רלא. שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לקלל אחד מישראל בין איש בין אשה. ואף על פי שאינו שומע הקללה, שנאמר (ויקרא יט יד) לא תקלל חרש.
ובא הפירוש עליו: מי שאינו שומע קללתך, וכן תרגם אונקלוס. ולשון ספרא (קדושים ב יג) אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם
? תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר. אם כן למה נאמר חרש
? מה חרש מיוחד שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים. אף על פי שאין בנו כוח לדעת באי זה עניין תנוח הקללה במקולל, ואי זה כוח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט, תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער.
ואחר דעתנו דבר זה מפי הבריות נאמר כי שמנענו ה’ מהזיק בפינו לזולתנו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה, וכעין עניין זה אמרו זכרונם לברכה (מו''ק יח א) ברית כרותה לשפתים. כלומר, שיש כוח בדברי פי אדם.
ואפשר לנו לומר, לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב
(בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים. ותרגם 'לרוח ממללא', נתן בה כוח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה. ועל כן ידענו, ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע. ואפשר לומר עוד, כי העניין להשבית ריב בין בני אדם ולהיות ביניהם שלום, כי עוף השמים יוליך את הקול, ואולי יבואו דברי המקלל באזני מי שקולל.
ו
הרמב''ם זכרונו לברכה אמר
בטעם מצוה זו, כדי שלא יניע נפש המקלל אל הנקמה ולא ירגילנה לכעוס. ועוד האריך בעניין בסיפרו. ונראה לי מדבריו, שלא יראה הוא בדעתו נזק אל המקולל בקללה, אלא שתרחיק התורה העניין מצד המקלל, שלא ירגיל נפשו אל הנקמה וכעס ואל פחיתות המידות. וכל דברי רבותינו נקבל, עם היות לבבנו נאחז במה שכתבנו יותר.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(שבועות לה, א) שאסור לקלל בשום עניין, ומכל מקום אינו לוקה אלא המקלל בשם מן השמות כגון יה, שדי ואלוה, וכיוצא בהן או בכנוי. ובכל לשון שקלל בשם או בכנוי מן הכנויין, כגון חנון, קנוא, וכיוצא בהן, חייב, שהשמות שקוראין בהן הגוים להקדוש ברוך הוא הרי הן בכלל הכנויין.
ומה שאמרו
(שם לו, א) שאפילו המקלל את עצמו לוקה, שנאמר
(דברים ד ט) השמר לך ושמר נפשך מאוד.
ומה שאמרו במכלתא לא תקלל חרש באומללין שבאדם. ועוד אמרו שם:
שהכתוב אומר (שמות כב כז) ונשיא בעמך לא תאר וגו'. אחד דיין ואחד נשיא במשמע, ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מכאן אמרו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים: בן נשיא שקילל אביו חייב עליו משום האב ומשום דיין ומשום נשיא ומשום בעמך לא תאר [ח''מ סי' כו].
והעובר עליה וקילל בשם או בכינוי אחד מישראל, במזיד ויש עדים והתראה - לוקה, שזהו אחד משלושה לאוין
(תמורה ג א), שאף על פי שאין בהן מעשה, ולא נאמר בהן בפירוש בתורה מלקות - לוקין עליהן. והשנים האחרים הם: נשבע וממר, שמפורש בגמרא סנהדרין.
המצווה בכל הספרים
