מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



שצד. מצות עבודת הלוים במקדש - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקורבן. שנאמר (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא וגו'.
ולשון ספרי: שומע אני אם רצה יעבוד, ואם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא - על כרחו. כלומר, שהדבר ההוא חובה, ועניין זה מוטל עליו בהכרח. ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין (יא, א), שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם, אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר (דברים יח ז) ושרת בשם ה’ אלהיו. ואמרו שם בערכין: אי זהו שרות שהוא בשם השם? הוי אומר זו שירה.

משורשי המצוה
לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע, קבועים לשרותו, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם, כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שרות המלך. זה דבר ברור הוא.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שבן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם. ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה, (מצוה שפח), והיו מהם שוערים, לפתוח ולסגור שערי המקדש.

ועיקר עבודתם לשורר על הקורבן. ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה, ועל שלמי עצרת בעת נסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח, וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרים עליהם שירה.
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר.

ואין פוחתין לעולם משנים עשר לוים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקורבן, ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא; ואחרים היו עומדים שם שמנגנים בכלי שיר, מהם לוים ומהם ישראלים מיוחסין שמשיאין אותם לכהונה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיוחס. ואין פוחתין לעולם מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם. וצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה, כי הטעם, לפי שקולו המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הנגון ששם, וכל שכן שירת הפה. והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה, מפני שקולו ערב, ושנים עשר יום בשנה החליל מכה (מנגן) לפני המזבח; והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקורבן, וקורבן דוחה את השבת.

ואין בן לוי נכנס לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה (חולין כד א), שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים, שוב אינו רואה.
ואינו נכנס לעבוד לעולם, עד שיהא גדול, שנאמר ''איש איש על עבודתו'' ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים, ולא במומין, אלא בקילקול הקול, כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה ''ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח, כח) אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום; ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות.
וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומידות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מעניין זה. והארכתי לך בני מעט בזה, כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. [ה' כלי המקדש פ''ט].

ונוהגת בזמן הבית בלויים
ולוי העובר על זה ולא שר על הקורבן ביומו הקבוע לו, כי ימים קבועים להם לפי חילוק המשמרות, אלא ששתק, ביטל עשה זה, ועונשו גדול מאוד, שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד; ואשר יחפץ מן הלוים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.

המצווה בכל הספרים