תקיח. שלא להתנבא בשם עבודה זרה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא להתנבא בשם עבודה זרה. כגון שיאמר עבודה זרה פלונית צותה לעבדה, ותבטיח גמול לעובדיה, ותפחיד מעונש למי שלא יעבדה. כמו שהיו אומרים נביאי הבעל והאשרה, כמו שהזכר בספרי הנביאים.

וכן בכלל זה אם יאמר שהאל ציווה לעבוד עבודה זרה פלונית. ולא בא על זה בכתוב באזהרה מבוארת מיוחדת בזה, אמנם נתבאר בכתוב עונש המתנבא בשם עבודה זרה, שהוא חייב מיתה, שנאמר על זה (דברים יח כ) ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. ומיתה זו היא חנק, כמו שכתבתי בסמוך.
וכבר ידענו העיקר שהורונו זכרונם לברכה לא ענש אלא אם כן הזהיר, ועל כן נאמר שיהיה אזהרת העניין הזה בכלל "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג), שכתבנו בפרשת משפטים ללאו בפני עצמו בעניין אחר (מצוה פו). ואין בנמנע להיות לאו אחד מונע דברים רבים, ולא יהיה דינו כדין לאו שבכללות, מכיון שיתבאר העונש בכל עניין ועניין.
זהו דעת הרמב''ם זכרונו לברכה (ספר המצות סוף שורש יד).

שורש המצוה
בכל עניין עבודה זרה ידוע.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה אחד האומר 'אמרה לי עבודה זרה פלונית', או 'כוכב פלוני', שמצוה לעשות כן וכן או שלא לעשות, אפילו כיוון את ההלכה לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור, דינו במיתה, במזיד, כשיש עדים והתראה, כידוע בכל מקום.
ויתר פרטיה, בסנהדרין בפרק אחד עשר.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

המצווה בכל הספרים