תיט. מצות תלמוד תורה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
מצות עשה ללמד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצות, ונשמר ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כוון האמת, ועל כל זה נאמר
(דברים ו ז) ושננתם לבניך.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה
(ספרי שם) בניך אלו תלמידיך, וכן אתה מוצא שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר
(מלכים ב ב ג) ויצאו בני הנביאים, ושם נאמר ושננתם שיהיו מסודרים בתוך פיך, כשאדם שואלך דבר אל תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד. ונכפלה מצוה זו במקומות רבים, שנאמר
(דברים ה א) ולמדתם ועשיתם ולמען ילמדו ולמדתם אותם את בניכם
(שם יא יט).
זו ידוע
כי בלמוד ידע האדם דרכי ה’ יתברך, וזולתו לא ידע ולא יבין, ונחשב כבהמה.
מה שאמרו זכרונם לברכה מאימתי מתחיל האב ללמד את בנו תורה
? משיתחיל לדבר מלמדו תורה ציווה לנו משה
(דבים לג ד), ופסוק ראשון מקריאת שמע שהוא שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט מפסוקי התורה, עד שיהא בן שש או בן שבע שמוליכו אצל מלמדי תינוקות.
וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלמוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כוח לבו ותקף אבריו, ועצמותיו ימלאו מוח, ויוכל לסבול יגיעת הלמוד, ולא יקרנו חולי ההתעלפות בסיבת היגיעה הרבה עליו. ואולם אחר התחזק כוחו ויאורו עיניו להבין לקול מוריו, אז ראוי וכשר הדבר, ומחויב להביא צוארו בעולה של תורה, ולא ירפוהו ממנה אפילו כחוט השערה, וישקוהו תמיד מיין רקחה ויאכילוהו מדבשה.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(קדושין ל, א) עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן. פירוש אדם שהיה בדורם, ששמו כן, שלמדו אבי אביו מקרא, ומשנה, תלמוד, הלכות, ואגדות. והקשו על זה בגמרא מה שהקשו, והיה התרוץ שהחיוב ללמדם מקרא, דהינו, תורה, כמו שעשה אבי אביו של זבולון. ואף על פי שזבולון בן דן למדו אבי אביו יותר, ומי שהוסיף על חיוב המצוה כאבי אביו של זבולון בן דן תבוא עליו ברכה.
ומי שלא למדו אותו אבותיו שהם חייבין בזה, כגון אביו ואבי אביו, חייב ללמד עצמו כשיהיה גדול ויכיר בדבר, שנאמר ולמדתם ועשיתם אתם. ואם היו האב והבן צריכין ללמד, ואין בידו של אב שיוכלו שניהם ללמוד תמיד, הוא קודם לבנו. ואם בנו נבון ממנו ותלמודו מתקיים בידו יותר ממנו, בנו קודמו.
ועד אימתי חייב כל אדם ללמוד תורה
? עד יום מותו, שנאמר
(דברים ד ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך.
ועוד הפליגו חכמים בדבר על דרך המוסר וללמד בני אדם חפץ ואמרו
(שבת פג ב), שאפילו בשעת מיתה חייב אדם ללמד תורה, שנאמר
(במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל. וכל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה
(יומא לה, ב) בין עני, בין עשיר, בין בריא, בין בעל יסורין. וכבר אמרו זכרונם לברכה
(עירובין נד א), שבעסק התורה יתרפאו כל האברים. ואפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים הכל חייבים לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה, שנאמר
(יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה.
ותחילת דינו של אדם אחר המות הוא, על שנתבטל מן הלימוד, וכמו שדרשו זכרונם לברכה
(קדושין מ, ב), מדכתיב
(משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, כלומר מי שפוטר עצמו מן המים ראשית קטטה הוא לנפשו אחר שימות, ואין מים אלא תורה, שנאמר
(ישעיהו נה א) הוי כל צמא לכו למים, ונמשלו דברי תורה למים, לפי שאין התורה מתקימת, אלא באיש דכא ושפל רוח, ולא בגבה לב, כמו שהמים גם כן אין עומדין בהרים, אלא בעמקים
(תענית ז א).
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה
(קדושין ל, א), שחייב אדם לחלק זמנו לשלושה חלקים, שליש בעסק תורה שבכתב, ושליש בעסק תורה שבעל פה, כלומר, להרגיל עצמו להיות בקי בגרסת המשניות והבריתות, שתהיינה שגורות בפיו, ושליש להבין העניינים משורש, ולא ישית כל לבו באחת מהן פן ישכח השאר, ושלושתן הן עיקר התורה, שאי אפשר לדעת אותה זולתם.
וכן מה שאמרו
(ב''ב כא ב), שחייב הצבור שבכל מקום ומקום להושיב מלמדי תינוקות, ועיר שאין בה תינוקות של בית רבן תחרב, ועשרים וחמשה תינוקות מושיבין אצל מלמד אחד.
ומה שאמרו
(אבות פ''ב מ''ד), שלא יאמר אדם לכשאפנה אשנה שמא לא יפנה לעולם, כי לא ידע האדם מה ילד יום. שעסקו של עולם מתחדש יום יום, ומדיח את האדם מדבר לדבר ומטרדה לטרדה, ונמצאו כל ימיו יוצאין בבהלה, אם לא יתן פנאי על כל פנים וידחק עצמו לעסקה של תורה, וכל שעושה כן וחפץ בברכה, מן השמים מסיעין אותו ומקילין מעליו טרדות העולם המבהילות, ומעבירין ממנו עלן של בריות, ושוכן בשמחה כל ימיו בעולם הזה, וטוב לו לעולם הבא, ואשרי המדבר לאזן שומעת.
ויתר פרטיה, מבוארים בקדושין פרק ראשון ובמקומות מפוזים בתלמוד
[יו''ד סימן רמו].
אבל לא בנקבות, שנאמר
(דברים יא יט) בניכם. ודרשו זכרונם לברכה
(קדושין כט, ב) ולא בנותיכם. וכן אשה אינה חייבת ללמד את בנה, דכל שאינו בחיוב ללמד אינו בחיוב ללמד. אבל מכל מקום ראוי לכל אשה להשתדל שלא יהו בניה עמי הארץ, אף על פי שאינה מצוה מדין התורה, ושכר טוב יש לה בעמלה.
וגם האשה שלמדה תורה שכר יש לה, ואף על פי כן צוו חכמים
(סוטה כ א) שלא ילמד אדם לבתו תורה, לפי שדעת הנשים קלה, ומוציאין דברי תורה לדברי הבאי בעניות דעתן.
והעובר על זה ולא לימד את בנו תורה עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשטן, ביטל עשה זה. וכן כל מי שיש סיפק בידו ללמד בשום צד הוא בכלל עשה זה, ועונשו גדול מאוד אם לא יקימנו, כי המצוה הזאת היא אם לכולן.
המצווה בכל הספרים
