רמא. שלא לנקום - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לנקום. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה העניין מנענו ה’ יתברך באמרו
(ויקרא יט יח) לא תיקום.
ולשון ספרא
(קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה
? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תיקום. ועל כגון זה הקש כל הדברים.
שידע האדם ויתן אל לבו, כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת ה’ ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון ה’ ברוך הוא. על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם, ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העון הוא המסבב. וכמו שאמר דוד עליו השלום
(שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה’. תלה העניין בחטאו ולא בשמעי בן גרא.
ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה ה’ יתברך שלום להם.
קצרים, כבר זכרנו רובן לפי הנראה.
והעובר עליה וקבע בלבו לשנוא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו, עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סיבה לתקלה מרובה. אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה.
[סיכום העיקרון לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו]
וכלל זה יהיה בידך: בכל מקום שנאמר 'לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה. ותזכור דבר זה בכולן, כי דבר ברור הוא, אין צורך לשנותו במקום אחר.
המצווה בכל הספרים
