תקיז. שלא להנבא בשקר - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר: שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם יתברך, והשם יתברך לא אמרם.
וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאמרן, ועל זה נאמר
(דברים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו'. וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין
(פט, א) "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע, "את אשר לא צויתיו" - הוא לא צויתיו, אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו, ונאמר לחברו.
לפי שיהיה בזה חורבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אצל בני אדם, הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלמה.
ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא צום ה’, יוציאו לעז בנבואה, שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ויפקפק בסיבתם לב כל העם אף בנביאי האמת.
ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו, יש בזה חורבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה, ונראה דבריו מתקימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלקים, קדוש, שליח האל, ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו. ואולי אחר שאין זכותו ועניינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר, איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר, ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.
קצרים, והם בסנהדרין
(פרק הנחנקין).
והעובר על זה וניבא בשקר, כלומר, שהגיד דברים בשם האל שלא אמר לו האל, וכן המתנבא מה שאמר האל לחברו ולא לו - חייב מיתה, ומיתתו היא בחנק, שנאמר על זה ומת הנביא ההוא. ואמרו זכרונם לברכה
(שם נב, ב) שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
המצווה בכל הספרים