נט. מצות בית דין לדון בדין נושא שכר ושוכר - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
לדון בדין נושא שכר והשוכר. ופירוש
'נושא שכר' - שומר פיקדון בשכר שנותנין לו על השמירה, ו'שוכר' הוא כמשמעו, ששכר בהמה מחברו לרכב או לעשות בה מלאכה, או ששכר ממנו מטלטלין, ונפל מחלוקת בין השוכר והמשכיר, או בין בעל הפיקדון והשומר אותו בשכר, שמצוה עלינו לדון ביניהם, כמו שכתוב בפרשה זו
(שמות כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגו'.
הדינין ידוע.
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה
(ב''מ צג, א) שנשבעין על האונסין הגדולים ומשלמין הגנבה והאבדה לפי שיש בזה קצת פשיעה וקצת אונס, ומפני השכר שנוטלין על זה חייבין לשלם, מה שאין כן בשומר חינם שפטור על הכל חוץ מפשיעה. ודיני
(שם עה, ב) שכירות פועלים ושכירות בהמות ובתים,
ודין
(ב''ק צח, ב) האומן שקלקל, ומראה
(שם צט, ב) דינר לחנוני ונמצא רע,
ודין
(ב''מ ד, א) שוכר בבעלים שפטור,
ודין
(שם מב, א) תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ודיני
(שם לו, ב) שומר שמסר לשומר והוסיף השני או גרע בשמירה, ועניין כל המפקיד שעל דעת אשתו ובניו הגדולים הוא מפקיד
(שם).
ומה שאמרו זכרונם לברכה
(ב''מ כט, ב) שאין השוכר רשאי להשכיר.
וכתב
הרמב’’ן זכרונו לברכה
(שכירות ב ה) שלא אמרו זה אלא במטלטלין לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, אבל בשוכר בית ורצה להשכירו לאחר רשאי, ובלבד שיהיו האחרונים כמנין הראשונים. וכן בספינה. ויש חולקין
(דעת הראב''ד שם) עליו.
ויתר פרטיה מבוארים בפרק ששי ושביעי מן קמא, ושלישי וששי ממציעא, ובשמיני משבועות.
ואם עבר עליה ולא דן, אם ראוי לכך ביטל עשה. ואף על פי שנצטוינו דרך כלל לדון בדין טוען ונטען, ריבתה התורה צווי בשומרים בפרט, לפי שהן עניינים רגילין בישובי בני אדם.
המצווה בכל הספרים
