קפז. מצות כיסוי הדם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לכסות הדם אחר זביחת חיה או עוף. שנאמר
(ויקרא יז יג) אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.
לפי שהנפש תלויה בדם, כמו שאמרנו באיסור דם
(מצוה קמח), ולכן ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר, כי גם בה נקנה קצת אכזריות בנפשנו לאכול הבשר, והנפש נשפך לפנינו.
ובבהמות לא נצטוינו כך, לפי שדם הבהמות ניתן לקורבן לכפרה על נפשותינו ואי אפשר לכסותו. ואחר שכן, לא רצתה התורה לחלק לנו בין מוקדשין לחולין. ואם גם במין העופות יש מהן קרב לגבי מזבח, מועט הוא, ולדבר מועט לא תחוש התורה לעולם, ומפני כן חייבתנו בכסוי דם העופות בכולן.
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה
(חולין פג, ב) שכיסוי הדם נוהג בכל עוף ובכל חיה במזומן ובשאינו מזומן, ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה וכו'. ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בכוי מפני שהוא ספק אם מן חיה או בהמה, ואין מברכין בכסויו מספק. ודם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות בשאין דם אלא הוא, אבל יש דם כלל שלא הוא, אינו צריך, דכתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר, פירושו ואפילו מקצת דמו
(שפ פג ב). וצריך המכסה לתן עפר למטה ולמעלה וכל עפר בעולם שהוא דק בכדי שאין היוצר צריך לכתשו
(שם כח, א) ראוי לכסות. וכן כל מה שנקרא עפר אף על פי שאינו עפר ממש, מכסין בו, כגון זהב שחוק שנקרא עפר, שנאמר
(איוב כח ו) ועפרות זהב לו.
ומי שראה ששחט ולא כסה חייב הוא לכסות, שנאמר במצוה זו
(ויקרא יז יד) ואמר לבני ישראל ודרשו זכרונם לברכה
(שם פו, פז א) מצוה זו על כל בני ישראל.
ויתר פרטיה בחולין בפרק כסוי הדם [י''ד סי' כ''ח].
בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא כסה דם חיה ועוף ביטל עשה.
המצווה בכל הספרים
