נו. מצות בית דין לדון בנזקי האש - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

לדון ולחייב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש וגו'.
פירוש (ב''ק כב, ב) 'תצא', משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים.

שורשה ידוע כמו שאמרנו.

דיניה
כגון שיעור ההרחקה שמרחיקין בעירה מן המצר, שהוא לפי גובהה של דליקה, (שם סא, ב)
ודין (שם נט, ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פיקח,
ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד ליבה, וליבה וליבתו הרוח,
ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה,
ודין (שם סב, ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנווני מה דינו, או בנר חנוכה.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק שני וששי מן קמא (ה' נזקי ממון פ' י''ד).

ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין.
ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, ביטל עשה.

המצווה בכל הספרים