מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שלז. שלא להונות במקח וממכר - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא להונות אחד מישראל, בין זכר בין נקבה, במקח ובממכר, שנאמר (ויקרא כה יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו.
ואמרו זכרונם לברכה בספרא (בהר ג ד) אל תונו איש את אחיו, זו אונאת ממון, ובגמרא (ב''מ נו, ב) אמרו זכרונם לברכה, מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד, כלומר, מטלטלין. ואין כונת המדרש, שלא יזהיר הכתוב על אונאת הקרקעות כמו כן, אלא העניין הוא לומר, שדיני אונאה, כגון החילוקין שאמרו זכרונם לברכה (שם נ, ב), שהיא חוזרת ביתר משתות, ודיניה בפחות משתות, ובשתות, אינן נוהגין בקרקעות, אלא במטלטלין. ועוד דרשו בזה הכתוב (בספרא שם א) אם באת לקנות - קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך.
ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד, לפי ששנה הכתוב בלשון זה שאמר 'וכי תמכרו ממכר', דמשמע כל ממכר, בין קרקע בין מטלטלין, ואחר כך ייחד האזהרה במטלטלין, שאמר 'או קנה מיד' - דמשמע דוקא מטלטלין שהן נקנין מיד ליד. למדו מזה לומר, שיש במטלטלין דין מחודש שאינו בקרקע, וזהו חזרת הממון בקצת צדדין שבו.

אבל עיקר האזהרה, בין בקרקע בין במטלטלין הוא באמת, שהוזהרנו שלא להונות את הבריות לדעת, אבל החילוק שביניהם הוא, שאם נמצאת אונאה במטלטלין ביתר משתות שיבטל המכר, שדעת הבריות שלא לסבול אונאה יתרה מכן במטלטלין, אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם, דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''ק יד, ב) על דרך ההפלגה, שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא. והראיה לדברינו אלה, כלומר, שאיסור אונאה אף בקרקע, שהרי עיקר אזהרה זו בקרקעות הוא דכתיב, וכמו שמפורש בפרשה.
זהו דעת הרמב’’ן זכרונו לברכה בעניין זה וכמו שכתב בפירוש החומש.

שורש המצוה ידוע
כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו. ואם לא נכתב - דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי אם יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ נא, א), שהמוכר והלוקח שניהם מוזהרים באזהרה זו. שנאמר וכי תמכרו ממכר או קנה, ולא יאמר הלוקח: דרך המוכר לדעת שווי ממכרו, ואחר שהוא מוכרו לי בדמים קלים אין עלי עון, שאינו כן, אלא שניהם באזהרה. וכמו כן שניהם הן בדיני האונאות כמו שחלקום זכרונם לברכה.
וכן הוא במשנה: אחד המוכר ואחד הלוקח יש להם אונאה, וכל מי שנתאנה מהם יכול לחזור בו. ואמרו זכרונם לברכה (שם מט ב), ששיעור האונאה שמחזירין אותה ויהיה המקח קים, הוא שתות המקח או שתות הדמים, ושיעור האונאה שאין מחזירין אפילו אותה, ואין צריך לומר שאין מבטלין המקח בשבילה, הוא פחות משתות המקח והדמים. אבל היה בדבר שתות אחד מהם, כלומר שתות המקח או שתות הדמים, מחזירין האונאה. ושיעור האונאה שמבטלת המקח כולו, הוא כל זמן שהוא יתר משתות המקח והדמים, שהלכה היא כשמואל דאמר בגמרא שתות מעות נמי שנינו. כלומר, שאם האונאה אינה יתירה על שניהם לא יתבטל המקח, אלא יחזיר האונאה.

ומה שאמרנו שבאונאה שיתרה על שתות יתבטל המקח, ואף על פי שזה הלך לביתו במעותיו וזה בפרותיו, דוקא שבא לחזור בו מי שנתאנה, אבל בא לחזור בו המאנה, מחמת שנתיקרו הפרות בינתים, או בטענה אחרת - אין שומעין לו, משום דאמר ליה מי שנתאנה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, והשתא מצית הדרת בך? וכן הוא הלשון בגמרא (ב''ב פד א) ורב חסדא הוא דאמר לשמעתא בפרק הספינה.
ורב אלפס ז''ל פסקה בבטול מקח ופרות, כלומר, דאמר ליה מי שנתאנה למאנה בשעת המכר, הרוח היה עמך, וכבר נתקים ממכרנו או מקחנו מחמתך, מה זה שבא לבטל אותה האונאה שעשית לי, הריני מוחלה. כי רבותינו לא ביטלו הקנין, אלא מחמת המתאנה, מכיון שהוא רוצה בדבר הרי הוא קים. וזה ששנינו (שם פג ב) יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. כלומר: ולא מוכר, רעות ונמצאו יפות - מוכר יכול לחזור בו, כלומר: ולא לוקח.

ואמרו זכרונם לברכה (ב''מ נב א) בעניני האונאה, שאין ראוי להיות דין החזרה או הביטול נמשך לעולם, אלא זמן קצוב הוא שנתנו בדברים, כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם, והזמן שנתנו אינו שוה בכל הדברים, וגם אינו שוה בלוקח ומוכר, כי בכל סחורה שתהיה בחילוף המטבעות, נתנו בה שיעור כדי שיראה אותה הלוקח לשולחני, אם הוא בכרך. ואם הוא בכפר יהיה השיעור עד יום השוק שיעלה לכרך, או למקום ששולחני שם. ובשאר כל הסחורות אין חילוק בין כפר לכרך, והשיעור בהן הוא כדי שיראה האדם מה שלקח לתגר או לקרובו. ושיעור זה לפי ראות עיני הדיין, שאי אפשר לקבוע בעניין זה חשבון שעות.
ורבא נתן טעם בגמרא (שם ב) בחילוק המטבע משאר סחורות, ואמר דרך כלל: טלית - לכל אינש קים ליה, סלע - לשולחני הוא דקים ליה. עבר זה העת ולא חזר בו הלוקח, אפילו יש באונאה יתר משתות כמה, אין יכול לחזור בו מן הדין, אבל אמרו חכמים שממידת החסידות ראוי להחזירה לעולם.
ושיעורים אלו הן בלוקח. אבל המוכר חוזר בו לעולם, לפי שאין הסחורה בידו כדי שיוכל לימלך עליה.

ולא נאמרו דינין אלו שכתבנו, אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית, אין בו אונאה ולא ביטול מקח בתוך הזמן הקצוב שאמרנו, ולא אחר כן, שלא נאמרו אלו הדברים אלא בתגרים לתיקון העולם ולישובי המדינות, אבל בעלי בתים אין מוכרין כליהם אלא ביוקר, ובני אדם בדעתם עניין זה שהוא כן, מוחלין הדבר לעולם בבעל הבית.

ואלו דברים (שם נו, א) שאין בהם דיני אונאה לשום אדם, ואפילו נמכרו פי שנים כשוים, ואף על פי שיש בהן איסור אונאה, כמו שכתבתי בראש המצוה לדעת הרמב’’ן זכרונו לברכה: הקרקעות, והעבדים שהוקשו לקרקעות, כמו שנלמד בגמרא (שם ב) מדכתיב והתנחלתם אתם. והשטרות, וההקדשות, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: תנו רבנן, וכי תמכרו. וכו' או קנה מיד דבר הנקנה מיד ליד, יצאו הקרקעות שאינן מטלטלין, ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות, דאמר קרא 'ממכר' - מי שגופו קנוי, יצאו אלו שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן. מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבַשּם יש להם אונאה. והטעם, לפי שאין מוכרין לו לראיה שבהן, אלא להשתמש בניר. וקא מתמה עליו בגמרא (שם): מאי קא משמע לן? כלומר פשיטא, וכי מגרע גרע ניר מכל שאר מלי? ומשני לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות. והקדשות אמעיטו מדין אונאה, מדכתיב עמיתך.

ותדע שכל עניני האונאה נאמרו בשווי החפץ, כגון שמכר שווה שש בחמש או שווה חמש בשש וכיוצא בזה, אבל המאנה במידתו של חפץ, באורכו ורוחבו, בעוביו או במשקלו, ואפילו בדבר מועט חוזר. והיינו דאמר רבא (קידושין מב, ב): כל דבר שבמידה ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
והרוצה להינצל מכל חשש עניינים אלו שכתבנו, יכול לומר ללוקח, חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שיש בו אונאה עד כך וכך, אם תרצה לקח אותו על מנת שלא לך עלי אונאה קחנו, ואם לאו - הנח אותו, אין לו עליו אונאה אחר כן, ולא אפילו תרעומת דברים.
ויתר פרטיה בפרק רביעי ממציעא [ח''מ סימן רכז].

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה ועשה אונאה לחברו לדעת בשתות או יותר, עבר על לאו זה, אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר, מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום. ואין לוקין על לאו זה, לפי שניתן להשבון.

המצווה בכל הספרים