תלב. מצות יראת השם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להיות יראת ה’ יתברר על פנינו תמיד לבלתי נחטא. כלומר, שנירא ביראת עונשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר
(דברים י כ) את ה’ אלהיך תירא.
והראיה, שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי''ג מצות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין
(נו, א), על דרך הויכוח בפירוש ונוקב שם ה’ וגו'
(ויקרא כד טז) ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות
(במדבר א, יז). ואזהרותיה מן את ה’ אלהיך תירא, ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונקב בהזכרת ה’ לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת ה’ שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר: חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך ה’ בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמיה אזהרה, כלומר דקרא דאת ה’ אלהיך תירא מצות עשה היא.
ביראת ה’ יתברך נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא היא יראת עונשו.
כלולים בחפשנו הכתוב
[הלכות יסודי התורה פ''ב].
וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם, שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם, אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק, שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם, וישיב להם נקם כפי רוע המעשה. והעובר על זה ולא שת לבו בכך, באותן שעות ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכוון.
ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.
המצווה בכל הספרים
