קיג. שלא לאכול בשר בחלב - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד, שנאמר
(שמות לד כו) לא תבשל גדי בחלב אמו. וזה הכתוב בא לאסר האכילה וההנאה בבשר בחלב.
ואל יקשה עליך, אם כן למה לא נאמר בפירוש איסורו ב'לא תאכל', והוציאו בלשון 'בישול'
?
שהתשובה בזה, מפני שנתחדשה איסור אכילתו מאיסור שאר אכילת אסורין, ששאר איסורין אין חיובן אלא אם כן נהנה באכילתן, וכאן אפילו לא נהנה באכילתן מכיון שבלעו. ואפילו יבלענו חם ושורף גרונו בו וכיוצא בו, שאין לו הנאה בו, מכל מקום לוקה, כמו שאמרו זכרונם לברכה בפרק שני מפסחים.
(כה א)
להכי לא כתב רחמנא אכילה בגופיה, למימרא שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו.
ומכל מקום אין לוקין עליו
(חולין קח א) אלא דרך בשול, כלשון שהוציא הכתוב איסורו.
ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה
(שם קטו ב) שזה שנכתוב בתורה איסור הבישול שלוש פעמים, שהוא ללמד איסור אכילה ואיסור בשול ואיסור הנאה, אין ראוי לנו למנות בחשבון הלאוין אלא השנים, לפי שאיסור אכילה והנאה דבר אחד הוא, כמו שאמרו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר 'לא תאכל', 'לא תאכלו' - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כי התורה תוציא כל ההנאות דרך כלל בלשון אכילה, לפי שהיא הנאה תמידית לאדם וצריך אליה, וכעניין שכתוב
(שמות כה יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שיכָנה ההנאה לאכילה.
ואם תתפוש עלי, אם כן למה נכתבו שלושה לאוין, דשנָים יספיקו לפי זה שאמרתי
?
יש להשיבך, דודאי אם נכתב במקום אחר 'לא תבשל', שילמד על איסור בישול, ובמקום אחר 'לא תאכל', שיכלל איסור הנאה ואכילה כמו שאמרנו, היה בדין שלא יכתב השלישי, שאין צורך עוד בו, שכבר היינו למדים אכילה והנאה בלא תאכל מן הכלל שבידינו דבכלל אכילה הנאה במשמע. אבל עכשו שלא הוזכרה בו אכילה בשום מקום, לא היינו למדים ההנאה אלא עם הלאו השלישי.
ואין לך לשאול עוד, ולמה לא כתב רחמנא 'לא תאכל' באחד מהם ויספיק בשנים
?
שכבר הודעתיך כי לעניין נצטרך, שלא יזכיר בו הכתוב לשון אכילה, מפני שהחיוב בו אפילו שלא כדרך הנאתו.
למדנו מעתה כי מה שאמרו זכרונם לברכה
(חולין שם) חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בשול, אין הכונה בהם שיהיה הכתוב השלישי ללאו אחר, אלא שנצטרך ללמד ממנו הנאה, וברוך שבחר בדבריהם.
כתבנו
(מצוה צב) באיסור הבישול בפרשת ואלה המשפטים על צד הפשט מה שיכולנו.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(חולין קיג א) שאין איסור בשר בחלב מן התורה אלא בבשר בהמה טהורה, אבל לא בבהמה טמאה ולא בחיה אפילו טהורה, ולא בעוף, בין טהור בין טמא.
ונסמכו בזו במה שכתוב שלוש פעמים בתורה גדי שהוא לשון מעוט, שהיה לו לכותב בשר, ובא הפירוש על זה
(חולין קיג א) גדי ולא בהמה טמאה, גדי ולא חיה, גדי ולא עוף. ולפיכך אמרו זכרונם לברכה כי שלושה אלה מותר לבשלם בחלב ומותרין בהנאה, אבל באכילה אסרום זכרונם לברכה לגדר בשר בהמה שאסור דבר תורה, כדי שלא יתחלף לבני אדם בשר בבשר, ולפיכך מפני שהדבר קרוב שבשר בבשר מתחלף, החמירו גם בגדר זה כמו שהחמירו בבשר הבהמה ממש בקצת ענינים. שאסרו בהם שלא להעלותם על השולחן כלל.
ולפי דעת קצת המפרשים חייבו בהם גם כן שהייה בין אכילתם לאכילת הגבינה כמו בעיקר האיסור דהינו בשר בהמה. אבל בבשר דגים וחגבים לא גדרו בהם כלל, שאין בשרם דומה כלל לבשר בהמה ולא יבואו בני אדם לטעות בזה.
ועוד החמירו בעניין זה
(שם קח א) גם שיש איסור מחודש בזה יותר משאר איסורי מאכלות לפי קצת מן הפירושים, שבעניין בשר בחלב אם נתערב חלב עם הבשר ואין בחתיכת הבשר שנתערב בו ששים כנגד החלב, אנו רואין שניהם כחתיכת איסור, ואם נפלה אותה חתיכה בקדרת בשר או בקדרת חלב משערין בכולה, וזהו אמרם זכרונם לברכה
(חולין קע) חתיכה עצמה נעשית נבלה. והטעם, מפני שתערובתן אוסרתם, ולפיכך אחר שנתערבו הרי הן כחתיכת נבלה. ובשאר איסורין אינו כן, שאיסור שנתערב בחתיכת היתר ואין בחתיכה ששים לבטל האיסור, ואחר כך נפלה לקדרה, אין משערין אלא בשיעור האיסור שנפל בה והיא בעצמה תסייע לעלות האיסור, לפי שאותה חתיכה לא נעשית נבילה, ונמצא ההיתר שבה כמו שאר ההיתר שבקדרה ומסייע להעלות האיסור. ואמנם החתיכה עצמה אם היא ניכרת, אסורה לעולם כדעת קצת מן המפרשים.
ואמרו זכרונם לברכה
(תמורה לג א) שאפרו של בשר בחלב אסור כאפר כל איסורי הנאה שטעונין קבורה. ואמרו גם כן
(חולין קיג ב) שלא אסרה תורה בשר בחלב אלא בחלב של בהמה חיה, אבל בחלב המתה אינו נאסר. ולפיכך הכחל מותר מן התורה בחלבו, אלא שחכמים אסרוהו לגדר עד שימרק חלבו ממנו, כמו שנבאר במקומו
(שם קט ב). וחלב הנמצא בקיבת הבהמה יש בו שני היתרין: אחד שהוא בכלל חלב של מתה, ועוד שאינו אלא כפרש בעלמא שכבר נתעכל שם, ולפיכך מותר לכתחלה, ואין צריך לומר שהנמצא שם קרוש מותר, שהוא ודאי כפרש, אלא אפילו הצלול התירו הגאונים.
המבשל שליל בחלב חייב, וכן האוכלו, אבל המבשל שליה או עור וגידין ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים פטור.
ויתר פרטי המצוה מבוארים בפרק שמיני מחולין
(קג ב).
והעובר עליה ואכל כזית מן הבשר והחלב שנתבשלו יחד במזיד לוקה. אבל נהנה בו, כגון שנתנו או מכרו, אינו לוקה, לפי שאפשר להנאה בלי מעשה. וכל שאין בו מעשה, אין לוקין עליו. ואפילו סך ממנו, אפשר דלא לקי לפי שהוא שלא כדרך הנאתו, שאינו עשוי לסוך, ויש לדון בו גם כן שילקה.
המצווה בכל הספרים
