כו. שלא נאמין באלוה בלתי ה' לבדו - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נאמין אלהים זולתי ה’ יתברך לבדו, שנאמר
(שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ופירושו, לא תאמין אלוה אחר זולתי.
וכתב
הרמב’’ן ז''ל לא תמצא לעולם שיאמר הכתוב אלהים אחרים רק על האמנת הלב, אבל על העשייה לא יאמר לעולם לא תעשה אלהים אחרים, כי לא תיפול בלשון עשייה אחרים. ויפה דקדק ז''ל
(קהלת י יב) דברי פי חכם חן.
וזאת המצוה היא העיקר הגדול שבתורה, שהכל תלוי עליו, כמו שאמרו ז''ל
(ספרי במדבר טו כב) כל המודה בעבודה זרה, כאלו כפר בכל התורה כולה. ואחד המקבל באלה לשום דבר זולתי ה’ לבדו, או העובד אותו דבר כדרך עבודתו, כלומר כדרך שעובדין אותו המאמינים בו, או אפילו שלא כדרך עבודתו, אם יעבדנו בארבע עבודות ידועות, שהן זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה, עבר על לא יהיה לך. וניסוך וזורק דבר אחד הוא, ומתחייבין בזריקה כמו בניסוך.
פרטיה, כגון מה שאמרו שאם קיבל באלה אחר מכל הנבראים, ואפילו מודה שהקב''ה שולט עליו ועל אלהותו, עובר על לא יהיה; ומה הדבר שנקרא דרך עבודתו ושלא כדרך עבודתו, ואם עבדהו דרך ביזוי ועבודתו בכך מה דינו, וארבע עבודות האסורות בכל האלהות, עד היכן מתפשט איסורן, כעניין מה שאמרו ז''ל
(ע''ז נא, א) דשובר מקל לפניה בכלל זובח הוא.
וכן מה שאסרו ז''ל
(שבת קמט, א) לקרות בספרי עבודה זרה המחוברים בעניני עבודותיה, או בדברים
(בענינים) אחרים שלה, כל שגורמין להאמין בה בשום צד, ואיסור הרהור הלב אחריה, ודין ישראל שעבדה אפילו פעם אחת מה דינו, ואם קבלו לאלוה וחזר תוך כדי דיבור, חייב,
(ב''ב קכט ב) שלא נאמר בזה תוך כדי דיבור כדיבור, והוא הדין בעניין קידושין. והעובדה מאהבה, שחיבב אותה צורה לרוב יופיה, או מיראה שלא תרע לו ולא שיקבלה באלה, וכן העושה לה כיבודים, כגון חיבוק, נישוק, סך, מלביש, מנעיל מהו דין איסורו. ודיני ביטולי עבודה זרה כיצד, והחילוק בין עבודה זרה דישראל לעבודה זרה דעובד גלולים בעניין ביטולה, ואיסורי הנאה של עבודה זרה עד היכן, והחילוק שבין תלוש הנעבד למחובר מעיקרו, ומאימתי היא נעשית עבודה זרה.
ודין משמשי עבודה זרה, ואם ביטל היא מה יהא במשמשיה,
(ע''ז נב, ב) ותקרובת שלה מה דינו
(שם כט, ב), ועבודה זרה שהניחוה עובדיה, וההרחקה מעובדיה ביום עבודתה וסמוך לו, והדברים האסורים לנו למכור להם לעולם מפני חשש קלונה, והרחקת עיר שיש עבודה זרה בתוכה, ויתר רוב פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה, והיא עבודה זרה.
(ב, א י, ב)
והעובר עליה ועבד עבודה זרה כדרך עבודתה, או שלא כדרך עבודתה בארבע עבודות שכתבנו, בעדים והתראה נסקל, ובשגגה חייב להביא חטאת קבועה.
וזאת המצוה היא מכלל השבע מצות שנצטוו כל בני העולם בכללן.
(סנהדרין נו, א) אבל מכל מקום, חילוקין יש בפרטיה בין ישראל לשאר האומות, והכל מבואר שם בעבודה זרה.
ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בעניין המצות המוטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה. לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חילוק אחר, כי האומות בעברם על כל אחת ממצותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו שאמרו חז''ל
(שם נז, א) אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קורבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה, אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עוונו.
המצווה בכל הספרים
