תז. שלא נחל דברנו בנדרים - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו שלא לשנות מה שנחייב בנפשותינו בדיבור, ואף על פי שהוא בלא שבועה.
ואלה הם הנדרים: כגון שיאמר האדם פרות העולם או פרות מדינה פלונית או מין פלוני של פרות אסורין עליו, וכמו כן שיאמר אשתו אסורה עליו. וכיוצא באלו העניינים שחייב לקיים עליו, ועל זה נאמר
(במדבר ל ג) לא יחל דברו. ופרשו זכרונם לברכה לא יעשה דבריו חולין, כלומר שיחייב על נפשו דבר ולא יקימהו. ולשון גמרא שבועות
(כ, ב) אמרו זכרונם לברכה, קונמות עובר משום לא יחל דברו. וכן בכל מה שידר האדם לקורבן או לבדק הבית או לצדקה או לבית הכנסת וכיוצא בהן, עובר עליהן משום לא יחל. אבל בעניינים אחרים, כגון הנודר לחברו דבר או האומר דבר פלוני אעשה או לא אעשה, שלא בלשון נדר ואיסור וקונמות, אף על פי שהוא מכוער, ולא יעשו כן רק פחותי הנפש בבני אדם, אינו עובר בלא יחל, אלא בעניין שכתבנו. ואמנם על הכל נאמר בתורה מדבר שקר תרחק.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה כתב ששתי מצות חלוקות הן נדרי גבוה ונדרי בטוי, וכמו שנכתוב למטה בסדר כי תצא, במצות קיום מוצא שפתים
(מצוה תקעה).
בעניין הנדרים והשבועות לקיים כל דבר כתבתי כבר בסדר ''וישמע יתרו'', בלאו ''לא תשא''
(מצוה ל).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(חגיגה י, א) הוא אינו מחל, אבל אחרים מחלין לו, כגון שלושה הדיוטות או יחיד מומחה, כמו שכתבנו במצוה הקודמת, והוא הדין גם כן כשנשאלין על ההקדשות ועל הצדקות כל זמן שלא באו לידי גבאי, ואפילו על התרומה ועל החלה אמרו זכרונם לברכה
(נדרים נט, א) שנשאלין עליהן עד שלא באו ליד כהן,
ויתר פרטי המצוה, מבוארים במסכת נדרים.
והעובר על זה ונדר או אסר איסר על נפשו בלא שבועה ולא קיימו - עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה, וזהו שאמרו זכרונם לברכה
(תמורה יג, א) שהנשבע וממר ומקלל חברו בשם לוקה, אף על פי שאין שם מעשה זהו נשבע, אבל משום לאו דלא יחל בנדר או אסר שלא בשבועה אין בו מלקות.
המצווה בכל הספרים
