רכט. שלא לגזול - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לגזול. כלומר, שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו, בכוח ובזרוע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט יג) ולא תגזול.
ובא הפירוש עליו, (ב''ק עט ב) שלשון גזלה נופל על החוטף דבר מיד חברו או הוציאו מרשותו בעל כורחו דרך אונס ובפרסום, כעניין שנאמר (שמואל ב כג כא) ויגזל את החנית מיד המצרי.

שורש המצוה ידוע
שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלש ממנו, כי בבוא עליו תקיף ממנו יהיה גם הוא נגזל וכו', והוא סיבה לחורבן הישוב.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין נז א) שאסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא. אבל לאו דלא תגזל אינו חל אלא בשווה פרוטה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שהוא ממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון. אבל מכל מקום אסור הוא דבר תורה, כמו חצי שיעור שאין לוקין עליו, והוא אסור דאורייתא.
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה (גזילה ואבידה א, ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה, אסור לגזלו או לעושקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.

ובגמרא (ב''ק קיט, א) אמרו זכרונם לברכה, שאפילו אנשים שמותר לאבד גופם, כגון המינין, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב להם. ואמרו בטעם זה, שמא יצא מהן זרע ראוי, ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכונתם זכרונם לברכה בהרחיקם זה, כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגלה במידות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך העון.

דיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק צח ב), שהגוזל חייב להחזיר הגזלה עצמה, שנאמר (ויקרא ה כג) הגזלה אשר גזל. ופרשו זכרונם לברכה יחזיר כעין שגזל. ומפני כן אמרו, כי בדין הוא שאפילו גזל מריש, פירוש קורה, ובנאה בבירה, מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים תקנו: נותן את דמיה ויפטר. וכבר כתבנו למעלה (מצוה קל), איך יש כוח ביד חכמים בזה.
ודין הגוזל חברו בישוב, ורצה להחזיר לו במדבר מה דינו,
ודין הגוזל חברו והבליע לו בחשבון, שיצא ידי חובתו בכך, ואם החזיר לכיסו יצא, והוא שיש בה מעות, דקימא לן כרבי יצחק דאמר (ב''ק קיח, ב) אדם עשוי למשמש בכיסו וימנה מעותיו. ומניין שלא מדעת פוטר במה שאינו בעל חיים.
ודין הגוזל ומת, בין שהאכיל הגזלה לבנים קודם יאוש או אחר יאוש, אם הניח קרקע, חייבין הבנים לשלם דמי הגזלה, אבל מן המטלטלין לא יהיו חייבן היתומים לשלם, אלא מפני תקנת הגאונים שתקנו כן, שאפילו במלוה על פה ישתעבדו מטלטלי דיתמי מפני תקון העולם.
ודין הלוקח מן הגזלן כדין הלוקח מן הגנב שיש חילוק בין מפורסם לשאינו מפורסם.
ומה שאמרו (שם קיט, א) שאסור להנות מאדם שחזקתו שכל שיש לו מן הגזל. אבל אם היה קצת מה שבידו שלא מן הגזל, אף על פי שהוא מועט, מותר ליהנות ממנו, עד שידע בבירור שאותו דבר ממש שהוא נהנה בו גזול.
ויתר דיני גזילה ודיני יאוש ושינוי רשות ושאר פרטיהן מבוארים בפרקים תשיעי ועשירי מקמא, וקצת מהן כתבתי בסדר ויקרא (במצוה קל).

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר עליה וגזל משוה פרוטה ולמעלה, עבר על לאו, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה דהשבה, שנאמר והשיב את הגזלה וגו'. ואפילו ביטל עשה שבה, כלומר, ששרף את הגזילה או השליכה לים הגדול, מקום שאינה נמצאת לעולם, אינו לוקה, לפי שהוא לאו שניתן לתשלומין, שישלם מה שהיתה שוה. ואם כפר בה ונשבע לשקר, יוסיף החומש ויקריב אשם כמו שהתבאר בקמא ובסוף מכות (טז א).

המצווה בכל הספרים