מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שצב. מצות פדיון בכור אדם - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לפדות בכור אדם, כלומר, שמצוה על כל איש מישראל, שיפדה מן הכהן בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר (במדבר יח טו) אך פדה תפדה את בכור האדם.

ומצאנו במקום אחר, שתלה הכתוב הבכורה בפטר רחם, שנאמר בסדר בא אל פרעה (שמות יג ב) כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא, ופירוש פטר רחם פתיחת רחם, כלומר, שהיה ראשון לפתוח רחם אמו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה, שהבא אחר הנפלים, כל נפל שאמו טמאה לידה מחמתו, הבא אחריו אינו בכור לכהן, מפני שלא פתח זה רחם אמו, שהנפל פתחו שקדם לו, אבל כל נפל שאין אמו טמאה לידה בשבילו, הבא אחדיו בכור לכהן.
ובמסכת נידה (כא, א) יתבאר חילוק זה, ובמסכת בכורות יתבאר כמו כן איזהו בכור לכהן ולא לנחלה, או בכור לנחלה ולא לכהן. גם אמר שם, שיש בכור לכל, ויש שאינו בכור לאחד מהם.

משורשי המצוה
כתבתי מה שידעתי בסדר בא בא אל פרעה ועין שם (מצוה יח).

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מט, א) שמצות הפדיון הוא, משיש לו שלושים יום ומעלה, שיצא מכלל נפל, שנאמר (במדבר יח טז) ופדויו מבן חודש תפדה. ומצוה זו (קדושין כט, א) מוטלת על האב, עבר האב ולא רצה לפדותו, מצוה על הבן לפדות עצמו משיגדיל. והפדיון הוא בין בכסף השוה חמש סלעים, בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, יצאו עבדים וקרקעות ושטרות, שאם פדהו בהן אינו פדוי.
חמש סלעים של פדיון האב יכול לתנם לכהן אחד או לכהנים הרבה, והחיוב ליתנו לכהן זכר ולא לכהנת דאהרן ובניו כתיב בכסף פדיון בכור, ואם רצה הכהן להחזיר לו הפדיון אחר שנתנו לו יצא ידי חובה, ובלבד שלא יתננו הוא לו על מנת כן. ואם נתנו לו על מנת כן, אין בנו פדוי, עד שיגמר בלבו לתנו לו מתנה גמורה. ואם פרש ונתן לו על מנת להחזיר ונתפיס הכהן בכך בנו פדוי.

וכן למדונו רבותינו שבזמננו, שבסדר כזה עושין פדיון הבן:
מביאין כוס יין והדס לבית אבי הבן או למקום אחר, והכהן שיבחר בו האב לתת לו פדיון בנו מברך תחילה על היין ועל ההדס, ואחר כך מברך ברכה זו:
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר קידש עובר במעי אמו, ולארבעים יום חלק את אבריו מאתים ארבעים ושמונה אברים, ואחר כך נפח בו נשמה, כדכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו וגו'. עור ובשר הלבישו, ובעצמות וגידים סוככו, כדכתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסככני. וצוה לו מאכל ומשתה, דבש וחלב, להתענג בו, וזמן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתוך מעי אמו, דכתיב חיים וחסד וגו'
אמו אומרת: זה בני בכורי, שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני.
אביו אומר: זה בני בכורי הוא, ואני מוזהר לפדותו. שנאמר (שמות יג יג) וכל בכור אדם בבניך תפדה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי, שכשם שזכית את אביו לפדותו כן תזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים, ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונם.
ואבי הבן מברך שתים (רמב''ם בכורים פי''א הל''ה) על פדיון הבן, ושהחיינו.
ונותן לכהן הפדיון הידוע, שהוא חמש סלעים, כמו שקצוב בתורה, והם ששים ארגינ''ץ של כסף צרוף במשקל ארצנו.
ואחר הפדיון, מברך הכהן שלוש ברכות אלו שכתבנו.

עוד כתב הרמב’’ן זכרונו לברכה, שבשעה שנותן האב כסף פדיונו לכהן, שנותן בנו ביד הכהן.
ואומר לו הכהן: איזה חביב עליך יותר, בנך או חמש סלעים הללו?
והאב משיב: בני חביב עלי.
מיד נוטל הכהן הדינרין ומוליכן בידו על ראש הבן.
ואומר: זה תחת זה, חלוף זה, זה מחולל על זה, יצא זה לכהן, ויכנס זה הבן לחיים ולתורה וליראת שמים, יהי רצון, שכשם שנכנס לפדיון כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ונאמר אמן.
ונותן הכהן את ידיו על ראש הבן ומברכו כפי שיודע לברכו, כגון ה’ שמרך וגו' (תהלים קכא ה). כי אורך ימים ושנות חיים וגו' (משלי ג ב), ה’ ישמרך מכל רע ישמר את נפשך וגו' (תהלים שם ז).
ונוטל הכהן הכסף, ומוציאו לכל חפצו.
ויתר פרטיה, במסכת בכורות [יו''ד סימן שה].

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן
בישראלים הזכרים אבל לא בנקבות, שכך קבלנו שהאיש שהוא חייב לפדות עצמו הוא חייב לפדות בנו, אבל לא האשה שהיא אינה בת פדיה. וכן אינה נוהגת בכהנים ולוים מקל וחומר: אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות, דין הוא שיפטרו את עצמן. ועוד אמרו זכרונם לברכה, שאפילו בן ישראל הבא מן הכהנת או הלויה - בנו ממנה פטור מפדיון, לפי שהדבר תלוי באם, שבפטר רחם תלה הכתוב.

והעובר על זה ולא פדה בנו משהוא ראוי, כלומר משעברו עליו שלושים יום, אם מת קודם שיפדנו ביטל עשה זה, ואוי לו שנשא עונו על נפשו, ואף על פי שאין למצוה זו זמן קבוע, דבכל שעתא ושעתא אחר שלושים יום זמנה היא, אף על פי כן חכם לב יקח מצות. ויקדים ויעשה אותן מיד שאפשר לו, וחפץ ה’ בידו יצלח.

ולפי הדומה, שהאב חייב לעולם לפדות בנו, ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה מוטלת על האב, וכמו שאמר הכתוב (שמות יג יז) וכל בכור אדם בבניך תפדה. הרי שהטיל המצוה על האב, וכן נראה בקדושין.

המצווה בכל הספרים