תקצו. שלא לחסום בהמה בשעת מלאכתה - ספר החינוך

המצווה בכל הספרים

שלא נמנע הבהמה מלאכול ממה שתעבוד בו בשעת עבודה, כגון שתדוש תבואה או תשא תבן ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למונעה מלאכול ממנה, ועל זה נאמר (דברים כה ד) לא תחסום שור בדישו.

משורשי המצוה
ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדובקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה, ובהרגילנו אותה על זה, אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן, תיקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמור אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו, וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקודש ה נבחר.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה שאיסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגידולי הקרקע, בין במחובר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל איסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גידולי קרקע, ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה, או קודם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה, חייב משום חסימה.
ודין הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין פרות המהלכות על התבואה.
ויתר פרטיה, מבוארין בפרק שביעי מבבא מציעא [ח''ה סי' שלח].

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות
והעובר (שם צ, ב) על זה וחסם פרתו ודש בה חייב מלקות. ואפילו חסמה בקול - לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכול בקול גערותיו, שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין (סה ב). והשוכר בהמה וחסמה, לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלושת קבין לחמור.

המצווה בכל הספרים