תקעה. לקים מוצא שפתיו כמו שנדר - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו לקים כל מה שנחייב עצמנו בדבור משבועה ונדרים וזולת זה, ועל כל זה נאמר
(דברים כג כד) מוצא שפתיך תשמר וגו'.
וכתב
הרמב''ם זכרונו לברכה
וכבר הפרישו מלות זה הפסוק ושמו כל מלה ממנו לעניין, ואולם המגיע מכל מה שזכרתי לך הוא, שמצות עשה הוא שיקים האדם כל מה שידבר בו מחיוב עצמו בדבר מהדברים. וכבר נכפל הלשון בזאת המצוה, והוא אמרו (במדבר ל, ג) ככל היוצא מפיו יעשה. עד כאן.
ו
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(בהשגותיו שם), תפס עליו ואמר, כי הוא כלל שתי מצות בכאן שהן חלוקות בדיניהן ועניניהן ועשאן אחת, כי הכתוב הזה של מוצא שפתיך וגו' נאמר בעניין מה שאדם מחייב נפשו לשם יתברך, בין שיהיה דבר מקרבנות או מצדקות, והוא שנאמר כי דרש ידרשנו מעמך, כלומר שיבקש ממך הממון הנדר לו ויהיה לך באיחורו חטא, וכן אמרו זכרונם לברכה
(ר''ה ד, א) חייבי החרמים והערכים וההקדשות והחטאות והאשמות ועולות ושלמים, צדקות ומעשרות, בכור ומעשר ופסח, לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליו שלושה רגלים עובר בבל תאחר.
אבל בכל מה שיחייב האדם עצמו מדברי הרשות, שקראו חכמים
בטוי, והוא שנדר או נשבע אוכל או לא אוכל, אלך למקום פלוני או לא אלך, וכל כיוצא בזה, זה אינו נכנס בכלל מצות הכתוב הזה. וזהו שהוצרך הכתוב להבטיח וכי תחדל לנדר לא יהיה בך חטא, שאלו בנדרי בטוי ידבר באמת, לא היה צריך לומר שלא יהיה בנו חטא אם נחדל מנדרי בטוי. ואמנם בנדרי בטוי מצוה אחרת נתיחדה בו, והיא פרשת נדרים בסדר ראשי המטות, ששם כתוב
(במדבר ל, ג) לאסר איסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ופרשו זכרונם לברכה
(ספרי שם) לאסור את המותר.
וההפרש עוד שבין נדרי בטוי לנדרי גבוה, שבנדרי גבוה אין צריך להזכיר בו נדר, אלא שיאמר בהמה זו קורבן או כלי זה לבדק הבית או אתן מנה לבדק הבית או לעניים, ובזה בלבד הוא מחיב לקיים דברי פיו בעשה ולא תעשה הנזכר בזה הכתוב, שאם עברו שלושה רגלים ולא קים נדריו עובר משום בל תאחר, אבל משום בל יחל דברו אינו עובר, עד שיעבר על הנדר בעניין שאי אפשר לו לקימו עוד.
אבל בדברי הרשות צריך להזכיר בהן נדר או דבר המורה עליו, כגון מה שיקראו ידות הנדרים או בטויים, אבל אמר בדבור בלבד אוכל ככר זה או אלך למקום פלוני או אתן מנה לפלוני עשיר, איננו מתחייב בעשה כלל. אבל ראוי לכל מי שחננו האל דעת לקים כל דבריו, ונאמר [וכמו] כן בנדרי בטוי שאיננו עובר בבל תאחר, ואפילו לאחר כמה רגלים.
והיוצא מכל זה לדעתו של
הרמב’’ן זכרונו לברכה, שנמנה מצות עשה אחת לקיים האדם מוצא שפתיו בנדרי גבוה, ונמנה מצוה אחרת לקים הנדרים והשבועות של בטוי.
כתבתי בסדר ראה אנכי במצות חיוב הבאת הקרבנות ברגל ראשון
(מצוה תלח).
מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק קמא דראש השנה
(ו, א), שהצדקה מחוייב האדם לעשותה מיד, ואמרו בטעם זה משום דהא קימי עניים, כלומר מכיון שבידו לקים המצוה מיד חיוב העשה גם כן עליו מיד. ומכל מקום לעניין לעבור עליו בבל תאחר, אין עוברין עד שיעברו עליו שלושה רגלים, שדרך כלל תחייב התורה בכל נדרי שמים בבל תאחר אחר שלושה רגלים ולא קודם לכן, וכדברי הבריתא שכתבתי במצוה זו בסמוך, זהו דעת קצת המפרשים.
אבל יש מהם שאמרו שאף בבל תאחר מחייבנו בצדקה בשאינו פורע אותה לאלתר. ואמרו שחילוק יש בין מה שאדם מחייב עצמו בו, כגון צדקה, למה שאין אדם מחייב עצמו, כלקט שכחה ופאה. דמה שחייב הוא עצמו בו, ובידו לקיים, דאית בה הני תרתי, כגון צדקה מחוייב עליה בבל תאחר מיד. אבל בלקט שכחה ופאה לא חייב הוא עצמו בהן. וקרבנות שחייב הוא עצמו בהן אין בידו להקריבם מיד, ולפיכך אינו עובר עליהן עד אחר שלושה רגלים.
תזכה בני ותבחן דבריהם.
ויתר פרטי המצוה, כלומר באור הדקדוק, כלומר להזהיר האדם לעשות מה שחיב לעשותו, ואיך ינצל מזה כשיפול לו ספק במה שאמר, הכל מבואר במקומות משבועות, ונדרים, וסוף מנחות, ובמסכת קנים כמו כן.
והעובר על זה ולא קיים דברו בנדרי גבוה, כגון קרבנות ונדרי בדק הבית בזמן הבית, תכף שאפשר לו לקיים, וכמו שכתבנו בסדר ראה אנכי
(מצוה תלח), ביטל עשה זה. וכשעברו עליו שלושה רגלים ולא קיים דברו, עבר על לאו דלא תאחר, וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת ה’
(מצוה תקעד).
ובזמן הזה הנודר צדקה ולא פרעה ביום שנדרה, לגבאים או לעניים אם ישנם שם, ביטל עשה זה, וגם עבר בבל תאחר מיד, כדעת קצת המפרשים, ואם אחר לעשות הדבר שלושה רגלים לדברי הכל עבר בכל תאחר.
ולעניין חיוב נדרי בטוי, כבר נתייחדה בהן מצוה שחייב לקיימן בסדר ראשי המטות כמו שאמרנו, ואם אחר לקיימן עד שבא עליהן ביטול, שאין בידו עוד לקיים אותן, אז נאמר בהן שביטל עשה דכל היוצא מפיו יעשה, והלאו דלא יחל דברו
(מצוה תו) ולא קודם לכן, ואפילו עברו עליו כמה רגלים.
המצווה בכל הספרים
