שצט. מצות מי נידה שמטמאין אדם טהור ומטהרין אדם טמא מטומאת מת בלבד - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו בדיני מי נידה, כלומר, בדיני מי הזיה, דהינו מים חיים מעורבים באפר פרה, שמזין בהם על הטמאים.
ולשון נידה כלומר, הזיה, מלשון זריקה, כמו
(איכה ג נד) וידו אבן בי. ונצטוינו בדינים הידועים בכתוב, שמטהרין הטמא, כמו שנאמר
(במדבר יט יט) והזה הטהור על הטמא וגו', ומטמאין הטהור טומאה חמורה, כמו שכתוב
(שם כא) ומזה מי הנידה וגו'. ומה שנאמר במצוה זו וחקת הפרה פליאה נשגבה לא אוכל לה.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(פרה ו, ה) שהמים שנותנין על האפר, אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעינות הנובעים ומן הנהרות המושכין, ונתינת האפר על המים הוא הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה
קידוש מי חטאת, והמים שהוא נותן עליהם האפר הם נקראים בכתוב מי נידה, והכל כשרים למלאת ולקדש,
(שם י, ד) חוץ מחרש שוטה וקטן. והמתעסק במלאכה אחרת בשעת מלוי המים ובהולכתן
(שם ד, ד) פסלן, ואחר שנתן בהן האפר אין המלאכה פוסלת בהן, כן קבלנו הדבר.
והשכר גם כן פוסל
(בכורות כט, א) בקדוש ובהזיה, כיצד
? הנוטל שכר לקדש או להזות מימיו כמי מערה, ואפרו כאפר מקלה, אבל הנוטל שכר על המלוי אינו פוסל.
ויתר רובי פרטיה, מבוארים במסכת פרה
[הלכות פרה אדומה פ''א].
שכולם צריכין הזאה אם נטמאו במת קודם שיכנסו למקדש או יאכלו הקדשים, ומי שעבר על זה ולא קבל הזאה אם צריך לה ביטל עשה זה.
וכבר כתבתי במצוה הקודמת, כי
הרמב’’ן זכרונו לברכה, לא ימנה בחשבון המצות כל דיני הטומאות, וראיותיו החזקות בספר המצות שלו במצות צו.
המצווה בכל הספרים
