שלא. מצות תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לתקוע בשופר בעשירי בתשרי שהוא יום הכפורים. שנאמר
(ויקרא כה ט י) והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגו'.
וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חרות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין עניינה כעניין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבוע מחשבתנו על עניין עקידת יצחק, ונצייר בנפשנו לעשות גם אנו כמוהו לאהבת ה’ יתברך, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני ה’ לטוב. כלומר שנהיה זכאים לפניו.
וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החרות, כמו שאמרנו.
לפי שידוע כי קול השופר יעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, ועניין שילוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאוד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על העניין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשמעם את קול השופר, בראותם כי הדבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה. שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמ
אמר החכם צער רבים נחמה.
גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב, בשמעו קול השופר, ומתוך כך המצוה מתקיימת לשוב הכל ברשות אדון הכל.
כגון באיזה שופר תוקעין ביום זה, ואיזו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה דרך כלל במסכת ראש השנה: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס
(מצוה תה), נדבר בו קצת בעזרת ה’ כמנהגנו.
ומכל מקום, אף על פי שאמרו זכרונם לברכה ששוין הן, חילוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין, בין בפני בית דין, ובין שלא בפניהם.
מה שאמרו זכרונם לברכה: כי מראש השנה ועד יום הכפורים, היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם, ולא האדון משתעבד בהן, כיון שהגיע יום הכפורים היו תוקעין בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהם.
ורבים מפרטי דיני היובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה.
בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך
(מצוה של), איזה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין, ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והוחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה בטלו מצות עשה זה.
המצווה בכל הספרים
