רט. שלא לבוא על הזכרים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לבוא על הזכרים, שנאמר
(ויקרא יח יז) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה, ונכפל זה הלאו בזה העניין בעצמו במקום אחר דכתיב
(דברים כג יח) ולא יהיה קדש מבני ישראל. נראה כי לא הסכים הרב זכרונו לברכה בכאן עם מה שתרגם אןנקלוס "ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה", פירוש: שפחה כנענית, אלא דעתו דלא יהיה קדש לא יבוא רק לתוספת לאוין למשכב זכור, כמו שיש כמה אזהרות בתורה כפולות במלות שונות.
וראיתי ל
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(דברים שם) שלא יסכים גם הוא בלאו הזה עם התרגום, אבל יאמר כי לאו ד'לא יהיה קדש' יבוא להזהיר שלא נניח להיות בינינו עם הקדש 'קדש', והוא האיש המזומן להיות נשכב מן הזכרים, כידוע מהם בארצות הישמעאלים עד היום, ומפני כן אמר 'מבני ישראל' לומר, שאין אנחנו מזהרים מזה באומות, שאם היה אחד מן האומות קדש, ואפילו בינינו, לא הוזהרנו עליו, לפי שלא הוזהרנו באחרים זולתנו אלא בעניין עבודה זרה בלבד.
ואל יקשה עליך אם כן מאי זה מקרא נלמד לאו לנושא שפחה, אם לא נאמר כדברי המתרגם
? ושמא תאמר מדכתיב
(שם ז ג) לא תתחתן בם, זה אינו, שהרי מפורש בגמרא דלשבעה עממין הוא דאתא, ועליהם הוא דכתיב, ודוקא בגרותן, דאלו בגיותן לא שיך בהו לשון חתון, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ במקומו בסדר ואתחנן
(מצוה תכ ז).
אבל אפשר לומר, שנלמד איסור לשפחה בכלל איסור כל האומות שאינם ישראלים שאסור להדבק בהן, וכמו שדרשו עליהם חכמים
(קידושין סח, ב), מדכתיב
(שם ד) כי יסיר את בנך מאחרי. לרבות כל המסירים. וכמו כן שפחה כנענית. מכיון שאינה ישראלית גמורה בכלל מסירין היא, שהרי קצת מצות יש שהיא אינה חייבת בהן, והן אותן שכתוב בהם בפירוש בפרשה
(ויקרא יח ב) דבר אל בני ישראל למעוטי כל שאינו מבני ישראל, כמו שמפורש בגמרא במקצת מקומות, ובכלל מסירין הוא בכך.
נמצא לפי דברינו, כי פירוש המתרגם ארמית, כי יש בשפחה לאו, אלא שאנו למדים אותו ממקום אחר.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה יחשב לאו דלא יהיה קדש, לבל נניח בינינו איש מזומן לזנות כדרך הישמעאלים כמו שאמרנו.
ל
הרמב''ם זכרונו לברכה אין לו בזה לאו, ולכן כתב, כי לא בא הפסוק רק לחזוק אזהרה שלא לבוא על הזכרים כמו שכתבנו, וזה לשונו, שכתב בזה העניין:
וזהו הדעת האמתית שזה הלאו נכפל לחזוק, לא שיהיה אזהרה לנשכב, שמאמרו לא תשכב נלמד אזהרה לשוכב ונשכב. ובגמרא סנהדרין (נד, ב) נתבאר, שרבי ישמעאל הוא שישים לא יהיה קדש אזהרה לנשכב, ולדעתו הבא על הזכור והביא זכור עליו בידיעה אחת חייב שתים. ורבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, קרי ביה לא תשכב, ולפיכך הבא על הזכור והביא זכר עליו בידיעה אחת, אצלו אינו חייב אלא אחת, ואמר בטעם ההוא לא תשכב חדא היא, עד כאן.
לפי שהשם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טרוף נמאס ומכוער הוא מאוד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבודת בוראו לא ראוי להתנול במעשים מכוערים כאלה.
ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה
(שם עו, ב), שאסור להשיא אשה לקטן, דכעין זנות הוא, וכן שלא ישא אדם זקנה ועקרה שאינה ראויה לילד.
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהבא על הזכור או הביא זכור עליו אם שניהם גדולים נסקלין, ואם היה האחד גדול והאחד קטן עד תשע שנים ויום אחד שניהם פטורין מדאורייתא, ומכין הגדול מכת מרדות מדרבנן, ואם היה האחד קטן שלא הגיע לכלל שלוש עשרה שנה ויום אחד, אבל מכל מקום אם הוא מתשע שנים ויום אחד ולמעלה, הגדול נסקל בין שבא עליו או הביאו על עצמו, והקטן פטור מדאורייתא ומכין אותו מדרבנן.
ואחד הבא על הזכור או הבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב
(יבמות פג ב), על דרך נקבותו פטור מדאורייתא, ומכין אותו מדרבנן. הטומטום ספק יש בו, ולפיכך אסור מדרבנן. ואנדרוגינוס מותר לישא אשה. ומפני חשש משכב זכור אסרו זכרונם לברכה שלא למסור תינוק ישראל לגוי ללמדו ספר או ללמדו אמנות, מפני שכולן חשודין על משכב זכור.
ויתר פרטיה בסוף הסדר כתוב במקומו.
ועובר עליו, מכיון שהערה, כלומר שהכניס ראש העטרה בלבד, חייב סקילה, כמו שאמרנו, ואם אין עדים והתראה חייב כרת במזיד, בשוגג חייב להביא חטאת. וזאת מן העריות שנצטוו עליה כל בני העולם בכלל, בין ישראל או שאר כל האומות.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
(איסורי ביאה יד, יח) שראה בעצמו כי אפילו עבדים כנעניים ישנם בכלל איסור זה של זכור, ונהרגין עליו, אף על פי שאינן בכלל איסור עריות של קרבה, שהם מותרין אפילו באמם ואחותם, לפי שהם יצאו מכלל גוים ולכלל ישראל לא באו, אף על פי כן אסור, וכן איסור בהמה שוה בכל אדם.
המצווה בכל הספרים
