מפתח ראשי
ספר החינוך
ספר המצוות לרמב"ם
ספר מצוות השם
חלק ראשון: מניין המצוות
חלק שני: שיטות בחלוקת המצוות
א. חלוקה למצוות עשה ולא תעשה
ב. חלוקת המצוות לפי חומרת המצוות והחייבים בהן
ג. חלוקת המצוות לפי נושאים ראשיים
ד. חלוקת המצוות לפי איברי הגוף
ה. חלוקת המצוות לפי שכיחות המצוות והחייבים בהן
חלק שלישי: אזהרות
טבלה משווה: ספר החינוך, ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות השם
אינדקס נושאים
חזרה לעמוד הראשי



תקעו. מצוה להניח השכיר לאכול מהמחובר שעושה בו - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שנצטוינו להיות השכיר אוכל בשעת עבודה מהדבר אשר יעבוד בו כשיהיה הדבר ההוא דבר שגדולו מן הארץ ולא נגמרה מלאכתו.
ועל זה נאמר (דברים כג כה) כי תבוא בכרם רעך וגו', ובא עליו הפירוש (ב''מ פז ב), שבשכיר הכתוב מדבר, וכן תרגם אנקלוס 'ארי תתגר', וכן כתוב כמו כן כי תבוא בקמת רעך וגו'. ופרשו זכרונם לברכה בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועל (פח, ב), שמשני אלה הכתובים למדנו, שהאדם אוכל במחובר בשעת גמר מלאכה, ובארו שם, שלא יספיק לנו ללמד מה שצריך מאחד מן הכתובים בלתי האחר.

משורשי המצוה
ללמד את בני ישראל להיות להם נפש יפה ורצון טוב, ומתוך כך תחול ברכת ה’ עליהם. ובאמת שהדקדוק עם הפועל שלא יאכל באשר הוא עמל בעודו הוא עמל בדבר, וכל שכן כשהן עושין בגידולי הקרקע, שהאדם שמח בו בברכת ה’ אשר נתן לו, שיש הוראה בזה על הנבלה ועל המזג רע מאוד, וכבר כתבתי כמה פעמים שהמארה והרעות, ידבקו ברעים, והטובות בטובים, מין במינו.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה (שם פז, א), מה בין העושה בתלוש לעושה במחובר? שהעושה בתלוש אוכל עד שלא יגמר עבודתו, ומשיגמר עבודתו אסור לו לאכול, והעושה במחובר כגון קוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמר עבודתו, כגון קוצר ובוצר אחר שימלא הסל, זהו דין תורה, אבל חכמים אמרו, מפני השב אבדה לבעלים, כלומר שלא יתבטלו ממלאכה שיאכלו בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן.
והמתבטל בשעת המלאכה ואוכל עובר בלאו, ועל זה נאמר וחרמש לא תניף וגו', כמו שנכתוב בסדר זה בסמוך בלאוין שלו בעזרת ה’ (מצוה תקעז).

וכן מה שאמרו בעניין זה (שם פט א) שהחולב והמחבץ והמגבן וכל כיוצא בזה אינו אוכל, מפני שאינן גדולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומים אף על פי שתולש קטנים מבין גדולים אינו אוכל, מפני שאין זה גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר לקרקע שאינן אוכלין כלל.

ומה שאמרו (שם), שאין הפועל אוכל מדבר שנגמרה מלאכתו למעשר וכן לחלה. הקוצר והדש והזורה והעורר והמוסק והבוצר והדורך וכל כיוצא במלאכות אלו, הרי הן אוכלין מן התורה, ושומרי גרנות וערמות וכל דבר התלוש מן הקרקע שעדיין לא נגמרה מלאכתן למעשר אוכלין מהלכות מדינה, אבל לא מן התורה, לפי שאין השומר עושה מעשה, ולא התרה האכילה אלא לפועל שעושה מעשה. ובעושה מעשה, אין חילוק כשעושה אותו בידיו או ברגליו או אפילו בכתפיו הכל אוכלין מן התורה.
היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים, שנאמר בכרם רעך ואכלת ענבים. כלומר ולא דבר אחר, והעושה בגפן זו לא יאכל בענבים בגפן אחר, ואסור לפועל למוץ בענבים, שנאמר ואכלת [ענבים] ולא מציצה. ולא יאכל אכילה גסה, שנאמר שובעך, אבל לא יותר.
ויתר פרטי המצוה מבוארין בפרק השוכר את הפועלים בבבא מציעא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר על זה ולא הניח שכירו לאכול על העניין הנזכר, ביטל עשה זה.

המצווה בכל הספרים