ב. מצות מילה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
"לך לך" יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות מילה, שנאמר
(בראשית יז י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונכפלה בסדר אשה כי תזריע, דכתיב
(ויקרא יב ג) , וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והרבה מצות נכפלו במקומות הרבה בתורה, וכולן לצורך, כמו שפרשום חכמינו ז''ל
(שבת קלב, א קלה, א) .
ועניין מצוה זו, הוא שחותכין הערלה המחפה ראש הגוויה ופורעין קרום רך שלמטה ממנה, כדי שתתגלה ראש העטרה שבאותו איבר, כידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה, שהיא תוספת בו.
לפי שרצה ה’ יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו, אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מבדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם איננו שווה. ונקבע ההבדל בגולת הזהב, לפי שהוא סיבה לקיום המין, מלבד שיש בו תשלום צורת הגוף, כמו שאמרנו. והעם הנבחר חפץ ה’ יתברך להשלים תכונתו, ורצה להיות ההשלמה על ידי האדם. ולא בראו שלם מבטן, לרמז אליו כי כאשר תשלום צורת גופו על ידו, כן בידו להשלים צורת נפשו בהכשר פעולותיו.
על מי מוטלת מילת הקטנים, וכן מילת העבדים, יליד בית
(עבד שנולד בבית ישראל) ומקנת כסף
(עבד שנקנה) , והחילוק שביניהם ובאיזה עניין דוחין בשבילה שבת ויום טוב, ואיזה קטן משהין מילתו יותר משמונה ימים.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק י''ט משבת
(קלז, ב) ובפרק ד' מיבמות
(עא, א) . ושם בשבת נתבאר כי המל מברך:
ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על המילה.
ואבי הבן, או בית דין במקום שאין אב, מברכין
ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.
והעומדים שם עונין.
כשם שזכה לברית, כן יזכהו האל לתורה ולחופה ולמעשים טובים. (י''ד מסי' ר''ס עד רס''ו).
ואין הנשים חייבות במילת בניהן
(קדושין כט, א) אלא האב, או בית דין במקום שאין אב. והעובר על מצוה זו ולא מל עצמו משהגיע לכלל עונשין, שהוא שלוש עשרה שנה ויום אחד, חייב כרת. אבל אין לאב חיוב כרת במילת בנו
(שבת קלג, א) , אלא שעובר על מצות עשה. ואין בכל התורה מצות עשה שחייבין על ביטולה כרת
(כריתות ב, א) , כי אם זו ושחיטת הפסח.
המצווה בכל הספרים
