רעא. שלא ייטמא כהן גדול בשום טומאה במת - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יטמא כהן גדול אפילו במת מקרוביו, וכל שכן בכל שאר המתים שבעולם, במין ממיני הטומאה בין בנגיעה בין במשא, שנאמר
(ויקרא כא יא) לאביו ולאמו לא יטמא, כלומר, אפילו לאלו שהם קרוביו. ואף על פי שבראש הפסוק אסר עליו מהטמא על כל הנפשות, זהו טומאת ביאה לאהל המת, כמו שפרשנו שם
(מצוה רע) שהרי כתוב שם לא יבוא דמשמע ביאה באהל, וכאן יאסר עליו כל שאר מיני הטומאה בכלל.
ואל תחשב שזה שנאמר לאביו ולאמו וגו'. הוא פירוש לראש המקרא שאמר ועל כל נפשת וגו'. שאין הדבר כן, אבל הם שני לאוין: 'לא יבוא' ו'לא יטמא'.
ולשון ספרא
(אמור ב ד) חייב בלא יבוא וחייב בלא יטמא. וכמו כן אמרו זכרונם לברכה
(בספרא שם) שחייב כהן הדיוט בלא יבוא ולא יטמא, אף על פי שלא נכתב בו, מדין גזירה שוה, כששניהם נאסרו מהטמא בנפש, וכמו שבא בגמרא. ואמנם אין למנות במנין הלאוין לא יבוא ולא יטמא בכהן הדיוט לשני לאוין, כמו שמנינו אותן בכהן גדול, לפי שבכהן גדול נכתבו בפירוש, ובהדיוט נלמד האחד בגזרה שוה.
וכבר הורה זקן, הוא
הרמב''ם זכרונו לברכה, שאין לנו למנות במנין תרי''ג מצות אלא המפורשות בכתוב, אבל לא הנלמדות במידות שהתורה נדרשת בהן.
מה שכתבנו במצוה הקודמת לזו, והוא הדין והוא הטעם, כי כוונת שתיהן בלא יבוא ובלא יטמא עניין אחד הוא.
ובדיני טומאת המת, כבר כתבתי למעלה בסדר זה במצוה רסג קצת מהן.
כי אז יהיה שם כהן גדול. ובכל מקום שהכהן שם, גם כן נוהג אסור זה, ואם עבר ונטמא ואפילו לקרוביו במין ממיני הטומאה חייב מלקות.
המצווה בכל הספרים
