שסג. שלא יכנס טמא בכל המקדש - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש, שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחלת עזרת ישראל, שנאמר
(במדבר ה ג) ולא יטמאו את מחניהם. כלומר, מחנה שכינה.
והראיה מהיות זה מכלל הלאוין, מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות
(יד ב) הבא אל המקדש טמא חייב כרת: כתיב עונש, וכתיב אזהרה. כתיב עונש
(שם יט כ) 'את משכן ה’ טמא ונכרתה'. אזהרה: 'ולא יטמאו את מחניהם'. ואמרו במכילתא גם כן: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה - בעשה. מנין בלא תעשה
? דכתיב ולא יטמאו את מחניהם.
ונכפלה המניעה במלה אחרת, דכתיב
(ויקרא יב ד) ואל המקדש לא תבוא. ואמרו בספרא
(ריש פ' תזריע) לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם. שומע אני בין מתוכו בין מאחריו, כלומר, שמי שקרב למקדש מאחריו והוא טמא שיהא חייב כרת
? תלמוד לומר ביולדת 'ואל המקדש לא תבוא'. כלומר, שאין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים, ושם נתבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוין בזה.
בעניין הרחקת הטומאה ממקום הקודש כתבתי למעלה בסדר זה מצוה ראשונה
(שסב) מה שידעתי, וגם מדיני המצוה כתבתי קצת.
ועוד אודיעך כלל בעניין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטומאה שהנזיר של תורה מגלח עליה, חייב כרת על ביאת מקדש אם נכנס לשם קודם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן, אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת מקדש. וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לעניין הטומאה ולטמא בשר הקודשים, הרי זה פטור על ביאת מקדש. ודברים אלו הלכה למשה מסיני. ואף על פי שהוא פטור היו מכין אותו מכת מרדות.
והטומאות שהנזיר מגלח עליהן או שאינו מגלח עליהן - במסכת נזיר יתבאר הכל. והזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חייב מלקות, שנאמר
(ויקרא יז טז) ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ. ולמדנו מפי השמועה, שעל רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים לוקה ארבעים.
ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות, ובהוריות, ובכרתות, ובמקומות מזבחים
[הלכות ביאת מקדש פרק ג יג יז].
ואפילו בזמן הזה יתחייב כרת הנכנס לשם והוא טמא בצדדין שכתבנו, שקדושת ה’ עליו אפילו היום שהוא שמם, וכמו שדרשו זכרונם לברכה
(מגלה כח, א), מדכתיב 'והשמותי את מקדשיכם'. כמו שכתבתי למעלה באחרי מות
(קפד).
המצווה בכל הספרים
