שנו. שלא לשנות הקודשים מקורבן לקורבן - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לשנות הקודשים מקורבן לקורבן, כגון שנחזיר השלמים אשם, או האשם שנחזירהו חטאת. בזה והדומה לו יש בו לאו, ועל דבר זה נאמר בכאן בבכור
(ויקרא כז בו), לא יקדיש איש אתו, כלומר שלא יעשה הבכור, לא עולה ולא שלמים ולא קורבן אחר.
ובאה הקבלה דלאו דוקא בבכור הקפיד הכתוב, דהוא הדין לכל הקדש מזבח, שכן אמרו בספרא אין לי אלא בכור, מנין לכל הקודשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה
? תלמוד לומר, בבהמה 'לא יקדיש אתו', ירמוז בכל בהמה קדושה בין בקדושה לקודשי מזבח או אפילו לבדק הבית, שאין משנין אותה מקדושתה. ועל הכל נאמר לא יקדיש איש אתו, אבל ינח כמות שהוא.
מה שכתבתי למעלה במצות התמורה
(מצוה שנב), כי כל זה למוראת הקודש.
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה, שאם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק מזבח, וכן כל כיוצא בזה.
ועוד אמרו גם כן שאין מערימין על בהמת ההקדש להקדיש עבורה קדושה אחרת, אלא הרי הוא בקדושת אמו, שולדות קודשים ממעי אמן הן קדושים. מה שאין כן בבכור, שהבכור ביציאתו הוא מתקדש, דבפטר רחם תלה הכתוב, ולפיכך אפשר להערים על הבכור קודם שנולד להקדישו קדושה אחרת, ועל זה נאמר אשר יבכר לה’ לא יקדיש איש אתו, משיבכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן. ולפיכך מי שאמר, אם תלד זכר המבכרת הרי הוא עולה - יקריב אותו לעולה, אבל אינו יכול לעשותו זבחי שלמים, לפי שאינו יכול להפקיעו מקדושתו, דקדושת השלמים למטה היא מן הבכור, שהבכור נאכל לכהנים לבד, והשלמים לכל אדם.
ויתר פרטיה בפרק חמישי מתמורה.
שאפילו בזמן הזה שאין מקדישין, מי שעבר והקדיש בהמה להקדש אחד אינו יכול לשנותה להקדש אחר. והעובר על זה ושינה אותה מקדושה לקדושה, כגון שהקדישה לשלמים ואחר כך אמר שתהא קדושה לעולה או לקורבן אחר, עבר על לאו זה. ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה.
המצווה בכל הספרים
