תלח. שיביא כל נדריו ברגל ראשון - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שכל מי שנדר או התנדב שום קורבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה, שיביא אותו ברגל שפגע בו ראשון אחר נדרו.
שנאמר (דברים יב ה) ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ונדריכם זהו נדר, כלומר דאמר 'הרי עלי קורבן'. ולעולם חייב באחריותו עד שיקרב אותו. 'ונדבותיכם' - זו נדבה, כגון דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה.
ואמרו בספרי ובאת שמה והבאתם שמה לקבעם חובה להביאם ברגל ראשון וכן משמעות הכתוב, מיד שתבוא שמה, דהינו רגל ראשון, והבאת הקורבן.

משורשי המצוה
לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם, שהזהירם הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד, פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם, יזהירם לשלם נדרם. ולעניין לעבור עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלושה רגלים, וכמו שנכתוב בעזרת ה’ בסדר כי תצא במצות קיום מוצא שפתים (מצוה תקעד).

מדיני המצוה
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי, ובאת שמה והבאתם שמה לא נאמר אלא לקבעם חובה, שיובאו ברגל ראשון שפגע בו, ושם אמרו אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלושה רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביאו עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה (ו, א) בפירוש.
ויתר פרטיה, שם בראש השנה.

ונוהגת מצוה זו בזמן הבית
שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות, והיה לנו מקום להקריב.
אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג, א), שאין מקדישין. וכעניין שכתבתי בסדר אם בחקותי (מצוה שנ) ואפילו מי שעבר והקדיש אין סיפק בידו היום להביאו למקדש, לפי שהבית חרב בעוונותינו.

המצווה בכל הספרים