תיא. שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא ידבר העד בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות, זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דין בדיני נפשות, שנאמר (במדבר לה ל) ועד אחד לא יענה בנפש למות.
וכתב הרמב''ם זכרונו לברכה, ונכפל הלאו בזה העניין, שנאמר (דברים יז ו) לא יומת על פי עד אחד. כלומר, לא יהרג במשפט העד. ואמרו בסנהדרין ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה, ובארו שטעם זה הוא משום דמחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא עניין זה, שאינו יכול לענות בין לזכות בין לחובה, כמו שאמרנו.

משורשי המצוה
כמו שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט).

מדיני המצוה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה שעד שהעיד בדיני נפשות ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר, אחר שהוא עד עליו.
ובמה דברים אמורים, בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדינין ולא נעשה דין, שאין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות.
ובמה דברים אמורים, בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דין ומפני כן נעשה דין בקיום שטרות, דקימא לן קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין.
ויתר פרטיה, בסנהדרין ובמכות [הלכות עדות פרק ה].

ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית
וסנהדרין במקומן, כי אז נדין נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה. ועד שהעיד ועבר על זה, ודיבר בין לזכות בין לחובה, עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו, לפי שאין בו מעשה.
והרמב’’ן זכרונו לברכה פרש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שהיו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה, אבל כולן רואין בבעל העבירה. ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (ו, ב).

המצווה בכל הספרים