של. מצות ספירת שבע שבתות שנים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
למנות השנים שבע שנים, שבע פעמים עד שנת היובל, בהיותנו בארץ ישראל אחר התנחלנו בה. שנאמר
(ויקרא כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים.
וזאת המצוה, כלומר, זאת הספירה של שני השמיטה עד שנת היובל, היא נמסרת לבית דין הגדול, כלומר הסנהדרין. וכן היא המצוה, שהיו מונין שנה שנה ושבוע שבוע של שנים עד שנת היובל, כמו שאנו מונין ימי העומר, אחר כך מקדשין שנת החמשים בשביתת הארץ ולקרות דרור לכל העבדים והשפחות, וכל הקרקעות חוזרין לבעליהן.
על צד הפשט, שרצה ה’ יתברך להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא לתנה בתחלה, כי לו הארץ, כמו שכתוב כי לי כל הארץ
(שמות יט ה). ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם שלא יגזלו קרקע של חבירם ולא יחמדוה בלבם, בדעתם כי הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו.
ועניין זה של יובל, דומה קצת למה שנהוג לעשות במלכותא דארעא, שלוקחים אדמות מזמן לזמן מערי הבצורות אשר לשריהם, להזכיר להם יראת האדון. וכן הדבר הזה, שרצה ה’ שישוב כל קרקע לאשר לו אחוזת הארץ ממנו ברוך הוא, וכן כל עבד איש, יצא מתחת ידו ויהיה ברשות בוראו. ואולם מלכי ארץ יעשו כן ליראתם פן ימרדו השרים בהם, והאל ברוך הוא ציווה לעמו כן, לזכותם ולהיטיב להם, כי ה’ יתברך חפץ להיטיב להם בטובו הגדול.
ועוד שמעתי מפי חכמים שיש בעניין היובל סוד נפלא, וכי בו נרמז כל ימי עולם ושניו. גם בעניין השביעיות שנצטוינו למנות השנים שבע שבע ולא שמונה שמונה, או תשע תשע או פחות מהן, גם בזה אמרו שיש עניין של חכמה גדול וטוב: ידעוהו הם ולא ירצו למסרו לכל אדם.
[משמעות המספר שבע]
ואף כי לא נגלה לנו סודם, השגחנו בדבר זה, כי האמנם הקף השביעיות סדור בהרבה ממצותינו, הננו מחזיקין במלאכה ששת ימים ובשביעי נשבות, נעבוד האדמה שש שנים ובשביעית נשבות, ואחר שבע שביעיות של שנים גם כן נשבות שנה אחת, וזה היובל שבאנו עליו. והנה חג הפסח שהוא שבעה ימים, וחג הסוכות כמו כן שבעה, ואחר השבעה נחוג העצרת, וכמו כן נמנה שבע שבתות מפסח עד עצרת, ואחר מנין השבעה נחוג חג העצרת. וכמו כן נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום עניין על חשבון שבעה, כמו שכתוב
(בראשית כא ל) כי את שבע כבשות תקח מידי. וכן בלעם שהיה חכם, עשה מזבחות שבעה. וכמו כן לשון שבועה שהוא מתרגם קיום. אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון שבעה. וכן רבים, לא העליתים עתה בפי עטי.
ואתה הבן היקיר, תזכה ותחקור ותראה ותרבה הדעת ותבין בדברים. ואנכי כבר השלמתי מלאכתי זאת להעיר רוחך בשאלה.
ואם תשאל למה חייבו זכרונם לברכה למנות שבע שבע מדכתיב וספרת לך, ולא ראינו מעולם שימנה הזב ימי ספרו, ולא הזבה ימי ספירתה, ואף על פי שכתוב בהם
(ויקרא טו יג) 'וספר לו', 'וספרה לה', זולתי שחייבים שיתנו לב על הימים, אבל לא שיתחייבו למנותם בפה ולברך על מנינן
?
תשובת דבר זה מה שהקדמתי לך בראש ספרי, כי כל עניין התורה תלוי בפירוש המקובל, וכמה כתובים נראין בהפך זה מזה, וכמה קושיות וכמה סתירות יתחדשו על כל מי שלא ידעו, ואשר ידענו על בוריו יראה כי כל דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום ואמת.
וכן באתנו הקבלה שצווי 'וספרת לך' דיובל צריך מנין בפה, וצווי הספירה הכתוב בזב וזבה אינו אלא השגחה בימים, ומנהגם של ישראל בכל מקום כך הוא, ואף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם.
וכעין עניין זה מצאנו בתורה בלשון 'זכירה', דכתיב בעניין עמלק זכירה, ועל דבר מרים זכירה וכתיב גם כן זכירה בעניין יציאת מצרים, ועל זכירת מצרים באתנו הקבלה לעשותה בפה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(ברכות כא, א) בברכת אמת ויציב, דאורייתא, ושאר הזכירות, די לנו בהם בזכירת הלב בלבד והשגחתינו על הדברים.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(ספרא בהר א ב), שאין חיוב מצות מנין זה עד אחר כבוש וחילוק הארץ. שנאמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו. ומשגלה שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלה מצוה זו, לפי שבטלו היובלות מאותו זמן ואילך, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל ישביה. בזמן שכל יושביה עליה דוקא, וגם שלא יהיו מעורבים אלא יושבים בתקנתם.
ובזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ, שנאמר יובל היא, כלומר, בכל מקום
(קידושין לח ב). ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי,
ודין בתי ערי חומה,
ודין שדה חרמים ושדה אחוזה, ומקבלין גר תושב.
והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל נוהג אין נוהגין כל אלו, זולתי שמיטת קרקע בשביעית שנוהגת בארץ מדבריהם. וכן שמיטת כספים בשביעית בכל מקום מדבריהם.
ושנת השמיטה אי זו היא? הכי אסיקנא במסכת עבודה זרה במימריה דרב הונא בריה דרב יהושע בפרק קמא
(ט, ב), שהיא שנת שבע עשרה לפרט לדעת רש''י זכרונו לברכה, ושנת שמונה עשרה לדעת רבנו חננאל זכרונו לברכה.
וכל עניין שמיטת כספים יתבאר יפה בפרק אחרון דמסכת שביעית [הלכות שמיטה פ''י].
ויתר פרטי כל דיני שביעית שם באותה מסכת הבנויה על זה. ועניין מצוה זו שהיא למנות השנים, זכרוהו זכרונם לברכה בספרא ובמקומות אחרים.
וכבר כתבתי למעלה, כי זאת המצוה מסורה לבית דין הגדול, דהיינו הסנהדרין, שהם הנקראין עיני העדה, ושאינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג.
המצווה בכל הספרים
