קרובו, כלומר ששה מתי מצוה הנזכרים בכתוב. והמקרא שהביא הרב (אבילות א א) על מצות אבול, הוא מה שנאמר באהרן (שם י יט): ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’? ואמרו, ומחוזק החובה הזאת, בארו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, בשביל שלא ייחלשו משפטי האבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון מדאורייתא, והוא יום מיתה וקבורה. ובבאור אמרו במועד קטן (יד, ב) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל: אתי עשה דרבים, ודחי עשה דיחיד. הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא,,,,, ושהוא מצות עשה, אבל ביום ראשון בלבד, ונשארו הששה דרבנן, ואפילו הכהן ינהג אבלותו ביום ראשון שמטמא לקרוביו, והבן זה. עד כאן. משורשי המצוה מה שכתבתי פעמים הרבה במצות הקודמות, כי האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה, כי מהיותו בעל חומר לא יתפעל לדבר בכוח עד שיוציא העניינים מן הכוח אל הפועל. על כן בבוא אליו עונש מקרה מוות באחד מקרוביו, אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו. ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי ה’ יתברך לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים. וזאת היא אמונתנו השלמה אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו עניין זה במעשה האבלות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו לפי כוחו. והנה מצאנו עם זה במצות האבול תועלת רב לבני אדם. והמתחכמים הכופרים המהבילים על דברי העולם ומעשי ה’ יתברך הנוראים, ישיתו און בלבם הרע, יתלו מות בני איש למקרה הזמן, ויחשבו במחשבותיהם הרעים כי מקרה האדם והבהמה מקרה אחד להם, וכמות זה כן מות זה. ועל כן כתבו בספריהם, שישרפו האומלל מי שידאג כלל. ולעקור ולשרש מלבבנו אמונתם זאת הרעה, חייבתנו התורה במצוה זו, מלבד התועלת במה שזכרנו. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שיום ראשון הוא דאורייתא והששה דרבנן, ואף על פי שנאמר בתורה (בראשית נ י), ויעש לאביו אבל שבעת ימים. נתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומכל מקום אמרו זכרונם לברכה כי משה רבינו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה. ואמרו זכרונם לברכה, שאין חיוב האבלות חל עד שיסתם הגולל. כלומר, אחר שכיסו גופו של מת בקבר. אבל כל זמן שלא נקבר, אין האבל אסור בדבר מכל דברי האבלות, ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד קודם שנקבר. ומה שאמרו (שבת קלו, א) שכל שלא שהה שלושים יום באדם אין מתאבלים עליו, לפי שהוא ספק. ובגמרא אמרו זכרונם לברכה, שאם ידענו בברור ששלמו לו חודשיו שדינו כשאר מתים לעניין אבלות, וכן לכל שאר הדברים דינו כאדם שלם. וכן אמרו זכרונם לברכה, שהפורשים עצמם מכל דרכי צבור, וכן המינים והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלים עליהם כלל, שמיתתן שמחה היא לעולם, ואין זה עונש לקרובים אבל זכות הוא להם. וכל זה מן השורש שכתבתי, ועליהם נאמר (תהלים קלט כא) הלא משנאיך ה’ אשנא. וכן הממית עצמו לדעת, אין מתאבלין עליו, ובמקומו מתברר כיצד נדע שלדעת הכה את עצמו. וכן מדיני המצוה הדברים שאמרו זכרונם לברכה שהאבל אסור בהן ביום ראשון מן התורה, ובשאר הימים דרבנן, ודין שבעה ושלושים, ודין שנים עשר חודש באבלות אב ואם. ודין קריעה, מי הם הקרובים שקורעין ואיזה זמן, וכיצד על הקרובים, וכיצד על אב ואם, ועל מי מקרוביו וממלמדיו ומגדוליו, ועל איזה מקומות חורבנן של ארץ ישראל, ודיני הקרעים ששוללין אתן מיד או לאחר זמן, ודין האשה ששוללת מיד כדי שלא תתבזה. ודין הרגלים שמפסיקין ואינן עולין. ומה שאמרו, שכל הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל, בטלה ממנו גזירת שבעה, ואם עברו שבעה קודם הרגל ונכנס אפילו שעה אחת תוך שלושים, בטלו ממנו גזרת שלושים, וראש השנה ויום הכפורים דינם כרגלים של פסח, שבועות וסוכות. ומה שאמרו (שם כד ב) שאף על פי שאין אבלות בחולו של מועד, קורע אדם על מתו שחייב להתאבל. ודין שמועה רחוקה לאחר שלושים יום, שאין נוהגין אבלות אלא יום אחד, ואינו קורע, שהלכה כרבי מני דאמר הכי בגמרא משקין (מו"ק כ ב); אבל על אביו ועל אמו קורע אפילו בשמועה רחוקה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה, ולא לדעת הרב רבי אברהם ברבי דוד זכרונו לברכה. ועניין ההספד על מי מספידין, וכיצד, ושבת ויום טוב וחלו של מועד וחנוכה ופורים מה הן בהספד, ועל מי מבטלין תלמוד תורה במותן. ועניין צדוק הדין והברכות והנחמות שעושין בבית האבל. ועניין לקוט עצמות של קרובים וכן לקוט עצמות אביו ואמו. ומה שאמרו שהקרובים שמתאבלים עליהם, מתאבלים עמהם בפניהם מדברי סופרים. ומה שאמרו שמתאבל אדם על אשתו, והיא על בעלה, ועל אחים מן האם מדברי סופרים, ובנו או אחיו מן השפחה או מן העובדת גלולים אין מתאבלין עליהן אפילו נתגירו, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. והכהן מטמא לאשתו, אף על פי שאבילות אדם על אשתו מדברי סופרים, עשו אותה כמת מצוה, ומאחר שנסתם הגולל, אין מטמא בהן עוד. שאמרו שחיוב אבלות בשלושה קרובים דרבנן ואלו הם אח או אחות מאם, ואחות נשואה או ארוסה, בין מאב בין מאם, ובין אנוסה ומפתה, ולפיכך אין כהן מטמא באלו. ואלו העניינים עם יתר פרטיה מבוארים במסכת משקין (מועד קטן) ובמקומות מברכות וכתובות ויבמות ובספרא בפרשת אמר אל הכהנים [יו''ד סימן שעב - שעד]. ונוהגת מצוה זו של חיוב הטומאה במת הקרוב בכהן בכל מקום ובכל זמן וכן בזכרי כהונה, אבל הנשים אינן בחיוב זה, שכן בא הפירוש, שמי שנמנע מלהטמא לזולת הקרובים, הוא שנצטוה להטמא לקרובים, אבל הנשים הכהנות, אחר שלא נמנעו מלהטמא במת, כמו שמבואר במקומו (מצוה רסג), כמו כן לא נצטוו להטמא לקרובים על כל פנים, אבל מתאבלות הן מכל מקום, ולהן הבחירה להטמא אם ירצו, ודע זה וזכרהו. ומצות חיוב האבלות, הנגררת עם מצוה זו כמו שאמרנו, נוהגת בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם בין כהן בין ישראל ובזכרים ונקבות. וכהן העובר על זה ולא רצה להטמא לששה הקרובים הנזכרים בכתוב, וכן כהן או ישראל שלא רצו להתאבל על קרוביהם בדברים שמנו חכמים בחיוב עיקר האבלות ביום , בטלו עשה זה. וכבר כתבתי למעלה (מצוה ו), שבית דין כופין על בטול עשה. ויש מן המפרשים שכתבו שאין מצות אבול נחשבת למצוה דאורייתא, אולי דעתם לומר שאף על פי שאונן אסור בקודשים דאורייתא, כל עניין אבלות מיהא דרבנן הוא.	המצווה הל"ז הציווי שנצטווינו שייטמאו הכוהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהיטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להיטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה - יטמא; אינו רוצה - אל יטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב. והוא אומרו יתעלה: "לה יטמא" (ויקרא כא, ג), כלומר לאחותו. ולשון ספרא: "לה יטמא - מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאין אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כורחו". [מצווה] זו עצמה היא מצוות אבל, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר ששה מתי מצווה. ומחמת חומר חיוב זה פרש בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה, שיטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות. וכבר נתבאר, שאבלות יום ראשון דאורייתא. ובפירוש אמרו במועד קטן: "אבל אינו נוהג אבלות ברגל, אי אבלות דמעיקרא הוא - אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד". הנה נתבאר שחיוב האבלות דאורייתא ושהיא מצוות עשה, אך דווקא ביום ראשון בלבד; אבל שאר השבעה - מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבלות ביום ראשון ויטמא לקרוביו; והבן זה. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת משקין ובכמה מקומות בברכות וכתובות וביבמות ועבודה זרה ובספרא בפרשת "אמר אל הכוהנים". וחיוב זה שאנו מחייבים את הכהן להיטמא לקרובים אינו חובה לנשים לפי שמי שהוזהר שלא יטמא לזולת הקרובים, הוא נצטוה להיטמא לקרובים; אבל הכוהנת כיון שלא הוזהרה על טומאת מת, כמו שאבאר במקומו, כך אין עליה ציווי ולא חיוב להיטמא. אמנם חייבת היא באבלות, אבל הטומאה תלויה ברצונה. והבן זה.	מצווה רסה: מצוות עשה שיטמא כהן הדיוט לקרובים ולהתאבל על קרובים (עשה קה) מצוות עשה שיטמא כהן הדיוט לקרובים. שנאמר: "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא" ויקרא כא, ב-ג'. מראי מקומות: זבחים דף ק'; מועד קטן דף י"ד, ובפרק ג'; רמב"ם הלכות אבל פרקים א'-ב'; והלכות טומאת מת; רמב"ם, ספר המצוות מצוות עשה ל"ז; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול עשין נ"ח (מצוות אבל מנה ספר מצוות גדול למצווה דרבנן); שו"ע יורה דעה סימן שע"ג; רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן נ"ט.
265	רסה. שלא ישמש כהן טבול יום עד שיעריב שמשו שלא ישמש כהן טבול יום, עד שיעריב שמשו, ואף על פי שטבל וטהר, צריך הערב שמש. לפי שהוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו. שכן פרשו זכרונם לברכה (ויקרא יא לב) במים יובא וטמא עד הערב וטהר: הכתוב קרא לטבול יום טמא, אף על פי שטבל, עד שיעריב שמשו. אבל מכל מקום אינו טמא כמו שהיה קודם טבילה, כי מתחילה היה ראשון לטומאה, ואחר הטבילה נקרא שני לטומאה, ועל זה נאמר (שם כא ו) ולא יחללו שם אלהיהם, שכן בא עליו הפירוש המקובל, וכן הוא בפרק תשיעי מסנהדרין (פג, ב), שאמרו שם קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם, אם אינו עניין לטמא שכבר נתבאר (במצוה רעח), תנהו עניין לטבול יום ששימש, ויליף לה התם מ'חלול' 'חלול'. משורשי המצוה לפי שהכהן הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, ומתוך מעשיו וקרבנותיו יתרצה האדם לפני בוראו ויכפר עונו, על כן חובה עליו להיות נקי הגוף בתכלית בעת העבודה, ואולי רוח הטומאה לא יעבור לגמרי מעליו עד הערב השמש. וברוך אדון החכמה כי הוא היודע ולא אנחנו, עד איזה עת יכשר למי שנטמא לעסוק בעבודתו ברוך הוא, והודיענו כי הוא עת בוא השמש לקצת הטומאות. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה, שאחד טבול יום מטומאה חמורה, כגון שטבל מטומאת מת וזיבות וצרעת, או מטומאה קלה, כגון טומאת שרץ וכיוצא בה, טעון הערב שמש. וזה העניין הוא בין באדם בין בכלים בין בטומאה דאורייתא או אפילו בטומאה דרבנן צריך הערב שמש. ופירוש טבול יום כלומר, מי שטבל ולא העריב שמשו, זה פירושו בכל מקום. ואם נגע באוכלין ומשקין של תרומה פוסל אותן ועושה אותן שלישי לטומאה, לפי שהוא כשני לטומאה כמו שאמרנו. נגעו הן אחר כן באוכלין אחרים, אינם פוסלין אותם, שאין שלישי עושה רביעי בתרומה. ואם נגע טבול יום באוכלי קודש או במשקין, עשאן רביעי. כלומר, שפסלן, אבל אין חוזרין הם לטמא אחרים, שאף על פי ששלישי עושה רביעי בקודש, טומאת טבול יום אינה חמורה כל כך שתטמא לרביעי. אבל אם נגע טבול יום באוכלי חולין או במשקין הרי הן טהורים, שאין שני עושה שלישי בחולין, כך קבלנו הדברים מחכמינו זכרונם לברכה (סוטה כט א). והנה יתבאר מזה, שאין שלישי שבתרומה ולא רביעי שבקודש מטמאין משקה אחר ואוכל אחר, ואין צריך לומר שאין מטמאין כלים, שאדם וכלים אין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. וכל המטמאין, בין חמורין בין קלים משקין היוצאין מהן, כגון רוקן ומימי רגליהם דינן כמשקים שנגעו בהן. ויתר פרטיה במסכת טבול יום [הלכות ביאת מקדש]. ונוהגת מצוה זו בכהנים הזכרים בזמן הבית שהם הוזהרו על העבודה ולהזהר מהטומאה, ולא הכהנות. ומי שעבר על זה ושימש טבול יום חייב מיתה בידי שמים. ולא בא על חיוב זה כתוב מבואר בתורה, אלא שלמדו חכמים זכרונם לברכה העניין שם בסנהדרין (פג, ב) בגזרה שוה דחלול חלול.	המצווה הע"ו האזהרה שהוזהר כהן טבול יום מלעבוד, אף על פי שכבר טהר, עד שיעריב שמשו. והוא אומרו יתעלה על הכהנים: "ולא יחללו שם אלהיהם" (שם כא, ו). והעובר על לאו זה – חייב מיתה בידי שמים – כלומר: טבול יום ששמש; וזה לא נאמר בו פסוק מפורש בתורה, אלא הוא פירוש מקובל. ובפרק ט' מסנהדרין אמרו בפירוש אמרו יתעלה: "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" (שם). אמרו: "אם אינו עניין לטמא – לפי שכבר נתבאר, תנהו עניין לטבול יום ששמש, ויליף חילול חילול". ומנוהו שם מכלל מחייבי מיתה.	מצווה רסו: מצוות לא תעשה, שלא יעבד טבול יום במקדש [לא תעשה קסא] מצוות לא תעשה, שלא יעבוד כהן טבול יום עבודה במקדש. שנאמר: "ולא יחללו שם אלהיהם" ויקרא כא, ו. מראי מקומות: סנהדרין דף פ"ג; זבחים דף י"ז; רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד' הלכה ד'; רמב"ם, ספר המצוות לא תעשה ע"ו; רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין ש"ו.
266	רסו. שלא ישא כהן אשה זונה שלא ישא כהן, בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אשה זונה לאשה, שנאמר (ויקוא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו. ולשון קיחה משמע דרך אישות, על כן אינו לוקה עליה אלא כשנשאה ובעלה, שכן בא הפירוש, שאין החיוב, עד שיבעלנה, כמו שנכתוב בעזרת האל. משורשי המצוה לפי שכהנים נבחרו לעבוד עבודת ה’ יתברך תמיד, ולכן ראוי ומחויב להיותם קדושים ונקיים יותר מכל שאר העם בכל עניניהם, אף כי בעניין הזווג שהוא דבר עיקרי באדם, וקצת מחשבות האדם על בת זוגו תמיד, לכן נתחייב שלא לישא הזונה שמזגה רע ומר, פן תסירנו ותטנו ברוב לקחה מדרכו הטוב וכוונתו הרצויה. גם היא בושת ופגם אל כל הקרב אליה, שכל העם מרננים אחריה בטומאתה אשר בשוליה. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות סא א) שהזונה האמורה כאן היא, כל שאינה בת ישראל, דכולן בכלל זונות הן, ועוד שכיון שאין קידושין תופסין בהן, זימה היא. וכן תקרא זונה כל בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו איסור השוה בכל מקום, לאפוקי אלמנה שנבעלה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט, שאין אסור זה שוה בכל אדם ואינה נעשית זונה בכך. וכן נמי תקרא זונה, כל שנבעלה לכהן חלל, ואף על פי שהיא מותרת להנשא לו, שאין היותה זונה תלוי בבעילה של איסור, אלא בפגימה. ומפי השמועה למדנו, שאינה פגומה אלא מאדם האסור לו שתנשא לו, או מכהן חלל. ולמדנו מעתה, שהנרבעת לבהמה, אף על פי שהיא בסקילה, לא נעשית זונה, דדוקא בעילת אדם הוא שעושה אותה זונה (שם נט ב). וכן אם נבעלה בעודה נידה למי שראויה שתנשא לו, אינה נעשית זונה בכך, ואף על פי שהיא בכרת. וכן הבא על הפנויה, אפילו היתה קדשה, כלומר שהפקירה עצמה לכל, אינה נעשית זונה כל זמן שלא נבעלה למי שאסורה להנשא לו, כלומר, שהיא ערוה עליו, ואפילו מחייבי לא