מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



תקנ. שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא לחרוש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה. ולאו דוקא חרישה לבד אסורה, אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות.
ועל זה נאמר (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדו.

שורש המצוה
כתב הרמב''ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ג מ''ט) שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא ירכיב אותם.

ושורש איסור הרבעה
כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד).
ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואומר, כי מטעמי מצוה זו, עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן.
וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאוד זה מזה, אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס אינו אסור מן התורה, אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור.
ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה, וכן אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשוך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולם לוקין.

ומה שאמרו שמותר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר בשור ובחמור, ולא באדם וחמור או באדם ושור, וטעם העניין לפי השורש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל, והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדברנו עליו.
וכן מעניין המצוה, מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (כב, א) שהמנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד, עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק שמיני ממסכת כלאים [שם רצז].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין, אחד טמא ואחד טהור, חייב מלקות מדאורייתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם חייב מלקות, שנאמר יחדו. מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחייב מלקות בדיבור בלי מעשה.
ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה חייב מכת מרדות מדרבנן.

המצווה בכל הספרים