תקג. שיכתוב המלך ספר תורה שני לעצמו - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שמצוה על המלך שיהיה על ישראל, לכתוב ספר תורה מיחד לו מצד המלוכה, שתהיה עמו תמיד ויקרא בו, מלבד ספר תורה אחר שמצוה עליו לכתוב ככל אחד מישראל, כמו שנכתוב במצוה האחרונה שבספר בעזרת ה’
(מצוה תריג).
ועל זה נאמר
(דברים יז יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו'.
לפי שהמלך ברשות עצמו לא יעציבהו אדם על מעשיו ולא יגער בו, ובשבט פיו יכה ארצו וברוח שפתיו ימית מי שירצה בכל עמו, על כן באמת צריך שמירה גדולה, וזכרון טוב יעמוד נגדו, יביט אליו תמיד למען יכבוש את יצרו ויטה לבו אל יוצרו. וזהו שאמרו זכרונם לברכה
(סנהדרין כא, ב) יוצא למלחמה וספר תורה עמו, יושב בדין והוא עמו מסב לאכול והוא כנגדו. כלל הדברים, שלא היה זז מנגד עיניו אלא בעת שהוא נצרך לנקביו או נכנס למרחץ.
מה שאמרו זכרונם לברכה שספר תורה של מלך מצוה עליו להגיהו מספר העזרה על פי בית דין, כדי שיכוין על פי מעשיו ביושר.
ויתר פרטי דיני ספר תורה, אכתב אותם בעזרת ה’ במצוה אחרונה שבספר.
וזאת אחת מן המצות שאמרנו בתחילת הספר, שהם מוטלות על המלך לבד. ואין צורך לכתוב בה באיזה זמן היא נוהגת, שידוע הדבר שאין מלכות בישראל אלא בזמן שארצם בישובה, תחזינה עינינו במהרה בביאת הגואל, ומלך עלינו בתוכה.
המצווה בכל הספרים
