מז. מצות בית דין להרוג בחנק המחוייב - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו להמית העוברים על קצת מצות שבתורה בחנק, שנאמר
(שמות כא יב) מכה איש ומת מות יומת.
וזו של מכה איש אחת מהן שמיתתו בחנק, שהרי כתוב בו מות יומת, ובפירוש אמרו ז''ל
(סנהדרין נב ב) כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק. למדנו לחייבי מיתות שאינן בתשלומין, שנאמר
(שם יא) "אין כסף מכה איש ומת ומת מות יומת" מכילתא.
נגלה לכל, כי
(משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, שאלולי יראת המשפט יהרגו בני אדם זה את זה, על כן צונו האל ברוך הוא להמית הרוצח, ובחכמתו ברוך הוא ראה שראוי לענוש אותו במיתת חנק.
והדבר נאות גם לדעתנו כי
(ויקרא כד יט) כאשר עשה כן יעשה לו, והרוצח כונתו להמית הנרצח במהרה, כי מפחדו אליו ימהר מיתתו בכל כוחו, וכמו כן הקלה התורה במשפטו להמיתו בחנק שהיא מיתה ממהרת, ולא בשריפה וסקילה שהן בצער רב. ואולם במשפטי הזימה שנהנו העוברים בעבירה ונמשכה הנאתן קצת, תבוא בהן פעמים שריפה, פעמים סקילה.
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין פ''ז מ''ג) שמשקיעין את המחוייב בזבל עד ארכובותיו וכורכין סודר קשה על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה, ושאר פרטיה מבוארים בפרק שביעי מסנהדרין
(נב ב) (הלכות רוצח פרק א).
שאין דנין דיני נפשות אלא בארץ.
ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה, ביטל עשה זה, ועונשו גדול שאלמלא
(אבות ג, ב) מוראת הדין איש את רעהו חיים בלעו.
הרמב’’ן ז''ל (סהמ''צ שורש יד) לא ימנה זאת המצוה בחשבונו, וכן כל ארבע מיתות של בית דין, שהן סקילה שריפה הרג וחנק, שימנה
הרמב''ם ז''ל לארבע מצות, לא ימנה הוא אותן, ואמר כי בפסוק של
(דברים יז ז) ובערת הרע מקרבך, ציוותה התורה דרך כלל שנבער כל עושי הרע מבנינו, ובו נכללו כל הדינין, וכשיפרט הכתוב אחר כן חילוק המשפטים לפי העונשים, אין זה נחשב למצוה, שאינו כי אם ביאור עניין, והחכם יבור לו הישר בעיניו.
המצווה בכל הספרים
