תקמח. שלא לזרוע כלאים בכרם - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא לזרוע מיני התבואה בכרם ולא קנבוס ולוף, וזה המין מן הכלאים יקרא
כלאי הכרם, ועל זה נאמר
(דברים כב ט) לא תזרע כרמך כלאים.
ואמרו זכרונם לברכה
(ספרי כאן) מה אני צריך, והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים
(ויקרא יט, יט)? מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין.
וכלאי הכרם פרשו זכרונם לברכה
(קדושין לט א), שהם שני מיני זרעים של תבואה עם גרעיני הענבים, וזהו שאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, דהכי משמע להו כרמך כלאים, כלומר, דבעינן כלאים לבד מכרמך.
כתבתי על צד הפשט כמנהגי, בלאו דהרבעה בסדר קדושים תהיו
(מצוה רמד), וקחנו משם.
ועדיין צריכין אנו לדבר פה מה טעם נתחדש האיסור בכרם דבעינן בו כלאים מלבד הכרם
? ואולי נאמר, כי מהיות כרם דבר חשוב מאוד, וכח טבעו רב, יהיה בטל עמו מין אחד לעולם ולא יחשב לכלאים ולכלום, ועל כן הצריך הכתוב שני מינים מלבד הכרם. ואולי מכח טעם זה נאמר גם כן, ששני המינים הצריכן הכתוב שיהיו ממיני התבואות, שהם חשובים בענינם, כמו קנבוס ולוף שהם חשובין בענינם, אבל שאר המינין כולם יתבטלו עם הגפנים ואינם אסורים מדאורייתא אלא מדרבנן.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(מנחות טו א), שאין אסור משום כלאי הכרם מן התורה, אלא מיני תבואה וקנבוס ולוף בלבד, אבל לזרוע ירקות ושאר מינין וחרצן אסור מדרבנן.
וכן אסרו רבנן לזרוע מיני תבואות, וכן ירקות בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או התבואה, מפני חשש הרכבה, לפי שהגפן רך יותר מכל שאר אילנות חששו בה יותר.
ואם עשה כן, אף על פי שאינו לוקה הרי זה קודש, ונאסרו שניהם בהנאה. ושורפין הכל, ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים, שנאמר פן תקדש המלאה הזרע וגו', ודרשו זכרונם לברכה
(קדושין נו, ב) פן תוקד אש, כלומר שהכל ראוי לשרוף, כמו שנכתוב בסמוך
(מצוה תקמט).
ויתר פרטיה מבוארים במסכת כלאים
[יו''ד סימן רצו].
מן התורה בארץ ישראל לבד, ומדרבנן אפילו בחוצה לארץ. ואף על פי שכלאי זרעים אינם נוהגים בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כמו שבארנו בסדר קדושים
(מצוה רמה) החמירו זכרונם לברכה בכלאי הכרם לאוסרן אפילו בחוצה לארץ, אחר שהם חמורים כל כך, שאסורים בהנאה בארץ, כמו שמפורש טעם זה בסוף פרק ראשון מקדושין
(לט, א).
והעובר על זה, וזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד, בארץ לוקה מדאורייתא מיד שזרען, ובחוצה לארץ לוקה מכת מרדות מדרבנן, אבל לעניין שיאסרו בהנאה אינם אסורים מיד שזרען, עד אחר השורשה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה
(פסחים כה, א): זרוע מעקרו בהשרשה, זרוע ובא - בתוספת.
המצווה בכל הספרים
