תקל. לערוף את העגלה בנחל - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן. ועניין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפורש בכתוב, ועל זה נאמר
(דברים כא א) כי ימצא חלל וגו' עד גמר הפרשה, וזהו עניין עגלה ערופה הנזכר בגמרא
(סוטה פ''ט).
כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה, אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה, וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות עניינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי ל
הרמב''ם זכרונו לברכה
(מו"נ ג,מ).
מה שאמרו זכרונם לברכה
(סוטה מה ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה ''באדמה אשר ה’ אלהיך נותן לך''. וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עיירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה ריבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רוב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא
(ב''ב כג, ב) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. ואף על פי שרוב וקרוב שניהם דאורייתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרוב - הרוב עדיף. ומהיכן מודדין
? מחטמו של הרוג.
ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה,
ודין רחיצת הידים,
ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר,
ודין מה שאמרו חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק אחרון ממסכת סוטה
[הלכות רוצח פרק ו].
וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכעניין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחילה ויצאו זקניך ושפטיך, על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר, לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.
המצווה בכל הספרים
