שעה. שלא יכנס הנזיר לאוהל המת - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יכנס הנזיר לאוהל המת שנאמר
(במדבר ו) על נפש מת לא יבוא.
ממקום הקודש, כתבתי בסדר זה במצוה ראשונה
(מצוה שסב) מה שידעתי, והוא הדין והוא הטעם להרחיק האיש הקדוש ממנה. ובטעם טומאת גוף האדם המת, כתבתי גם כן מה שהשגתי בסדר אמר אל הכהנים
(רסג).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(נזיר מג, א) שאין הנזיר חייב משום ביאה באוהל המת עד שיכנס שם כולו, ואף על פי שמעת שיכניס שם חטמו או אצבעות רגליו יטמא מכל מקום, אין נקרא ביאה, עד שיכנס כולו. לפיכך נזיר שנכנס לבית שהמת בתוכו בשידה תבה ומגדל, ובא חבירו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו, לוקה שתים: אחת משום לא יבוא, ואחת משום לא יטמא, שהרי עכשו טומאה וביאה באין כאחת. ונזיר שנכנס באוהל המת או בבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו שהה שם כדי השתחויה במקדש, חייב מלקות.
ויתר פרטיה מבוארים במסכת נזיר
[שם פ''א].
בזכרים ונקבות, והעובר עליו ונטמא בצדדין שאמרנו חייב מלקות.
המצווה בכל הספרים
