קמא. מצות מעשה זבח השלמים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוו הכהנים שיעשו מעשה השלמים כמשפט הכתוב בפרשה, שנאמר
(ויקרא ג א) ואם זבח שלמים קרבנו וגו', ואמר עוד בהשלמת המלאכה
(שם ז יא יב) וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו. ובארבעה שמות נכללים עניני הקרבנות כולן, והם עולה, חטאת ואשם ושלמים, שכל קורבן שיקריבו צבור או יחיד מאחד מאלה יהיה לעולם.
כבר כתבתי פעמים שאין לכתוב שורשים באלו המלאכות.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מנחות קז ב) שהשלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר, מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים.
וקטנים נקראים מבן שמונת ימים עד שנה תמימה מיום ליום. נתעברה השנה נתעברה לו, כלומר ויהיה קטן עד תשלום העיבור.
וגדול נקרא בבקר משנה עד שלוש שנים, ובצאן משנה עד שתי שנים שלמות, יתר על כן הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.
וארבעה מינין הם השלמים האחד שלמי צבור, והשלושה שלמי יחיד.
שלמי צבור נקראים קודשי קודשים, ואין לצבור שלמים כי אם קורבן אחד, והוא שני כבשים הבאים עם שתי הלחם בעצרת, אותן שני כבשים הם הנקראים זבחי שלמי צבור, ונאכלים לכהנים חוץ מן האמורין כחטאת וכאשם. המלאכות שלהן, כגון שחיטה זריקה הפשט ונתוח ומליחה והקטורת אמורין, מפורש במנחות
(כ א).
ושלמי היחיד נקראים קודשים קלים. ומקום שחיטתן ומעשה הזריקה והפשט וניתוח ותנופה והפרשת אמורין, מפורש במנחות
(סא א). והשלושה מינין אלו של שלמי יחיד, שוין הן במלאכות אלו. אבל יש לך לדעת עניין החילוק שביניהם בקצת עניניהן דרך כלל.
דע כי משלושה מינין של שלמי יחיד:
האחד הוא קורבן השלמים הבא בלא לחם עמו, והם שלמי חגיגה ושמחה, ואלו הם הנקראים שלמים.
והשני, שלמים הבאים עם הלחם הידוע, והוא הבא בנדר או בנדבה, ואלו השלמים נקראים תודה, והלחם הבא עמו נקרא לחם תודה.
והמין
השלישי שלמים שמקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו והם באים גם כן עם לחם, ואלו השלמים נקראים איל נזיר.
ובארו זכרונם לברכה שם בגמרא
(חולין קלד ב) חזה ושוק מהן הנאכלין לכהנים כמה שעורן, והזרוע בשלה מן איל נזיר הנאכל לכהנים מלבד חזה ושוק גם כן כמה שעורו, ובאיזה מקום מן הבית מבשלין אותו.
ודיני הלחם הבא עם שני מינין מן השלמים והם תודה ואיל נזיר מכמה עשרונים הוא, ואי זה מהן בא חמץ ואיזה בא מצה לבד. והבא חמץ ומצה איך יחלק, וכיצד מחמצן, וחשבון החלות הבאות מצה כמה מהן מאפה תנור ורקיקין ומרבכות הכל בזבחים.
ועניין אותן הבאות מצה בתודה היתה כן: מעשרה עשרונים של קמח היו עושין שלושים חלות, העשרה מהן היו נעשות מאפה תנור, כלומר שלא היה נעשה בהן דבר רק שהיו משימין בעיסתן בשעת לישה שמינית לוג שמן, שכן הוא הלכה למשה מסיני, ואופין אותן. והעשרה מהן נקראות רקיקין, ואין חילוק בין העשרה של רקיקין לעשרה של מאפה תנור, אלא שבעשרה של מאפה תנור היו מערבין בהן שמינית לוג של שמן בשעת לישה, והעשרה של רקיקין היו מושחין אותן בשמינית הלוג שמן אחר אפיתן בתנור, והעשרה מהן היו מרובכות,
ופירוש רביכה הוא שחולטין החלה במים רותחין ואופה אותה מעט, ואחר כך קולה בשמן כדרך שקולין בני אדם הספגנין באלפס, ומרבץ בשמנן של עשר הרבוכות כי השמן שקלו בו היה רביעית לוג, כשיעור כל השמן של העשרים חלות. וגם שיעור זה של שמן הרבוכות הלכה למשה מסיני. וזה שאמרנו הוא פירוש מרבכת בכל מקום בתורה. ושם מתבאר
(מנחות עז ב) כמה חלק יש לכהן בחלות, והשאר נאכל לבעלים. ויתר כל פרטיה שם במסכת זבחים.
כי להם חיוב העבודה. והעובר עליה ושינה את סדרן בצדדין ידועין בגמרא ביטל עשה, מלבד שיש צדדין שהקורבן פסול.
המצווה בכל הספרים
