לב. שלא לעשות מלאכה בשבת - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר
(שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה וגו'.
ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא איסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין העניין שווה, כי העושה מלאכה בגופו יתחייב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמוזהר עליהם בלאו לא יתחייב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים.
ומלשון
הרמב''ם זכרונו לברכה
(שבת כ א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך יבוא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו. דאילו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא איסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא
(שבת קנד, א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(סהמ''צ שורש יד) יתפוש עליו הרבה בפירושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבוא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקיימא לן 'כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו', וכמו שדרשו זכרונם לברכה
(שבת שם, ב): 'אתה ובהמתך' - לכתוב קרא 'לא תעשה כל מלאכה ובהמתך', "אתה" למה לי
? הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחויב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחויב, אלא שמוזהר עליה בלאו, כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחייב, שהרי עונשו מפורש
(שמות לד ב) כל העושה בו מלאכה יומת.
ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת
הרמב’’ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא, דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין.
וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין
(יז, ב) בלאו ד'אל יצא איש ממקומו', דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו 'אל יוציא' - דהוה ליה מעתה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת עניינו. וכיון שכן הוא, אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
[אמונת חידוש העולם]
שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלוקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו עניינים חלוקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמור, שעם היותו ברוך הוא היה הכל.
ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחידושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמיתית.
ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי. ועל כן זכר במשנה תורה זה השורש השני שיש לנו במנוחה, ואמר שם במצות שבת
(דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' על כן צוך ה’ אלהיך לעשות את יום השבת.
כגון מה הן הדברים הנקראים עיקר מלאכות לחייב בהן העושה אותן, כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז''ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז''ל
(יומא פה א, ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משובח. והטעם לפי שסיבת עשיית המצוה הוא האדם, וקיום הסיבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה
(שם פג, א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דווי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו.
(ע''ז כח, א).
ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב
(א''ח סי שכח).
והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה.
[אין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה]
כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העיקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג, ב).
המצווה בכל הספרים
