רנה. שלא לעשות מעשה אוב - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לעשות מעשה אוב, ולא נפנה אחריו. כלומר, שלא נשאל בו, שנאמר
(ויקרא יט לא) אל תפנו אל האובות.
והעניין הוא, שמקטירין קטורת ידועה, ועושין מעשים ידועים, ובאותם העניינים ידמה לאדם שישמע דיבור מתחת השחי שיענה לו במה שישאל, זהו מין אחד ממיניו. ולשון ספרא
(קדושים ז י) אוב זה פיתום המדבר משחיו.
מה שכתבנו באיסור מנחש ומעונן
(מצוה רמט). ומכיון שכל אלו ההבלים גורמין לו לאדם להניח דת האמת העיקרית ואמונת ה’ יתברך, ויפנה אחר ההבל ויחשוב כי כל אשר יקרהו יהיה עליו דרך מקרה, ושיהיה בידו להטיב לעצמו ולסלק מעליו כל נזק באותן שאלות ותחבולות שיעשה, וכל זה איננו שוה לו, כי הכל נגזר מאת אדון העולם, ולפי מעשה הכשר או החטא אשר יעשה האדם יתחדשו עליו מעשים אם טוב ואם רע, וכמו שכתוב
(איוב לד יא) כי פועל אדם ישלם לו.
ועל זה ראוי לו לאדם להכין כל מחשבותיו ולכון כל דרכיו, וזו היא מחשבת כל אדם מבני ישראל הטובים. ועוד שיש בעניין זה של אוב וידעוני צד עבודה זרה.
פרטי המצוה בפרק שביעי מסנהדרין [הלכות עבודה זרה פ''ו].
והעובר עליה ועשה האוב במזיד ועדים נסקל, ואם אין עדים והתראה בכרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, והנשאל בהן בלאו ואם כיון מעשיו ועשה כמאמרן לוקה.
המצווה בכל הספרים
