תקמו. מצות מעקה - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
להסיר המכשולים והנגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר
(דברים כב ח) ועשית מעקה לגגך. והעניין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן, כדי שלא תכשל בריה ליפל בהם או מהם
ובכלל מצוה זו, לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו. וזה שהזכיר הכתוב 'לגגך', דבר הכתוב בהווה.
ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה.
לפי שעם היות ה’ ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו, לפי זכותן או חיובן. וכעניין שאמרו זכרונם לברכה
(חולין ז, ב), אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שתהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה. וכמו כן יחייב הטבע, שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש, שתרוצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ, שימות.
והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם, ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע. ונתן שניהם, הנפש וגופה, בתוך גלגל היסודות, והמה ינהגום ויפעלו בם פעולות, ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו מצד שהוא בעל חומר ציווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם, כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם, כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע. כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הוזק, וארבעת
(ושלשת) החסידים הנזכרים, ששמו אותם לגו אתון נורא יקידתא, ושער ראשהון לא אתחרך.
ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותנו על סמך הנס. ואמרו זכרונם לברכה, שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס.
ועל הדרך הזה תראה רוב עניני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי השם, היו עורכין מלחמתן ומזינים עצמן ועושין כל ענינם, כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי, וכן ראוי לעשות לפי העניין שזכרנו ואשר לא יחלק על האמת מרע לב יודה בזה.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(סוכה ג א), שאין חיוב המעקה אלא בבית שיש בה דירה. אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן, וכל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה, וכן בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאינן עשויין לדירה.
ומה שאמרו זכרונם לברכה, שאם היתה רשות הרבים גבוהה מגגו אין זקוק למעקה, שנאמר כי יפול הנופל ממנו, ולא בתוכו, ושיעור גובה מעקה עשרה טפחים.
והרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה, לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן.
מהן מה שאמרו שלא יניח אדם פיו על הסילון וישתה, וכן לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה, ואסרו
(חולין י, א) מים מגולין מפני חשש, שלא ישתה מהן הרחש בעל הארס, ושיעור גילויין כדי שיצא הרחש מאוזן כלי וישתה. ואמרו בעניין זה, שיש משקין שיש בהן משום גילוי ומהן שאין בהם משום גילוי.
ומחשש זה בעצמו אסרו נקורי תאנים וענבים ורמונים וקשואין ודלועין והמלפפונות, אפילו הן ככר. ודרך כלל כל פרי שיש בו לחה ונמצא נשוך, אמרו שהוא אסור.
וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכה שחין, או מצורעין, או זיעה, שכל זיעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים.
ויתר פרטיה מבוארין בבבא קמא ובמקומות מסנהדרין ובשקלים ירושלמי פרק ראשון
[הלכות רוצח ושמירת נפש פי''א].
והעובר על זה ומניח גגו או בורו בלא מעקה ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך, כמו שנכתוב בסדר זה
(מצוה תקמז) בעזרת השם.
המצווה בכל הספרים
