מח. שלא להכות אב ואם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר
(שמות כא טו) ומכה אביו ואמו מות יומת.
ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה, שיאמר אל תכו האבות, אלא שכתב עונש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאול בעניין כזה ולומר: עונש שמענו, אזהרה מנין
? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין
(מכות ט א) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחייב מלקות
(דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא.
ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו, חוץ מפסח ומילה. ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף, אחר שלא מצאנוה במקום אחר. ותהיה עיקר האזהרה לישראל, ובכללה נלמד למכה אב ואם.
ועניין חיוב המיתה במכה, אמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין פה ב) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם ניתן לחיוב ממון.
ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל, ועשה להם כמה טובות,
(משלי כט ד) ומלך במשפט יעמיד ארץ.
כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אוזנו וחרשו שחייב מיתה, שאי אפשר שלא תצא טיפת דם בפנים, והעושה בו חבורה לרפואה שפטור, ולכתחילה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחבורה אם אפשר על ידי אחר,
ודין שתוקי
(רמב''ם ממרים ה יד) שחייב על אמו ולא על אביו,
ודין גר שהורתו שלא בקדושה שאין חייב בשניהן,
ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי דרבנן,
ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפורסמים, שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קודם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין לייסר אביו חוץ ממסית.
ויתר פרטיה בסוף סנהדרין.
(י''ד רמ''א)
והעובר עליה והיכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה - מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא
(כתובות לו ב) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.
המצווה בכל הספרים
