רמט. שלא לנחש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נלך אחרי נחשים, שנאמר
(ויקרא יט כו) לא תנחשו. ונכפל במקום אחר, שנאמר
(דברים יח י) לא ימצא בך וגו' ומנחש.
ואמרו בספרי שופטים: 'מנחש' - כגון האומר נפלה פתי מפי, נפל מקל מידי עבר נחש מימיני ושועל משמאלי, וימנע מפני כן מעשות שום מעשה.
ובספרא אמרו
(קדושים ו ב)
לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכיוצא בהן, עד כאן.
וכגון מה שיאמרו המוני העמים הסכלים כיון ששב מדרכו שהיה הולך, או צבי הפסיקו או עורב צועק עובר על ראשו, או כיון שראה דבר פלוני בתחילת היום לא ירויח היום, או שום מקרה רע יבואהו. וכל המעשים האלו וכיוצא בהן הם בכלל לאו זה.
לפי שעניינים אלה הם דברי שיגעון וסיכלות גמורה, ולעם קדוש אמיתי אשר בחר האל לא יאות להם שישעו בדברי שקר. ועוד שהם סיבה להדיח האדם מאמונת ה’ יתברך ומתורתו הקדושה ולבוא מתוכם לכפירה גמורה, שיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו, ונמצא יוצא בכך מכל עיקרי הדת, על כן כי חפץ ה’ יתברך בטובתנו צונו להסיר מלבנו מחשבה זו ולקבוע בלבבנו, כי כל הרעות והטובות מפי עליון תצאנה לפי מעשה האדם אם טוב ואם רע, והנחשים אינם מעלין ולא מורידין, וכמו שכתוב
(במדבר כג כג), כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
פרטי המצוה בפרק שביעי משבת ובתוספתא דשבת
(פ''ח).
והעובר עליה ועשה שום מעשה על פי הנחש בעדים והתראה לוקה, ודוקא בבית דין של עשרים ושלושה, בכל מקום כמו שכתבנו במה שקדם. ובמה שנכתוב לוקה, הכונה היא בארץ הקדושה, שהיא מקום המשפט של עשרים ושלושה, שאין דנין דיני נפשות בחוצה לארץ אלא במוסר לבד, לפי שמיתתו הצלה ותחיה לאחרים טובים ממנו.
המצווה בכל הספרים
