רפ. שלא יאכל שום זר תרומה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יאכל שום זר תרומה, שנאמר
(ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קודש.
ובא הפירוש המקובל
(פסחים כג א), שזה הקודש הוא התרומה לבד וכל מה שנקרא תרומה, אבל לא בא להזהיר בכאן על קודשים אחרים. ומה שנקרא תרומה גם כן אלו הבכורים, וכמו שדרשו זכרונם לברכה מן הקבלה
(שם לו, ב) ותרומת ידיך
(דברים יב יז) אלו הבכורים.
כמצוה הקודמת. וממעלות הקודש, שיאכלוה משרתי ה’ ונשיהם ובניהם ועבדיהם אשר קנו להם, ויתנוהו לבהמתם ולכל חיתם ולא לאחרים.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(גיטין יב, ב) שעבד כהן שברח אוכל בתרומה, דקנין כספו הוא מכל מקום, וכן אשת כהן שמרדה, הרי היא אוכלת, וכל אשת כהן אוכלת, אפילו היא בת שלוש שנים ויום אחד, וגם הארוסה לו היתה ראויה לאכול אלא שחכמים גזרו שלא תאכל עד שתנשא, כמו שבא בריש פרק חמישי דכתובות
(נז ב).
עבד עברי של כהן, אינו אוכל, שהרי אסרה התורה שכיר עולם ושכיר שנים, כמו שכתוב
(ויקרא כב י) תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש. אבל עבד כנעני אוכל, דקנין כספו הוא, וגם אם קנה העבד עבדים, גם הם אוכלים על ידו, משום דכתיב
(שם יא) כי יקנה נפש קנין, שיש במשמע, שהנפש יעשה קנין, אבל אם העבד השני קנה שלישי אינו אוכל, דכי יקנה הנפש, קנין אמר רחמנא ולא קנין הקנין.
וכל כהנת שנבעלה לפסולי כהונה אסורה לאכול בתרומה לעולם
(יבמות סה א), וגם אנדרוגינוס גם כן בין שנבעל דרך זכרותו או דרך נקבותו, ואף משוך, והוא מי שנמשכה ערלתו עד שנראה כאלו לא מל, אסור לאכול מדרבנן עד שימול פעם שניה
(שם עב א).
ויתר פרטיה רבים, יתבארו במסכת תרומות.
בכל ישראל זכרים ונקבות בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא, דהינו בזמן שארץ ישראל בישובה, כי אז חיוב התרומה דאורייתא, כמו שנכתוב בסדר שופטים
(מצוה תקז) במצות הפרשת תרומה גדולה בעזרת השם.
ובזמן הזה נוהג אסורה מדרבנן בפרות ארץ ישראל וכמו שנכתוב שם. והעובר על זה ואכל תרומה והוא זר, כגון ישראל שהוא זר, או אפילו כהן או כהנת שנתחללו מן הכהונה באחד ממיני החלול הידועים שהורונו חכמים זכרונם לברכה, חייב מיתה בידי שמים, כמו שבא בסנהדרין פרק תשיעי
(פג, ב), מדכתיב
(שם ט) ומתו בו כי יחללהו, ואחריו וכל זר לא יאכל קודש.
המצווה בכל הספרים
