תרז. מצות וידוי מעשר - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שנצטוינו להתודות לפני ה’ ברוך הוא ולהגיד בפינו בבית מקדשו, שהוצאנו חקי המעשרות והתרומות מתבואותינו ומפרותינו, ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו, וזה נקרא מצות וידוי מעשר, ועל זה נאמר
(דברים כו יג) ואמרת לפני ה’ אלהיך בערתי הקודש מן הבית וגו'.
לפי שסגלת האדם וגדל שבחו, הוא הדבור שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו, ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראין מלפסל דבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחית משרתי האל, היה מחסדיו עלינו כדי שלא נחטא בהן להזהירנו עליהם להפריש אותן ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל, וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין.
כגון מה שאמרו זכרונם לברכה
(מגילה כ, ב) אין מתודין וידוי זה אלא ביום, וכל היום כשר לוידוי מעשר, והוא נאמר בכל לשון
(סוטה לב א). ומצותו בבית המקדש שנאמר לפני ה’ אלהיך. אבל אם התודה בכל מקום יצא. וצריך המתודה שלא ישאר אצלו דבר מכל המתנות, שכן הוא אומר בערתי הקודש מן הבית.
ואימתי הוא מתודה
? אחר שנה שלישית, שמפרישין בה מעשר עני, בשנה הרביעית שאחריה, ביום טוב האחרון של פסח, וכן בשנה השביעית.
ויתר פרטיה, מבוארים בפרק אחרון ממסכת מעשר.
והעובר על זה ולא התודה וידוי זה של מעשרות בזמן הבית ביטל עשה זה.
המצווה בכל הספרים
