רפב. שלא יאכל ערל תרומה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יאכל ערל תרומה, כלומר כהן שלא נמול, בין שהוא מזיד, או שוגג, או אנוס וכגון שמתו אחיו מחמת מילה שיראת המות מנעתו מלמול, בכל עניין שיהיה, מכיון שהוא ערל אסור לאכול בתרומה, והוא הדין שאסור בשאר קודשים.
ומניעה זו לא נתבארה בכתוב, אלא נלמדה בגזרה שוה. וכתב המעתיק בשם
הרמב''ם זכרונו לברכה. ובארו המקבלים עם זה, שזה האיסור הוא מדאורייתא לא מדרבנן. ולשון יבמות
(ע, א) מנין לערל שאינו אוכל תרומה
? נאמר
(שמות יב מה) תושב ושכיר בפסח, ונאמר
(ויקרא כב י) תושב ושכיר בתרומה, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בה, והוא הדין לשאר קודשים.
וזה כמו כן לשון ספרא
(כאן ד יח), ושם נאמר: רבי עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. ושם נתבאר, כלומר בגמרא יבמות
(עב א), שדבר תורה משוך אוכל בתרומה, ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. ומשוך הוא שנמשכה הערלה בעניין שנראה כמי שאינו מהול, אחר שנמול. הנה כבר התבאר לך שערל אסור בתרומה מן התורה, והמשוך אסור מדרבנן, והבן זה, ושם נאמר משוך צריך שימול מדרבנן, עד כאן.
ולפי הדומה כל אריכות דבריו כאן הוא מפני שכתוב בעיקר השני בספר המצות שאין כל מה שילמד באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן או ברבוי, ראוי למנותו במנין המצות. והנה הגזרה שוה אחת משלוש עשרה מידות היא, והנה הוא בעצמו, ימנה איסור הערל בתרומה באחת, ואף על פי שהוא נלמד כן. ולכן יתנצל באומרו כי המקבלים בארו שזה האיסור מדאורייתא, לא מדרבנן. ונראה כי כונתו לומר שכל זמן שבארו זכרונם לברכה בפירוש שהעניין מדאורייתא לא מדרבנן, נמנה אותו למצוה, ואף על פי שהוא נלמד באחד מן המידות, אחר שחכמים יעידו על הדבר שהוא דאורייתא.
ואם לא שראוי להזהר מאוד בגחלת הרב ואירא, הייתי אומר כי מרחק גדול נכנס לזאת הפרשה. וכבר תפש עליו בזה
הרמב’’ן זכרונו לברכה בספר המצות שלו בעיקר השני, והרבה עליו ראיות מדברי הגמרא ומן המדרשות, כמה רבו הדברים עד שלא יכילום שבעה דפין גדולים. וסוף דבר אמר הרב כי ספר מצות
הרמב''ם זכרונו לברכה, עניניו ממתקים וכולו מחמדים, מלבד העיקר הזה שהוא עוקר הרים.
לפי שהערל כמו זר נחשב, אחר שלא נכנס עם ישראל בברית המילה שהוא עניין גדול, והרחקת זר מן התרומה והטמאים מן הקודש, שורש אחד להם, וכתוב למעלה בסמוך
(מצוה רעט).
בכל מקום שיש שם תרומה דאורייתא כמו שאמרנו במצוה הקודמת
(רפא). ומי שעבר על זה ואכל תרומה, בין טהורה בין טמאה, והוא ערל - חייב מלקות.
המצווה בכל הספרים
