עב. שלא להקדים חוקי התבואות - ספר החינוך
המצווה בכל הספרים
שלא נקדים חוקי התבואות קצתם על קצתם אלא שנוציאם בסדר.
ובאור עניין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה, היא
טבל, ופירוש טבל היא תבואה שלא הורמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחילה
תרומה גדולה, ומן התורה
(קידושין כט ב) אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהוא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא
מעשר ראשון. ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא
מעשר שני.
ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני שיאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חייבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים
(תרומות ג י) מזה מה שראוי לאחר ולא נאחר מה שראוי להקדים, שנאמר
(שמות כב כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, והוא כאלו אמר ממלאתך ודמעך לא תאחר מה שראוי להקדימו.
כי בהעשות הדברים על סדרן לא יבוא בהן הערבוב והטעות, וכשאינן נעשים כן יהיה הטעות נמצא בהן תמיד. ובהיות התרומות והמעשרות דבר גדול בקיום הדת, כמו שנפרש בעזרת ה’ בסדר ראה ושופטים, צונו ה’ יתברך להזהר בהם הרבה שלא לבוא בחשבונן לידי טעות לעולם. ובשמענו טוב מזה מן המקבלים, נקבל.
מה שאמרו זכרונם לברכה
(תרומות שם) שאם עבר והקדים בעניין זה מה שאין ראוי להקדים, מה שעשה עשוי, ולא נתחייבנו לחזור ולערב הכל ויפרישם פעם שניה. וכן מה שדרשו במסכת תרומה
(שם ז) ובמכילתא "מלאתך", אלו הביכורים הניטלים מן המלאי, כלומר קודם שניטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר מלא לגמרי. "ודמעך", זו תרומה. "לא תאחר", שלא תקדים תרומה לבכורים וכולי.
ויתר פרטיה במסכת תרומות [פ''ג מה' תרומה]
כדעת
הרמב''ם ז''ל
(הל' תרומות א כו) שכתב שמצות תרומה ומעשרות מן התורה אינה אלא בזמן שארץ ישראל בישובה. והעובר עליה והקדים דברים אלו זו לזו, דינו כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין עליו, שכך נתבאר שם בתרומה
(עי' תמורה ד א) שאין בזה הלאו מלקות.
המצווה בכל הספרים
